בעצב תלדי בנים

אתמול ראיתי את פרופ' רחל אליאור בתכניתו של דב אלבוים "בין השמשות" והרגשתי מוזר מאד. היא סיפרה על החווייה הקשה שהיתה לה בלידת בתה הבכורה בשנת 1977, ואמרה דברים מוזרים ולגמרי בלתי נכונים, שבשנות השבעים לא נתנו לנשים יולדות משככי כאבים בגלל המוסר היהודי-נוצרי שאומר "בעצב תלדי בנים". אני חושבת שחוקרת, גם אם היא חוקרת מיסטיקה יהודית ולא חוקרת ילודה, צריכה להקפיד על אמירת אמת ועל דיוק והבחנה בין עובדות לדיעות גם כשהיא מדברת על נושא כמו ילודה, שאיננו תחום המחקר שלה. אני ילדתי את בתי הבכורה בשנת 1978, רק שנה אחרי שרחל אליאור ילדה את בתה הבכורה, ולא היתה באותה שנה איזו מהפכה גדולה בשיטות הלידה, וקיבלתי בלידת בתי כמויות נדיבות ביותר של משכך הכאבים פטידין, וגם חברותי שילדו בסמיכות זמנים קיבלו את משכך הכאבים הזה, שהיה מקובל לתת ליולדות באותה עת. לא יכול להיות שחוקרת, גם אם איננה חוקרת ילודה אלא חוקרת מיסטיקה יהודית, תגיד דבר כל כך לא נכון, שבשנות השבעים לא נתנו ליולדות משככי כאבים בגלל שכתוב בתורה "בעצב תלדי בנים". ומכיוון שגם אני קראתי מעט ספרות בנושא ילודה שאיננו נושא מחקרי אך מסיבות מובנות הוא מעניין אותי מאד, ידוע לי שתמיד ניסו לשכך את כאבי הלידה בעזרת אמצעים ששימשו תמיד לשיכוך כאבים בחברות פחות מודרניות, כמו משקאות אלכוהוליים, מישרות צמחים ושיקויים עממיים שונים ומשונים. כמו סם הפטידין שאני קיבלתי בנדיבות בשתי הלידות שלי, גם כל האמצעים האחרים, כולל האפידורל שמקובל כיום וזוכה ליחסי ציבור נאים ולהרבה פחות דיון ענייני בתופעות הלוואי הפחות רצויות שלו, אינם מונעים לחלוטין את כאבי הלידה. נשים סובלות בלידה לא מפני שמונעים מהן משככי כאבים – האמת היא שלרוב דוקא מלעיטים אותן במשככי כאבים, מפני שאלה זמינים מאד בבתי החולים ומפני שרופאים, אחיות ומיילדות אינם נהנים במיוחד לטפל באשה צורחת ומתפתלת מכאבים, אבל כאבי הלידה הם עוצמתיים ואי אפשר לשכך אותם לגמרי וגם מאד בלתי רצוי לעשות כן, מפני שככל שמשתמשים במשככי כאבים יעילים יותר, והאפידורל הוא הדוגמה המובהקת לכך, כך מאיטים יותר את תהליך הלידה הטבעי. הלידה היא תהליך פעיל וגופה של היולדת דוחף את התינוק החוצה, ואם הוא רדום מדי הוא איננו יכול לדחוף את התינוק החוצה ביעילות הנדרשת, ועקב האטת תהליך הלידה, למשל עקב שימוש באפידורל, כבר התעוררה השאלה בקרב הרופאים המיילדים האם אין צורך לשנות את ההגדרות ולהמתין זמן רב יותר לפני שמחליטים שהלידה איננה מתקדמת כראוי ויש לבצע ניתוח קיסרי. ארגון הבריאות העולמי סובר שאחוז הניתוחים הקיסריים איננו צריך לעלות על עשרה אחוז מהלידות. בישראל הוא כמעט כפול מזה, כך שבהחלט אפשר לחשוש שמא שימוש במשככי כאבים חזקים פוגע בתהליך הלידה הטבעי וגורם לריבוי ניתוחים קיסריים שכרוכים ביותר סיבוכים ותהליך ההחלמה מהם איטי וקשה יותר מתהליך ההחלמה מלידה טבעית.

לידתי הראשונה, בבית החולים הדסה על הר הצופים, היתה לידת עכוז טבעית ותקינה, אבל ארוכה מאד, ומי שבילו איתי רוב הזמן בחדר הלידה היו נשים מיילדות ולא גברים, היתה גם רופאה מרדימה למקרה שיידרש ניתוח חירום והיתה גם הגיניקולוגית ד"ר רחל אדטו, שבדיעבד אני יודעת שאכן בזמנו לא היו גיניקולוגיות רבות כמוה. לא חשתי אובדן עשתונות כפי שרחל אליאור תיארה וגם לא השפלה או שבר נפשי. הייתי מאד גאה בעצמי ומאד מאושרת אחרי הלידה, מפני שההחלטה ללדת לידה טבעית למרות מצג העכוז היתה במידה רבה שלי, ואני ילדתי בשנת 1978, רק שנה אחרי רחל אליאור. בדיעבד, כשהתברר שהתינוקת היתה במשקל שלושה קילו ושש מאות גרם אמרה לי רחל אדטו שאילו ידעו מראש שהתינוקת בגודל כזה, היו מתעקשים לבצע ניתוח קיסרי. למזלי לא היו אז אמצעים לדעת וילדתי את בתי הבכורה ואת בתי הצעירה בלידות טבעיות, ובמהרה קמתי מהמיטה והסתובבתי, לא לפני שעברו כמה שעות טובות כדי להפיג את השפעת סם הפטידין, אחד הסמים האופיאטים, שקיבלתי כאמור בנדיבות, ובלי שום קשר לפסוק בעצב תלדי בנים. אני כן זוכרת רגע אחד שבו הרגשתי ששכחו שאני אדם אוטונומי. זה היה ממש לפני שהתינוקת יצאה, כאשר הרמתי את ראשי וראיתי כעשרים נשים, נדמה לי שאלה היו נשים, עומדות וצופות בי כמו בתיאטרון. התברר שגם הצוותים האחרים וגם כמה מיילדות ואחיות מתלמדות רצו לצפות במחזה הבלתי שכיח של לידת עכוז טבעית, ושכחו שאני אדם ולא חפץ, ורצוי לשאול גם אותי אם אני מסכימה שאנשים זרים שאינם נמצאים בחדר הלידה במסגרת תפקידם, יעמדו ויצפו בי יולדת. אני מקוה שדבר כזה לא היה קורה היום, אבל לא הייתי מאד מופתעת אילו שמעתי שגם היום מתייחסים לעתים ליולדות כאילו היו חפצים, ושוכחים שגופן הוא רכושן ושהן צריכות לתת את הסכמתן לנוכחותו של כל אדם בחדר הלידה, ואפילו אם הוא רופא, ושלפני כל מגע או פעולה בגוף היולדת צריך איש הצוות הרפואי להציג את עצמו ולבקש את הסכמת היולדת לטיפול בה.

כמובן אני מאמינה שלרחל אליאור היתה לידה קשה במיוחד, כי התינוקת שלה שקלה יותר מארבעה קילו, ומאד קשה ללדת תינוקת כל כך גדולה, ויכול להיות שבלידתה באמת היו רק גיניקולוגים גברים שהיו אז הרוב המכריע, אם כי קשה לי מאד להאמין שלא היתה נוכחת בלידה מיילדת אשה או אפילו כמה מיילדות. גם כיום רוב המיילדות בבתי החולים אם לא כולן הן נשים, ובכך הן ממשיכות מסורת עתיקה, כי דוקא בחברות המסורתיות היו הלידות עניינן של נשים, ותמיד היו מיילדות שהשכלתן הרפואית התבססה על התלמדות אצל מיילדות מנוסות. כמובן שלא היו ברשותן אמצעי הרפואה המודרנית, אבל בהרבה מקרים הן עשו עבודה בכלל לא רעה בסיוע להבאת ילדים לעולם, ורבות מהן הכינו בעצמן שיקויים לשיכוך כאבים על פי ידע עממי שרכשו מקודמותיהן, ולא סתם קראו באנגלית למיילדת "אשה חכמה".

רחל אליאור אמרה שלידה היא משבר והמלה משבר פירושה לידה, אבל אינני בטוחה שזה נכון, כי המלך חזקיהו אמר לנביא ישעיהו (ישעיהו ל"ז, ג) שבאו בנים עד משבר וכוח אין ללידה. המשפט הזה הידהד כל העת בראשי כששכבתי מותשת בחדר הלידה לאחר כמעט יומיים של צירים, וכל הזמן חשבתי לעצמי איך גבר יכול היה לומר משפט כל כך מדויק, באו בנים עד משבר וכוח ללידה אין. אינני יודעת מה בדיוק משמעות המלה משבר כאן. כנראה הרגע שבו התינוק כבר בתעלת הלידה וצריך רק לדחוף אותו החוצה, ויציאת התינוק לאוויר העולם זו הלידה. ואז אמרה לי המיילדת שכבר רואים את התינוקת, ולמשמע הדברים האלה התמלא גופי כוח ובמהרה יצאה בתי לאוויר העולם אדומה ויפה ושלווה להפליא, פעתה קלות ונראתה אדישה למדי למהומה שהתחוללה סביבה, ואני ראיתי אותה ומיד נרדמתי מאפיסת כוחות, אבל הרגשתי גיבורה, ותמיד כשאני חושבת על הרגע הזה שבו בקעו בנותי מתעלת הלידה אני מרגישה גיבורה. לכל אשה יש חוויות לידה משלה, ומה שחשים סובייקטיבית הוא אינדיווידואלי ואיננו נתון לוויכוח, אבל כשמדברים על רפואת היולדות בשנות השבעים יש גם עובדות, ובעובדות צריך לדייק. בשנות השבעים נתנו ליולדות הרבה משככי כאבים. הפטידין נחשב אז לסם בטוח עם מעט השפעות לוואי, אבל מאז התגלו תופעות לוואי שליליות שלו והשימוש בו פחת. מאוחר יותר הופיע האפידורל כסם גואל מכאבי הלידה, אבל בשנות התשעים התוודעתי למקרה של אשה ששכבה בחדר יחד עם מכרה שלי שנפגעה קשה בפיצוץ אוטובוס. אותה אשה שהיתה כבר אם לכמה ילדים קיבלה זריקת אפידורל שגרמה לה לשיתוק בפלג גופה התחתון והפכה אותה לנכה קשה מאד לצמיתות. שמעתי גם על מקרי מות בגלל אפידורל. אני מקוה שמשנות התשעים ועד היום נצבר ידע רפואי והשימוש באפידורל הפך בטוח יותר, אבל צריך לזכור תמיד שהשימוש במשככי כאבים, שיש הרואים בו את אחת הרעות החולות והמגפות הקשות של העולם המודרני, דוקא זה המערבי והמתקדם, איננו נטול סיבוכים ואיננו עניין של מה בכך. ללדת זה כואב, אבל כמו שאמרה לי המיילדת בלידת בתי השנייה כשראתה את פרצופי הצוהל למראה התינוקת היפה: כבר שכחת? כן, אמרתי לה. אין כמו פרצופו הזעיר של תינוק המתבונן בך לראשונה כדי להשכיח במהרה את כל יסורי הלידה, ולהביא מזור לפצעים.