יום שבת, 8 באוקטובר 2011

יום הכיפורים

כמה מרפא השקט. רק שקט. כשירדתי עם הכלבה ראיתי שבעצם נסעו ברחוב מכונית משטרה וגם אמבולנס. אבל בשקט. בימי החול הם קורעים את האוזן בצפירות. למה בעצם? למה החיים כל כך רועשים, עד שמתפוצץ לכולם הראש. למה אי אפשר גם ביום חול לשמור קצת על שקט, קצת פחות צעקות וצפירות? למה שיירת ראש הממשלה צריכה להישמע כמו מצעד צבאי שלם בכל פעם שהיא עוברת, למה כל המהומה? והאמבולנסים צופרים כל כך שהאוזן עוד מחצית השעה כואבת, ואני נזכרת כל הזמן בבוקר הארור שקו תשע-עשרה התפוצץ במעלה הרחוב ורצתי לראות אם ניצן שלי עוד בבית, כי היא היתה אמורה להיות על האוטובוס הזה, וכשראיתי את כלי המיטה במרפסת התחלתי לבכות, אבל היא היתה בבית, אמרה לי: "רציתי לקחת את האוטובוס הזה, אבל איחרתי", ואני המשכתי לבכות ואמרתי לה "יופי, תמיד תאחרי". והיו צפירות צפירות כל הזמן צפירות צפירות, וידענו שצפירות צפירות זה פיגוע והלב צנח ועדיין צונח לצפירות צפירות, אפילו אם זו רק שיירת ראש הממשלה צופרת את דרכה הלוך ושוב ושוחקת את עצבינו המרוטים ממילא. היה יום כיפור נעים ושקט ולא הרגשתי את הרעב, וחשבתי אולי אני זקוקה לשקט יותר מלאוכל, וכשמדברים על מוסיקה אני אומרת המוסיקה הכי יפה זה שקט. ואנשים שאוהבים מאד מוסיקה קצת נעלבים, אבל כשיש שקט, אפשר לשמוע מוסיקה בלב.

כתבתי ב-2008:

                                לנשמת סבי וסבתי משה ושפרה שטרסברג ז"ל
                                            
כבר שנים רבות שאין לי מקום ביום הכיפורים לבד ממיטתי
את בית הכנסת נטשתי לפני שנים, ולא בגלל ריב עם אלהים, כמו שמקובל
אלא עם אנשים. אפילו לא ריב. עלבון.
עלבון זה היה, אבל עלבון ישן. ירדתי עם הנשים והילדים לאולם
אבות הרקידו את ילדיהם על כתפיהם והאכילו אותם ממתקים
ולבנותיי לא היה אב שירקיד אותן על כתפיו.
ישבתי על כסא. בתי הקטנה על ברכיי, מנופפת בדגל.
לא אזרתי אומץ לקחת לבנותיי ממתקים. חלמתי.

הנשים שבו לעזרת הנשים. נשארתי לשבת. חלמתי.
ואז שמעתי: גברת תצאי, עומדים לפתוח את ארון הקודש
גברת תצאי, עומדים לפתוח את ארון הקודש

קמתי ויצאתי מבית הכנסת ולא שַבְתִי.
אינני יודעת מדוע עלבון ישן קם בך פתאם ומתפוצץ כמו פצע
קמתי ויצאתי מבית הכנסת ולא שַבְתִי.

לפעמים אמרו לי חברות: תבואי לכאן, תבואי לשם,
פה זה נחמד, שם זה נעים. אבל לא שבתי.
נשארתי במיטתי, מדברת עם אלוהים במלים של חול
תמיד הטרחתי אותו הרבה בצרותיי, וידיד אחד אמר לי: תעמדי בתור
ואני אמרתי אם הוא לא יקשיב, אז מי? והטרחתי אותו בצרותיי
כשקשו עלינו הזמנים ישבתי במיטה וכיסיתי את פניי בכפותיי ואמרתי:
"עוד לא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם"
ועוד אמרתי: "שערי אונאה אינם ננעלים"
וראיתי את השמיים פתוחים עד אינסוף.

לבית הכנסת לא הלכתי.

בערב יום הכיפורים האחרון היתה דעתי מוסחת.
אפילו נר נשמה שכחתי לקנות וצר היה לי מאד.
הרי בגילי מודעיך המתים כבר כמעט מרובים ממודעיך החיים.
כשברחוב מיהרו לתפילת כל נדרי שכבתי על מיטתי בחושך.
ואז סבתי באה אליי בבגדים של חג וכובע של חג,
ולקחה אותי ליַלְדוּתִי לבית הכנסת הגדול בחיפה,
ושם היא ישבה במקומה בשורת הספסלים הרביעית,
מפטפטת בחדוה עם שכנתה לספסל בעברית וביידיש, שפת אמי השנייה,
ואני כדרכי נעמדתי ליד המעקה של עזרת הנשים
על בהונותיי, מציצה מעליו אל הגברים עטופי הטליתות באולם,
מנסה למצוא את סבי שמתפלל קרוב לחזן.
מכל נדרי ומלותיו הסתומות התעלמתי.
שיאו של הערב היה לדידי הפיוט שחדר לנשמתי

כי הנה כחומר ביד היוצר
ברצותו מרחיב וברצותו מקצר
כן אנחנו בידך, חסד נוצר
לברית הבט ואל תפן ליצר.

כל הערב המתנתי לשירה הזו, ובמיוחד לשורה החוזרת
בקולו הערב של החזן, שהיתה יפה בעיניי מכל השירים שבעולם:

לברית הבט, לברית הבט, ואל תפן ליצר.

וגם את המלים האלה לא ממש הבנתי
הן היו עבורי לחש קסמים שרק הרבה יותר מאוחר
כשאדע מה משמע "כחרס הנשבר"
אבין לאשורן.

ואחר כך היינו יוצאים לאויר הלילה הקר
ביציאה מבית הכנסת הגדול הייתי תמיד מאושרת
ורציתי שהרגע יימשך בלי קץ, ושהכל יישאר בדיוק אותו הדבר.

אבל סבא וסבתא הזקינו. סבא מכר את חנות העורות שלו ברחוב החלוץ
והם עברו לדירה אחרת, ולבית כנסת קרוב, שלא היה בו דבר מהדרו
של בית הכנסת הגדול.
במקום להאכיל את הברבורים ששטו מסביב לנימפאות בגן הזיכרון
ולטפס על התותח התורכי,
לקח אותנו סבא כעת לגינה שכונתית קטנה,
שיפתה בעיניי, מרוב שאהבתי את סבא.
תמיד הוא סיפר לי על ימיו בצבא הקיסר במלחמת העולם הראשונה
אני אספר לנתל'ה, הוא אמר, היא תזכור, וככה ידעתי שעליי
לכתוב את דברי הימים. עכשיו זו אני שמספרת על צבא הקיסר במקום סבא.

סבא נפטר בהושענא רבא. סבתא נפטרה שנים אחריו בחג הראשון של סוכות.
שניהם לא הגיעו לחגוג את שמחת תורה.
שניהם קבורים לחוף הים בחיפה, כמו מתיי האחרים
וכבר שנים שאינני עולה לקברים.
וכבר שנים שאינני הולכת לבית הכנסת
לא בשמחת תורה, וגם לא ביום הכיפורים.

וביום הכיפורים הזה באה אליי סבתא
ולקחה אותי בידי אל בית הכנסת הגדול בחיפה.
עמדתי ליד המעקה של עזרת הנשים והצצתי מטה אל הגברים באולם,
מחפשת את סבי. הייתי רק בת שבע.

פתאם הבנתי מדוע אינני מוצאת לי בית כנסת

כי זה שאני נכספת אליו נמצא מהלך ארבעים שנה ויותר
ואני שם בת שש או שבע או שמונה, עומדת על בהונותיי, לוטשת עיניים,
מצפה לרגע שבו יפרוץ האולם כולו בשירה גדולה:

כי הנה כחומר ביד היוצר
ברצותו מרחיב, וברצותו מקצר
כן אנחנו בידך, חסד נוצר
לברית הבט ואל תפן ליצר.

לברית הבט, לברית הבט, ואל תפן ליצר.


לפני שבוע כתבתי את רשימתי "כותבת על מים" והיו כמה ימי שקט, וידעתי שביום כיפור המחיקות יחזרו. פשוט ידעתי. באמת בערב יום כיפור ראיתי שנגרעו שתי כניסות מרשימתי "יוזפינה הזמרת" ואחת מ"אין רחמים לנאנסת", וביום כיפור עצמו מחקו כניסה אחת מ"מכירת המשפט של קפקא". כשפירסמתי ביום שלישי את הרשימה על אהבתו הראשונה של קפקא ראיתי לנגד עיניי איך הכותרת משנה צבע מתכלת לאפור, והבנתי שבעצם גם התלונות ששמעתי מקוראים שאינם מקבלים עידכונים על פוסטים חדשים בדוא"ל למרות שנרשמו לקבל עידכונים נובעים כולם מאותה סיבה: מישהו מנסה להסיג אחורה את הרשימות שלי בגוגל, להאפיר את הבלתי רצויות לו, להקשות על נגישות הקוראים, הכל בתקוה שפחות אנשים יקראו אותי, תקוה שאיננה מתגשמת כנראה. סיפרתי לבנותיי על כל זה ובתי שרון אמרה לי שמי שרוצה לקרוא אותי כבר ימצא אותי למרות הכל, ובתי ניצן אמרה לי שפשוט אמשיך לעשות מה שאני עושה ולכתוב, ואת זה ממילא התכוונתי להמשיך לעשות בכל מקרה, ואני גם מאמינה שבסופו של דבר רצונם האמיתי של הקוראים יכניע את כל המתנכלים והמוחקים, חזקים ככל שיהיו.

שנה טובה וגמר חתימה טובה לכולכם.