השמחה על שחרורו של גלעד שליט יפה, אמיתית, וחסרת-התחשבות. הציפייה ממשפחת שליט לקפוץ מאושר ולצאת במחולות איננה במקומה. חמש שנים של סבל אינן דבר שיכול להימחק, לא הסבל של גלעד ולא הסבל של משפחתו. חזרתו של גלעד הביתה היא משאת נפשם, אבל גם מקור לחרדה מתגברת מה מצבו של גלעד, האם לא נפגע בגופו ובנפשו. חזרתו של שבוי הביתה איננה שמה קץ לסבלו וליסוריו, ולא לאלה של משפחתו, כי זיכרונות השבי והפצעים שפצעו בו ובמשפחתו שבים הביתה יחד עמו, והחרדה והצער אין להם סוף, גם לא לאחר חזרתו. לכן הציבור, שבהחלט אכפת לו ממשפחת שליט, וכוונותיו אכן טובות, צריך להרפות את אחיזתו, ולהניח להם לא רק לשמוח על שחרורו, אלא לבכות על חמש השנים האבודות והכואבות, שילוו אותו ואותם כל ימי חייהם,
הזמן הזה, חמש השנים הנוראות, הוא זמן שצריך להזכיר ולזכור, כי יש לו משמעות, גם כשמדברים על המחיר והסיכונים. היה אולי מקום להתנגד בזמנו לדרישות המוגזמות של החמאס, לחשוש מן הסיכונים, אבל אין לזה מקום אחרי חמש שנים. גלעד ומשפחתו שילמו מספיק, ואם שחרור המחבלים מסכן כל אחד מאיתנו, זה סיכון שאנחנו מחויבים לקבל על עצמנו ברצון ובאהבה, כי אין לנו זכות להפוך דוקא את גלעד שליט ומשפחתו לשעיר לעזאזל שלנו.
הרמב"ם, הלכות יסודי תורה, פרק ה' הלכה ה': "נשים שאמרו להם עובדי כוכבים תנו לנו אחת מכן ונטמא אותה ואם לאו נטמא את כולכן יטמאו כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל וכן אם אמרו להם עובדי כוכבים תנו לנו אחד מכם ונהרגנו ואם לאו נהרוג כולכם יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל ואם יחדוהו להם ואמרו תנו לנו פלוני או נהרוג את כולכם אם היה מחוייב מיתה כשבע בן בכרי יתנו אותו להם ואין מורין להם כן לכתחלה ואם אינו חייב מיתה יהרגו כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל."
גלעד שליט נחטף לא מפני שהחמאס היה מעוניין בו אישית, אלא משום שהיה אחד מן החיילים שעמדו על משמרתם וככזה נחטף. כל חייל אחר, גם כל אזרח אחר יכול היה להיחטף במקומו. אין לנו זכות להטיל עליו לשמש כפרתנו כדי להציל את חיינו שלנו. בחברה יש ערבות הדדית, וזה הבסיס לנכונותם של חיילים לצאת למלחמה ולסכן את חייהם וגם להקריבם למען הכלל, וזה גם הבסיס לחובתנו לדאוג לשבויים ולנפגעים. חייהם אינם פחות יקרים מחיינו, והם אינם כפרתנו, ולגלעד יש זכות לחזור לחיק משפחתו ולחיות את חייו הצעירים במלואם, גם אם יש בינינו מי שישלמו על כך בחייהם, ואפילו רבים מאיתנו, ואפילו ניהרג כולנו, כפי שאומר הכתוב לצורך הדגשה, עדיין חובתנו להסתכן ולהציל את חייו. צריך לומר את הדברים האלה למתנגדים, גם אם הם מדברים מתוך צערם וכאבם, וגם אם הם דואגים לכולנו.
גם משום כך עדיף שלא להגזים בשמחה ובמצהלות. יש רבים במדינתנו שעיסקת השחרור פותחת את פצעיהם מחדש. את העיסקה חייבים לבצע, אבל לא חייבים לצאת בריקודים. תגובתה המאופקת של משפחת שליט צריכה לשמש דוגמה לכולנו. נעשה המעשה הנכון וכולנו צריכים לקוות ולייחל לטוב, אבל איפוק הוא הדבר הנכון, כי הצער איננו הולך לשום מקום. הוא נשאר פה איתנו.
