יום שבת, 22 באוקטובר 2011

בין מכס ברוד ליוהאן נסטרוי

שוב אני עסוקה במשפט עזבון מכס ברוד. הגיעו סיכומים של האחיות לבית הופה, התובעות את העיזבון לעצמן, על סמך צוואת אימן, שעל חוקיותה נטושה מחלוקת. במשפטים אנשים תמיד אומרים דברים שאין להם חשיבות לדיון המשפטי עצמו, אבל יש להם צורך לומר אותם כדי להצדיק את עצמם, ובדרך כלל הדברים האלה הם שקר.
וכך נכתב בסיכומים: "סקירת עברו של ברוד מראה בנקל כי בימי חייו, לא זכה ברוד להערכה הראויה לו מצד הגורמים הרלוונטיים בארץ, ואפשר לומר שהיה דחוי ונדחק לקרן זווית. גם בשנותיו בתיאטרון הלאומי "הבימה" לא זכה ברוד ליחס המכובד המגיע לאיש רוח ויוצר בשיעור הקומה שלו. כתביו הרבים לא זכו לתרגום עברי, זולתי ספרו הביוגרפי "חיי מריבה", ולמעשה בארץ נשכח מן הדעת ונמחק מן הלב, להבדיל ממעמדו בגרמניה ובארצות אחרות הקרובות אצל התרבות הגרמנית..."
והרי בקליק קצר לויקיפדיה, או לקטלוג הספרייה הלאומית, אפשר לראות את רשימת הספרים הארוכה של מכס ברוד שתורגמו לעברית: דרכו של טיכו בראהה לאלהים, גליליאו הכבול, ראובני שר היהודים, הביוגרפיה של קפקא, אם להזכיר רק כמה מהמפורסמים שבהם. כתבתי פה על אחד מספריו הצנועים יותר "הנחבא אל הכלים", שאף הוא יצא בהוצאת "עם עובד". רוב ספריו היו רבי מכר, נמצאו כמעט בכל בית. חלקם התפרסמו בתרגום עברי עוד בטרם התפרסם באירופה המקור. ומדוע טרחו להזכיר את "חיי מריבה"? מפני שבא-כוח הספרייה הלאומית רכש כמה עותקים במוסד ביאליק וחילק אותם לצדדים במשפט. לולא עשה כן אולי היו טוענים שאף לא ספר אחד מספריו של ברוד התפרסם בעברית, למרות שהתפרסמו ספרים כה רבים. וכמה מחזות ועיבודי מחזות שלו הוצגו בהצלחה ב"הבימה", כשעוד כולם הלכו לתיאטרון, כשעדיין לא חלמו בארץ על טלויזיה. לשם מה כל השקרים הטפשיים האלה שקלים כל כך להפרכה? האם זו התנשאות, זלזול בצד השני, יוהרה, אולי בורות? והרי לכך נועד האינטרנט, לא? שאפילו מי שלא יודע הרבה יוכל להחכים בהינף מקש?
בהרבה משפטים הייתי מעורבת, בכולם שמעתי שקרים שלא ייאמנו, ותמיד לשקרים האלה ממילא לא היתה שום השפעה ושום רלוונטיות למשפט, שמתנהל על פי מה שקובע החוק, או על פי פרשנות מסמכים, ולא לפי מי לכאורה טוב ומי לכאורה רע, אבל אנשים משקיעים המון אנרגיה בלהעליב ולהכפיש את הצד השני, למרות שלרוב זה לא עוזר להם במשפט ולפעמים גם מזיק. אנשים משקרים מתוך צורך נפשי, ולא כדי להשיג מטרה.
*
אני צריכה את המכתב שמתחיל בבדיקה אצל דוקטור אדלר, אני חושבת. תמיד המכתב שאני בדיוק צריכה נמצא בתחתית הערימה. הרופא דוקטור אמיל אדלר, אביו של הפרופסור לחינוך חיים אדלר, גיסו של הפילוסוף פליכס ולטש, ידיד נעורים של ברוד וקפקא שאליו ממוען המכתב, היה איש אמונו של מכס ברוד. כאשר רעייתו אלזה גססה ממחלתה, סירב לשמוע לרופאים שאמרו לו שאין סיכוי, עד שד"ר אדלר בא ואישר שזה המצב. בכל מכאוב וחולי סמך מכס ברוד רק על הד"ר אדלר. ובכן, באמצע הבדיקה:
פליכס היקר,
אולי ד"ר אדלר סיפר לך, איך הוא בדיוק בדק אותי, ואיך, תוך שיחה על אמצעים נוספים (כעת הברך הבריאה מעצמה), הגיע שליח מ"דבר", שאני צריך אבל מיד לבוא למערכת, שם כבר שעה מחכים שפרינצק, שז"ר, הוגו ברגמן ואחרים, כדי לערוך לי מסיבה [כך במקור באותיות לטיניות, ע.פ.], שאני לגמרי שכחתי שהיא הועברה מיום חמישי ליום רביעי (ביום רביעי אני תמיד טועה), שעוד ציפיתי למכתב סופי לגביה. כשיצאתי לרחוב כבר הגיעה עבורי מכונית.
נכנסתי לאולם בזמן נאומו של זכאי, שדיבר אליי "כאילו הוא נמצא פה" – אז הוא שינה את צליל דיבורו. התייחסו לזה מהזווית המצחיקה. כשהגעתי מכאן, מצאתי הזמנה ל[משה] שָׁרֵת בירושלים (עם האיש מאונסק"ו) והזמנה שנייה להקראה באותו זמן ב"הבימה". באותו ערב היתה (עד 12!) עוד מסיבה בהבימה. וביום ששי עם ש.שלום, בן-חורין, מרגוט קלאוזנר במועדון האמנים. זה היה בהחלט יותר מדי לפעם אחת. רק במקרה חזרתי מירושלים (בגלל הספר) כבר באחת, במקום כנהוג לקראת הערב.
ובכן רק לאחר יום-יומיים מנוחה התגברתי בהצלחה על כל שלוש המחלות (הבטן, הברך והיובל). היום הוא הראשון מזה זמן רב שאני חש שוב בריא.
אלה חגיגות יום הולדת שבעים למכס ברוד. עם יושב ראש הכנסת ושר החינוך, לימים נשיא המדינה השלישי, ואחר כך הזמנה לשר החוץ, ואחר כך מסיבה בתיאטרון הבימה, שהוא הדרמטורג רב ההשפעה שלו. לא בדיוק דחוי ונדחק לקרן זווית. למעשה אדם מרכזי מאד בתרבות הישראלית, עתיר קשרים וכיבודים, חבריו הסופרים משחרים לפתחו שיסייע להם בפירסום ספריהם, שיפעיל את קשריו, את השפעתו. בלשכות השרים וראשי הממשלה הוא נכנס ויוצא כרגיל ובקי.
אבל על כל מה שקרה בעבר משקרים, וגם על הרבה דברים שקורים לנגד העיניים בהווה.
המשוררים ש. שלום ושלום בן-חורין ובעלת אולפני הרצליה מרגוט קלאוזנר היו ידידים קרובים של מכס ברוד. את מרגוט קלאוזנר הכיר כנראה ב"הבימה", לפני שהיא ובעלה יהושע ברנדשטטר גורשו משם בגלל מחלוקות. ברוד נשאר ידידה כל החיים ולפי עדותה של מרגוט קלאוזנר גם לאחר המוות.
כילדה ידעתי רק על פעילותה של מרגוט קלאוזנר כמייסדת האגודה לפראפסיכולוגיה, עורכת סיאנסים, מדברת עם רוחות רפאים. פחות קישרתי אותה עם יומן הרצליה שראינו בקולנוע לפני הסרטים, והיה אהוב עליי לא פחות מהסרטים. הרי טלויזיה לא היתה אז בישראל, ורק ביומן הרצליה יכולנו לראות את בן-גוריון במכנסי זלמן ושיער מתנופף ברוח נואם דברים לא ממש מובנים, ואת חיילי צה"ל צועדים.
עכשיו אני מתחילה להבין שגם מרגוט קלאוזנר היתה אשה מרכזית בתרבות הישראלית הצעירה, ולא רק דמות הזויה שמדברת עם רוחות רפאים. לאנשים יש כל מיני צדדים.
*
כשמצאתי את ההתכתבות הזאת בעזבונו של הפרופ' הוגו ברגמן, אף הוא ידידם של קפקא וברוד מנעוריהם, הייתי מופתעת מאד:

                                          ירושלים, 7.1.1969
גברת אסתר הופה היקרה,
רק כעת אני מוצא את הכוח לכתוב לך כמה מלים. יהא זה בנאלי, להביע לך את תנחומיי. את יודעת כמה היינו שנינו קרובים זה לזה וכמה איבדתי אף אני. אך הייתי רוצה כחבר קרוב לומר לך תודה על כל הדאגה שהקדשת למכס, שבלעדיה אי אפשר היה בכלל לתאר את חייו בבדידותו. וחיים אלה היו מלאים עד הרגע האחרון ביצירה מתחדשת תמיד. וביצירה זו יש לך בוודאי חלק גדול. על כך אנו מודים לך.
לא ידוע לי כיצד עומדים הדברים לגבי עזבונו של מכס. יהי רצון שהדאגה לעיזבון זה תעניק לך נחמה וכוח.
                            בברכות לבביות,

[מאחר שמדובר בהעתק אין חתימה]

                                                   תל-אביב 12.1.1969
פרופ' הוגו ברגמן היקר והנכבד,
אני מודה לך על דבריך מן ה7.1. הידיעה שאתה, החבר הותיק האהוב של מכס מפראג, עומד לצדי, נותנת לי כוח.
אני מאד מקוה שאתה בקו הבריאות. בלחץ האירועים לא הגענו כלל לכך, לברכך ליום הולדתך ה-85. מכס סבל את ההתקף הראשון שלו ב-13 בדצמבר. בלילה הבאתי אותו לבית-החולים. הוא סבל שבוע. מחמש בבוקר עד מאוחר בערב הייתי ליד מיטתו. בלילות השגיחה לידו בתי חוה. תמיד היה ליד מכס מישהו מאיתנו. ביום ששי ה-20 בדצמבר הוא הלך מאיתנו בצהרים, בשעה 2 ושלושת רבעי, עד כמה שיכולתי להבין בחוש האנושי המוגבל, בערפל של אי הכרה, בשנתו. הייתי לצדו כשהוא נשם את נשימתו האחרונה.
בתי חוה, שהוא מאד שמח על נוכחותה, אמרה שבשלושת הימים האחרונים מכס אמר את הדברים הבאים (הדיבור היה מאד קשה לו), שאני רוצה למסור לך [בעברית במקור, ע.פ.]: "הוגו ברגמן ידיד שלי. הוגו ברגמן יֵדַע את הסוד." (דיבר מאד לאט, בעיניים עצומות). על כך אמרה חוה, שמכס יכול יותר בקלות לדבר גרמנית, ומכס: "הוגו ברגמן יודע את הסוד, למה הוא לא מדבר אתי, הוא צריך לדבר אתי, הוא יודע את הסוד, הוא צריך לדבר אתי מיד." על כך אמרה חוה, שמיד נודיע להוגו ברגמן ומכס דחק: "מיד!" ויותר מאוחר חוה הרגיעה: כבר טילפנו והוא יבוא מיד. – חוה לא ידעה דבר על ה"סוד", שבו יכול היה להיות מדובר, רק סיפרה לי הכל בנאמנות, רק אני ידעתי, מה יכלה להיות הכוונה.
ביום ששי קיבלתי ממרגוט קלאוזנר מכתב קצר מן ה-9.1. היא כותבת: "אתמול בערב היתה לי התקשרות מופלאה איתו (עם מכס). אולי נמשיך בזה ביום חמישי הבא." כמובן רציתי ללכת לסיאנס של מרגוט. כאשר טילפנתי לה אתמול, התברר לי למרבה הצער, שבימים חמישי וששי היא נתנה הרצאות בחיפה, אבל גם שם יכלה להמשיך את השיחה עם המדיום שלה. מכס בעצמו הופיע אצלה, כאשר היא חיפשה התקשרות אחרת. מכס אמר: אני מכס ברוד, הוא מרגיש את עצמו מאד טוב. [במקום זה מופיע בטקסט המודפס כוכב, שמפנה לתוספת בכתב ידה בשוליים, ע.פ.] * לשאלתה של מרגוט מתי ישוב השיב מכס: במקום אחד וביום אחד (זה היה ביום חמישי).* את השאר לא יכולתי לגמרי לקלוט בהתרגשותי ומבוכתי. אבל זה היה, כפי שמרגוט אמרה, בטון מאד חיובי, לגמרי מלא אמון.
פרופ' הוגו ברגמן היקר שלי, אני בוטחת בך, לך הכוח והיכולות, שעליהן רמז מכס שלנו, כאשר עזבוהו כוחותיו. אולי אבוא פעם, אם תרשה זאת, אליך לירושלים.
ברשותך אני מודיעה לך ולרעייתך היקרה, שהתיאטרון הלאומי הבימה, שם היה מכס מאז 1939 דרמטורג, לרגל השלושים למותו ב21.1 בארבע וחצי או חמש, יערוך אזכרה באולם הקטן. תהא זו עבורי זכות מיוחדת, אם אתה, החבר הותיק האחרון מימי פראג, תוכל לכבד בנוכחותך את האירוע. איני מעזה לבקשך שתאמר שלושה ארבעה משפטים לנאספים על מכס. הבימה תשלח הזמנות מאוחר יותר.
האם אוכל להודות לך עוד על הכל, על השפעתך על מכס, על ידידותך, שאני מאד מבקשת, להעביר מעט ממנה אליי.
בברכות לבביות, גם לרעייתך,
שלך,
אילזה אסתר הופה
נ.ב. באותו יום ה-21.1 תתקיים אזכרה על הקבר בשעה 2, בבית הקברות טרומפלדור.
     
אילזה אסתר הופה                                תל-אביב, 17 במרץ 1969
תל-אביב
רח' שפינוזה 20

פרופ' הוגו ברגמן הנכבד מאד,
אני מודה לך מעומק לבי על מכתבך הלבבי מן ה-15.1 ומבקשת אותך, שתואיל בטובך לייחס את תשובתי המאוחרת כל כך לעומס יתר. גם מזה זמן רב אינני בקו הבריאות. אובדנו של הידיד הגדול שאליו הייתי כה קשורה מזה 25 שנה מתחוור לי מחדש ומכאיב מדי יום.
לעצתך הנכונה ומתוך כוונה טובה, שלא להשתתף בסיאנסים האלה, אני מודה לך במיוחד. בוודאי שפעלת רק מתוך כבוד ודאגה כלפיי.
אם אני מביעה בפניך רק כעת את תנחומיי על מות רעייתך הראשונה, הואל בטובך לסלוח אף על כך. שמכס ברוד דיבר ברצון ולעתים קרובות על הערבים בפראג, שהתקיימו אצל הגברת ברטה פאנטה וכינסו יחד חוג של פילוסופים ומשוררים, אני זוכרת היטב, אך הוא גם כתב על כך בפירוט רב ב"חיי מדון" שלו. לכן חשתי צער על כך שאתה, פרופ' ברגמן הנכבד, במאמר הזיכרון שלך על אלזה ברגמן, נמנעת מלהזכיר את מכס ברוד, שביקר בסדירות בחוג ערבים ספרותיים אלה. בבקשה אל תחשוב לרעה את כנותי, כי אולי אפשר לכפר על התעלמות זו בהזדמנות אחרת.
האוכל לקוות לקבל ממך שוב חדשות, ולבטא את תקותי שאתה נמצא בקו הבריאות ורוחך רעננה.
כל טוב לך ולרעייתך היקרה,
בברכות לבביות,
שלך,
אילזה אסתר הופה

איזו מין אשה היתה איפוא מרגוט קלאוזנר, ומה רצתה מאסתר הופה? האם הכוונה היתה זדונית או טובה, לנחם אותה? האם האמינה מרגוט קלאוזנר בעצמה במה שסיפרה? האם מכס ברוד בחייו השתתף גם הוא בסיאנסים של מרגוט קלאוזנר? האם ניסה לדבר באמצעותה עם קפקא? ומה הוא הסוד?
קיויתי למצוא עוד מכתבים שיחשפו מעט מהתעלומה, אבל לא מצאתי כאלה לעת עתה.
*
הכל הלך ונהיה מטורף. בוקר אחד שלח לי עו"ד הלר מסמך, טיוטת צוואה של מכס ברוד. הוא ביקש שאתרגם לו את תוכנה.
יש סעיף אחד מאד מוזר, שאני לא יודעת מה להגיד לך. זה סעיף 11.
11. חשוב מאד! בטרם קבורת גופתי אני מבקש בדחיפות, שרופא יבצע בה דיקור לב – ובמידת האפשר ד"ר שטקלמאכר (תל-אביב, רחוב ביאליק) או גברת ד"ר מרים שוייר (תל-אביב) או פרופ' אמיל אדלר (ירושלים, האוניברסיטה היהודית).

את אומרת לי שהוא היה מטורף, אומר עו"ד הלר.
ועוד הוא אומר: זה נורא מתחבר לי עם הסוד, עם מרגוט קלאוזנר.
לא, אני אומרת, הוא לא היה מטורף, וזה צריך להיות משהו אחר. זה לא הסוד. והאיזכור של ד"ר אדלר כמעט משווה לזה נימה רצינית.
אני מחפשת דיקור לב בגוגל. אני מוצאת הוראות לדיקור לב בדגים כדי לוודא את מותם.
ואני מוצאת צוואה מוינה שכתובים בה רק שני משפטים: אשתי היא היורשת האוניברסלית שלי, ואני מבקש לבצע בגופתי דיקור לב. שני משפטים דומים להפליא מופיעים בטיוטת הצוואה של מכס ברוד.
אחר כך אני מגלה שהנוסח הזה מיוחס לצוואתו של המחזאי המובהק של וינה במאה התשע-עשרה יוהאן נסטרוי. טוענים שהוא ביקש לבצע בלבו דיקור כדי לוודא שלא יקברוהו חי. אפילו היה איזה פרוייקט נסטרוי כזה בוינה, שסיסמתו: "יש לדקור את לבי!"
אני מבקשת מהספרייה בוינה ששומרת את צוואת נסטרוי לקבל ממנה צילום. זה החלק הראשון בצוואתו:
להלן אני מודיע את הנחיות הצוואה שלי, וכמו כן מצהיר בזה, שאלה תעמודנה בתוקף עד לעריכתה של צוואה בעלת צורה משפטית מושלמת, או אם ישיגני המות לפני עריכתה של כזו, במלוא התוקף של צוואה.
הדבר היחיד במות שאני מפחד מפניו נעוץ ברעיון על האפשרות להיקבר חיים. מחדלינו בעניין החשוב מכל הזה מבטיחים לי ביטחון לקוי ביותר. הפיקוח על המתים איננו ראוי לשמו ומדע הרפואה הינו עדיין למרבה הצער במחקר, כך שהרופאים בעצמם כשהם הורגים מישהו, אינם יודעים לבטח אם הוא מת. להיטמן בסוף באדמה זה רעיון דוחה בפני עצמו, שהופך דוחה עוד יותר בעקבות החובה למסמר את ארון הקבורה. באנחה עמוקה חושב אני בעל כורחי, כמה יפה היה לעומת זאת להישרף – בתור גויה, כלומר – כאשר החומר ייבּלע באויר הפתוח, והאפר יוכל להישאר בקיטון ישן אצל קרובי המשפחה הנותרים. זה נעשה לפני 2000 שנה, אבל בוודאי עד שהאנשים שוב יהיו כה פקחים, כפי שהיו לפני 2000 שנה, יכולות לעבור שוב 2000 שנה. – כעת לאחר שהחמאתי לקידמה, שוב לענייננו: במה שנוגע לגוויתי, הגעתי להחלטה הבאה: אני מורה לבנות לי אחוזת קבר בבית קברות מקומי, אולי מיד, ואולי רק כשאגיע לגיל מתקדם. אם יגבר עליי המות בטרם אגשים תכנית זו, צריכים להתחיל בבניית אחוזת-קבר זו, מיד לאחר פתיחת שורות אלה. מובן מאליו שבניין כזה, שבעצם איננו בניין אלא רק קירוי בור, יכול וחייב להסתיים בשלושה או ארבעה ימים. דירה כזו יכולה להיכנס גם ללא סכנה בריאותית לגינת המגורים. בקבורת הגופה אני מבקש טקס מלא אבל בשום אופן לא בטרם פעמיים עשרים וארבע שעות: מועד שבפועל מקצרים לעתים קרובות באופן בלתי אחראי ובקלות דעת גם לשתים-עשרה, או לשעות ספורות, אלא צריכות לעבור תחילה לפחות שלוש פעמים עשרים וארבע שעות לאחר רגע המות. אפילו אז אני עדיין רוצה, לאחר השלמת טקס האשכבה, אני רוצה להישאר לפחות עוד יומיים מחושבים במלואם, מוטל בחדר מתים של בית הקברות בארון מתים פתוח תוך נקיטת הצעדים הדרושים, שבמקרה האפשרי, אם גם כל כך בלתי סביר עוד, של התעוררות, אוכל לתת סימן. רק אז אורד לאחוזת הקבר, אבל אפילו אז עם מכסה בלתי ממוסמר לארון המתים.
בעיניי הצוואה הזאת מצחיקה מאד, אבל עו"ד הלר מאוכזב. אין כאן שום דיקור לב, הוא אומר.
אני אינני מופתעת. הנחתי שמישהו המציא את סיפור דיקור הלב של נסטרוי. הרי כל מה שנסטרוי רצה הוא סיכוי סביר שלא להיקבר חי, לא וידוא הריגה. שאלתי פרופסור לתיאטרון מוינה מה הוא יודע על הסיפור הזה. גם הוא לא מצא שום התבטאות של נסטרוי שמבקשת לדקור את לבו.
סיפרתי לפרופ' לתיאטרון על טיוטת הצוואה. הוא אמר שאם מכס ברוד העריץ את נסטרוי זה בגלל קרל קראוס, שראה בו את הסטיריקון הגרמני הראשון. קרל קראוס נחשב למי שהחיה את נסטרוי מחדש. תהיתי מה במחזותיו של נסטרוי הלהיב כל כך את קרל קראוס. אולי "החופש בקן-עורבים".
*
קלאוס: ערב טוב, רבותי האזרחים.
שומר הלילה: המרגל שוב כאן!
פמפרל: אח, לא יעלה על הדעת שהוא מרגל.
קלאוס: אני אשתה אתכם קצת, אחר כך תמשיכו לשתות בלי בושה.
שומר הלילה: השתייה חופשית. אין אונס.
קלאוס: חופשית? אל תשתמש בביטוי כזה אומלל. אני מהממשלה, ואנחנו לא אוהבים שהבן-אדם חופשי.
פמפרל: בואו נשב בגינה. יותר נעים באויר החופשי.
קלאוס: אילו רק לא היה כל כך חופשי, האויר – אני נשאר כאן.
פמפרל: וטוב שכך. איננו צריכים אותך על הראש.
קלאוס: מדהים, כמה מעט אהדה יש בקרב העם אלינו בממשלה.
שומר הלילה: אתה מצטער, שעכשיו לא תוכל לדווח שום דבר לרשויות?
קלאוס: מר שומר לילה, אל תתגרה בי, אתה בעצמך עובד ממשלה.
שומר הלילה: אני מודה באשמה, אבל למרות זאת אני בעל דעות חופשיות.
קלאוס: את זה כבר דיווחו לנו עליך. אנחנו יודעים שאתה קורא עיתונים זרים ואפילו עיתונים אוסטרים!
שומר הלילה: אז מה הבעיה?
קלאוס: העיתונים האלה היו פעם בלתי מזיקים כמו חלב מהול במים, ועכשיו הם מעזים ללעוג לאבסולוטיזם.
שומר הלילה: ראש העיר שלנו בטח חוטף עצבים מכל מאמר.
קלאוס: ואתה אשם בעוד אשמה שידועה לנו היטב.
שומר הלילה: ומה היא?
קלאוס: אתה חושב בלילה על מה שקראת ביום. הממשלה בקן-עורבים לא אוהבת את זה.
שומר הלילה: כמובן. החשיבה שנואה על הרבה ממשלות גדולות בהרבה.
(יוהאן נסטרוי, חופש בקן-עורבים)
*
מה צריך להביע סעיף דיקור הלב הזה בצוואתו של מכס ברוד? בצוואתו הסופית הסעיף הזה הושמט. הוא מופיע רק בטיוטת הצוואה שהביא לעורך הדין. כנראה עורך הדין אמר לו שאם לא ישמיט את הסעיף יפסלו את הצוואה.
זה לא טירוף, זה צופן, אני אומרת לעו"ד הלר. אולי מכס ברוד רצה לומר שאסתר הופה היא מריה ויילר שלו.
מריה ויילר היתה שחקנית בלהקת התיאטרון של יוהאן נסטרוי ואשת חיקו, וגם ילדה לו בן ובת. הוא לא יכול היה לשאת אותה לאשה, כי רשמית היה נשוי עדיין בנישואים קתוליים לאשתו הראשונה, שברחה ממנו עם בן-אצולה. בצוואתו הותיר נסטרוי למריה ויילר את כל רכושו, ובלבד שתוריש אותו לאחר מותה לשלושת ילדיו: בנו הבכור מאשתו הראשונה ושני ילדיו ממריה ויילר, וגם הטיל על מריה ויילר לשלם מזונות לאשתו הראשונה עד מותה. זו היתה צוואה מאד יוצאת דופן, שגרמה לכל וינה להרים גבה:
ליורשת כל אני ממנה את פראוליין מריה ויילר, חברתי היקרה לחיים, אשר במעשי ההקרבה שלה תרמה את המירב לרכישת הון זה, באשר אמנם איני מרבה במלים כרוב חטאיי, זכותה עליו מבוססת יותר מזכותי שלי עצמי.
את עשר מניות המסילה הצפונית המוזכרות בסעיף 4, כמו גם שלוש המשכנתאות המוזכרות בסעיף 5, (או ניירות הערך שניקנו בכסף זה) צריכה יורשת הכל פראוליין מריה ויילר במותה להוריש בצוואתה לשלושת ילדיי, גוסטב, קרל ומריה נסטרוי, לאחר נישואיה סלוקה.
כחובה נוספת תיטול פראוליין מריה ויילר על עצמה אחרי מותי למסור את סכום המזונות לאשתי לשעבר וילהלמינה נסטרוי, שנפרדה ממני מאז שנת 1827 בחוזה ומאז שנת 1843 או 1844 כדין, כפי שהיה בימי חיי, לבעלה האדון פון שאומבורג, עד מותה, חובה שבמקרה שפראוליין מריה ויילר תמות לפני הגברת וילהלמינה נסטרוי, תעבור ליורש הראשון עד מותו של האחרון.  
אולי מכס ברוד רצה לומר שאסתר הופה היא מריה ויילר שלו. אבל מה זה בדיוק אומר זו עדיין שאלה. מזמן חשבתי שהצוואה היא רק צופן שמוביל לצוואה אחרת, אמיתית, כמו במשחק סימני דרך. הצוואה שעליה מתווכחים כבר שנים בבתי המשפט היא רק חץ מצויר על סלע, שמצביע על מטמון לא נודע.
חשבתי אולי גם אסתר הופה ילדה למכס ברוד ילדים, אם זה היה נכון, זה היה מסביר הרבה דברים. אבל לא מצאתי לכך שום ראיה.
*
עו"ד הלר אמר שנדבר עם עורך-דין אוסטרי. אני שאלתי את עורך-הדין האוסטרי מה הסיפור הזה עם דיקור הלב. מה שהיה מוזר זה שהוא בכלל לא היה מופתע.
גם את ישו דקרו לאחר מותו בצלעו, הוא אמר. ובאמת ככה כתוב בברית החדשה:
"ולמען לא תשארנה הגויות על הצלב ביום השבת כי ערב שבת היה וגדול יום השבת ההוא, שאלו היהודים מפילטוס לשבר את שוקיהם ולהוריד אותם: ויבואו אנשי הצבא וישברו את שוקי הראשון והשני הנצלבים עמו: ויבואו אל ישוע ובראותם כי כבר מת לא שיברו את שוקיו, אך אחד מאנשי הצבא דקר בחנית את צדו וכרגע יצא דם ומים."
יוחנן פרק י"ט, פסוקים ל"א-ל"ד.
התביישתי שאמרתי לעורך הדין האוסטרי שזה נשמע מטורף. טירוף זה עניין של גיאוגרפיה.
אם כתוב בברית החדשה שעשו את זה לישו, כנראה זה לגמרי נורמלי לכתוב את זה בצוואה.
*
זיגמונד: הוד מעלתך, מודיעים שלפני בית העיריה פרצה התקוממות נוראה.
ראש העיר: מה? המפקד רוּמֶלפּוּף, פזר את מפירי הסדר, אסוף את חייליך!
המפקד רומלפוף: איפה הברנשים נמצאים?
שפרלינג פון-שפאץ: נסה תחילה בטוב, בכל זאת אלה בני אדם.
רומלפוף: בני אדם? לאו דוקא! בן אדם מתחיל מברון ומעלה!
(יוהאן נסטרוי, חופש בקן-עורבים)