יום ראשון, 16 באוקטובר 2011

כולם היו במחתרת

כשבחרתי לקרוא את "ארור אתה נהר הזמן" של פר פטרסון רציתי קצת לשכוח מעצמי, ומהדברים שאני עוסקת בהם בדרך כלל, שהם מדכדכים למדי, אבל זה לא מה שקרה. עדיין כשכתבתי על "ארור אתה נהר הזמן" ניסיתי להתעלם מכל מה שהטריד אותי בספר, כי אהבתי את הספר מאד, למרות או אולי בגלל המלאנכוליות העדינה שבו, והנופים הסקנדינביים שמשכו את לבי, במיוחד החופים והים, כי גדלתי לחוף ימים, וים וחופים תמיד מרטיטים משהו בלבי, ואכן הנופים הם ככל הנראה חלק מהעניין, ולעולם אין זה הנוף לבדו, אלא מה שהוא מעלה בלבך.
בכל אופן כבר בפרק הראשון של "ארור אתה נהר הזמן" נתקלתי בפיסקה הבאה, שבה מספר הגיבור על אמו:
"היא הביאה איתה לקפטריה את הספר שקראה באותו הזמן, והיא תמיד קראה, תמיד היה לה ספר בתיק, ואם גינתר גראס הוציא ספר לאחרונה, קרוב לוודאי שזה הספר שהביאה איתה, בגרמנית. זמן קצר אחרי סיום הלימודים בתיכון, כשהפסקתי לקרוא כל דבר שכתוב בגרמנית מהסיבה הפשוטה שזה כבר לא היה חלק מתכנית הלימודים, גערה בי ואמרה שאני עצלן מבחינה אינטלקטואלית, ואני הגנתי על עצמי ואמרתי שזה לא נכון, זה עניין עקרוני, אמרתי, מפני שאני אנטי-נאצי. היא התרגזה. היא כיוונה אצבע רוטטת אל אפי ואמרה: "מה אתה בכלל יודע על גרמניה ועל ההיסטוריה של גרמניה ועל מה שקרה שם. קפיץ קטן." כך היא נהגה לכנות אותי: קפיץ קטן,"
חשבתי על כך שגינתר גראס שגדל בדנציג לחופו של הים הבלטי כתב הרבה מאד בספריו על נופו של הים הבלטי, וזה דבר שעשוי לדבר ללבה של אשה דנית, למרות שאמו של גיבור הספר ארוויד לא גדלה בחלקה הדרום-מזרחי היותר מיושב של דנמרק, שבו נמצאות עריה הגדולות, לחוף הים הבלטי, אלא בחופה הצפוני של יוטלנד, חצי האי הצפון-מערבי של דנמרק, בעיירה פרידריכסהאוון שלפנים נקראה פלאדסטרנד, שפירושו חוף שטוח, והיא קרובה למדי לקצה הצפוני של יוטלנד, מין חרטום או מקור דקיק של יוטלנד השלוח אל תוך הים הצפוני, איזור שידוע דוקא בנידחותו, בדלילות תושביו, בקור הלח והמקפיא ובפרוטסטנטיות האדוקה שלו, והוא מוכר בעולם בזכות הסרט "החגיגה של באבט" שהציג את דמותם הענייה, החרוצה, הסגפנית, החסודה ויראת-השמיים של תושבי יוטלנד. אבל אם חושבים את לשון הים שבין דנמרק לשוודיה, הקרויה קַתַּגַּת, לחלק מן הים הבלטי, אפשר לומר בדוחק שאף פרידריכסהאוון שוכנת לחוף הים הבלטי, ומכל מקום ילדות לחוף ים וגבעות חול ולהקות שחפים של בן דנציג יכולה בוודאי לדבר ללבה של בת פרידריכסהאוון.
ובכל זאת הטריד אותי הקטע הזה, כי כמו שעולה מדבריו של פטרסון עצמו, לחיבה הזאת של האם לספרות גרמנית, ובפרט זו של גינתר גראס, יש משמעות מעבר לקרבת הלבבות שיכלה ילדות משותפת לחוף הים הבלטי לעורר.
בדיוק אז התפרסמה בעברית האוטוביוגרפיה עתירת השערוריות של גינתר גראס, שבה סיפר על עברו באס-אס שהסתיר קודם לכן, אם כי המשיך לטעון שגויס בכפייה ולא התנדב כפי שמלמדות העובדות, ובראיון ל"הארץ" שערך תום שגב עם גינתר גראס הוא סיפר שששה מיליון חיילים גרמנים נרצחו בידי ברית המועצות, דבר שאיננו נכון ואף עורר שערורייה. על כך כתבתי ברשימתי "הסיפור הנאצי של גינתר גראס", שמבוססת על מאמר שכתבתי בשנת 2006, כשהאוטוביוגרפיה שלו התפרסמה בגרמנית ועוררה שערורייה גדולה. המאמר שלי עוסק בעצם בספר אחר של גינתר גראס, "הילוך סרטן", שכשהתפרסם בשנת 2002 עודד מאד שיח גרמני לאומני של רחמים עצמיים על הסבל הגרמני מהמלחמה ומתוצאותיה, ולימים התברר לי שהתבסס על ספר תעמולה נאצי, חברתי צופיה אמרה לי אז בעקבות פירסום האוטוביוגרפיה וכל מה שנכרך בה, שאני חייבת להעלות לבלוג את אותו מאמר שלי על גינתר גראס, וכך עשיתי אמנם זמן קצר לאחר מכן, ומאד הטרידה אותי המחשבה האם אמא של פר פטרסון שכל כך היטיבה לדעת גרמנית אהדה את הנאצים, דבר שעלול להשתמע מדבריה המאד אפולוגטיים לבנה: "מה אתה בכלל יודע על גרמניה ועל ההיסטוריה של גרמניה ועל מה שקרה שם. קפיץ קטן," שנשמעים כמו דברים של מישהו שרוצה להצדיק את פשעי גרמניה במלחמה, כי כביכול אי אפשר לדעת מה קרה שם, שדוקא לצערם של הגרמנים כן אפשר לדעת מה קרה שם, לפחות במידה די גדולה של ידיעה. מאד הטריד אותי אם אמא של פטרסון אהדה את הנאצים, למרות שזה לכשעצמו לא אומר כלום עליו אישית או על הספרים שלו, ובכלל לא רציתי להתייחס לזה בהתחלה.
מכיוון שמאד אהבתי את "ארור אתה נהר הזמן", רציתי לקרוא גם את ספריו האחרים של פטרסון – מתורגמים, כי אינני קוראת נורווגית, וקראתי גם את "יוצאים לגנוב סוסים". גם הספר הזה כתוב יפה מאד, אבל איתו כבר היתה לי בעיה. הספר מסופר מנקודת מבטו של נער, ששומע כי בזמן מלחמת העולם השנייה אביו פעל במחתרת וסייע להבריח אנשים מנורווגיה לשוודיה – לא נאמר במפורש שמדובר ביהודים, רק מסופר על איש בחליפה שמפחד כל הזמן ועושה הכל לא נכון ומסבך את העניינים, איש עירוני בחליפה שבכלל לא יודע איך להתנהג בכפר, אבל האבא הגיבור של המספר – כך מספר לו מישהו שנים אחר כך, מציל את המצב, ובסופו של דבר הוא עוזב את אמו כדי לחיות עם אשה שהכיר כשהיה במחתרת, וזה כנראה אמור איכשהו להצדיק את זה.
אינני אוהבת סיפורים על אבא שהיה במחתרת והבריח יהודים כי רוב הסיפורים האלה מצוצים מהאצבע, ומעבר לכך שהם מצוצים מהאצבע לרוב מספרים אותם במשפחות עם עבר נאצי מוכח, מה שהופך את כל העניין למעצבן במיוחד. כבר התייחסתי לתופעה הזאת שתוארה בצורה מבריקה בספר "סבא לא היה נאצי". אבל הספר הזה "יוצאים לגנוב סוסים" לא ממש התיימר להיות אוטוביוגרפי, והוא בכל זאת היה ספר יפה על יחסי אבא ובן שעובדים יחד בנורווגיה הכפרית בלב היער, אז חשבתי טוב, יש גם סיפור מצוץ מהאצבע על אבא גיבור שהיה במחתרת, זה לא נורא חשוב.
ואז התברר לי שיש עוד ספר של פטרסון שתורגם לעברית ונקרא "לסיביר". שלושת הספרים תורגמו מנורווגית תרגום מאד נעים לקריאה בידי דנה כספי והתפרסמו בהוצאת "כתר", וביקשתי לקרוא גם את "לסיביר". כמו שקורה הרבה פעמים בספרים מתורגמים הם אינם מתורגמים לעברית בהכרח לפי סדר יציאתם לאור במקור, אלא לרוב מתרגמים קודם את הספרים המצליחים ביותר, ואם הם מצליחים גם בישראל מתרגמים ספרים נוספים. בעצם "ארור אתה נהר הזמן" שקראתי ראשון הוא הספר המאוחר בין השלושה, וכשקראתי אותו הרגשתי כל הזמן שהסיפור איננו שלם, שאני כאילו קוראת רק קטעים מסיפור גדול יותר: היה שם סיפור על אמא שגדלה בדנמרק ונישאה לנורווגי וחיה כל חייה בנורווגיה עם בעלה וילדיה, וחזרה לדנמרק רק לחופשות, אבל כשהיא עומדת למות מסרטן היא מבקשת לבקר לא רק בעיר הולדתה אלא גם באי לֶסֶה לחופי דנמרק, ששם ילדה את בנה הבכור, ככל הנראה מחוץ לנישואין. רציתי לדעת איך היא הכירה את בעלה הנורווגי ונישאה לו וחיה איתו ועם ילדיהם בנורווגיה, שזאת החלטה כל כך משמעותית בחיים, אם כי לא מאד מוזרה, כי בסך הכל נורווגיה איננה כה רחוקה מדנמרק, וגם השפה והתרבות אינן מאד שונות, ובכל זאת זה מעניין.
כשהתחלתי לקרוא את "לסיביר" ראיתי שהפעם המחבר מדבר מפיה של ילדה, וזה קצת הפריע לי בתחילה, כי כבר התרגלתי שהוא סופר וכותב מפי גבר או נער, והיה קצת מוזר בהתחלה לקרוא אותו מפי בת, וקצת התפלאתי תחילה שהוא כותב מפי בת, אבל מהר מאד הבנתי שהמספרת כאן היא אמו של הגיבור ב"ארור אתה נהר הזמן", שאולי וכנראה היא גם אמו של המחבר, ושזה סיפור ילדותה ונעוריה ובחרותה. זה דוקא הפך את הקריאה למאד מסקרנת בשבילי, כמו לחקור את תולדותיה של אשה שאני כבר מכירה, וחשבתי שאולי היצירה של פטרסון היא מין קומפלקס כזה, שבכל ספר הוא מספר רק חלק מהסיפור, אבל הספרים משלימים זה את זה, ומי שקורא את כולם מכיר את הסיפור כולו. זה דוקא מאד מסקרן לקרוא סופר כזה.
וכך הבנתי שאם המספרת היא אמו בילדותה הרי הוריה הם סבו וסבתו, אביה שגורש מחוות אביו המטורף והפך לנגר מפליא באמנותו אך מתקשה להתפרנס, והאם המאד אדוקה שמחברת ושרה כל היום מזמורי דת כשהיא מלוה את עצמה בפסנתר, שזה מתאים לאשה שגדלה וחיה כל ימיה בצפון יוטלנד, ויכלה בהחלט להיות אחת הנשים החסודות ב"חגיגה של באבט".
בהתחלה מאד נהניתי לקרוא את סיפוריה של האם מילדותה הענייה בפרידריכסהאוון, את סיפוריה על הסב המטורף והסבתא המכשפה, האב העצוב והאם החסודה, ואחיה השובב והאהוב יֶסְפֶּר שממציא ללא הרף הרפתקאות עבורה. זה היה סיפור יפה של ילדות רחוקה שקל להזדהות איתו גם אם הוא מתרחש בקצה אחר של העולם ולא דומה בשום צורה למשפחה שלך. נראה לי קצת מוגזם שהילדה היא כל כך חזקה ומצליחה להציל אנשים מטביעה, מין פיפי לנגשטרום כזאת, אבל זה בסדר שיש הגזמות כאלה בסיפור, במיוחד אם הוא מסקנדינביה. רק כשרוּבֶּן הופיע לראשונה אמרתי לעצמי: אוי לא.
"... ואני חושבת על רובן מהכיתה שלי שהיה לנער היפה בבית הספר אחרי שיֶסְפֶּר סיים את לימודיו. הוא נשק לי מאחורי המחסן בחצר בית הספר, וזה היה טוב, אבל כששכבתי לישון בערב כבר שכחתי את הנשיקה. הוא יהודי, הוא בוודאי היה יהודי עוד קודם, אבל זה דבר חדש, איש לא חשב על זה אז. כל מה שאני יודעת על יהודים הוא מה שאמא שלי מספרת והיא אומרת שהם תלו את ישוע על הצלב ושיחררו את בר-אבא. אבל ישוע היה גם הוא יהודי, ועל כל פנים זה ויכוח שאינני מתערבת בו, ואני חושבת שאלמלא תלו אותו היהודים על הצלב ההוא מישהו אחר היה עושה זאת כדי לספק לאמא שלי נושא לכתיבת מזמורים ושירים,"
יהודים בפרידריכסהאוון בצפון יוטלנד? טוב, אולי הגיע לשם איזה חנווני יהודי לפתוח מכולת, או איזה רופא יהודי כמו ג'ואל פליישמן מ"חשיפה לצפון" שיצא לו לנחות דוקא באלסקה הרחוקה שאין בה בכלל יהודים. אם כי קשה לי להאמין. יהודי דנמרק חיו כמעט כולם בקופנהאגן ובקהילות הסמוכות לה בדרום-מזרחה של דנמרק, ואני מתקשה לחשוב על משפחה יהודית במחצית הראשונה של המאה העשרים, הרבה לפני שיהודים התחילו לחפש את עצמם בכל מיני אתרים אקזוטיים על הגלובוס, שתחליט לחיות בעיירת דייגים נידחת במקום שהוא פחות או יותר קצה העולם, ורחוק מרחק עצום מכל קהילה יהודית. אבל מעצבן אותי גם הדיבור הזה על היהודים ועל אמא שלה, דיבור שכאילו בא מפי ילדה והוא בכלל לא ילדותי, אלא דיבור מתיילד של מבוגר. ילדה, או אפילו נערה צעירה מאד, שנישקו אותה, לא תשכח עד הערב את הנשיקה – עבור נערה צעירה נשיקה של נער היא אירוע די משמעותי בחיים, יש נערות, וגם נערים, שזוכרים נשיקת נעורים כזו במשך שנים, ואפילו כל חייהם. מבוגרים מסוגלים אפילו לקיים יחסי מין ולשכוח מזה – אצל מבוגרים החיים שוחקים והרגשות מתקהים, אבל לא אצל ילדים. הם מרגישים הכל בעוצמה גדולה, ובטח שלא שוכחים נשיקה בשביל לחשוב על זה שרובן יהודי, ועוד במין צורת דיבור כזו, שמצד אחד מצטטת את האמא כאילו דבריה הם נר לרגליה, ומיד אחר כך לועגת לאמא – כל זה מאד מעושה, וחושף בעיקר איזה רגש אשמה כלפיי יהודים, רצון להגיד שאני בסדר, אני לא מתייחס ליהודים כמו הסבתא הנוצריה האדוקה שלי, או משהו כזה, וחוץ מזה כשיהודי מופיע בסיפור כזה שאין ליהודים סיבה להיות חלק ממנו באופן טבעי, היהודי הוא כמו אקדח תלוי על הקיר, הוא חייב מתישהו לירות, לקבל תפקיד חשוב בסיפור.
ואז באים הנאצים, ואיש בדנמרק איננו נלחם בהם, חוץ מהאח יֶסְפֶּר שזורק עליהם גללי פרות כי הוא מאד אנטי-נאצי. מתברר שכל המשפחה היא ממש אנטי-נאצית. בהתחלה לא, אבל אחרי ה-29 באוגוסט 1943, אחרי שהדנים התמרדו כנגד הגרמנים והגרמנים פיזרו את ממשלת הבובות הדנית והטילו על דנמרק משטר צבאי, דוקא אז האמא זקפה את גוה וסילקה את החיילים הנאצים מחנות החלב שלה, דוקא תחת המשטר הצבאי, והגיבורה קיבלה מכות מהגסטאפו שחיפש את האח שלה, שמסתבר שאירגן את כל המרידות בנאצים, אבל היא היתה מאד אמיצה והתעמתה עם איש הגסטאפו, אבל אחיה היה מוכרח לברוח מדנמרק לשוודיה, ותנחשו מה: ביחד איתו בסירת דייגים ברחו לשוודיה גם רובן והמשפחה היהודית שלו, הוא והוריו ואחותו, והדייג הניח בידיהם את הסירה והם שטו לשוודיה. את הסירה השיט מבריח ידוע ואילו בעליה הדייג נשאר על החוף ובלילה שכב עם הגיבורה בסירתו, שזה החלק היחיד בסיפור שיש בו קצת הגיון ואולי הוא אמיתי.
וכדי שהמסר החינוכי יעבור במלואו, במהרה אנו מתוודעים לסוף הטוב:
"יום אחד ראיתי את רוּבֶּן בעיר. הוא חלף על פני ברחוב, אבל לא ידע מי אני. אולי בגלל השיער הקצר. לרגע קל חשבתי לפתות אותו ללא בושה, לקחת אותו ליער מפעל המים או רחוק יותר, לחוף קֶרֶה, בין הצוקים. הוא יעמוד ברוח, עירום ואילם, ויראה מי אני. אבל על המדרכה במעלה הרחוב הלך גבו והצטמק, ואני נשארתי במקומי בלי לנופף ובלי לקרוא בשמו. על כל פנים הוא חי. כמעט כל יהודי דנמרק נמלטו בזמן בסירות מנוע, באוניות דיג ובסירות משוטים הודות לאנשים כמו יֶסְפֶּר."
מה זה הדבר הזה? מה זה הקטע הפורנוגרפי הזה? ראית יהודי שניצל מהנאצים, למה לא לשאול אותו למשל מה שלומו ומה עבר עליו? אבל יחסים עם יהודים נראים כנראה מאד פרוורטים למישהו שהיהודי היחיד שראה בחייו היה דבוק לצלב על קיר הכנסיה. ואכן יהודי דנמרק ניצלו כמעט כולם והועברו בסירות דיג מדנמרק לשוודיה, אבל לא מצפון יוטלנד שספק אם התגורר בה אי פעם אפילו יהודי אחד, לא על מימיו הסוערים של הקתגט, שהוא ממש ים גדול וסוער בין דנמרק לשוודיה, אלא על פני מיצר המים הצר שמפריד בין קופנהאגן שבחוף הדרום מזרחי, החוף הבלטי  של דנמרק לבין החוף השוודי הסמוך לו מאד. המיצר הצר הזה שמשני צדיו שוודיה ודנמרק כמעט נושקות זו לזו, הוא זה שאיפשר את הצלחת המבצע הזה, כמו גם העובדה שרוב יהודי דנמרק גרו בקופנהאגן ובסביבתה, ומספרם לא עלה בהרבה על שבעת אלפים נפש. העם הדני ראוי לכל ההוקרה על המבצע המרשים והיפה והאמיץ הזה. ובכל זאת היו לא מעט דנים ששיתפו פעולה עם הנאצים, לא רבים כמו בנורווגיה, אבל היו. הצורך להמציא סיפורים על הצלת יהודים במקום שלא היה לו כל קשר למבצע הצלתם של יהודי דנמרק, מהסיבה הפשוטה שהוא המקום הכי רחוק בדנמרק משוודיה ולא היתה בו קהילה יהודית אף פעם, וספק רב אם היו בו יהודים בודדים כלשהם, ואם היו כאלה שברחו לשוודיה ספק רב אם היו חוזרים לחיות במקום עני וקטן שרבים מתושביו שיתפו פעולה עם הנאצים, ולו גם בעל כורחם. ומי שבאמת סבל מהגסטאפו, לא היה אומר לילדיו שהם לא יכולים לדעת מה היה באותם ימים בגרמניה, אלא היה מספר להם את האמת, כפי שידע אותה בעצמו.
הסיפורים האלה על איך היינו במחתרת נגד הנאצים כל כך נפוצים באירופה, לא רק בגרמניה שבקושי היתה בה התנגדות קלושה לנאצים, אלא גם בכל המדינות האחרות באירופה, ותמיד עולים לי על העצבים, כי זה משהו אחר להמציא ילדה חזקה במיוחד שיכולה לצלול בים ולהציל גבר טובע או דברים כאלה, מאשר להמציא עבר מחתרתי להורים שלך, שבמקרה הטוב לא שיתפו  פעולה עם הנאצים, שגם זה לא מעט. זאת איננה המצאה ספרותית אלא שכתוב אפולוגטי של העבר, שזו תופעה דוחה. הסיפורים האלה מאד מאד נפוצים, וכשקוראים ספרות אירופית של הדור שאחרי המלחמה, מתברר שכולם היו במחתרת: כולם הצילו יהודים ונאבקו בחיילים הנאצים. רק צבי ינאי שמספר בספרו הנפלא "שלך סנדרו" על הימים הנוראים שבהם הסתתר עם אמו ואחיותיו באיטליה בזהות נוצרית מזויפת, מספר איך הלך לנוער הפשיסטי. אבל בטח הוא היה שם לבדו, כי כל האיטלקים היו באותו זמן במחתרת.
כעת קראתי שתירגמו לגרמנית את ספרו הראשון של פטרסון. אולי אקרא גם אותו. הסיפורים שלו על משפחתו ועל עצמו מאד מסקרנים אותי. אמו היתה ילדה שגזלו ממנה את עתידה, הוריה מנעו ממנה להמשיך בלימודיה בגימנסיה, למרות שהיתה תלמידה מצטיינת, והיא הלכה והידרדרה, נדדה והסתבכה עם גברים והרתה מחוץ לנישואין, ולבסוף, אחרי שגירשו אותה מהבית והיא מצאה מקלט אצל זרים, נישאה לפועל נורווגי פשוט, מבוגר ממנה בלא מעט שנים, וחיה חיים מאד קשים. בנה הבכור לא היה כנראה בנו של בעלה, והכל חשדו במספר, שהוא בנה השני, שאף הוא איננו בנו של בעלה, למרות שהיה דומה מאד לאביו. יש בספרים של פטרסון כל כך הרבה סיפורים מעניינים ששאובים מהחיים האמיתיים, ואם לא קרו באמת עדיין יכלו בהחלט לקרות, אבל הוא ממציא סיפורים על יהודים ומחתרת ונאצים שלא היו ולא נבראו, ואני לא חושבת שמשפחתו היתה במיוחד נאצית, אבל אינני מאמינה שהיתה אנטי-נאצית, אני מניחה שהוריו והורי הוריו פשוט השתדלו לא להסתבך עם רשויות הכיבוש הנאצי, בוודאי כשאלה הפכו למימשל צבאי שיורה באזרחים שלא מצייתים. אני מעריכה שהם לא עשו שום דבר מיוחד, שככה מתנהגים רוב האנשים. אין לי שום טענות אליו או להוריו, רק שלא ימציאו בבקשה שקרים, ושיעזבו בשקט את היהודים. נקל לגמל לעבור בקוף המחט מלעשיר לבוא אל מלכות השמיים – זה ביטוי מהברית החדשה שנרמז בספר ומבקרת אחת לא הבינה את משמעותו – ונקל להמציא סיפורי גבורה מאשר לתעד את עליבות ונקלות החיים האנושיים.