בקיץ 1964 הוזמן מכס ברוד לפתיחת תערוכת פרנץ קפקא בפראג, אירוע שסימל
מיפנה מסוים ביחס, הן לפרנץ קפקא שהוחרם בגוש הסובייטי, מאחר ש"המשפט"
שלו נקרא כמשל על משפטי סטלין, והן למדינת ישראל. אולי גם היתה זו סנונית שהקדימה
את האביב של פראג. מגמות אלו נבלמו כמובן לשנים רבות עם ניתוק היחסים בעקבות מלחמת
ששת הימים והדיכוי האכזרי של האביב הצ'כוסלובקי בידי הסובייטים באוגוסט 1968,
שחודשים ספורים אחריו, בדצמבר 1968, הלך מכס ברוד לעולמו, אולי לא בלי קשר בין שני
האירועים. אנשי משרד החוץ ליוו את מכס ברוד בפראג וסייעו לו בביקורו, שבו תלו
תקוות רבות לשיפור היחסים בין המדינות, ובתיק משרד החוץ העוסק בביקור ששמור בגנזך
המדינה, נשמר בכתב ידו של ברוד גם נאומו בשפה הצ'כית בפתיחת תערוכת קפקא, וגם
תרגום לגרמנית שהתקין בעצמו לנאום. אני מביאה כאן תרגום עברי לדבריו של ברוד
שהתקנתי מתרגומו לגרמנית. גם אם תיאורו את קפקא נוטה להיות אידילי, מצאתי את
זיכרונותיו ממקורות ההשראה היהודיים של קפקא מעניינים ומרגשים.
(נשאתי את הנאום ב-23 ביוני בשפה הצ'כית. היום, ה-6 ביולי, תירגמתי
אותו לגרמנית.)
"הבשלה", כך נקראת סימפוניה נפלאה של ידידי הגדול יוזף סוּק,
ולו נשאלתי, איזו כותרת הייתי רוצה לבחור לביוגרפיה של פרנץ קפקא, הייתי בוחר באותו
שם: "הבשלה".
פרנץ קפקא נפטר בגיל צעיר ועבודת חייו לא נשלמה. הוא חי חיים שהיו
מלאים בחיפוש מתמיד, חיים של כיסופים אינסופיים. מה היה הדבר, מה הוא בעצם חיפש?
לפי דעתי הוא חיפש במשך כל חייו דבר אחד: את טוהר הנפש. את הטוהר המוחלט, הבלתי
מותנה, הלא-אנוכי. טוהר, משמעותו: צדק, צדק חברתי כלפי הזולת, כלפי כל אדם. וצדק
גם כלפי העולם המטפיזי, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בספר איוב. כבן אמיתי של העיר
פראג היה קפקא מושרש היטב באדמתה של פראג. נפש הפייטן שלו נשבתה בקסמם של פראג
העתיקה ותושביה. כבן אמיתי של פראג היו לו שורשים בתרבות הצ'כית והגרמנית, ובאותה
מידה היו לו שורשים בתרבות היהודית עתיקת היומין. הוא הפך מודע ליהדותו בגיל צעיר
ועסק בהתרגשות רבה בידע העתיק של התורה היהודית. באתיקה של התורה היהודית, במסורת
היהודית, הוא מצא את הדרך למה שחיפש. עוד היום אני נזכר בדיוק איך הוא קרא לפני –
זה היה בערב בפינת כיכר העיר העתיקה וסמטת לנגה – מתוך אנתולוגיה של התלמוד [ספר
האגדה?] את מלות רבנו מימי הרומאים שמעון בר-יוחאי. את המלים הבאות: "הואיל
ואיתרחיש ניסא, איזיל אתקין מילתא [הואיל וקרה נס, אלך ואעשה דבר מה]." בדיוק
הסינתזה הזאת היתה תמיד אופיינית לקפקא, הסינתזה בין ריאליזם לפלא, לפנטסיה, עם
היצירתיות העשירה והמשחקית של רוחו, שעבדה ועבדה בלי הרף, עד שהמחלה הזדונית שבתה
והרסה אותו. מקרה טרגי, ואם מותר לומר כך, אירוני. כי המחלה הזו ניתנת לריפוי
כיום. לו החזיק פרנץ מעמד רק עוד כמה שנים, יכולנו לראותו עוד היום בינינו. ואיזו
תופעה ידידותית יכול היה קפקא להיות לו חי בינינו, בשיא יכולתו, יכולותיו הכמעט על
אנושיות, ידענותו ואהבתו הלוהטת!
אכן דיברתי על אירוניה. אירוניה, הומור, פרדוקס, תכונות שמאפיינות את
אמנותו, את האינדיווידואליות היחידה במינה שלו. אבל הוא גם היה איש שמח, אהב את
החיים, את המבדח, את הקידמה, ולכן גם את בנייתה מחדש של המולדת העתיקה ישראל. הרשו
לי בהזדמנות זו הערה קטנה: אני מאד שמח שיצירתו של קפקא זוכה כיום להערכה רבה
ולהכרה בעיר מולדתו. אבל אינני שמח על כך שפרשנות מסוימת, לא רק כאן, אלא גם
בארצות אחרות, למשל הפרשנות המגוחכת של הפרופסור האמריקני ויינברג [קורט ויינברג]
רוצה להפוך את קפקא לדקאדנט, רומנטיקן מיואש שיחסו לעולם שלילי, כדוגמת אדגר אלן
פו – הפרשנות הזו רואה בו חלשלוש שבורח מן החיים, מין רוח רפאים מרתקת. פרנץ,
שיותר מעשרים שנה היה חברי הטוב ביותר, שכאשר היה בפראג נפגשתי איתו כמעט מדי יום,
לעתים קרובות גם פעמיים ביום – פרנץ הזה היה מלא חיים, פעיל ביותר, אדם חיובי. הוא
התעניין בכל, גם בספורט, בתיאטרון, בקולנוע, בחיות, בקרקס וכיו"ב. הוא אהב את
פראג ואת חיי האמנות פה, וגם את חיי העם הפשוט. הוא עצמו היה על פי תחושתו אדם
פשוט, למרות שהאינטלקט שלו פעל בדרכים המסובכות ביותר ולעתים קרובות גם בדרכים
לבירינטיות, חידתיות. חברי הטוב והבלתי נשכח גיאורג מרדכי לנגר, מחבר הספר האלמותי
"תשעה שערים", לימד אותו, (כמו גם אותי), את השפה העברית, את מנהגי עולם
החסידות, ומן התורה הזו נובע יחס ישיר לאותו חיפוש נצחי של צדק שאנו מוצאים אצל
קפקא, כמו גם אצל פרנטישק לנגר, אחיו של גיאורג, במחזהו "פריפריה".
עולמו של קפקא רחב ידיים, ואנו עומדים רק בראשית הכרתו. הוא היה נביא. בנפשו
הרגישה הוא חזה מראש את הטרור של חיות הטרף הנאציות. צל העתיד האומלל הזה, שהוא עצמו
כבר לא חוה, שרוי במלאנכוליה של הרומנים שלו "המשפט"
ו"הטירה". ועם זאת היתה לו אמונה בלתי מעורערת בשלום בין כל בני האדם
ובקידמה של המין האנושי. אם מציירים את דיוקנו האציל, הוא היה אדם למופת, אחד
מאותם גדולי רוח שלעתים רחוקות מופיעים בינינו ועם זאת, ובכך ארצה לסיים, הוא היה
כה עני, כה עניו. בענוותו הוא ציטט לעתים קרובות אימרה של רבי טרפון מ"פרקי
אבות": "לא עליך המלאכה לגמור, ואי אתה בן חורין להיבטל ממנה". וכך
היה – על כך אני יכול להישבע – כשהיה מדובר במשהו גדול וטוב, קפקא מעולם לא פטר את
עצמו מן המלאכה – anima
candida, נפש טהורה.
