יום שישי, 24 ביולי 2015

משפחות במקום אחות



נעמה כרמי כותבת על הסבל הרב והפגיעה הקשה בפרטיות, שנגרמת לחולים המאושפזים בבתי החולים, עקב כך שקרובי משפחה של מאושפזים אחרים מורשים להישאר ליד מיטת החולה שעות רבות, ללא התחשבות בחולים האחרים בחדר, שמנוחתם ופרטיותם מופקרות. זו בעיה קשה, אבל היא מסתירה בעיה חמורה עוד יותר. מה שמוצג כ"סובלנות" כלפי נוכחות קרובי-משפחה, הוא לעתים קרובות אילוץ שנגזר על בני-משפחתם של חולים, עקב היעדר אחיות מוסמכות ואחיות מעשיות במחלקות, שבהיעדרן הופכים בני משפחתו של החולה למטפלים העיקריים בו, כאשר צוות בית החולים דורש מהם נוכחות, מטיל עליהם תפקידים, נותן להם הוראות, ואף מרשה לעצמו לנזוף בהם, כאילו היו עובדי בית החולים לכל דבר ועניין. הדבר כמובן חמור במיוחד כשמדובר בילדים, קשישים וחולים קשים במיוחד שנזקקים לעזרה בפעולות בסיסיות, שבתי החולים פשוט מתנערים מהצורך להעניק להם טיפול ראוי, מספקים טיפול מינימלי שאין בו שום התחשבות בצרכים המיוחדים של החולה, ומשאירים את עיקר הטיפול וההשגחה הנדרשים לבני המשפחה.
לפני שנים אושפזה בתי הצעירה שהיתה אז ילדה, עקב מה שהתגלה כדלקת תוספתן קשה. היתה זו רופאת הילדים הנפלאה שלנו, ד"ר עליזה קוקס, שמאז הלכה לעולמה, שהפנתה אותנו בדחיפות לבית החולים, מה שלא חסך מאיתנו המתנה ארוכה במיון למרות מצבה הקשה של בתי. בצהרים הוחלט לאשפז אותה, הרופאים עדיין נחלקו ביניהם האם אכן מדובר בדלקת תוספתן או בדלקת פחות מסוכנת. השארתי את בתי בבית החולים ולקחתי מונית הביתה, כדי להביא לנו ציוד לשהייה של מספר ימים בבית החולים. בעודי אורזת קיבלתי טלפון זועם מהאחות מדוע הלכתי הביתה. הסברתי לה שמיד אשוב, וכך עשיתי, והיא חזרה ואמרה שאסור לי ללכת כי אולי יצטרכו אותי. למחרת בבוקר נותחה בתי וכפי שקורה למרבה המזל לא פעם אצל ילדים, היא החלימה במהירות רבה ותוך מספר ימים החלה להתרוצץ בשמחה במחלקה. אני שמחתי פחות לבלות לילה אחר לילה על מזרון דק ומזוהם שבית החולים העמיד לרשותי, כאשר כמצוות האחות אינני מעזה לצאת מבית החולים אלא למכולת הקרובה, כדי להביא לבתי שחזרה במזל טוב לאכול, מאכלים שתסכים להכניס לפיה, מה שלא קרה עם המזון שהוגש לה בבית החולים. באותם ימים נאלצה בתי הבכורה, שגם היא היתה עדיין ילדה, לנדוד בין שכנים וחברים. איש בבית החולים לא התעניין בכך שאני מגדלת לבדי את בנותי ומשפחתי מאד רחוקה מעיר מגורי. אפילו פעם אחת לא הוצעו לי סיוע או עזרה. בסוף השבוע התרוקן החדר ולאחר תחנונים רבים הורשיתי לישון לילה אחד על מיטת בית חולים ריקה במקום על המיזרון הדק על הרצפה.
באותם ימים צפיתי במשפחות אחרות של חולים. למזלם היה מדובר במשפחות גדולות יותר, כך שבני המשפחה התחלפו בטיפול בילדים ובשהות עמהם, אבל עדיין היה נורא לראות משפחות של ילדים שהם חולים כרונים מרותקות לבית החולים, כאשר ההורים, שכבר הפכו מנוסים בכך, מעניקים לילדים בעלי מומים קשים טיפולים שצריכים להתבצע בעצם בידי אחיות. גם אני הכנתי את בתי לניתוח בעצמי, ורחצתי אותה היטב באמבטיה של בית החולים, שהזכירה יותר מקלחת באכסניית נוער ולא מקום שבו מכינים חולים לניתוח סטרילי. שמחתי להכין את בתי לניתוח בעצמי וזה בוודאי סייע לכך שהיא ירדה לניתוח בחיוך כשהאחיות צופות בה בפליאה, אבל שמחתי פחות שבעצם לא היה מישהו אחר לעשות זאת.
כשעמדה בתי להשתחרר מבית החולים פרצה מלחמת המיפרץ הראשונה, והכירורג הצעיר שאיבחן נכונה את מצבה וניתח אותה בהצלחה נקרא למילואים. עקב כך הוחלט להקדים את שיחרורה ביום, והאחות שאלה אותי איפה ההתחייבות של קופת החולים לתשלום החוב. אמרתי לה שאין לי עדיין התחייבות. היא צעקה עלי: לא הספיק לך שבוע להוציא התחייבות? הפעם פרצתי בבכי ואמרתי לה: לא שמת לב שאני כבר שבוע פה, אתם התחלפתם במשמרות אבל אני הייתי פה כל הזמן. היא הרגישה קצת לא נעים ואמרה שתשגיח על בתי ושאלך להוציא התחייבות. מיהרתי איפוא לקופת החולים וכששבתי בהקדם האפשרי לבית החולים מצאתי את בתי עולה ויורדת להנאתה במעליות. גם לו יצאה מבית החולים לא היה איש שם את לבו לכך. כשהשתחררנו ושבנו לביתנו, התפרצה אצלי דלקת סימפונות קשה, בוודאי תוצאה של המתח שהייתי נתונה בו, אבל גם של השהות בתנאים לא תנאים בבית החולים. כשהיינו בבית החולים חשבתי שאכתוב על כך לעיתון, אבל כשאני ובתי כבר היינו סופסוף בריאות, רציתי רק לשכוח מהכל והודיתי לאל הטוב שיצאנו בשלום. אחרי שבוע בבית החולים ידעתי עד כמה אנו בנות מזל שבדרך כלל אנחנו בריאות, ואיננו מבלות את ימינו בבית החולים כמו משפחות אחרות, שאינן יכולות להרשות לעצמן לעזוב את ילדן החולה או הנכה לבדו בבית החולים, כי איש מלבדם לא יטפל בו שם.
כן, ילד זקוק תמיד להוריו ובמיוחד כאשר הוא חולה ומאושפז בבית החולים, אבל בתי חולים צריכים להיות מאוישים בכוח אדם מספיק ולא להפוך את משפחות החולים לחלק מהצוות. משפחות החולים הן עזרה נוספת, שצריכה להיות מוגבלת בהיקף ובזמן, ולא תחליף לכוח אדם רפואי שחסר, כפי שקורה בבתי החולים כבר עשרות שנים, כך שמשפחות של חולים אינן יכולות בשום אופן לעבוד ולטפל כראוי בילדיהן האחרים. הן מרותקות לחולה בבית החולים. והדבר איננו שונה בהרבה עם חולים קשישים, נכים, מוכי שבץ ועוד ועוד.
במקום "סובלנות" לנוכחות קרובי משפחה במחלקה, צריכים בתי החולים והרופאים הבכירים בראש וראשונה להילחם על כוח אדם בכמות מספקת. המצב כיום הוא בלתי נסבל. לפני מספר חודשים ביקרתי חולה שבץ שהמתין שעות לטיפול שגרתי, כי במחלקה של עשרות מיטות של חולים סיעודיים נמצא רק אח אחד במשמרת, ויש להמתין לחילופי משמרות כדי להרימו מן המיטה. סבלו של חולה קשיש הנאנק שעות במיטתו איננו נשמע מרשים כמו האיום האיראני, ואיש איננו זועק בראש חוצות מה יקרה אם האחיות תברחנה מהארץ, מה שאכן קורה, כי עבודתן נעשית בתנאים בלתי נסבלים והשכר איננו מפצה. למערכת הבריאות אין אפילו חלקיק מכוחה של מערכת הביטחון, למרות שטיפול רפואי טוב חשוב לכל אדם לא פחות מביטחון, והוא חלק בלתי נפרד מתחושת הביטחון שלנו, בדיוק כמו ההגנה מטילים. ישראלים שנזקקים לטיפול רפואי במדינה אירופית עומדים נפעמים למול הצוותים הגדולים, כוחות העזר הרבים, הניקיון המבהיק, החביבות ומהירות הטיפול, ואפילו האוכל המצוין המוגש לחולים, שזה ממש לא העיקר אבל גם זה חלק מהטיפול הטוב. אנחנו נסתפק במספר גדול יותר של אחים ואחיות במחלקות הקשות והעמוסות של בתי החולים שלנו, ובכוח עזר טיפולי שיסייע בטיפול בחולים, במקום להפוך את קרובי משפחתם לכוח עזר כזה, שהופך מחלה של קרוב משפחה למצוקה כלל משפחתית. רופאים יקרים ובכירי מערכת הבריאות, במקום לסבול את נוכחותנו במחלקות, סַפְּקוּ לנו את כוח האדם הדרוש והמיומן בטיפול בחולים.