יום שלישי, 28 ביולי 2015

ג'מייקה קינקייד / לוסי



הספרים של ג'מייקה קינקייד שכבו אצלי די הרבה זמן ונדמה לי שאפילו הצצתי בעמודים הראשונים, אבל רק בתשעה באב האחרון התחלתי לקרוא את "לוסי", שזה ספר על עצמה, היא נתנה לגיבורה לוסי את יום ההולדת שלה ואת אי מולדתה אנטיגואה, שנדמה לי שאיננו נזכר בספר בשמו, רק היא אומרת שהוא מוקף ים חם ויפה ויש בו פרחים גדולים ושהיא הכי אהבה לאכול תאנים ירוקות מבושלות בחלב קוקוס עם דגי מולית ורודים שזה המאכל שסבתא שלה בישלה לה, הסבתא שהיתה הבן אדם שהיא הכי אהבה בעולם, ולמרות שהספר שלה בכלל לא מתרחש באי, כלומר יש בו הרבה סיפורי זיכרונות מהאי, טובים ורעים, דוקא בעיקר זיכרונות רעים ובכלל לא נוסטלגים, אבל הסיפור עצמו מתרחש בניו יורק, שלשם היא נסעה לעבוד כמטפלת של ארבע ילדות קטנות של עורך-דין עשיר ואשתו, והיא נסעה שלא על מנת לחזור ובאמת לא חזרה לאנטיגואה, אלא בנתה לה חיים בניו יורק, והספר מספר איך היא התחילה לבנות לה חיים משלה בניו יורק, והחליטה שהיא לא רוצה להיות אחות אלא סופרת. מאז שהיא היתה ילדה קטנה באי היא רצתה להיות סופרת, ורצתה להחליף את השם שלה, שבספר זה לוסי, ואמא שלה אומרת לה פעם שזה קיצור מלוציפר שזה שם של השטן כי היא תמיד עינתה אותה, ובחיים האמיתיים שמה איליין, שם שאני מאד אוהבת, וחשבתי לתומי איך אנשים שמכירים אותה בחיים האמיתיים קוראים לה – איליין או ג'מייקה? מצחיק לקרוא למישהו ג'מייקה, למרות שיש בעולם שמות מוזרים עוד יותר. בכל אופן היא רצתה מאז ילדותה להחליף את שמה לאמילי או שרלוט או ג'יין, כי היא רצתה להיות סופרת כמו אמילי או שרלוט ברונטה או כמו ג'יין אוסטן, ובסוף החליטה על אניד בלייטון, הסופרת של השביעיה הסודית, אבל התברר שאניד זה שם של אשה שהיתה מאוהבת באביה ורצתה להרוג אותה ואת אמה באמצעות כישוף. הייתי רוצה לדעת איזה כישוף, אבל לצערי היא לא מספרת איזה.
אני מניחה שג'מייקה קינקייד היתה שונאת את הצורה שבה קראתי את ספרה כי כל הזמן נמשכתי לתיאורים שלה על מה שקרה באי, והיא בוודאי היתה רואה בזה בצדק משיכה של אשה לבנה לאקזוטיקה של אנשי האיים הקריביים ולדברים בעולם שלהם ששונים מהעולם שלנו, דברים שמעולם לא ראיתי במו עיני ורק קראתי עליהם בספרים, למרות שאי אפשר לקרוא את ג'מייקה קינקייד בלי לחשוב על זה שהדומה בין אנשים שבאים מחברות שונות גדול הרבה יותר מהשונה. בדרך כלל אנשים אומרים עליה שהיא סופרת זועמת, דבר שאומרים הרבה על אנשים שחורים, שהם זועמים, אבל אני דוקא חשבתי איך היא קוראת לאמא שלה האהבה הגדולה בחייה, שהפכה גם לאכזבה הגדולה בחייה, כשנולדו לה אחים קטנים והיא גילתה שאמא שלה מצפה מהבנים להיות רופאים וממנה להיות מטפלת או לכל היותר אחות, למרות שלא היה ספק לאיש בכישרונותיה ובחכמתה. והיא כעסה מאד על אמא שלה, הרגישה נבגדת, ולא הפסיקה להתאבל על האכזבה הזאת. אני גדלתי בידיעה שאמא שלי שונאת אותי, ושלשנאה הזאת אין בכלל גבולות, אז לא היה לי ממה להתאכזב ועל מה להתאבל, מה שכמובן לא מונע את הכאב. בחיים אי אפשר להימנע מהכאב, אפילו אם הדבר שכואב לך הוא משהו שאתה רגיל אליו כל החיים, כי לכל אחד מאיתנו יש בלב חלום איך דברים צריכים להיות, אפילו אם אף פעם בחייו הוא לא חוה את הדברים שהוא חולם עליהם במציאות.
לאורך כל הספר ג'מייקה קינקייד מיטלטלת בין הגעגועים הביתה שהיא נלחמת בהם בכל הכוח, לבין הרצון שלה לבנות לעצמה חיים בארצות-הברית, או לייתר דיוק בין האהבה לאמה לבין השנאה אליה. אולי בחיים האמיתיים לא היתה לה ברירה, כי אמא שלה שלחה אותה לארצות-הברית לעבוד כמטפלת בילדים בשביל שתשלח כסף הביתה, והיא רק חשבה איך לנקום בה ולהישאר בארצות-הברית לתמיד, אולי הכעס שלה בספר הוא הכעס על החיים האמיתיים שהיו לה ועל זה שהוציאו אותה מבית הספר כדי שתטפל באחיה הקטנים ואחר כך שלחו אותה לארצות-הברית בגיל שבע-עשרה, והיא עבדה בעצם שלוש שנים כמטפלת בילדים עד שהחלה לבנות לעצמה חיים אחרים. בספר היא בת תשע-עשרה והספר מתרחש לאורך שנת חיים אחת מחודש ינואר עד חודש ינואר הבא, וזה חשוב, כי רק כשהיא מגיעה לארצות-הברית היא חווה בפעם הראשונה בחיים שלה חורף ושלג וקור. באנטיגואה ששם היא גדלה אין עונות – כל השנה חם ויורד גשם חם, ובכל זאת היא בוחרת לחיות בניו-יורק, שהיא עיר צפונית וקרה, ולא לחזור לעולם לאנטיגואה. וכשהיא עוזבת את עבודתה כמטפלת ושוכרת לה דירה משלה היא תולה בה וילונות עם פרחים גדולים מאד, כמו שיש באנטיגואה, למרות שלכאורה היא לא רוצה יותר שום קשר עם אנטיגואה, ולמרות שהיא יודעת שבניו-יורק פרחים גדולים שכאלה עלולים להיחשב לטעם רע. היא גם בוחרת לה חברה אירית כזאת שמעשנת ולא רוצה לשמוע לא על ספרים ולא על מוזיאונים, חברה מהסוג שבארצות-הברית קוראים לו "זבל לבן", והיא חיה עם גברים שאפילו החברה שלה לא רוצה לשמוע עליהם. היא רוצה לחיות אחרת מכפי שחינכו אותה, כי באנטיגואה, שבילדותה עוד היתה קולוניה בריטית, הכריחו אותה לשיר בריטניה שלטי בגלים וגם להיות ילדה טובה וצנועה בנוסח הויקטוריאני, והיא חשה שהחינוך הקולוניאלי הזה, שלא השתנה במשך כל השנים שבהן שלטה בריטניה באיי הודו המערבית, משפיל אותה, והיא כועסת על אמה שדבקה בחינוך הזה, אבל ארצות-הברית לימדה אותה שיש אפשרויות אחרות, שהעבדות, זו הרשמית וגם זו הלא רשמית, זו שבה השחורים משרתים את הלבנים והלבנים מצפים לכך ששחורים ישרתו אותם, איננה מציאות שחייבים לקבל, שאפשר גם לחתור למשהו אחר, וכדי להגיע לכך היא חייבת להשתחרר מעברה באנטיגואה, כי העבר הזה היה ספוג בהוויית העבדות, וזו היתה העבדות של הילידים לבריטים והעבדות של הנשים לגברים. אבל המודעות למציאות הקשה של החיים באנטיגואה, שאליה איננה רוצה לחזור בשום אופן, איננה הופכת את ארצות-הברית למחוז-חפץ. דוקא היחסים הקשים בין אדונים ועבדים ונשים וגברים באנטיגואה שהיא כה מודעת להם, גורמים לה להתבונן במציאות שנגלית לעיניה בארצות-הברית בסכין מנתחים, לא להחמיץ שום עוולה חברתית ואנושית, רק משום שבארצות-הברית היא עטופה בצביעות המתחזה לנימוס.
הסיפור על הוילונות עם הפרחים הגדולים הוא היחיד שאהבתי בפרק האחרון של הספר שחשבתי שבסך הכל הוא מיותר, כי חשבתי שעדיף היה לספר להסתיים בסופו של הפרק הקודם, שבו היא מספרת על מה שחוותה כבגידתה של אמה, ועל כך שאמן של הילדות שבהן טיפלה, שבמובן מסוים אימצה אותה לבת, והיתה לה תחליף אם, וכפי שחשבה אם טובה יותר מאמה, לא הבינה אותה: לא הבינה שלא רק העובדה שאמה לא איוותה לה עתיד כפי שאיוותה לאחֶיה, אלא התנפצות אהבתה לאמה היא הדבר שעליו לא חדלה להתאבל. במשך כל השנה שבה מתמודדת לוסי עם ארצה החדשה ומציאות חייה החדשה, היא איננה חדלה לנהל דיאלוג כאוב עם אמה, שמשביתה את שמחת החוויות החדשות באזהרות מאסונות נוראים שעלולים ליפול עליה, מה שמעלה את השאלה, מדוע בכלל שלחה אותה לבדה לארץ רחוקה וזרה? אם כה דאגה לה, מדוע נפרדה ממנה בהיותה כה צעירה? ומה חשבה לעצמה, שתהיה כלואה בבית מעסיקיה מבלי לחוות דבר מן המקום החדש, מן הארץ החדשה? לוסי איננה מסוגלת להתמודד עם הדיאלוג הזה. היא מפסיקה לפתוח את מכתביה של אמה, וכמובן מפסיקה לענות עליהם, עד שאמה שולחת אליה שליחה שתמסור לה את דבריה בעצמה. המיפגש הזה עם הדמות מן הבית שהותירה מאחוריה נועד לחדש את הקשר שנקטע, אבל מעיק על לוסי מועקה כה כבדה, שהיא חשה צורך לקרוע סופית את כל החוטים הקושרים אותה לעברה. כשקראתי את התיאורים שלה איך היא נמנעת מלפתוח את מכתבי אמה מאד היה לי קשה לקרוא את הדברים, ומאד רציתי שהיא תפתח כבר את המכתבים ותקרא אותם ותענה עליהם, בכל זאת גם אני אמא, וכשקראתי את הספר חשבתי לפעמים כמו בת ולפעמים כמו אמא, וחשבתי, אולי בגלל מה שאני מרגישה בחיים האמיתיים שלי, שיש הרבה כעס, ברור שיש הרבה כעס, אבל יותר מהכעס גדול הכאב, והכאב אין לו מרפא.

Jamaica Kincaid, Lucy, Farrar, Straus, Giroux, New york
הסיפור התפרסם גם בעברית בספריה החדשה בתרגומו של משה רון.