ט"ו באב של שנאה

כל הזמן התפללתי שבקיץ הזה לא תהיה מלחמה, שיהיה חם וקשה ואפילו בלתי נסבל, אבל שלא תהיה מלחמה, ועכשיו אני לא יודעת מה לחשוב, היממה האחרונה היתה כל כך קשה ואני כבר לא יודעת אם באמת אין מלחמה, אולי זו מלחמה שלא הרגשנו שכבר התחילה, ואני מרגישה הרבה מאד פחד ממה שיהיה, וגם דיכאון ובילבול, כי קשה לעכל את הכל. אתמול לא הייתי במצעד הגאווה, בשנתיים האחרונות לא הלכתי מהרבה סיבות שלא חשובות עכשיו, ורק כשראיתי את החדשות בשמונה בערב הבנתי מה קרה והיה לי מאד קשה לקלוט את זה, איך אפשר שאותו בן אדם שוב דקר אנשים ועוד הרבה יותר גרוע מהפעם שעברה, כאילו בעשר השנים שהוא ישב בכלא הוא רק תיכנן איך הוא יעשה את זה שוב יותר גרוע, ורק נהיה יותר מטורף ופנאטי, ואיך לא מנעו ממנו לקפוץ מעל גדר האבטחה ואיך אף אחד לא זיהה אותו ולא עצר אותו קודם, ולמה בכלל המשטרה לא עצרה אותו לפני המצעד, ולמה בכלל שיחררו אותו לפני המצעד ולא החזיקו אותו עוד חודש בכלא, כמה בקלות יכלו למנוע את האסון הזה, כי הפושע מועד וידוע לכל ולא אדם שלא מכירים, זה בלתי נתפס שהוא הצליח לעשות את זה פעם שנייה ועוד יותר גרוע מקודם, וכל הדיבורים נשמעים טפשיים, אפילו הדיבורים על הסתה שהיתה להם הרבה משמעות לפני עשר שנים אבל היום כשהאיש עם הסכין פשוט הסתובב חופשי ברחובות וארב לטרפו כמו חיית טרף, בלי שאיש יעצור אותו, זה פשוט בלתי נתפס. ואני מתפללת שהנערה הצעירה תצא מכלל סכנה ותחלים, איך הוא דקר הכי קשה דוקא נערה צעירה, לא גבר חזק שיכול לעמוד מולו, כי הפושעים הכי פנאטים שכביכול פועלים מתוך טירוף יש בהם תמיד גם משהו נאלח וערמומי, הם תמיד בוחרים את הקורבנות הכי קלים, הכי חלשים, זה מין טירוף שהוא מאד מחושב ויש לו מישנה סדורה של רוע שנפרט לפרטים קטנים של תיכנון מדוקדק וניצול הזדמנויות, בדיוק כמו פושעים שהמטרות שלהם אינן אידיאולוגיות. מעבר לכל ההבחנות רוצחים הם רוצחים, לא מספיקה השקפת עולם מרושעת, שיש למרבה הצער להרבה אנשים, צריך גם אישיות של רוצח, ומי שיש לו אישיות של רוצח ממשיך לרצוח, וזה מפחיד, שפושעים לא מסוגלים להשתנות, הם לא עוברים תיקון, הם נשארים רוצחים והרצחנות שלהם רק מתגברת, זה הופך את החברה שרוצה להיות סלחנית ולהעניש במידה לחסרת אונים מול הרוע, שלא ניתן לשינוי. אני לא יודעת מה לעשות עם כל המחשבות הקשות האלה, עוד לא הצלחתי לעכל את הדקירות במצעד הגאוה שהן בעצם ניסיון רצח, ובלילה היה רצח ממש של תינוק וכמעט רציחות נוספות של כל משפחתו שביתה בכפר דומא הוצת, ועוד לא יודעים מי עשה את זה, הפושעים עוד חופשיים ופושעים דומים להם במקרים דומים לא נתפסו, והיום ט"ו באב שאמור להיות יום האהבה והוא יום השנאה הגדולה של יהודים ששונאים, ולרוב אלה אותם יהודים, אותו איתמר בן-גביר שתמיד איים על ההומוסקסואלים והתנכל לערבים הוא עכשיו עורך-דין שמגן על פושעים לאומנים ומציתים ושואל למה מטפלים בהם כמו ברוצחים, והתשובה היא מפני שהם רוצחים. מי שמצית בתים וכנסיות הוא רוצח בנשמתו, בין אם הוא גורם לרצח ובין אם למרבה המזל הרצח נמנע, מי שמצית הוא רוצח, ובכל השנים שהלכתי למצעד הגאוה ראיתי את איתמר בן גביר וברוך מרזל צועקים מעבר לגדר, תמיד אלה אותם האנשים שמתאנים לערבים ומתאנים להומוסקסואלים, ומגינים על רוצחי ערבים ועל רוצחי הומוסקסואלים, וזה לא מקרה, כי מי שבונה את עולמו על שנאה ואלימות שונא את כל מי ששונה והשנאה והרדיפה מניעות את כל עולמו, והן הופכות מטרה לעצמה, ועדיין צריך אדם שתהיה לו אישיות של רוצח כדי לרצוח, ורוב האנשים הם לא רוצחים, אבל אלה שהם רוצחים הם מתבצרים ברצחנותם ומבצרים אותה, ולא משאירים שום מקום לאנושיות ולרחמים לחדור אליהם, כאילו הדם השפוך מחיה את נפשם, כאילו חיו על הדם, ואולי באמת הם חיים על הדם. ואוזלת היד איננה נתפסת, כי עדיין האנשים הטובים הם הרבים והרוצחים הם המעטים, ואיך איננו יכולים להם, איך הם יכולים לנו, ואיך אפשר שידינו הן על התחתונה במאבקנו איתם. אי אפשר להשלים עם כך, מוכרחים לעשות משהו שעדיין אינני יודעת מהו, איך אפשר לגייס את האנשים הטובים להתגונן מפני הרצחנות ומפני השנאה, איך אפשר לעצור ולהחניק את הרוע הזה שמתפשט בארץ כמו אש בוערה ושורף אנשים חיים ושורף את כולנו. כמה יאוש אני חשה שאין לו גבול, ואני יודעת שמסוכן ואסור להתייאש, אבל קשה לי מאד שלא להרגיש יאוש גדול ונורא. ואתמול כשטיילתי עם הכלב בלילה ליד בית הנשיא היה תלוי באמצע השמיים ירח גדול ועגול של ט"ו באב, ושני אנשים עברו במדרכה ממול בהליכה שפופה משהו, אבל אחד מהן הרים בכל כוחו, גבוה ככל שיכול היה, את דגל צבעי הקשת של מצעד הגאוה.