בעוד שעה אחזור

ביום ו' הוקדש מוסף גלריה של הארץ לאריק לביא, לרגל ספר זיכרונות שפירסמה רעייתו שושיק שני, שאינני יכולה להביט בה מבלי לשיר: "מה עושים העצים? צומחים. ומה הבתים עושים? עומדים. והעננים..." וכו'. השירים האלה שמתנגנים ברדיו וגם בנשמה בימים שמחים ובמיוחד בימים עצובים, או כאלה שנהיים עצובים בלי כוונה. ואני מפרסמת שוב רשימה מלפני מספר שנים על זיכרון ילדות שלי משירתו של אריק לביא.

תמיד הרגיז אותי השיר "אין לי ארץ אחרת". אינני יודעת למה. הרי בעצמי אמרתי הרבה פעמים דברים דומים: "אין מקום אחר", או בלשונו של דוד אבידן "העובדה הפשוטה החותכת / שאין לנו בעצם לאן ללכת", ובכל זאת הרגיז אותי השיר "אין לי ארץ אחרת". יש בו משהו בטוח מדי, ואני אינני בטוחה בדבר. והשורה הזאת "רק מלה בעברית חודרת", אני יודעת שאיננה נכונה, לא לגבי. בכלל המושג "שפת אם" הוא מושג מטושטש משהו בהווית המהגרים של משפחותינו. נוכחותן של היידיש והגרמנית, וגם כמה מלים בפולנית, רוסית, אוקראינית, היא נוכחות רבת עוצמה בזיכרונות הילדות שלי. "הו מַאמֶה מַאמֶה," דיקלמה סבתי ספק ביידיש ספק באוקראינית פזמון של חיילים: הו אמא אמא, אל תבכי עלינו, אנחנו נהיה אדונים!" "בּוּדוּ נֶה פַּנָּמֶה", זו היתה השורה האחרונה. את האמצע אינני זוכרת. אינני יודעת כיצד נחרת במוחה שיר חיילים אוקראינים יוצאים לקרב ומדוע דיקלמה לי אותו מדי פעם כמין שיר ערש. לסבתי קראו בעברית שפרה, ביידיש שיינצ'ה ובגרמנית שרלוטֶה. בחייה כמו בחיי התחלפו שפות רבות, וכולן חדרו ללב ולמחזור הדם. אחד המשפטים שנחרת בי בעוצמה רבה ובכאב גדול היה דוקא משפט בהונגרית, שפה שמעולם לא הצלחתי ללמוד כהלכה, ולו במידה המניחה את הדעת. זה היה ליד בית הכנסת של העיר Gyor או ראב בשמה הגרמני, שהוא שיבוש של שם הנהר אראבונה הנשפך לתוך נהר הדנובה, שבמפגשם בנו הרומאים את העיר וקראו לה על שם נהר האראבונה. כשכתבתי על ספקים  יהודים של הצבא ההבסבורגי שפעלו בהונגריה בימי כיבושה מידי התורכים, עבדתי בארכיון העירוני של דְיֶיר, היא ראב, שנמצאו לי שם כמה תעודות נאות על יהודי העיר וסביבתה, ובאחר צהרים אחד כשטיילתי עם בנותיי בעיר העתיקה והיפה, שקרבתה לגבול האוסטרי היטיבה עמה, נזדמנו למה שהיה לפני המלחמה הרובע היהודי, שהיום מתגוררים בו צוענים רבים, וראינו את בניין בית הכנסת הישן שחלונותיו עודם שבורים, והוא משמש כיום את האקדמיה למוסיקה, שבנתה לה אגפים נוספים היוצאים כזרועות משתי כנפיו של בית הכנסת העגום הזה, ומהם עולים קולות נגינה בכלים רבים כרגיל באקדמיות למוסיקה. שאלתי זקנה אחת שישבה בשער החצר מתי בית הכנסת פתוח, והיא השיבה לי ez mindig zarva, "הוא תמיד סגור", וכל צער העולם היה במלים האלה, על הקהילה העתיקה שנרצחה ונמחתה מעל פני האדמה. ואז הבנתי שכל שפה יכולה לשבור את הלב, תלוי מה נאמר בה.   

ביום ו' האחרון הוקדש מוסף הארץ לזיכרונות אישיים על שירים עבריים, וקריאתו העלתה בי בהכרח את השאלה איזה שיר הייתי אני בוחרת, ואלו שירים עבריים מילאו תפקיד בחיי. שוב חשבתי על כך שלאו דוקא שירים עבריים. We shall overcome וGuantanamera בזמרתו של פיט סיגר שהתנגנו בביתנו ללא הרף, Gone with the wind של בוב דילן, Don't put all your dreams in one basket של ריי צ'רלס, Falling in love with you של אלביס פרסלי שקולו מרטיט את לבי עד היום וכמובן הביטלס: I want to hold your hand, She has got a ticket to ride ועוד רבים רבים, I am sailing של רוד סטיוארט, "אלין" של כריסטוף ועוד ועוד היו פס הקול של חיי יותר משירים עבריים, אהובים ככל שיהיו. גם רבות מהמנגינות של שירים שחשבתי שהם עבריים, כמו "איריסים", היו בעצם שירים יווניים שהוצמדו להם מלים עבריות, ואותם זמזמתי ואני מזמזמת עד היום, וכוחם גדול להעלות בי ניחוחות מן העבר.

אבל יש תקליט עברי אחד שאני זוכרת מבית הוריי עוד כשהתגוררנו בחדרה, בטרם מלאו לי שש שנים, שאז עברנו לחיפה, תקליט אחד שהתנגן הרבה בביתנו, והרבה פעמים ביקשתי שינגנו לי אותו, למרות שהוא לא נועד לילדים, ולמרות שהיו בביתנו תקליטים מיוחדים עבורנו הילדים, כמו "במדינת הגמדים" שאף אותו אהבתי. התקליט ההוא היה קטן והיו בו שלושה או ארבעה שירים בלבד, בזמרתו של אריק לביא. קראו לתקליט על שם אחד השירים "הסלע האדום", והיה בו גם השיר "בתחנה בבאר שבע עמד קטר, ומספרו שבעים ארבע מאות ארבע עשר". כל השירים בתקליט הזה היו לי סתומים מעט ואפילו מפחידים, אבל משכו אותי בחבלי קסם. והיה עוד שיר שהתחיל במלים "בעוד שעה אחזור, בעוד שעה, כשאצלצל פתחי לי את הדלת". מיד הרגשתי שמשהו משונה בשיר הזה. נדמה לי שפעם שאלתי את אבי והוא ענה לי שזה שיר של חייל שיוצא למלחמה, או אולי רק נדמה לי ששאלתי, והתובנה הזו שייכת לימים מאוחרים יותר, כשכבר הבנתי בעצמי מה פירוש "בעוד שעה אחזור, בעוד שעה, כשאצלצל פתחי לי את הדלת, כן כן, לבשתי סוודר ומעיל, אני מוגן היטב בפני הרוח". כמו לחש קסמים ריתקו אותי מילות השיר האלה, במנגינה הצנועה, בקולו העמוק של אריק לביא, שיכולתי לשמוע ללא הרף "כן כן, לבשתי סוודר ומעיל, אני מוגן היטב בפני הרוח". כל השירים בתקליט הזה מילאו אותי איזה פחד סתום, ועצב. על השיר "הסלע האדום" והסיפור שמאחוריו עדיין לא ידעתי דבר, ורק בבגרותי קראתי על הצעירים שהלכו לסלע האדום ועל האיסור להשמיע את השיר ברדיו, שאולי לא נשא חן בעיני אבי. בעצם אינני יודעת. כל כך יצאה נפשו לבקר במדינות ערב והוא מיהר לבקר במצריים ובירדן אחרי חתימת הסכם השלום, לא פעם בלבד אלא כמה פעמים. אני פחדתי לנסוע לארצות האלה ולא נסעתי אליהן מעולם. אבי צחק לי כשאמרתי לו שאני מרגישה שאיננו רצויים שם, ואינני רוצה לנסוע למקום שאיני רצויה שם. מאותה סיבה עצמה אני ממעטת לנסוע בשנים האחרונות גם לאירופה, למרות שהנסיעות האלה דרושות לעבודתי. אינני רוצה לנסוע למקום שאינני רצויה בו, וזו הרי הציונות בהתגלמותה, לא? לעזוב מקום שאיננו רצויים בו. אבל מה תעשה הציונות כשאיננה רצויה גם במקום שהוא יעד כיסופיה ואליו שמה את פניה? אנה תלך ואנה תפנה?

ואולי זה מה שמקומם אותי בשיר "אין לי ארץ אחרת". כאילו יש לי ארץ בכלל, כאילו תמו הנדודים, הרדיפות, האויבים המבקשים לגרשנו מן הארץ, כאילו אפשר לומר שארץ אחת היא בגדר "יש", "יש" ברור ומובחן. פעם אמר בנימין נתניהו שקיומה של מדינת ישראל בסכנה, ויצחק רבין התרגז ואמר: "קיומה של ישראל אינו בסכנה, ישראל תיכון לנצח", או משהו מעין זה. ואני שתמיד אהבתי מאד את יצחק רבין, ותיעבתי את בנימין נתניהו, חשבתי לעצמי, שבעניין הזה אני דוקא מסכימה עם נתניהו, שקיומה של ישראל בסכנה, ואני תמיד מפחדת ממה שיקרה. בימי האינתיפאדה נזכרתי בשיר "בעוד שעה אחזור", כי הייתי יוצאת מהבית ואומרת כמו החייל בשיר "בעוד שעה אחזור", וחושבת מי יודע אם לא איהרג באיזה פיצוץ של מחבל מתאבד בשוק או באוטובוס או במרכז ירושלים, מי יודע אם באמת בעוד שעה אחזור, או אפילו בעוד שעתיים. הייתי רוצה לשמוע שוב את השיר וללמוד בעל פה את כל המלים, אבל התקליט הקטן הזה נדמה לי שאבד מזמן, אולי נשרט ללא תקנה מרוב השמעות, ואולי סתם הלך לאיבוד כשעברנו מחדרה לחיפה או מהדר הכרמל לבית סבתי, או משם למרכז הכרמל, באף לא אחד מן המקומות האלה חייתי שנים רבות כל כך כפי שאני חיה בשכונת רחביה בירושלים, וצוברת זיכרונות ומזכרות שרובן אין להן כל ערך אלא עבורי בלבד, ומדי ערב פסח אני מאבקת ומנערת, עד שכלים כוחותי ואני מותירה את השאר לשנה הבאה, או לקץ הימים, או עד שיבוא תשבי ויתקע בשופר.

מילות השיר "צו קריאה":

http://www.shiron.net/artist?type=lyrics&lang=1&prfid=168&wrkid=3340

מדוע נמנע מכס ברוד מפירסום מכתבי קפקא לאחרים?

בעזבונו של ש. שלום בארכיון גנזים נמצאים, מלבד מאות מכתביו של מכס ברוד אליו, גם מכתביה של אהובתו ויורשתו של ברוד אסתר הוֹפֶה, שאליה פנה ש. שלום בבקשה להעתיק לו את מכתביו ששלח למכס ברוד, לבקשת ברוד בשפה העברית, ולפרסמם יחד עם מכתבי מכס ברוד, פירסום שאסתר הופה עשתה מאמצים רבים למנוע, בתואנות שונות ומשונות, ולמעשה הצליחה להכשיל. במכתב שאני מתרגמת פה (הופה כתבה את מכתביה בגרמנית), מספרת הופה על יחסו של מכס ברוד לפירסום מכתבי קפקא לאחרים. לדבריה נמנע מכס ברוד מפירסום מכתבי קפקא לאנשים אחרים שלא הכיר את תוכנם, כדי שלא להביך את קפקא, והיא דורשת איפוא מש. שלום שלא לפרסם מכתבים שעלולים להביך את מכס ברוד ללא רשותה.

אני סבורה שאסתר הופה מתכוונת למכתביו הרבים של קפקא לפליצה באואר, שעמה התארס פעמיים ופעמיים ביטל את האירוסין, מכתבים שלאחר מותו של ברוד פורסמו במסגרת המהדורה הביקורתית של כתבי קפקא. הפרופסור הנס-גרד קוך, עורך המהדורה, כתב לי בעבר שברוד לא היה מעוניין בפירסום מכתבים אלה.

אני סבורה שבמקרה זה, למרות שייתכן שהיו לברוד גם מניעים אחרים, התנגד ברוד לפירסום המכתבים לפליצה על פי בקשתו של קפקא עצמו. בפתק מקפקא שברוד ציטט בסוף דבר למהדורה הראשונה של "המשפט", ישנן השמטות:

מכס היקר, אולי בפעם הזו לא אקום עוד, בואה של דלקת הריאות לאחר חודש של קדחת ריאות סביר למדי, ואפילו העובדה שאני כותב זאת, לא תמנע את זה, למרות שיש לכך כוח מסוים.

ובכן במקרה זה צוואתי בנוגע לכל מה שכתבתי:

מכל מה שכתבתי שוים רק הספרים: גזר-דין, המסיק, הגלגול, מושבת העונשין, רופא כפרי והסיפור אמן רעב. (שני העותקים של "התבוננות" יכולים להישאר, איני רוצה להטריח איש לגרוס אותם, אבל אין צריכים להדפיסם מחדש). כאשר אני אומר, שחמשה ספרים אלה והסיפור שוים, אינני מתכוון בכך שברצוני שיודפסו מחדש וייקבעו מועדים חדשים, להיפך, לו יאבדו, יתאם הדבר את משאלתי. רק איני מונע מאיש, אם הם כבר שם, לקבל אותם, אם יש לו חשק לכך.

בניגוד לכך, כל מה שנמצא כתוב על ידי מלבד זאת, (מודפס בכתבי עת, בכתב-יד או במכתבים) ללא יוצא מן הכלל, במידה שהוא נגיש או באמצעות בקשות מן הנמענים (את רוב הנמענים אתה כבר מכיר, בראש וראשונה זה נוגע ל..., במיוחד אל תשכח כמה מחברות שיש ל...) – כל זה ללא יוצא מן הכלל, עדיף מבלי לקרוא (אך איני מונע ממך להציץ בפנים, אמנם הייתי מעדיף שלא תעשה זאת, אבל בכל מקרה שאיש מלבדך לא יציץ בפנים) – את כל זה יש לשרוף ללא יוצא מן הכלל, ואני מבקשך לעשות זאת מהר ככל האפשר.

                     פרנץ.

בגירסה אחרת של הפתק כתוב בשני המקומות "נוגע לפ." והכוונה ללא ספק לפליצה באואר.

בין אם פרשנותי נכונה ובין אם כיוונה אסתר הופה לדברים אחרים, יש כאן עדות מעניינת שלה על רצונו של מכס ברוד למנוע, כעורך כתבי קפקא עבור הוצאת שוקן, פירסום מכתבים של פרנץ קפקא לאחרים, כדי למנוע פירסום התבטאויות מביכות לקפקא – זה לפחות המניע המוצהר. אנו רשאים כמובן לפקפק הן במניעיו של מכס ברוד ועוד יותר באלה של אסתר הופה, שללא ספק ניסתה להסתיר את ידידותו העמוקה ועבודתו המשותפת של מכס ברוד עם מי שהיה שנים רבות ראש אגודת הסופרים בישראל, ואת תרומתם המשותפת לתרבות הישראלית החדשה, ששיאה הינו אולי ביצירת האופרה העברית הראשונה "דן השומר", למחזהו של ש. שלום "יריות על הקיבוץ" שמכס ברוד עיבד ומרק לברי הלחין. להלן מכתביה של אסתר הופה:

גנזים, עזבון ש. שלום, 97-5154/9

תל אביב, 12 בנובמבר 1972

ש. שלום היקר,

קיבלתי את מכתבך מיום ה-6.11 ביום ה-8.1, לאחר שקיבלתי משלוח חדש (ב-4 לחודש) של צילומי המכתבים. – היה לי קשה ועדיין קשה לי לענות על כך, בראש וראשונה מפני שנדמה שאי הבנות כה רבות קיימות בינינו. בבקשה, קרא שוב את הפיסקה השנייה במכתבי האחרון מיום ה-3 בנובמבר ותהיה חייב להכיר בכך שאני יודעת בדיוק, למה מתייחסים ה"מכתבים הסודיים" שאתה מזכיר. אבל גם במקרה הזה היית עלול, לעניות דעתי, להביך את מכס, ואני מרשה לעצמי לומר לך, שמכס נקט אותם אמצעי זהירות בפירסום מכתבי קפקא, במידה שיכלו להימצא התבטאויות עצמיות שיכלו להיות מביכות עבור קפקא במכתבים בלתי מוכרים לו לאנשים אחרים. – גם אסור לנו לכנות הכל בשם באופן כה מצער, היכן שאין זה נחוץ. אין להבין שלא נכונה "לכנות בשם" – ממכתבך עולות נסיבות, שמבלי להזכיר שם, הינן מצערות בשבילי, אם התוכן יגיע לעיניים שלא נועד להן. – בנוסף לכך המעטפה הגיעה מודבקת בצורה נראית לעין. אין ספק שהיא נפתחה מחדש על ידיך או על ידי זולתך והודבקה מחדש בדבק. אני מצהירה איפוא, שאני יודעת שמדובר במכתבים לאדם שלישי.

בנספח אני שולחת לך בחזרה את ההמחאה על 50 ל"י שהועברה לי עבור השתתפותך בהעתקת המכתבים [של ש. שלום למכס ברוד מהעיזבון]. עוד לא הרחקנו לכת עד כדי כך, ומכתבי דנים שוב ושוב בכך, שלי ולסוכנת הספרותית שלי אין תמונה של הטקסט המוצע, כל עוד לא קראתי את כל המכתבים אליך (מחוץ ל"סודיים"). מן המעטים שנמצאים לפניי, אי אפשר לקבל החלטה ואי אפשר לכנס כרך מכתבים. מדוע אינך רוצה בכל מקרה להציג לי את המכתבים לקריאה בתצלומים, כפי שהיה מובן מאליו, כאשר אתה מוכן לתת אותם טרף לציבור?

באשר למורה לעברית שעליו המלצת לי בידידות להעסיק אותו לשיעורים פרטיים, לא היית צריך להכליל הכללות כה גורפות, דבר שאיננו הולם את התכתבותנו, הרשה לי להעיר. התבטאויותיך בעניין זה לפחות הפתיעו אותי.

כעת כלל אינני יודעת, למה מתייחסת הערתך לגבי אפשרות תרגום עברי של מבחר המכתבים הזה שאליה התייחסת במכתב קודם.

בבקשה, הבן אותי נכונה: איננו יכולים להשקיע זמן וכסף עבור העתקים בפירסום שאיננו בטוח. לפני הכל חייבים לקבוע, מהם הסיכויים. ועוד: זה יכול לקרות רק לאחר שאעיין בחומר המוצע. – אני גם כותבת לך שאהיה מוכנה לבוא לחיפה לחצי יום ולקרוא לנגד עיניך את שאר המכתבים, אם אמונך בי כה מועט.

"שטפן רוט" יצא שוב בשבועות הקרובים, משאלה שמכס ייחל לה זמן רב ואני מאושרת שהצלחתי לבסוף לאחר עשורים כה רבים להוציא לפועל. הספר כבר מסודר. חוץ מזה קיבלתי את הסכמת ההוצאה שהביוגרפיה של קפקא מאת מכס תתפרסם שוב כספר כיס. היא כבר זמן רב out of print וכמו כן ישנם סיכויים מאד טובים להוצאה מחדש של "על קפקא". גם ספר חדש עם "ביקורות מוקדמות על קפקא" מאת מכס התקבל. אתה צריך להבין שאינני בטלה ממעש, ולעתים קרובות אני משיגה דרך שיחותיי האישיות בחו"ל יותר מאשר באמצעות התכתבויות ארוכות, שגם הן אינן חסרות.

לדבר היום על תנאי החוזה, כאשר הטקסט לפירסום איננו מוכר לי, מוקדם מדי. אני בעיקרון עומדת בתוקף על הצעתי, ואינני מקבלת בשום אופן שתישא בהוצאות בעצמך, כי זו היתה הצעתך הראשונה שתואמת את ציפיותיך.

בברכות לבביות ומיטב האיחולים, גם לרעייתך היקרה-

שלך,

א.    אסתר הופה

נספח: החזר המחאה

המכתב הקודם שאליו מתייחסת אסתר הופה הוא מכתבה שתרגומו להלן:

עזבון ש. שלום, גנזים 97-5158/9

תל אביב 3 בנובמבר 1972

ש. שלום היקר,

תודה על מכתבך מיום ה-1/11 ותודה מיוחדת עבור כתובתו של מורה לעברית כה מהולל ומצליח. במקרה שהוא לא יקבל אותי או יהיה יקר מדי, הוא בוודאי יוכל להמליץ לי על קורס טוב, אם הוא יראה מבחינה קצרה, היכן אני חסרה. אני לא רוצה לדחות יותר מדי את הדרך הזו.

אני עונה בחיפזון, כדי להסיר במהרה מן הדרך אי הבנה: מעולם לא העליתי דרישה לראות את "המכתבים הסודיים", שעליהם דיברת איתי גם בע"פ ושבמכתבך האחרון שוב הזכרת. אתה גם סיפרת לי, ש"חתמת" אותם, שיש לקוות, שהאוצרים מספיק מצפוניים, לנהוג על פי ההנחיות שהורית. אתה חייב להוסיף, בבקשה, להנחיות אלה, שבשום אופן אין לפרסם משהו ללא הסכמתי או הסכמת יורשיי, כי הפירסום עלול להביך את מכס כמו גם אנשים אחרים, ישירות או בעקיפין. אני עוסקת כאן רק בטובת זכרו של מכס.

לפיכך אני מתייחסת רק למכתבי מכס האחרים ומצפה ברצון ובעניין לחומרים כרצונך, העתקים, שאני רוצה לאסוף כאן הכל, עד לעיבוד קובץ המכתבים או לדרישתך. אפשר יהיה גם לכנס יחד קובץ מכתבים נבחרים לסופרים שונים, אולי לקובץ כזה יימצא יותר בקלות מו"ל. אבל כאמור עדיין אינני מכירה את החומר הקיים.

התרגום העברי, לדבריך, הוא בינתיים רק חלום, אבל במקרה של אפשרות תרגום לעברית אני מקוה בכל זאת, שהקשיים הביתיים לא יהיו הסיבה לכוונת התרגום.

בברכות לבביות, גם לאשתך,

א.    אסתר הופה

ה"מכתבים הסודיים" הינם מכתביו של ברוד בשנת 1942 לש. שלום בעקבות ניתוק הקשר עמו מצד מאהבתו אלה ב. שאת העיקרי בהם פירסמתי ברשימתי "מכס ברוד ורסקולניקוב:

http://anatperi.blogspot.com/2012/01/blog-post_31.html

אני מביאה כאן תרגומים של שני מכתבים נוספים, שבהם עומדת אסתר הופה על זכותה למנוע פירסום של מכתבי מכס ברוד או לצנזר אותם:

גנזים, עזבון ש. שלום, 97-71191/1

אילזה אסתר הופה, רחוב שפינוזה 23, תל אביב 64516

תל אביב, 26 בדצמבר 1977

ש. שלום היקר,

כמובן מאד שמחתי ונרגעתי לשמוע ממך, שהשערתך, שנפלת קרבן למחלה קשה, התגלתה כטעות, ושיש לקוות שבמהרה תשוב לאיתנך. אני מקוה לשמוע במהרה על רפואתך השלמה.

אם יורשה לי אשוב כעת למחלוקת בינינו. – אינני רוצה להתייחס ביחידות לכל אחת מהערותיך, שכלולות במכתבך מיום ה-28.11 ושאליהן צורף נספח ארוך, שאתה רואה כהקדמה ל"מכתבים המזעזעים". היה לי קשה להתעלם מהערות שונות, שיורשה לי לומר: בלתי הולמות, לא-נכונות, מעוותות. אז הגיע מכתבך מיום ה-16.12 שעוד עלה על הנ"ל בגסותו, למרות שהוא מתחיל בהערה, שמביעה התנצלות, למקרה שאעלב מן ההערות המובאות בהמשך.

הייתי רוצה איפוא היום להגביל את עצמי לנקודות החשובות ביותר, כדי שהכל יהיה ברור ומפורש:

אתה כותב ב-28.11 על "הזכויות שירשתי", שעליהן אני עומדת, ובהמשך על "מה שאפשר לרשת" וכו'. – דרישתי לעיון במכתבים המיועדים לפירסום נובעת אך ורק מחובתי כמנהלת עזבונו של מכס ולפיכך אני חייבת לשמור לעצמי את הזכות לעיין במכתבים, גם כאלה שממוענים אליך, עם המחיקות וההערות האפשריות שלך, לפני הדפסה. רשות הדפסה (imprimatur) ממני נחוצה בהחלט. את זה היית צריך לקבל בשלוות נפש. מקרה מקביל לכך היה, שהחבר הכי טוב של מכס, פליכס ולטש, מינה את חתנו למנהל עזבונו, וגם מכס היה חייב לעתים לקבל את רשותו, מבלי לחוש נפגע כהוא זה מכך.

כשאתה כותב: "סופר גדול כמו מכס כותב מכתבים "סודיים", כדי שיגיעו לציבור ויאירו את יצירתו", הרי במקרה של מכס אתה טועה. – אני רוצה לבקש ממך רק עוד פעם בידידות לשלוח לעיוני את כל המכתבים המיועדים לפירסום בקובץ זה במקור הגרמני. כדי שאוכל לתת מתוך ידיעה את הסכמתי, הגבלתי או סירובי להם. זו איננה "יומרה" מצדי, כפי שאתה מעדיף לכנות זאת, אלא מחויבות לטיפול ברוחו של מכס.

להשקפתו של מכס, כיצד הוא התייחס לפירסום הודעות "סודיות", אני מצטטת כאן שתי הערות, שמצאתי ביומניו בין הרבה אחרות: "... אחרת הייתי חייב להשתחרר מפרטים מבישים, שבגללם רציתי לפעמים להשמיד הכל..." הערה אחרת על הערות אינטימיות שאבדו: "לפחות נפטרתי מדאגה זו, שיישארו לאחר מותי דברים בלתי ראויים."

אבל אני מדברת על "מכתבים חסויים", שאת תוכנם אינני מכירה ושאולי אין לי דבר או אין לי הרבה נגד פירסומם. כישלון היחסים עם א. ב. נזכר לדעתי רק ב"אוּנַמְבּוֹ".

לא מובן לי מדוע הינך משהה את העניין ואינך מתרצה לרצוני המוצדק לשלוח לי מכתבים אלה להכרתם וקביעת עמדה לגביהם. אני חייבת לקבל את כל חומר המכתבים המיועדים לפירסום עם המחיקות וההערות האפשריות שלך במקור הגרמני. – אתה רואה משני הציטוטים מרישומי היומן של מכס, כמה העמדות שלך ושלו מנוגדות.

בהקדמתך הארוכה לחמשת המכתבים האינטימיים יש לך שלוש שגיאות: אלזה ברוד כותבים בלי י' אחרי הא', אחרת זה נקרא אילזה, שזה גורם בילבול. אלזה ברוד תירגמה בשיתוף פעולה עם ידידה רוסיה סיפורים קצרים ורומאנים מרוסית לגרמנית וכך הם גם הופיעו, לא בצ'כית. זו תמונה שקרית של אלזה ברוד כשאתה מסביר: "... וניסתה בעזרת מורפיום לשלוט בכאבים שונים, שהעיקו עליה". אלזה ברוד לקחה מורפיום רק במחלת הסרטן הסופנית שלה.  – לכל השאר אינני רוצה להיכנס.

גם חברים של מכס אישרו לי, שאפשר לפרסם מכתבים מאד פרטיים רק כשיצירת הסופר יותר מוכרת, השפעתו וחייו, כמו למשל במקרה של קפקא.

לבסוף עוד שאלה: קיבלתי ביום ששי 23.12 מעטפה ששלחת עם מאמר, ללא אף מלת הסבר. על הטקסט העברי כתבת: "מתוך מאמר על מכס וחייו בישראל". התוכל להודיעני אם והיכן הופיע מאמר זה – לי הוא איננו מוכר. אבל אם הוא אמור להופיע בהקשר זה (או אחרת), אבקשך מאד, לשנות את שתי השורות הראשונות, שנותנות תמונה לגמרי מוטעית. אתה מוסר תמונה פוגעת של אישיותי. אתה יכול להתחיל במה שחזרת ואמרת לי לעתים כה תכופות כהתבטאות של מכס לגבי: "האשה שמכס ברוד תיאר כמלאך הגואל שלו, לאחר המשבר העמוק ביותר של אהבתו הנכזבת, היתה הגברת א. א. הופה [אילזה אסתר הופה]."

לבסוף עלי להזכיר שוב, שעדיין אין אפילו חוזה עם הוצאה, שמציין את תנאי היסוד, שהודעת לי במכתבך הראשון לציריך. גם בImprint אסור להשמיט בהדפסה את מה שקבעתי בתשובתי הראשונה מציריך:

"Copyright למכתבי מכס ברוד שייך לאילזה אסתר הופה."

מיד כאשר אתפנה מעט, אבקר אצלך. אבל לפני כן עלינו לנקות את יחסינו מן הרפש שאליו גררת אותם, כדי שנוכל שוב לדבר איש עם רעהו בידידות ובהבנה. – אני מאד מאד עסוקה בזמן האחרון.

במיטב איחולי ההחלמה והברכות, גם לרעייתך וליצחק עקביהו [מתרגם המכתבים לעברית] –

שלך

אילזה אסתר הופה  

ומכתב נוסף בעניין תביעותיה של אסתר הופה לגבי מכתבי מכס ברוד:

גנזים, 97-5161/9

אילזה אסתר הופה, רחוב שפינוזה 23, תל אביב 64516

תל אביב  7.3.1978

ש. שלום היקר,

סלח לי בבקשה על תשובתי המאוחרת. קודם היה עליי "להתגבר" על מכתבך מיום ה-1.1.78 (כתבת 77), אז לא הרגשתי טוב במשך שבועות ועדיין אינני בריאה לגמרי. – אני מייחלת לכך שנמצא שוב את הטון בהתכתבות שלנו (ובהזדמנות גם בשיחותינו), כפי שהיה מימים ימימה בינינו והיה יכול להיות וברוחו של מכס. מתי טענתי, שאמנותך הספרותית לא זכתה להכרה מלאה?! בעניין זה אני תלמידה נאמנה מדי של מכס. – היה עוזר, אם היית מוותר על אי-האמון המיותר שלך כלפיי!

מכיוון שאתה תמיד עונה לי באותה נימה פושרת ואינך נכנס לעניין המהותי, פניתי לעו"ד מומחה, שמסר לי כדלהלן: "מכתבים ממכס ברוד מוגנים בזכויות יוצרים, כי עניינם בהבעת דיעות אישיות, ואופן הבעה זה על ידי אישיות כמכס ברוד נושא את חותמו ומתייג אותם כ"יצירה ספרותית" שנכללת באופן מאד רחב בזכויות היוצרים. זוהי פסיקה משפטית איתנה, גם בישראל. הרי משמעות זכויות היוצרים הינה בראש וראשונה שהמחבר (או יורשי זכויותיו) בלבד קובע, אם "יצירה", שלכך כאמור משתייך גם מכתב, תתפרסם או לא."

גם לו נתתי את הסכמתי העקרונית, כבעלת זכויות היוצרים לאחר מכס ברוד, לכך שמכתבים מסוימים בעלי אופי ספרותי, שמכס ברוד כתב ושנמצאים בחזקתך, יכולים להתפרסם, הרי ההיתר מתייחס רק על אלה שנתוודעתי אליהם, ובכל מקרה בהגבלה לקיצורים או מחיקות מסוימות שאני זכאית להן. בשום אופן אין הרשות שניתנה לך מציריך תקפה לגבי מכתבים, שאת כוונת פירסומם ציינת בפניי רק במכתבך השלישי, וכינית "מכתבים חסויים אינטימיים אודות אהובה בלתי-נאמנה".

בשום אופן אין רשות פירסום יכולה להתייחס למכתבים שאינם מוכרים לי, ושמשיקוליך האישיים אתה רוצה להראותם לי "רק לפני ההדפסה", כלומר לאחר שכבר נוצרו הוצאות על תרגום,    

אתה יודע, שאני חייבת לראות את המכתבים המקוריים בתצלום, לא תרגומים לעברית. אתה תמיד כתבת (במכתבך השלישי אליי בעניין זה) על 5 מכתבים ש"תוכנם חסוי". במכתבך האחרון אתה מעלה את המספר ל"בין 5 ל-10 מכתבים".

לכן אני שוב מציעה, שתיתן לי גישה בזמן המתאים ל"מכתבים האינטימיים" עם מחיקות אפשריות שלך, ואני מבטיחה לך, שאהיה נדיבה, אבל זכרו של מכס לא צריך להינזק, גם אם הוא אולי הופך את הספר לפיקנטי יותר. לא נעים לי לחזור על כך, שזכות ההחלטה היא שלי, ואני אעשה בה שימוש על פי מיטב ידיעתי ומצפוני ברוחו של מכס.

תודה לך על משלוח ההקדמה על ידידותך עם מכס, שבוודאי תעורר עניין רב. אני ארשה לעצמי היום רק להעיר ברשותך על כמה טעויות קטנות: ד"ר פליכס ולטש מעולם לא היה פרופסור ולטש. "רויכלין" לא היה היצירה האחרונה של מכס ברוד שנכתבה בישראל, לאחריה באו עוד: כמו רויכלין יצאו בהוצאת קולהאמר, בשנת 1966 "חוג פראג", בשנת 1968 "הבלתי נשמד", ובאביב 1969 מה שמכס השלים אך הופיע רק לאחר מותו "על הישארות הנפש". – כמו כן הופיע גם "פראגר טאגבלאט – רומן מערכת" בהוצאת פישר, בינואר 1968.

ברצוני רק להוסיף עוד, שה"האשמות" שלך, שבראיונות או בהזמנה לראיונות "העלמתי לגמרי את העובדה שהיית ידידו של מכס", כמו גם טעותך ש"בעיזבון לא נמצא הרקוויאם לשירך", שאובות לגמרי מהאוויר! אני עצמי כתבתי מעט מזיכרונותיי, אולי אתה מתכוון ליומן בית-החולים שלי, שלא היתה לי הרבה השפעה על ההקדמה שלו כמו גם על דברים אחרים, שהיו בעצמם הפתעה עבורי.

אני מקוה, שמצב בריאותך השתפר ושגם להבא אשמע ממך דברים חיוביים.

במיטב הברכות והאיחולים,

שלך,

אילזה אסתר הופה

אני מוצאת שטענתה של אסתר הופה במכתב משנת 1977:

"גם חברים של מכס אישרו לי, שאפשר לפרסם מכתבים מאד פרטיים רק כשיצירת הסופר יותר מוכרת, השפעתו וחייו, כמו למשל במקרה של קפקא."

סותרת את טענתה במכתב משנת 1978:

"מכיוון שאתה תמיד עונה לי באותה נימה פושרת ואינך נכנס לעניין המהותי, פניתי לעו"ד מומחה, שמסר לי כדלהלן: "מכתבים ממכס ברוד מוגנים בזכויות יוצרים, כי עניינם בהבעת דיעות אישיות, ואופן הבעה זה על ידי אישיות כמכס ברוד נושא את חותמו ומתייג אותם כ"יצירה ספרותית" שנכללת באופן מאד רחב בזכויות היוצרים. זוהי פסיקה משפטית איתנה, גם בישראל. הרי משמעות זכויות היוצרים הינה בראש וראשונה שהמחבר (או יורשי זכויותיו) בלבד קובע, אם "יצירה", שלכך כאמור משתייך גם מכתב, תתפרסם או לא."

אם מכס ברוד הינו סופר ברמה שגם מכתביו מוגדרים כ"יצירות ספרותיות", בוודאי שיש להם ערך ספרותי, תרבותי והיסטורי, במקרה של מכתביו לש. שלום יש להם בוודאי ערך שכזה, אין זה ראוי למנוע את פירסומם, בוודאי לא כדי למנוע מבוכה, וכך הוסכם גם לגבי פרנץ קפקא, שהתבייש בפרשת יחסיו הבעייתיים מאד עם פליצה באואר.

אני מצדי שמחתי מאד לגלות שדעתו של ש. שלום כדעתי שמכתבים אלה חייבים לראות אור ואין להשלים עם ניסיונותיה של משפחת הופה, בעבר או בהווה, למנוע פירסום כזה, בתואנות כאלה ואחרות. לפרשה זו התייחס גם איתמר מחנות הספרים בדף המידע שלו על ש. שלום שאני מאד ממליצה לבקר בו.

שאלה מעניינת עולה מטענתה של אסתר הופה לגבי פעולתה שלה ושל יורשיה במכתבים העבריים של ש. שלום למכס ברוד: אם לסופר יש זכות יוצרים במכתביו, הרי לש. שלום ויורשיו יש זכות למנוע את מכירת המכתבים לגרמניה, דבר שש. שלום בשום אופן לא היה מסכים לו. אי אפשר להחזיק במקל בשני קצותיו: אם משפחת הופה תובעת לעצמה זכויות חריגות ובלתי מקובלות במכתבי מכס ברוד לאחרים שמעולם לא היו ברשותה, ראוי שתעניק זכויות כאלה גם לסופרים ולמלחינים הישראלים שמכתביהם שמורים בעזבון ברוד, ותבקש את רשותם ורשות יורשיהם למכור את העיזבון לגרמניה.

לכל זה יש כמובן קשר הדוק ומובן מאליו למה שכתבתי ברשימתי על חוה הופה וארכיון מרבאך

דר שטירמר על חג הפורים

לרגל חג הפורים במרס 1939, פירסם השבועון "דר שטירמר", בגיליון ה-13 באותה שנה, את כתבת השער הבאה:

חג הרצח

גילוי סודו של חג הפורים היהודי

מדי שנה בימי חודש מרס חוגגים היהודים את חג הפורים. רק לא-יהודים מעטים מכירים חג זה. אחדים יודעים רק שבחג הפורים היהודים מקיימים נשף מסכות מוזר. הם נאספים עם מסכות מיוחדות במינן ומשתכרים בצורה מפחידה. במסכות שלהם הם מציגים מין הצגת תיאטרון שבה משחקת בובה, שבסוף ההצגה הם תולים או הורגים בצורה סמלית. את התלייה המשותפת הלא יהודים אינם מכירים. הם גם אינם יודעים, איזו משמעות ואיזו היסטוריה מוקדמת לחג זה. אבל כל הציבור הלא יהודי צריך וחייב לדעת וללמוד על כך שוב ושוב.

מה מספרת מגילת אסתר

את ההיסטוריה המוקדמת של חג הפורים אפשר לקרוא במגילת אסתר. היה זה בזמן שבו הפרסים שלטו כמעט בכל המזרח. לאחד ממלכיהם החזקים ביותר שנקרא קסרקסס או אחשורוש היה שר ששמו המן. הוא היה ראשון השרים במדינה. באותה עת ישבו כבר היהודים בכל ארץ פרס והפקיעו לעצמם את המקח והממכר. הם חיו כנצלנים מגזע זר ומהרסי תרבות על פי חוקיהם המיוחדים להם. המן הבין זאת ואמר למלך:

ישנו עם אחד מפורד ומפוזר בין העמים בכל מדינות מלכותך ודתיהם שונות מכל עם ואת דתי המלך אינם עושים.

            (מגלת אסתר, פרק ג, פסוק ח)

המן הציע למלך את ההצעה, לגרש או להרוג את היהודים. המלך נתן את הסכמתו והעניק להמן יפוי כוח לכך. כאשר היהודים שמעו זאת, הם שלחו למלך זונה יהודיה, אסתר. למלך היו שתי מידות רעות. הוא היה הולל, והוא היה שתיין. היהודיה אסתר הוציאה כעת את המלך מדעתו עד כדי כך שהוא ביטל את כל האמצעים נגד היהודים.

ויאמר לה המלך: מה לך אסתר המלכה ומה בקשתך, עד חצי המלכות ויינתן לך.

                                            (מגלת אסתר, פרק ה, פסוק ג)

ה"מלכה" אסתר ביקשה את ראש המן. היא ביקשה שהמן ועשרת בניו ייתלו. והיא ביקשה יותר מכך, שהיהודים יורשו להתנקם בתומכי המן. תומכים אלה היו בחלקם הגדול מן האצולה הפרסית. המלך נתן ליהודיה את הסכמתו.

ובשושן הבירה הרגו היהודים ואבד חמש מאות איש.

                                                                      (מגילת אסתר, פרק ט, פסוק ו)

ואת עשרת בני המן תלו.

                                 (מגלת אסתר, פרק ט, פסוק י"ד)

והיהודים שוב הרגו בשושן 300 איש.

                                                     (ע"פ פסוק ט"ו)

ושאר היהודים אשר במדינות המלך נקהלו ועמוד על נפשם ונוח מאויביהם והרוג בשונאיהם חמשה ושבעים אלף.

                     (מגלת אסתר, פרק ט, פסוק ט"ז)

היהודים איפוא, הודות לזונה אסתר ששלחו אל המלך, יכלו לקיים ליל רצח ענק. הם רצחו את מתנגדיהם. מנהיגם מרדכי [ihr Fuehrer Mardochai] הפך לראשון השרים במקום המן, וכך הפכו היהודים לאדוני הארץ.

לכן עשו היהודים את ה-14 וה-15 בחודש אדר יום משתה ושמחה (שיבוש קל של פסוק י"ז)

על כן קראו לימים האלה פורים... וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם.

(מגלת אסתר, פרק ט, פסוקים כ"ו, כ"ח)

מנהגי פורים מיוחדים

זוהי הסיבה שהיהודים חוגגים את חג הפורים. הם חוגגים בחג הזה רצח המוני שביצעו בשבעים וששה אלף פרסים. והם חוגגים אותו בכל השנאה, עם כל הנקמנות ועם כל תאוות הרצח, שהם מקימים לתחייה גם כיום. הם הולכים במשך היום לבית הכנסת, שם קורא הרב את מגלת אסתר מן התורה, הברית הישנה. בכל עת שנשמעת המלה "המן", מתחילים היהודים לרקוע ברגליים ולהרעיש ברעשני עץ. כשנשמעים שמות עשרת בני המן התלויים, הרעש סוער במיוחד. למנהג זה קוראים היהודים "הכאת המן".

אז אומרים היהודים בבית הכנסת ובבית תפילות, שבהן הם מקללים את הלא-יהודים. הם אומרים שוב ושוב:

ברוך מרדכי וכל היהודים, ארור המן וכל הגויים, ברוכה אסתר וכל היהודיות, ארורות כל הגויות.

ומכינים מין מאפה, שדומה לאוזן אדם, או לפני אדם. היהודים מכנים מאפה זה "אוזן המן" או "כיס המן".

בערב מתכנסים היהודים בחבורות או באגודות אורתודוקסיות. שם הם מקיימים את נשף המסכות שלהם. הם מציגים את הדיוקנאות ממגלת אסתר. ואז הם מציגים את הסצינה, כיצד סר חנו של המן והוא נתלה. לרוב הם תולים אז בובה על עמוד תלייה. מחזות תיאטרון אלה מלאים גינויים ולעג ללא יהודים. הם כוללים לרוב רמזים למנהיגים האנטישמים הגדולים ביותר בימינו. כך כותב ל"דר שטירמר" אדם, ששהה שנים ארוכות בפלשתינה מסיבות מדעיות:

מאז ימי הביניים נוצר אצל היהודים המנהג, להציג בחג פורים במסכות את הדמויות מסיפור אסתר, ולצעוד בערים בתהלוכות מסכות גדולות. היום תהלוכות מסכות אלה של יהודים הן על סדר היום בתל-אביב, במה שנוגע ליהודי תל-אביב, לגבי חגיגת פורים. אז צועדים יהודים אלה ב"קורפירסטנדאם" ו"אלכסנדרפלאץ". (היהודים שהיגרו אינם יכולים להיפרד מימיהם המאושרים בברלין, וקוראים גם לרחובות הראשיים שלהם ולכיכרות הראשיות של העיר היהודית הטהורה תל-אביב על פי השמות הברליניים). שם הם חוגגים את קרנבל-פורים שלהם. כבר מימי הביניים נהוג, שיחד עם תהלוכות המסכות תולים או שורפים בובת המן. כך קרה גם בשנת 1934 בתל-אביב. בתהלוכת המסכות צעדה שורה שלמה של דמויות לבושות חום (אלה היו אמורים להיות אנשי מדינתנו) ואז שרפו בובת המן, שנשאה באופן שאין לטעות בו את תוי הפנים של הפיהרר שלנו.  

רצח פולחני

ליהודים מותר להשתכר כל כך בפורים, עד שאינם יכולים להבחין בין גברים לנשים ובין יהודים לגויים. והתורה הסודית היהודית דורשת, שבחג הפורים יטבחו היהודים או ישחטו לא יהודי.

כך בשנת 1840 לרגל חג הפורים (שהתקיים אז ב-15 בפברואר), נשחט האב תומס מדמשק כדין על פי המנהג היהודי. האב תומס היה מאד מוכר ואהוב בעיר זו כרופא. היהודים פיתוהו כביכול אל חולה ברובע היהודים, שם התקיפוהו בבית היהודי המכובד ביותר, דאוד אררי [כך במקור]. הוא הונח על שולחן, שם נכבל ופיו נחסם. דאוד אררי עצמו היה זה שתוך כדי תפילת הרב אבו אל אשיך [כך במקור] שאב דם מצוארו של האב לתוך קערה ואז לתוך בקבוק. אחר כך בותר גופו ושרידיו הושלכו לתעלה. היהודים נעצרו והודו. ארבעה קיבלו חנינה ועשרה נידונו למות.

זה שהיהודים נוהגים בחג הפורים מנהג מחריד, לטבוח לא יהודים, דבר זה עולה גם מספר החוקים הסודי שלהם, התלמוד. שם כתוב:

שני רבנים, רבא וזירא, ערכו יחדיו את סעודת הפורים. מכיוון שבחג הפורים צריכים לטבוח לא יהודי כתחליף להמן, עמד רבא ושחט את זירא. הוא היה כה שיכור, שלא יכול היה עוד להבחין בין יהודים ללא יהודים.

              (מגלה, עמ' ו, ב)

הרב רבא איפוא השתכר כל כך כמצווה, שחשב את עמיתו זירא ללא יהודי, ושוב, לפי המצוה, שחט אותו.

זהו חג הפורים של היהודים. זהו חג לזכר טבח המוני יהודי והוא משמש לריענון תאות הרצח ותשוקת הרצח של היהודים. בשנה זו יקללו היהודים בכל העולם את הלא יהודים בלהט מיוחד. וכשיזכירו את שם המן יחשבו על השם היטלר, ואולי גם על השם מוסוליני. ובזעם כפול ומכופל הם יירו ויכו את בובות המן.

אך משאלותיהם הסודיות לא תתמלאנה. העם הגרמני לא יחוה שום חג פורים. ייתכן מאד שזה יקרה שוב באמצעות גירוש ואולי אפילו השמדה של היהודים.

עד כאן הטקסט של כתבת "דר שטירמר".

להלן הערותיי:

העדלאידע של פורים 1934, הוקדשה אכן למחאה נגד המשטר הנאצי.

לגבי עלילת דמשק: היעלמות הנזיר הקפוצ'יני תומאסו ומשרתו המוסלמי איברהים עמארה התרחשה ב-5 בפברואר 1840, ולא ב-15 בפברואר. איני יודעת מדוע בחר "דר שטירמר" לתאר את הנרצח כרופא. הקונסול הצרפתי דה-ראתי מנטון היה מעורב בהאשמת היהודים ברצח הנעלמים, שגופותיהם לא נמצאו מעולם. הספר שלמה נגרין שסיפר שראה את הנזיר לפני היעלמו, עונה בכלא עד שהסכים להודות ששחט את הנזיר בבית דוד הררי בנוכחות שבעה יהודים אחרים. כולם נעצרו ועונו עד שהסכימו להודות ברצח.  הרב יעקב ענתבי, שהואשם ביוזמת הרצח ובאיסוף הדם בבקבוקים לחלוקה בין היהודים, עונה קשות אך סירב להודות. נתפסו גם ששים ושלושה ילדים יהודים כדי לחקור אותם היכן הוטמן דם הנרצחים. המעלילים טענו שהדם נדרש לאפיית מצות לפסח, ולא קשרו את העלילה לחג הפורים.

ההתעללות ביהודי דמשק נמשכה כמה חודשים, וזיעזעה את העולם היהודי. ניסיונות להפסיק את העלילה נתקלו בקשיים רבים. בהשתדלותם של משפחת רוטשילד, משה מונטיפיורי, יצחק כרמייה ורמי מעלה אחרים אצל שליט מצריים מוחמד עלי שהיה גם שליט סוריה, הושם לבסוף קץ להתעללות ביהודים, ואלה ששרדו את העינויים ונותרו בחיים שוחררו.

לגבי סיפור רבא וזירא, זה הוא הסיפור:

 אמר רבא: מיחייב איניש לבסומי (להשתכר ביין) בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי.

רבה ורבי זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי; איבסום (נשתכרו); קם רבה, שחטיה לרבי זירא; למחר בעי רחמי ואחייה!

לשנה אמר ליה: ניתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי!

אמר ליה: לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא.

                                                                                               תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף ז

תרגום: אמר רבא: חייב אדם להשתכר בפורים עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי.

רבה ורב זירא עשו את סעודת הפורים יחדיו והשתכרו: קם רבה ושחט את רב זירא, למחרת ריחם עליו והחיהו.

כעבור שנה אמר לו: יבוא אדוני ונעשה סעודת פורים יחדיו!

אמר לו: לא בכל שעה ושעה מתרחש נס.

גם רבותינו התקשו בפירוש הסיפור המשונה הזה.

הטקסט של "דר שטירמר" מעניין מכמה בחינות:

הקישור של חג הפורים ולא רק חג הפסח לעלילות דם, שמאפיין גם את הדיון בעלילות הדם לאחר השואה,

ההזדהות הנאצית עם המן, ועם דרישתו  להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים (מגלת אסתר פרק ג,פסוק י"ג).

הדיבור המפורש על גירוש או השמדת היהודים כבר בחודש מרץ 1939 – בניגוד לטענתם של חלק מהחוקרים שלנאצים לא היתה תכנית להשמדת היהודים לפני המלחמה.

התיחסות לחג הפורים הופיעה ב"דר שטירמר" גם במרץ 1934, גיליון 11, וגם אז משורטט המן בדמותו של היטלר, ומתוארת סצינה שמזכירה את עלילות הדם:

שם, היכן שהם מאמינים שהם בטוחים ואינם נצפים, הם מקימים בובות בגודל אדם. אלה אמורות לייצג את המן, שפעם בפרס היה מנהיג [פיהרר] המפלגה האנטי-יהודית. תוך כדי נאצות נוראות מתנפלים היהודים בסכינים על הבובה. הם מחוררים אותה באינספור דקירות ולבסוף תולים אותה בצהלה וצחוק. לפני שנתיים הביא "דר שטירמר" דיווח על חג הפורים שחגגו יהודי "עדת ישראל" בברסלאו. שם הם נתנו לבובה את השם "המן-היטלר" ודקרו אותה בזעם פראי ובשנאה תוך כדי קריאות "למפלת היטלר", "לרצוח את היטלר!" 

עוד תרגומים מ"דר שטירמר":

האם ישו היה יהודי?

http://anatperi.blogspot.com/2011/05/blog-post_06.html

דר שטירמר על ליל הבדולח:

http://anatperi.blogspot.com/2011/11/blog-post_09.html

תכנית מדגסקר:

http://anatperi.blogspot.com/2012/01/blog-post_19.html

פגעי חורף

קר לי מאד. הקור בבית חודר את העצמות. החדרים גדולים, התקרות גבוהות. הרדיאטורים החשמליים אינם מצליחים להניס את הקור.

נכנסתי למיטה. גם המיטה קרה. אני מתעטפת בכוח בשמיכת הנוצות, משפשפת את רגליי בסדין, מנסה להתחמם. פעם הכלב היה ישן במיטתי ומחמם אותה. כשרציתי לשכב היה מסרב תחילה לזוז, כאומר: זאת המיטה שלי, את לכי לך לישון במקום אחר. אחר כך היה מניח לי להיכנס מתחת לשמיכה ולהתכרבל לידו. את ראשו הניח על הכר כמו איש, וברגלו הקדמית חיבק אותי. הייתי טומנת את פני בפרוה הלבנה שעל חזהו. כמה יפה היה הכלב – גבו שחור וחזהו לבן, כאילו לבש חליפה, ופרצופו מתוק. אהבתי לישון עם הכלב. עכשיו הוא מת והכלבה הזקנה ישנה בחדר הכניסה על המיזרון הסגול שקנתה לה שרון כשהזקינה מכדי  לטפס על המיטות. שם היא שוכבת כל היום ולפעמים משתעלת או מחרחרת, חרחורים שמפחידים אותי, אבל אינני יודעת מה לעשות. הרופא אומר שמצבה בסדר גמור. כלבה זקנה שכזאת.

אתמול השתינה בקומה הראשונה. ירדתי עם הדלי לנקות והשכנה מן הקומה הראשונה יצאה בחלוקה ובמקלה והתבוננה בי מנקה. כמה מביך. לפחות כשהיא משתינה ליד דירתי בקומה העליונה אני ממהרת לנקות ואין רואה. לעתים קרובות יותר ויותר היא משתינה במדרגות. אבל היום בצהרים דוקא הצליחה לרדת לרחוב בשלום, ולא מיהרה לשוב הביתה. ריחרחה בכל מקום והרימה את ראשה, כאילו יכלה לראות בעיניה העיוורות. ענפים נשברו מן העצים ונסחפו בסערה. שבריהם מילאו את הרחוב. הכלבה הזקנה ריחרחה את האוויר כאילו חשה במשהו. בסרטי הבלשים האנגלים הכלבים תמיד מגלים גופה. תמיד פחדתי מסצינה כזאת: הכלבים חופרים בעצבנות בעפר, והנה – יד מתה מגיחה מן הקרקע, כאילו מבקשת לאחוז ברגלי ולמשכני אל הבור.

את החורף הכלבה הזקנה אוהבת. פרוותה עבה והיא אוהבת את הקור ואפילו את הגשם. הרחוב היה ריק. רק חסיד אחד עבר מעבר לגינת המשחקים הריקה, שלא ניראו בה היום ילדים. גם לא שיחקו ילדים במרפסות. אב אחד הביא את בנו הסטודנט במכונית, חיבקו ונשק לו ונסע לדרכו. היה שקט גמור. לרוב הגינה מלאה ילדים בשבתות. עד למטבחי אני שומעת אותם משחקים, צוחקים, בוכים בנופלם מן הנדנדות. היום הסתגרו כולם בדירות, והגיפו את הדלתות והחלונות.

רוצים שלג, אמרה בכעס שולה מבית המרקחת, ולא חושבים כמה השלג מזיק, כמה עצים נופלים, כבלי חשמל נקרעים, אנשים מחליקים ברחובות...

שולה כועסת על האנשים ששמחים בשלג, ואני בעין אחת צוחקת – ומה בכך שהאנשים כמהים לשלג, הרי את השלג עושה האלהים, ולא הרצונות.

בבוקר ירדו פתיתים מרהיבים. כמה סנטימטרים של שלג כיסו את המדרכות. הלכתי לאט לאט להביא חלות. במדרגות המעדניה החלקתי וכמעט נפלתי. בחור גדול תפס אותי ביד. לאט לאט, אמר, תדרכי על הפסים השחורים, ונזכרתי איך כשהיינו ילדים היינו מדלגים על מרצפות הרחוב.

בעיר מודיעין טבעה ילדה למות. נפלה לתוך השיטפון. שעה ארוכה חיפשו אותה ומצאו את גופתה. צריך היה להיות יום של שמחה, והנה – אסון.

להתרחק, קראו השוטרים ברמקול, להתרחק להתרחק. מים רבים מלאים סחף בוץ שטפו במורד, גילגלו סלעים. אנשים רבים וילדים רבים מסביב, פניהם שמחות, נלהבות – משמע שהאסון טרם קרה? השוטרים חוזרים וקוראים בקול גדול: קחו את הילדים מכאן, סכנה. אבל האנשים והילדים נדחקים לראות את השיטפון. פניהם מחייכות, נלהבות, והנה אסון.

ושולה מבית המרקחת בוודאי אומרת לעצמה: צדקתי מאד.

*

אני מכינה את הסהרונים. מחממת מעט שתי כוסות של חלב, במחצית הכוס אני מערבבת את השמרים וכפית הסוכר, את שאר החלב החמים אני שופכת לקערה עם הקמח, המלח, מחצית חבילת החמאה שמעכתי במזלג.

אני ממתינה שהשמרים יתססו וימלאו את הכוס כולה, אבל הם מאחרים לתסוס. קר מדי. אני ממתינה חמש דקות, עשר דקות, לבסוף נמאס לי ואני מערבבת אותם בבצק, לשה את הבצק, מכסה אותו במגבת.

אני מחכה והוא איננו תופח. הכל קופא על עומדו. קר מאד.

שלוש פעמים אני מרדדת את הבצק ומורחת במחצית חבילת חמאה, ובין פעם לפעם אני מניחה אותו לנוח במקרר, כי כך המנהג.

אבל היום אינני בטוחה שבתוך המקרר קר יותר מאשר בחוץ.

שעות רבות חולפות עד שאני מרדדת את הבצק בפעם הרביעית, מפזרת סוכר וקינמון, חותכת משולשים צרים, מגלגלת אותם לסהרונים ושוב מתפיחה ואופה בחום הגבוה ביותר. עכשיו התחמם המטבח וידיי כבר אינן קופאות.

סבתי המנוחה קראה להם קיפעלאך. ביום חמישי אחר הצהרים אפתה אותם יחד עם עוגיות חמאה מסוכרות שאנחנו הילדים היינו חותכים בעזרת תבניות קטנות לצורות עיגולים וכוכבים, ולפעמים הכינה שטרודל תפוחים וחתכה אותו מראש לפרוסות שהניחה על צלחת במקרר. את הקיפעלאך הקטנים שמרה בקערת אמייל גדולה מכוסה מגבת על הארון.

אני מכינה סהרונים גדולים כמנהג הצרפתים שקוראים להם קרואסון שפירושו צלבון.

סבא אמר שצלב הוא הצורה שהיתוה בידיו יעקב אבינו כשבירך את אפריים ומנשה ומותר איפוא לצייר צלב, אבל בכיתה היו ילדים שלא רצו לצייר פלוס כדי לסמן "ועוד" כי צורתו צורת צלב, והקפידו לצייר מין יתד שרק שלוש צלעות לה. אני ציירתי פלוס וחשבתי על יעקב אבינו משכל את ידיו לברך את אפרים שיגדל מאחיו מנשה כמו שנאמר לאמו רבקה שרב יעבוד צעיר. לימים ידעתי שלא צלחה הברכה וישראל קטן בגויים ויד עֵשָׂו היתה בו ולא שפר גורלו של אפריים. כשחפרו בוינה ברחוב היהודים במקום בית הכנסת מימי הביניים מצאו גופת אשה צעירה שנשרפה בו.

אולי אין צריכים להתחכם לגורל.

בוינה קראו לסהרונים קיפפרל ואפו אותם בחנות הקטנה במנהרת הרכבת הסמוכה לאוניברסיטה, יחד עם פובידל קולאטשן – עוגות של ריבת שזיפים, דומות לאוזני ההמן בריבה שהכינה לי סבתא כדי שלא יימר לי הפרג, וגם עוגות גבינה ושטרודל של תפוחים. את כל מי שעבר במקום היכה הריח בנחיריו והטיל בו כישוף וכולם היו אנוסים לאכול מן העוגות. תור ארוך ארוך השתרך לפני חנות העוגות הקטנה שלא יכלה להכיל את הבאים. את ריח מטבחה של סבתא הרחתי בחנות הקטנה הזאת. באוניברסיטה תעיתי בגרמי המדרגות הגבוהים ועמדתי על קצות אצבעותי כדי להגיע לידיות הדלתות הגבוהות. הרגשתי שם קטנה מאד מאד, כאילו נזדמנתי אני הגמדה לארץ של ענקים. אבל תמיד התנחמתי בחנות העוגות.

אחרי שנים שבתי לוינה ונוכחתי שכבר נעלמה החנות הקטנה הזאת ואבד לי ריח עוגותיה של סבתי.

*

באוסטריה למדתי ששטרודל היא מערבולת, מערבולת רבת עוצמה במעלה נהר הדנובה, מקום שהספינות היו מיטלטלות בו כל כך עד שפני האנשים נבעתו ולעתים היו נטרפות. בתחריטים עתיקים ראיתי את פני הנוסעים המבועתות בספינותיהם הקטנות וסביבם מערבולת הנהר האימתנית.

בכוונה ויתרתי על הרכבת המהירה שבין וינה ללינץ ונסעתי לאורך הנהר ברכבת האיטית כדי לראות את השטרודל. שכנתי לספסל, שחשבה שאני צרפתיה, צחקה כשזיהיתי את המקום וצעקתי: השטרודל!

אבל האימה מימי קדם כבר איננה כשהיתה. את הנהר אילפו, העמיקו והרחיבו, את שוניות הסלעים עקרו והרחיקו. כעת השיט בטוח יותר. אבל סיפורי האימה על השטרודל לא נמחקו מן הזיכרון.

*

בתי ניצן שחיה על שפת נהר התמזה סיפרה לי שביום של שלג כשהנהר קפא בחלקו ירדו שני גברים לנהר בסירה ופילסו להם דרך בין שברי הקרח בנהר. מדוע עשו כן? היא לא ידעה לומר.

זה מסוכן מאד, אמרתי, כשהנהר קפוא למחצה וגושי קרח צפים בו זו סכנת מות.

אבל שני הגברים ניווטו את סירתם בשלום וכל רע לא אירע אותם. מן הסתם היו ספנים מנוסים.

באוסטריה קופאים האגמים בחורף ומפולות שלג בהרי האלפים קוברות אנשים חיים ומקפיאות את הגופות.

*

באוטובוס לתל אביב התיישבה לידי אשה שאמרה ששבעה דורות חיה משפחתה בירושלים והיא כבר נמאס לה מירושלים. עיר סגורה היא, עיר קשה. ואני אהבתי את ירושלים. את החורף קיבלתי כמו גזרת גורל, בלי מחאה. ובכל זאת פחדתי מן הרוח.

אמרתי לשכנתי לספסל שאני מפחדת מן הרוח.

אני מפחדת רק מן המים, אמרה האשה. המים יש להם כוח שאי אפשר לעמוד בפניו.

חשבתי על הצונאמי ביפן, על נחשולי המים הופכים את הספינות, את המכוניות, מציפים את היבשה. אצלנו אין מים שכאלה.

והנה טבעה ילדה קטנה במים בסערה. ואפילו לא ים או נהר, רק סחף גשמים ובוץ. וקר, קר מאד, אני כותבת וגבי קופא למרות שהתעטפתי היטב בסודר השחור העבה. תמיד אני נתקפת פחד כשמת ילד או ילדה. מות שלא כדרך הטבע, או אולי כן כדרך הטבע למות בסערה.

ואת הגורל אין לשנות. אבל הנפש מרה.