קר לי מאד. הקור בבית חודר את העצמות. החדרים גדולים, התקרות גבוהות. הרדיאטורים החשמליים אינם מצליחים להניס את הקור.
נכנסתי למיטה. גם המיטה קרה. אני מתעטפת בכוח בשמיכת הנוצות, משפשפת את רגליי בסדין, מנסה להתחמם. פעם הכלב היה ישן במיטתי ומחמם אותה. כשרציתי לשכב היה מסרב תחילה לזוז, כאומר: זאת המיטה שלי, את לכי לך לישון במקום אחר. אחר כך היה מניח לי להיכנס מתחת לשמיכה ולהתכרבל לידו. את ראשו הניח על הכר כמו איש, וברגלו הקדמית חיבק אותי. הייתי טומנת את פני בפרוה הלבנה שעל חזהו. כמה יפה היה הכלב – גבו שחור וחזהו לבן, כאילו לבש חליפה, ופרצופו מתוק. אהבתי לישון עם הכלב. עכשיו הוא מת והכלבה הזקנה ישנה בחדר הכניסה על המיזרון הסגול שקנתה לה שרון כשהזקינה מכדי לטפס על המיטות. שם היא שוכבת כל היום ולפעמים משתעלת או מחרחרת, חרחורים שמפחידים אותי, אבל אינני יודעת מה לעשות. הרופא אומר שמצבה בסדר גמור. כלבה זקנה שכזאת.
אתמול השתינה בקומה הראשונה. ירדתי עם הדלי לנקות והשכנה מן הקומה הראשונה יצאה בחלוקה ובמקלה והתבוננה בי מנקה. כמה מביך. לפחות כשהיא משתינה ליד דירתי בקומה העליונה אני ממהרת לנקות ואין רואה. לעתים קרובות יותר ויותר היא משתינה במדרגות. אבל היום בצהרים דוקא הצליחה לרדת לרחוב בשלום, ולא מיהרה לשוב הביתה. ריחרחה בכל מקום והרימה את ראשה, כאילו יכלה לראות בעיניה העיוורות. ענפים נשברו מן העצים ונסחפו בסערה. שבריהם מילאו את הרחוב. הכלבה הזקנה ריחרחה את האוויר כאילו חשה במשהו. בסרטי הבלשים האנגלים הכלבים תמיד מגלים גופה. תמיד פחדתי מסצינה כזאת: הכלבים חופרים בעצבנות בעפר, והנה – יד מתה מגיחה מן הקרקע, כאילו מבקשת לאחוז ברגלי ולמשכני אל הבור.
את החורף הכלבה הזקנה אוהבת. פרוותה עבה והיא אוהבת את הקור ואפילו את הגשם. הרחוב היה ריק. רק חסיד אחד עבר מעבר לגינת המשחקים הריקה, שלא ניראו בה היום ילדים. גם לא שיחקו ילדים במרפסות. אב אחד הביא את בנו הסטודנט במכונית, חיבקו ונשק לו ונסע לדרכו. היה שקט גמור. לרוב הגינה מלאה ילדים בשבתות. עד למטבחי אני שומעת אותם משחקים, צוחקים, בוכים בנופלם מן הנדנדות. היום הסתגרו כולם בדירות, והגיפו את הדלתות והחלונות.
רוצים שלג, אמרה בכעס שולה מבית המרקחת, ולא חושבים כמה השלג מזיק, כמה עצים נופלים, כבלי חשמל נקרעים, אנשים מחליקים ברחובות...
שולה כועסת על האנשים ששמחים בשלג, ואני בעין אחת צוחקת – ומה בכך שהאנשים כמהים לשלג, הרי את השלג עושה האלהים, ולא הרצונות.
בבוקר ירדו פתיתים מרהיבים. כמה סנטימטרים של שלג כיסו את המדרכות. הלכתי לאט לאט להביא חלות. במדרגות המעדניה החלקתי וכמעט נפלתי. בחור גדול תפס אותי ביד. לאט לאט, אמר, תדרכי על הפסים השחורים, ונזכרתי איך כשהיינו ילדים היינו מדלגים על מרצפות הרחוב.
בעיר מודיעין טבעה ילדה למות. נפלה לתוך השיטפון. שעה ארוכה חיפשו אותה ומצאו את גופתה. צריך היה להיות יום של שמחה, והנה – אסון.
להתרחק, קראו השוטרים ברמקול, להתרחק להתרחק. מים רבים מלאים סחף בוץ שטפו במורד, גילגלו סלעים. אנשים רבים וילדים רבים מסביב, פניהם שמחות, נלהבות – משמע שהאסון טרם קרה? השוטרים חוזרים וקוראים בקול גדול: קחו את הילדים מכאן, סכנה. אבל האנשים והילדים נדחקים לראות את השיטפון. פניהם מחייכות, נלהבות, והנה אסון.
ושולה מבית המרקחת בוודאי אומרת לעצמה: צדקתי מאד.
*
אני מכינה את הסהרונים. מחממת מעט שתי כוסות של חלב, במחצית הכוס אני מערבבת את השמרים וכפית הסוכר, את שאר החלב החמים אני שופכת לקערה עם הקמח, המלח, מחצית חבילת החמאה שמעכתי במזלג.
אני ממתינה שהשמרים יתססו וימלאו את הכוס כולה, אבל הם מאחרים לתסוס. קר מדי. אני ממתינה חמש דקות, עשר דקות, לבסוף נמאס לי ואני מערבבת אותם בבצק, לשה את הבצק, מכסה אותו במגבת.
אני מחכה והוא איננו תופח. הכל קופא על עומדו. קר מאד.
שלוש פעמים אני מרדדת את הבצק ומורחת במחצית חבילת חמאה, ובין פעם לפעם אני מניחה אותו לנוח במקרר, כי כך המנהג.
אבל היום אינני בטוחה שבתוך המקרר קר יותר מאשר בחוץ.
שעות רבות חולפות עד שאני מרדדת את הבצק בפעם הרביעית, מפזרת סוכר וקינמון, חותכת משולשים צרים, מגלגלת אותם לסהרונים ושוב מתפיחה ואופה בחום הגבוה ביותר. עכשיו התחמם המטבח וידיי כבר אינן קופאות.
סבתי המנוחה קראה להם קיפעלאך. ביום חמישי אחר הצהרים אפתה אותם יחד עם עוגיות חמאה מסוכרות שאנחנו הילדים היינו חותכים בעזרת תבניות קטנות לצורות עיגולים וכוכבים, ולפעמים הכינה שטרודל תפוחים וחתכה אותו מראש לפרוסות שהניחה על צלחת במקרר. את הקיפעלאך הקטנים שמרה בקערת אמייל גדולה מכוסה מגבת על הארון.
אני מכינה סהרונים גדולים כמנהג הצרפתים שקוראים להם קרואסון שפירושו צלבון.
סבא אמר שצלב הוא הצורה שהיתוה בידיו יעקב אבינו כשבירך את אפריים ומנשה ומותר איפוא לצייר צלב, אבל בכיתה היו ילדים שלא רצו לצייר פלוס כדי לסמן "ועוד" כי צורתו צורת צלב, והקפידו לצייר מין יתד שרק שלוש צלעות לה. אני ציירתי פלוס וחשבתי על יעקב אבינו משכל את ידיו לברך את אפרים שיגדל מאחיו מנשה כמו שנאמר לאמו רבקה שרב יעבוד צעיר. לימים ידעתי שלא צלחה הברכה וישראל קטן בגויים ויד עֵשָׂו היתה בו ולא שפר גורלו של אפריים. כשחפרו בוינה ברחוב היהודים במקום בית הכנסת מימי הביניים מצאו גופת אשה צעירה שנשרפה בו.
אולי אין צריכים להתחכם לגורל.
בוינה קראו לסהרונים קיפפרל ואפו אותם בחנות הקטנה במנהרת הרכבת הסמוכה לאוניברסיטה, יחד עם פובידל קולאטשן – עוגות של ריבת שזיפים, דומות לאוזני ההמן בריבה שהכינה לי סבתא כדי שלא יימר לי הפרג, וגם עוגות גבינה ושטרודל של תפוחים. את כל מי שעבר במקום היכה הריח בנחיריו והטיל בו כישוף וכולם היו אנוסים לאכול מן העוגות. תור ארוך ארוך השתרך לפני חנות העוגות הקטנה שלא יכלה להכיל את הבאים. את ריח מטבחה של סבתא הרחתי בחנות הקטנה הזאת. באוניברסיטה תעיתי בגרמי המדרגות הגבוהים ועמדתי על קצות אצבעותי כדי להגיע לידיות הדלתות הגבוהות. הרגשתי שם קטנה מאד מאד, כאילו נזדמנתי אני הגמדה לארץ של ענקים. אבל תמיד התנחמתי בחנות העוגות.
אחרי שנים שבתי לוינה ונוכחתי שכבר נעלמה החנות הקטנה הזאת ואבד לי ריח עוגותיה של סבתי.
*
באוסטריה למדתי ששטרודל היא מערבולת, מערבולת רבת עוצמה במעלה נהר הדנובה, מקום שהספינות היו מיטלטלות בו כל כך עד שפני האנשים נבעתו ולעתים היו נטרפות. בתחריטים עתיקים ראיתי את פני הנוסעים המבועתות בספינותיהם הקטנות וסביבם מערבולת הנהר האימתנית.
בכוונה ויתרתי על הרכבת המהירה שבין וינה ללינץ ונסעתי לאורך הנהר ברכבת האיטית כדי לראות את השטרודל. שכנתי לספסל, שחשבה שאני צרפתיה, צחקה כשזיהיתי את המקום וצעקתי: השטרודל!
אבל האימה מימי קדם כבר איננה כשהיתה. את הנהר אילפו, העמיקו והרחיבו, את שוניות הסלעים עקרו והרחיקו. כעת השיט בטוח יותר. אבל סיפורי האימה על השטרודל לא נמחקו מן הזיכרון.
*
בתי ניצן שחיה על שפת נהר התמזה סיפרה לי שביום של שלג כשהנהר קפא בחלקו ירדו שני גברים לנהר בסירה ופילסו להם דרך בין שברי הקרח בנהר. מדוע עשו כן? היא לא ידעה לומר.
זה מסוכן מאד, אמרתי, כשהנהר קפוא למחצה וגושי קרח צפים בו זו סכנת מות.
אבל שני הגברים ניווטו את סירתם בשלום וכל רע לא אירע אותם. מן הסתם היו ספנים מנוסים.
באוסטריה קופאים האגמים בחורף ומפולות שלג בהרי האלפים קוברות אנשים חיים ומקפיאות את הגופות.
*
באוטובוס לתל אביב התיישבה לידי אשה שאמרה ששבעה דורות חיה משפחתה בירושלים והיא כבר נמאס לה מירושלים. עיר סגורה היא, עיר קשה. ואני אהבתי את ירושלים. את החורף קיבלתי כמו גזרת גורל, בלי מחאה. ובכל זאת פחדתי מן הרוח.
אמרתי לשכנתי לספסל שאני מפחדת מן הרוח.
אני מפחדת רק מן המים, אמרה האשה. המים יש להם כוח שאי אפשר לעמוד בפניו.
חשבתי על הצונאמי ביפן, על נחשולי המים הופכים את הספינות, את המכוניות, מציפים את היבשה. אצלנו אין מים שכאלה.
והנה טבעה ילדה קטנה במים בסערה. ואפילו לא ים או נהר, רק סחף גשמים ובוץ. וקר, קר מאד, אני כותבת וגבי קופא למרות שהתעטפתי היטב בסודר השחור העבה. תמיד אני נתקפת פחד כשמת ילד או ילדה. מות שלא כדרך הטבע, או אולי כן כדרך הטבע למות בסערה.
ואת הגורל אין לשנות. אבל הנפש מרה.
