ביום ו' הוקדש מוסף גלריה של הארץ לאריק לביא, לרגל ספר זיכרונות שפירסמה רעייתו שושיק שני, שאינני יכולה להביט בה מבלי לשיר: "מה עושים העצים? צומחים. ומה הבתים עושים? עומדים. והעננים..." וכו'. השירים האלה שמתנגנים ברדיו וגם בנשמה בימים שמחים ובמיוחד בימים עצובים, או כאלה שנהיים עצובים בלי כוונה. ואני מפרסמת שוב רשימה מלפני מספר שנים על זיכרון ילדות שלי משירתו של אריק לביא.
תמיד הרגיז אותי השיר "אין לי ארץ אחרת". אינני יודעת למה. הרי בעצמי אמרתי הרבה פעמים דברים דומים: "אין מקום אחר", או בלשונו של דוד אבידן "העובדה הפשוטה החותכת / שאין לנו בעצם לאן ללכת", ובכל זאת הרגיז אותי השיר "אין לי ארץ אחרת". יש בו משהו בטוח מדי, ואני אינני בטוחה בדבר. והשורה הזאת "רק מלה בעברית חודרת", אני יודעת שאיננה נכונה, לא לגבי. בכלל המושג "שפת אם" הוא מושג מטושטש משהו בהווית המהגרים של משפחותינו. נוכחותן של היידיש והגרמנית, וגם כמה מלים בפולנית, רוסית, אוקראינית, היא נוכחות רבת עוצמה בזיכרונות הילדות שלי. "הו מַאמֶה מַאמֶה," דיקלמה סבתי ספק ביידיש ספק באוקראינית פזמון של חיילים: הו אמא אמא, אל תבכי עלינו, אנחנו נהיה אדונים!" "בּוּדוּ נֶה פַּנָּמֶה", זו היתה השורה האחרונה. את האמצע אינני זוכרת. אינני יודעת כיצד נחרת במוחה שיר חיילים אוקראינים יוצאים לקרב ומדוע דיקלמה לי אותו מדי פעם כמין שיר ערש. לסבתי קראו בעברית שפרה, ביידיש שיינצ'ה ובגרמנית שרלוטֶה. בחייה כמו בחיי התחלפו שפות רבות, וכולן חדרו ללב ולמחזור הדם. אחד המשפטים שנחרת בי בעוצמה רבה ובכאב גדול היה דוקא משפט בהונגרית, שפה שמעולם לא הצלחתי ללמוד כהלכה, ולו במידה המניחה את הדעת. זה היה ליד בית הכנסת של העיר Gyor או ראב בשמה הגרמני, שהוא שיבוש של שם הנהר אראבונה הנשפך לתוך נהר הדנובה, שבמפגשם בנו הרומאים את העיר וקראו לה על שם נהר האראבונה. כשכתבתי על ספקים יהודים של הצבא ההבסבורגי שפעלו בהונגריה בימי כיבושה מידי התורכים, עבדתי בארכיון העירוני של דְיֶיר, היא ראב, שנמצאו לי שם כמה תעודות נאות על יהודי העיר וסביבתה, ובאחר צהרים אחד כשטיילתי עם בנותיי בעיר העתיקה והיפה, שקרבתה לגבול האוסטרי היטיבה עמה, נזדמנו למה שהיה לפני המלחמה הרובע היהודי, שהיום מתגוררים בו צוענים רבים, וראינו את בניין בית הכנסת הישן שחלונותיו עודם שבורים, והוא משמש כיום את האקדמיה למוסיקה, שבנתה לה אגפים נוספים היוצאים כזרועות משתי כנפיו של בית הכנסת העגום הזה, ומהם עולים קולות נגינה בכלים רבים כרגיל באקדמיות למוסיקה. שאלתי זקנה אחת שישבה בשער החצר מתי בית הכנסת פתוח, והיא השיבה לי ez mindig zarva, "הוא תמיד סגור", וכל צער העולם היה במלים האלה, על הקהילה העתיקה שנרצחה ונמחתה מעל פני האדמה. ואז הבנתי שכל שפה יכולה לשבור את הלב, תלוי מה נאמר בה.
ביום ו' האחרון הוקדש מוסף הארץ לזיכרונות אישיים על שירים עבריים, וקריאתו העלתה בי בהכרח את השאלה איזה שיר הייתי אני בוחרת, ואלו שירים עבריים מילאו תפקיד בחיי. שוב חשבתי על כך שלאו דוקא שירים עבריים. We shall overcome וGuantanamera בזמרתו של פיט סיגר שהתנגנו בביתנו ללא הרף, Gone with the wind של בוב דילן, Don't put all your dreams in one basket של ריי צ'רלס, Falling in love with you של אלביס פרסלי שקולו מרטיט את לבי עד היום וכמובן הביטלס: I want to hold your hand, She has got a ticket to ride ועוד רבים רבים, I am sailing של רוד סטיוארט, "אלין" של כריסטוף ועוד ועוד היו פס הקול של חיי יותר משירים עבריים, אהובים ככל שיהיו. גם רבות מהמנגינות של שירים שחשבתי שהם עבריים, כמו "איריסים", היו בעצם שירים יווניים שהוצמדו להם מלים עבריות, ואותם זמזמתי ואני מזמזמת עד היום, וכוחם גדול להעלות בי ניחוחות מן העבר.
אבל יש תקליט עברי אחד שאני זוכרת מבית הוריי עוד כשהתגוררנו בחדרה, בטרם מלאו לי שש שנים, שאז עברנו לחיפה, תקליט אחד שהתנגן הרבה בביתנו, והרבה פעמים ביקשתי שינגנו לי אותו, למרות שהוא לא נועד לילדים, ולמרות שהיו בביתנו תקליטים מיוחדים עבורנו הילדים, כמו "במדינת הגמדים" שאף אותו אהבתי. התקליט ההוא היה קטן והיו בו שלושה או ארבעה שירים בלבד, בזמרתו של אריק לביא. קראו לתקליט על שם אחד השירים "הסלע האדום", והיה בו גם השיר "בתחנה בבאר שבע עמד קטר, ומספרו שבעים ארבע מאות ארבע עשר". כל השירים בתקליט הזה היו לי סתומים מעט ואפילו מפחידים, אבל משכו אותי בחבלי קסם. והיה עוד שיר שהתחיל במלים "בעוד שעה אחזור, בעוד שעה, כשאצלצל פתחי לי את הדלת". מיד הרגשתי שמשהו משונה בשיר הזה. נדמה לי שפעם שאלתי את אבי והוא ענה לי שזה שיר של חייל שיוצא למלחמה, או אולי רק נדמה לי ששאלתי, והתובנה הזו שייכת לימים מאוחרים יותר, כשכבר הבנתי בעצמי מה פירוש "בעוד שעה אחזור, בעוד שעה, כשאצלצל פתחי לי את הדלת, כן כן, לבשתי סוודר ומעיל, אני מוגן היטב בפני הרוח". כמו לחש קסמים ריתקו אותי מילות השיר האלה, במנגינה הצנועה, בקולו העמוק של אריק לביא, שיכולתי לשמוע ללא הרף "כן כן, לבשתי סוודר ומעיל, אני מוגן היטב בפני הרוח". כל השירים בתקליט הזה מילאו אותי איזה פחד סתום, ועצב. על השיר "הסלע האדום" והסיפור שמאחוריו עדיין לא ידעתי דבר, ורק בבגרותי קראתי על הצעירים שהלכו לסלע האדום ועל האיסור להשמיע את השיר ברדיו, שאולי לא נשא חן בעיני אבי. בעצם אינני יודעת. כל כך יצאה נפשו לבקר במדינות ערב והוא מיהר לבקר במצריים ובירדן אחרי חתימת הסכם השלום, לא פעם בלבד אלא כמה פעמים. אני פחדתי לנסוע לארצות האלה ולא נסעתי אליהן מעולם. אבי צחק לי כשאמרתי לו שאני מרגישה שאיננו רצויים שם, ואינני רוצה לנסוע למקום שאיני רצויה שם. מאותה סיבה עצמה אני ממעטת לנסוע בשנים האחרונות גם לאירופה, למרות שהנסיעות האלה דרושות לעבודתי. אינני רוצה לנסוע למקום שאינני רצויה בו, וזו הרי הציונות בהתגלמותה, לא? לעזוב מקום שאיננו רצויים בו. אבל מה תעשה הציונות כשאיננה רצויה גם במקום שהוא יעד כיסופיה ואליו שמה את פניה? אנה תלך ואנה תפנה?
ואולי זה מה שמקומם אותי בשיר "אין לי ארץ אחרת". כאילו יש לי ארץ בכלל, כאילו תמו הנדודים, הרדיפות, האויבים המבקשים לגרשנו מן הארץ, כאילו אפשר לומר שארץ אחת היא בגדר "יש", "יש" ברור ומובחן. פעם אמר בנימין נתניהו שקיומה של מדינת ישראל בסכנה, ויצחק רבין התרגז ואמר: "קיומה של ישראל אינו בסכנה, ישראל תיכון לנצח", או משהו מעין זה. ואני שתמיד אהבתי מאד את יצחק רבין, ותיעבתי את בנימין נתניהו, חשבתי לעצמי, שבעניין הזה אני דוקא מסכימה עם נתניהו, שקיומה של ישראל בסכנה, ואני תמיד מפחדת ממה שיקרה. בימי האינתיפאדה נזכרתי בשיר "בעוד שעה אחזור", כי הייתי יוצאת מהבית ואומרת כמו החייל בשיר "בעוד שעה אחזור", וחושבת מי יודע אם לא איהרג באיזה פיצוץ של מחבל מתאבד בשוק או באוטובוס או במרכז ירושלים, מי יודע אם באמת בעוד שעה אחזור, או אפילו בעוד שעתיים. הייתי רוצה לשמוע שוב את השיר וללמוד בעל פה את כל המלים, אבל התקליט הקטן הזה נדמה לי שאבד מזמן, אולי נשרט ללא תקנה מרוב השמעות, ואולי סתם הלך לאיבוד כשעברנו מחדרה לחיפה או מהדר הכרמל לבית סבתי, או משם למרכז הכרמל, באף לא אחד מן המקומות האלה חייתי שנים רבות כל כך כפי שאני חיה בשכונת רחביה בירושלים, וצוברת זיכרונות ומזכרות שרובן אין להן כל ערך אלא עבורי בלבד, ומדי ערב פסח אני מאבקת ומנערת, עד שכלים כוחותי ואני מותירה את השאר לשנה הבאה, או לקץ הימים, או עד שיבוא תשבי ויתקע בשופר.
מילות השיר "צו קריאה":
