יום שני, 5 במרץ 2012

דר שטירמר על חג הפורים


לרגל חג הפורים במרס 1939, פירסם השבועון "דר שטירמר", בגיליון ה-13 באותה שנה, את כתבת השער הבאה:

חג הרצח
גילוי סודו של חג הפורים היהודי
מדי שנה בימי חודש מרס חוגגים היהודים את חג הפורים. רק לא-יהודים מעטים מכירים חג זה. אחדים יודעים רק שבחג הפורים היהודים מקיימים נשף מסכות מוזר. הם נאספים עם מסכות מיוחדות במינן ומשתכרים בצורה מפחידה. במסכות שלהם הם מציגים מין הצגת תיאטרון שבה משחקת בובה, שבסוף ההצגה הם תולים או הורגים בצורה סמלית. את התלייה המשותפת הלא יהודים אינם מכירים. הם גם אינם יודעים, איזו משמעות ואיזו היסטוריה מוקדמת לחג זה. אבל כל הציבור הלא יהודי צריך וחייב לדעת וללמוד על כך שוב ושוב.

מה מספרת מגילת אסתר
את ההיסטוריה המוקדמת של חג הפורים אפשר לקרוא במגילת אסתר. היה זה בזמן שבו הפרסים שלטו כמעט בכל המזרח. לאחד ממלכיהם החזקים ביותר שנקרא קסרקסס או אחשורוש היה שר ששמו המן. הוא היה ראשון השרים במדינה. באותה עת ישבו כבר היהודים בכל ארץ פרס והפקיעו לעצמם את המקח והממכר. הם חיו כנצלנים מגזע זר ומהרסי תרבות על פי חוקיהם המיוחדים להם. המן הבין זאת ואמר למלך:

ישנו עם אחד מפורד ומפוזר בין העמים בכל מדינות מלכותך ודתיהם שונות מכל עם ואת דתי המלך אינם עושים.
            (מגלת אסתר, פרק ג, פסוק ח)

המן הציע למלך את ההצעה, לגרש או להרוג את היהודים. המלך נתן את הסכמתו והעניק להמן יפוי כוח לכך. כאשר היהודים שמעו זאת, הם שלחו למלך זונה יהודיה, אסתר. למלך היו שתי מידות רעות. הוא היה הולל, והוא היה שתיין. היהודיה אסתר הוציאה כעת את המלך מדעתו עד כדי כך שהוא ביטל את כל האמצעים נגד היהודים.

ויאמר לה המלך: מה לך אסתר המלכה ומה בקשתך, עד חצי המלכות ויינתן לך.
                                            (מגלת אסתר, פרק ה, פסוק ג)

ה"מלכה" אסתר ביקשה את ראש המן. היא ביקשה שהמן ועשרת בניו ייתלו. והיא ביקשה יותר מכך, שהיהודים יורשו להתנקם בתומכי המן. תומכים אלה היו בחלקם הגדול מן האצולה הפרסית. המלך נתן ליהודיה את הסכמתו.

ובשושן הבירה הרגו היהודים ואבד חמש מאות איש.
                                                                      (מגילת אסתר, פרק ט, פסוק ו)
ואת עשרת בני המן תלו.
                                 (מגלת אסתר, פרק ט, פסוק י"ד)

והיהודים שוב הרגו בשושן 300 איש.
                                                     (ע"פ פסוק ט"ו)

ושאר היהודים אשר במדינות המלך נקהלו ועמוד על נפשם ונוח מאויביהם והרוג בשונאיהם חמשה ושבעים אלף.
                     (מגלת אסתר, פרק ט, פסוק ט"ז)

היהודים איפוא, הודות לזונה אסתר ששלחו אל המלך, יכלו לקיים ליל רצח ענק. הם רצחו את מתנגדיהם. מנהיגם מרדכי [ihr Fuehrer Mardochai] הפך לראשון השרים במקום המן, וכך הפכו היהודים לאדוני הארץ.

לכן עשו היהודים את ה-14 וה-15 בחודש אדר יום משתה ושמחה (שיבוש קל של פסוק י"ז)

על כן קראו לימים האלה פורים... וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם.
(מגלת אסתר, פרק ט, פסוקים כ"ו, כ"ח)

מנהגי פורים מיוחדים
זוהי הסיבה שהיהודים חוגגים את חג הפורים. הם חוגגים בחג הזה רצח המוני שביצעו בשבעים וששה אלף פרסים. והם חוגגים אותו בכל השנאה, עם כל הנקמנות ועם כל תאוות הרצח, שהם מקימים לתחייה גם כיום. הם הולכים במשך היום לבית הכנסת, שם קורא הרב את מגלת אסתר מן התורה, הברית הישנה. בכל עת שנשמעת המלה "המן", מתחילים היהודים לרקוע ברגליים ולהרעיש ברעשני עץ. כשנשמעים שמות עשרת בני המן התלויים, הרעש סוער במיוחד. למנהג זה קוראים היהודים "הכאת המן".
אז אומרים היהודים בבית הכנסת ובבית תפילות, שבהן הם מקללים את הלא-יהודים. הם אומרים שוב ושוב:

ברוך מרדכי וכל היהודים, ארור המן וכל הגויים, ברוכה אסתר וכל היהודיות, ארורות כל הגויות.

ומכינים מין מאפה, שדומה לאוזן אדם, או לפני אדם. היהודים מכנים מאפה זה "אוזן המן" או "כיס המן".
בערב מתכנסים היהודים בחבורות או באגודות אורתודוקסיות. שם הם מקיימים את נשף המסכות שלהם. הם מציגים את הדיוקנאות ממגלת אסתר. ואז הם מציגים את הסצינה, כיצד סר חנו של המן והוא נתלה. לרוב הם תולים אז בובה על עמוד תלייה. מחזות תיאטרון אלה מלאים גינויים ולעג ללא יהודים. הם כוללים לרוב רמזים למנהיגים האנטישמים הגדולים ביותר בימינו. כך כותב ל"דר שטירמר" אדם, ששהה שנים ארוכות בפלשתינה מסיבות מדעיות:

מאז ימי הביניים נוצר אצל היהודים המנהג, להציג בחג פורים במסכות את הדמויות מסיפור אסתר, ולצעוד בערים בתהלוכות מסכות גדולות. היום תהלוכות מסכות אלה של יהודים הן על סדר היום בתל-אביב, במה שנוגע ליהודי תל-אביב, לגבי חגיגת פורים. אז צועדים יהודים אלה ב"קורפירסטנדאם" ו"אלכסנדרפלאץ". (היהודים שהיגרו אינם יכולים להיפרד מימיהם המאושרים בברלין, וקוראים גם לרחובות הראשיים שלהם ולכיכרות הראשיות של העיר היהודית הטהורה תל-אביב על פי השמות הברליניים). שם הם חוגגים את קרנבל-פורים שלהם. כבר מימי הביניים נהוג, שיחד עם תהלוכות המסכות תולים או שורפים בובת המן. כך קרה גם בשנת 1934 בתל-אביב. בתהלוכת המסכות צעדה שורה שלמה של דמויות לבושות חום (אלה היו אמורים להיות אנשי מדינתנו) ואז שרפו בובת המן, שנשאה באופן שאין לטעות בו את תוי הפנים של הפיהרר שלנו.  

רצח פולחני
ליהודים מותר להשתכר כל כך בפורים, עד שאינם יכולים להבחין בין גברים לנשים ובין יהודים לגויים. והתורה הסודית היהודית דורשת, שבחג הפורים יטבחו היהודים או ישחטו לא יהודי.
כך בשנת 1840 לרגל חג הפורים (שהתקיים אז ב-15 בפברואר), נשחט האב תומס מדמשק כדין על פי המנהג היהודי. האב תומס היה מאד מוכר ואהוב בעיר זו כרופא. היהודים פיתוהו כביכול אל חולה ברובע היהודים, שם התקיפוהו בבית היהודי המכובד ביותר, דאוד אררי [כך במקור]. הוא הונח על שולחן, שם נכבל ופיו נחסם. דאוד אררי עצמו היה זה שתוך כדי תפילת הרב אבו אל אשיך [כך במקור] שאב דם מצוארו של האב לתוך קערה ואז לתוך בקבוק. אחר כך בותר גופו ושרידיו הושלכו לתעלה. היהודים נעצרו והודו. ארבעה קיבלו חנינה ועשרה נידונו למות.
זה שהיהודים נוהגים בחג הפורים מנהג מחריד, לטבוח לא יהודים, דבר זה עולה גם מספר החוקים הסודי שלהם, התלמוד. שם כתוב:

שני רבנים, רבא וזירא, ערכו יחדיו את סעודת הפורים. מכיוון שבחג הפורים צריכים לטבוח לא יהודי כתחליף להמן, עמד רבא ושחט את זירא. הוא היה כה שיכור, שלא יכול היה עוד להבחין בין יהודים ללא יהודים.
              (מגלה, עמ' ו, ב)

הרב רבא איפוא השתכר כל כך כמצווה, שחשב את עמיתו זירא ללא יהודי, ושוב, לפי המצוה, שחט אותו.
זהו חג הפורים של היהודים. זהו חג לזכר טבח המוני יהודי והוא משמש לריענון תאות הרצח ותשוקת הרצח של היהודים. בשנה זו יקללו היהודים בכל העולם את הלא יהודים בלהט מיוחד. וכשיזכירו את שם המן יחשבו על השם היטלר, ואולי גם על השם מוסוליני. ובזעם כפול ומכופל הם יירו ויכו את בובות המן.
אך משאלותיהם הסודיות לא תתמלאנה. העם הגרמני לא יחוה שום חג פורים. ייתכן מאד שזה יקרה שוב באמצעות גירוש ואולי אפילו השמדה של היהודים.
עד כאן הטקסט של כתבת "דר שטירמר".

להלן הערותיי:
העדלאידע של פורים 1934, הוקדשה אכן למחאה נגד המשטר הנאצי.

לגבי עלילת דמשק: היעלמות הנזיר הקפוצ'יני תומאסו ומשרתו המוסלמי איברהים עמארה התרחשה ב-5 בפברואר 1840, ולא ב-15 בפברואר. איני יודעת מדוע בחר "דר שטירמר" לתאר את הנרצח כרופא. הקונסול הצרפתי דה-ראתי מנטון היה מעורב בהאשמת היהודים ברצח הנעלמים, שגופותיהם לא נמצאו מעולם. הספר שלמה נגרין שסיפר שראה את הנזיר לפני היעלמו, עונה בכלא עד שהסכים להודות ששחט את הנזיר בבית דוד הררי בנוכחות שבעה יהודים אחרים. כולם נעצרו ועונו עד שהסכימו להודות ברצח.  הרב יעקב ענתבי, שהואשם ביוזמת הרצח ובאיסוף הדם בבקבוקים לחלוקה בין היהודים, עונה קשות אך סירב להודות. נתפסו גם ששים ושלושה ילדים יהודים כדי לחקור אותם היכן הוטמן דם הנרצחים. המעלילים טענו שהדם נדרש לאפיית מצות לפסח, ולא קשרו את העלילה לחג הפורים.

ההתעללות ביהודי דמשק נמשכה כמה חודשים, וזיעזעה את העולם היהודי. ניסיונות להפסיק את העלילה נתקלו בקשיים רבים. בהשתדלותם של משפחת רוטשילד, משה מונטיפיורי, יצחק כרמייה ורמי מעלה אחרים אצל שליט מצריים מוחמד עלי שהיה גם שליט סוריה, הושם לבסוף קץ להתעללות ביהודים, ואלה ששרדו את העינויים ונותרו בחיים שוחררו.

לגבי סיפור רבא וזירא, זה הוא הסיפור:

 אמר רבא: מיחייב איניש לבסומי (להשתכר ביין) בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי.
רבה ורבי זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי; איבסום (נשתכרו); קם רבה, שחטיה לרבי זירא; למחר בעי רחמי ואחייה!
לשנה אמר ליה: ניתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי!
אמר ליה: לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא.
                                                                                               תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף ז

תרגום: אמר רבא: חייב אדם להשתכר בפורים עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי.
רבה ורב זירא עשו את סעודת הפורים יחדיו והשתכרו: קם רבה ושחט את רב זירא, למחרת ריחם עליו והחיהו.
כעבור שנה אמר לו: יבוא אדוני ונעשה סעודת פורים יחדיו!
אמר לו: לא בכל שעה ושעה מתרחש נס.

גם רבותינו התקשו בפירוש הסיפור המשונה הזה.

הטקסט של "דר שטירמר" מעניין מכמה בחינות:
הקישור של חג הפורים ולא רק חג הפסח לעלילות דם, שמאפיין גם את הדיון בעלילות הדם לאחר השואה,
ההזדהות הנאצית עם המן, ועם דרישתו  להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים (מגלת אסתר פרק ג,פסוק י"ג).
הדיבור המפורש על גירוש או השמדת היהודים כבר בחודש מרץ 1939 – בניגוד לטענתם של חלק מהחוקרים שלנאצים לא היתה תכנית להשמדת היהודים לפני המלחמה.
התיחסות לחג הפורים הופיעה ב"דר שטירמר" גם במרץ 1934, גיליון 11, וגם אז משורטט המן בדמותו של היטלר, ומתוארת סצינה שמזכירה את עלילות הדם:

שם, היכן שהם מאמינים שהם בטוחים ואינם נצפים, הם מקימים בובות בגודל אדם. אלה אמורות לייצג את המן, שפעם בפרס היה מנהיג [פיהרר] המפלגה האנטי-יהודית. תוך כדי נאצות נוראות מתנפלים היהודים בסכינים על הבובה. הם מחוררים אותה באינספור דקירות ולבסוף תולים אותה בצהלה וצחוק. לפני שנתיים הביא "דר שטירמר" דיווח על חג הפורים שחגגו יהודי "עדת ישראל" בברסלאו. שם הם נתנו לבובה את השם "המן-היטלר" ודקרו אותה בזעם פראי ובשנאה תוך כדי קריאות "למפלת היטלר", "לרצוח את היטלר!" 


עוד תרגומים מ"דר שטירמר":
האם ישו היה יהודי?
דר שטירמר על ליל הבדולח:
תכנית מדגסקר: