אף פעם אני לא מצליחה לעשות דברים כמו שצריך, כי תמיד הראש שלי במקום אחר. הבוקר ניסיתי לסדר את הסלון. כל הזמן אני מנסה. זה קשה מאד כי הוא מלא בערימות של עיתונים חדשים וישנים, ובשביל לסדר אותו אני צריכה למיין ולהשליך את כל העיתונים הישנים שאין בהם צורך, ופה מתחילה הבעיה. כי כשאני מתחילה למיין את העיתונים, פתאם מתחשק לי לקרוא כל מיני דברים שלא קראתי קודם. הבוקר, למשל, התחלתי לקרוא במוסף ישן על ליזה מינלי. אני אוהבת את ליזה מינלי. ראיתי את "קברט" המון פעמים. עכשיו קראתי על הילדוּת שלה כשהיא נדדה עם אמה ג'ודי גרלנד במסעות ההופעות שלה וכל הזמן החליפה בתי ספר והופיעה על הבמה כבר בילדותה, וחשבתי שליזה מינלי בעצם גדלה בקרקס, וכמו ילדים של אמני קרקס היא לא ממש למדה כמו ילדים רגילים אלא רוב הזמן התאמנה להיות אמנית קרקס והופיעה עם הוריה מגיל מאד צעיר, כמו ילדים של לולייני קרקס שנהיים לוליינים מגיל מאד מאד צעיר, ובהתחלה הם רק צריכים לטפס על כתפי המבוגרים לראש הפירמידה, כי אי אפשר לשים בראש הפירמידה מישהו גדול וכבד, אז הילדים הקטנים לומדים לטפס על הלוליינים המבוגרים עד שהם מגיעים לראש הפירמידה, ואז בראש פירמידת הלוליינים, שהראשונים בהם עומדים כשרגליהם על הקרקע, ואלה שמעליהם עומדים על ראשם, ואלה שמעליהם עומדים על רגלי אלה שעומדים על ראשם, ואלה שמעליהם עומדים על כתפי אלה שעומדים על רגלי אלה שעומדים על ראשם על ראש אלה שעומדים על רגליהם על הקרקע, ואז ילד קטן מטפס למעלה אל ראש פירמידת האנשים הזו ומניף את זרועותיו הקטנות, והקהל כולו פורץ במחיאות כפיים אדירות, כי אין דבר מרטיט את הלב כמו ילד קטן שעושה כמעשי המבוגרים, אבל בילדותיות כובשת. וככה ליזה מינלי עלתה על הבמה כשהיתה ילדה קטנה ומעולם לא ירדה משם, והיא תמיד היתה גדולה מהחיים, ועדיין היא גדולה מהחיים, ואני תמיד רואה אותה בבגד הריקוד מ"קברט", מגבעת על ראשה ומטה קוסמים בידה, ונדמה לי שהיא בכלל לא השתנתה מאז. אני תמיד מתעלמת מכך שאנשים עמלים קשות להקפיא את הזמן. כשאני רואה אנשים מבוגרים ששערם שחור או חום כהה אני מעמידה פנים שנדמה לי שמעולם לא הלבינו וצבעו את שערם, אני חושבת עליהם כאילו שערם השחור הוא פשוט כזה ואיננו נתון לתמורות הזמן. גם על עצמי אני חושבת לפעמים כאילו לא השתניתי, אבל על עצמי אני חושבת הפוך: נדמה לי שתמיד הייתי מבוגרת, אפורת שיער ואמא. אני זוכרת שפעם הייתי אמא צעירה והבנות שלי היו ילדות קטנות, אבל אינני מצליחה לזכור רחוק יותר. אינני מצליחה לזכור את עצמי לא מבוגרת ולא אמא, ואולי אינני מצליחה כי אינני רוצה. ובכל זאת אני זוכרת שקרקסים תמיד משכו את לבי, ותמיד חלמתי להיות לוליינית בקרקס, והייתי מנסה לבצע תרגילים עוצרי נשימה, לכופף את גבי כקשת עד שראשי יגע בכפות רגליי, והייתי הולכת בלי סוף על המתח עד שעור ידיי כמעט והתקלף מן החיכוך, כי חלמתי שאהיה לוליינית קרקס בבגד ריקוד ורוד עם עיטורים נוצצים וגבוה גבוה מעל הקרקע אתעמל על סולם חבלים ואתנדנד על נדנדה מקצה לקצה, וזה מוזר ומצחיק מאד שחלמתי להיות לוליינית, כי יש לי פחד גבהים, ואינני יכולה בכלל להביט למטה מבלי לקבל סחרחורת, ובגיל צעיר חליתי בדלקת פרקים. בכל זאת צפיתי תמיד בשקיקה בסרטי קרקס, ותמיד הזדהיתי עם הילדים הלוליינים. בקרקס אמיתי ביקרתי רק פעם אחת, כשהייתי בת שבע או שמונה, ואני זוכרת רק שהלוליינית היפה בבגד הורוד עם העיטורים המנצנצים נפלה באמצע המופע מסולם החבלים, אבל היא צנחה על הרשת שנמתחה באוהל הקרקס מקצה לקצה ולא קרה לה מאומה. היא קמה מיד ושוב טיפסה בקלילות על סולם החבלים, כי לוליינים אינם יכולים להרשות לעצמם להתרגש מנפילה שהיתה מזעזעת אדם רגיל עד עמקי נפשו, ובשום אופן הם אינם מרשים לעצמם פחד גבהים. פחד גבהים הוא עניין קטלני ללוליין, שעיקר לוליינותו אינה הגמישות, אלא העמדת הפנים שהחלל והגובה אין להם משמעות כלל, ושכוח המשיכה אין בו ממש, ושיכול האדם לרחף כלפיי מעלה באותה טבעיות עצמה שבה הוא צונח על הקרקע כאבן ושובר את עצמותיו. הלוליינים אינם אלא אנשים שיכולים לצנוח מגבהים על רשת דקה, להתרומם מיד ולטפס חזרה בחיוך על סולם החבלים, כאילו לא אירע דבר. ליזה מינלי היא לוליינית כזו, היא גדלה בקרקס והחיים שלה מתנדנדים מעלה מטה כמו נדנדת קרקסים, והיא עולה גבוה ככל שאפשר לחלום ואז היא צונחת, ומיד היא קמה ומטפסת בחזרה הכי גבוה שאפשר, והיא גדולה מהחיים. אני רציתי מאד להיות לוליינית, אבל מעולם לא היה לי הכישרון להעמיד פנים שתנועת הגוף בחלל היא רב כיוונית. תמיד הייתי מודעת יתר על המידה להכרח ליפול מטה ולהתרסק, ומאחר שכך חסרתי את תכונת היסוד של הלוליינים, הלא היא יכולת ההתעלמות המופגנת מאפשרות הנפילה למטה, והסיכוי לקריירה של לוליינית נשלל ממני לעולמים.
