אתמול קיבלתי משגיא ברונשטיין, שביים את הסרט "הסיפור האחרון של פרנץ קפקא" ספר שערך יצחק לבטוב מתוך המגזין הספרותי "מלים שמנסות לגעת" של קול ישראל, ומבלי להתכוון זו היתה מתנת יום הולדת. הדבר הראשון שקראתי היה הפרק התשיעי על מכס ברוד, שכולל ראיון עם אסתר הופה, מאהבתו ויורשתו, ראיון ששגיא השמיע לי בזמנו את ההקלטה שלו, אלא שאז לא היתה עדיין בידי רשימת המצאי של פריטי העיזבון המצויים בכספותיה של אסתר הופה שערכה הפרופ' איטה שידלצקי עבור בית המשפט, והבאתי כאן דוגמאות מתוכה:
והנה שואל את אסתר הופה שמואל הופרט שערך את התכנית, מאיזו תקופה היומנים של ברוד שמצויים בעזבונו, וזו תשובתה:
היומנים מהארץ. היומנים אשר כתב בחוץ לארץ, ובהם היה הרבה על קפקא, הלכו לאיבוד, כיוון שברוד השאיר אותם לאחיו לשמור אותם. הוא לא רצה לקחת אותם לארץ, כי היו שם גם דברים על אהבות שלו והוא לא רצה שאשתו אולי תראה את זה. אחיו אוטו, אשר ידידות גדולה היתה ביניהם, פחד מהגרמנים והשמיד את היומנים, כך שבעיזבון שמצוי פה ישנם רק היומנים מהארץ, יומן אחד שברוד כתב מתוך זיכרון על כל הרומנים שלו, אבל מובן שזה כבר לא אותו הדבר.
עכשיו פתוחה לפניי רשימת היומנים שריכזתי מתוך רשימת המצאי של הפרופ' שידלצקי:
שלושה יומני פריז (מקבילים לאלה של קפקא)
יומנים מקבילים של קפקא וברוד מ1909, 1910
יומנים מן השנים 1911, 1912
יומנים של ברוד מאוקטובר 1925 עד 1927
4 יומנים משנת 1932 עד יוני 1946
יומן של מכס ברוד מהשנים 1963-1958
יומן ממרץ 1968
רק בשנת 1939 עלה ברוד לישראל, ועזבונו כולל בהחלט יומנים משנותיו בפראג וגם משנות חייו של קפקא.
והסיפור המוזר הזה שעליו דיווח העיתון "דר שפיגל" (גיליון 40, עמ' 152-154, 26.9.2009) כי בשנת 1988 נמכרו זכויות הפירסום להוצאת ארטמיס ווינקלר אך היומנים לא נמסרו להם לפירסום. דברים דומים כתב לי פרופ' יוליוס שפס.
אני מתבוננת שוב בשקר הזה של אסתר הופה. איזה סיפור היא טוותה!
היומנים מהארץ. היומנים אשר כתב בחוץ לארץ, ובהם היה הרבה על קפקא, הלכו לאיבוד, כיוון שברוד השאיר אותם לאחיו לשמור אותם. הוא לא רצה לקחת אותם לארץ, כי היו שם גם דברים על אהבות שלו והוא לא רצה שאשתו אולי תראה את זה. אחיו אוטו, אשר ידידות גדולה היתה ביניהם, פחד מהגרמנים והשמיד את היומנים, כך שבעיזבון שמצוי פה ישנם רק היומנים מהארץ, יומן אחד שברוד כתב מתוך זיכרון על כל הרומנים שלו, אבל מובן שזה כבר לא אותו הדבר.
קודם הרחקת עדות:
ברוד השאיר לאחיו אוטו לשמור את היומנים, ואוטו פחד מהגרמנים והשמיד אותם.
זוהי הרחקת עדות בטוחה. אוטו ברוד, רעייתו ובתו נרצחו באושוויץ. הם לא יוכלו להפריך את דבריה.
אוטו ברוד היה האיש שלו רצה מכס ברוד להוריש את הטיפול בכתבי קפקא. אני משוכנעת בכך. הם היו בעצם שלישייה – פרנץ ומכס ואוטו הירבו לבלות ביחד, גם נסעו ביחד לחופשות, חיזרו יחדיו אחרי נשים יפות. האחים ברוד גם נשאו להם נשים. קפקא התארס וביטל, ושוב התארס וביטל את אירוסיו. מכס שהצליח מאד כסופר סייע לאוטו להתחיל בקריירה הספרותית שלו, המהוססת בהרבה.
אחד המכתבים הנוגעים ביותר ללב של ברוד נוגע לאחיו אוטו. מצאתי אותו בארכיונו של מרטין בובר בספרייה הלאומית. וכך כתב מכס ברוד לבובר הנערץ עליו מאד:
"בימים הקרובים תקבל את הרומן "השיכורים" מאת אחי אוטו ברוד. ההוצאה E.P. Tal שולחת אליך את הספר, שאני מבקש לעניין אותך בו. אמנם זה הספר הראשון שבו מופיע אחי בציבור, אבל בוודאי לא ייעלם ממך, שהרומן מבוסס על מסורת ספרותית פנימית כה עשירה כמו גם על חויה עזה.
מן המפורסמות, שקרוביהם של סופרים שהתבססו במידה מסוימת, מתקשים במיוחד בתחילת דרכם, ואהיה אסיר תודה לך, אם תקל על אחי ככל האפשר בצעד ראשון זה. אני משוכנע, שלא תחמיץ את רושם האנושיות העדינה של הספר, וישמח אותי מאד, אם שיפוטך את הספר יהיה חיובי כשלי.
המסור לך,
מכס ברוד."
אבל אוטו עם רעייתו ובתו נרצחו באושוויץ. מאמציו הרבים של מכס ברוד לסדר להם סרטיפיקט לפלשתינה כשלו. וכנראה כשנודע הדבר לברוד, החליט להותיר את הטיפול בעזבונו לאסתר הופה, והיא טיפלה בו בדרכה.
מיד אחרי השקר של השארת היומנים בידי אוטו כביכול, מספקת אסתר הופה גם מניע כביכול:
הוא לא רצה לקחת אותם לארץ, כי היו שם גם דברים על אהבות שלו והוא לא רצה שאשתו אולי תראה את זה.
המניע דוקא מעניין, כי הוא אולי מסביר משהו על הסתרת היומנים מצדה של הופה. כמובן שזה נימוק מטופש להשארת היומנים בפראג, כביכול. לו רצתה אלזה ברוד לחטט ביומני בעלה יכלה לעשות זאת בפראג.
והשקר הנורא ביותר:
אחיו אוטו, אשר ידידות גדולה היתה ביניהם, פחד מהגרמנים והשמיד את היומנים
לעולם לעולם לא היה אוטו ברוד משמיד את יומני אחיו הגדול. השקר הזה מזעזע במיוחד משום שנועד להצדיק את השקר שהיומנים המוקדמים של ברוד לא הובאו ארצה. השקר הזה מזעזע במיוחד, כי השמדת כתבי יד היתה זרה כל כך לאחים ברוד, שמעולם לא היו פחדנים, אלא היו אנשים אמיצים ועזי רוח. וזהו שקר מזעזע במיוחד מפני שהוא מייחס מעשה שלא היה לאדם שנרצח באושוויץ ואיננו יכול להפריך את השקר.
וצריך לשמוע את ההקלטה כדי לחוות את הטבעיות שבה נאמרים הדברים, ואכן אנשים האמינו להם וחזרו על כך, שברוד הביא לארץ את יומניו של קפקא, אבל את שלו הותיר אחריו בפראג.
לא, הוא הביא הכל. אינני בטוחה שהעביר את הכל בעצמו. ייתכן מאד שחלק מן הדברים, במיוחד כתבי היד של קפקא, הועברו לארץ ישראל בידי זלמן שוקן, יחד עם ספרייתו, וגם בארץ ישראל נשמרו כתבי היד של קפקא בכספת של זלמן שוקן בירושלים. "ארכיון קפקא בספריית שוקן" קרא לכך ברוד במכתביו.
היומנים המוקדמים בעיזבון מעידים על כך שברוד הביא הכל, אבל יומניו המבוקשים ביותר חסרים, היומנים מהשנים 1913-1924, שנות יצירתו החשובה של פרנץ קפקא שברוד ליוה אותה מקרוב, אותם יומנים שעולם המחקר מתעניין בהם במיוחד. האם יומנים אלה נמכרו, כמו מסמכים רבים אחרים משל קפקא והנוגעים אליו? במשא ומתן שניהלה אסתר הופה במשך שתים עשרה שנים, משנת 1972 ועד 1984 עם הספרייה הלאומית בירושלים מבלי להגיע לסיכום, חזרה והודיעה לאנשי הספרייה כי לא רק כל יצירותיו של קפקא, אלא גם כל מה שמתייחס לקפקא לא יינתן להם אלא יישאר ברשותה. האם מכרה גם את יומניו של ברוד מהשנים האלה? ואם מכרה, למי מכרה? היכן נמצאים יומנים נעלמים אלה, שמקומם אינו ידוע לעולם המחקר?
והאם ריינר שטאך, שכתב ביוגרפיה של קפקא משנת 1910 ועד מותו בשנת 1924, אך ממתין לחשיפת יומני ברוד המוקדמים כדי לכתוב את הכרך על קפקא בשנים שקדמו לכך, האם הוא יודע היכן היומנים החסרים, האם ראה אותם? האם הם הוברחו בסתר מישראל לגרמניה? ברשימה הביבליוגרפית של שני כרכי הביוגרפיה של קפקא שפירסם, אין נזכרים יומנים של ברוד, אבל שטאך לא המתין עם פירסומם, כפי שהוא ממתין עם הכרך הראשון.
נראה כי תעלומות רבות עוד מחכות לפיתרונן.
