בחנות הספרים המשומשים "מופת", שאני אוהבת במיוחד, ליד שוק מחנה יהודה, מצאתי את ספרו של מכס ברוד "הנחבא אל הכלים", שהתפרסם בהוצאת "עם עובד" בשנת תשי"ד, 1954, בתרגומו של נ. רבן. זה ספר יפה בכריכה כחולה שעליה רישום של בתים תל-אביביים ואיש זקן במעיל וכובע ומקל. הסיפור מתחיל בתל-אביב בימי מלחמת העצמאות, אבל בעצם הוא מתרחש בפראג, כשמכס ברוד היה תלמיד בגימנסיה ברחוב סטפאן בפראג, ושם הכיר את ידידו ויקטור מתיאס פרויד המכונה ויקמאת, שנהיה לימים מנהל הגימנסיה בעיר אגר בחבל הסודטים. כשסיפחו הנאצים את הסודטים נמלט ויקטור פרויד לפראג. כמו מכס ברוד שאף גם הוא לברוח מפני הנאצים לארץ ישראל, אבל בניגוד לברוד לא השיג סרטיפיקאט, והוא נשלח לטרזינשטאט, ששם המשיך ללמד לטינית כפי שעשה כל חייו, עד ששלחו אותו לאושוויץ.
לצורך עלייתם של ציוני פראג לאלפיהם הרבים, ואפילו לרבבותיהם, הגישה אז הממשלה האנגלית רחבת-הלב בדיוק עשרה רשיונות עלייה או סרטיפיקאטים, לא פחות ולא יותר. היה ביכולתה להציל את כולם: ידוע ידעה שהגרמנים מתכוננים להיכנס לפראג, ידוע-ידעה שכל יהודי שיישאר שם, דינו לכליה – אף היא עשתה אי-אלה סידורי הצלה רפויים והביאה עוד כמה יהודים לחוף-מבטחים ברגע האחרון, - אולם בדרך כלל העדיפה להסגיר את שאריתה המכריעה של קהילת פראג בת מאות השנים למאכלתו של היטלר. – בשביל היהודים משטח הסודטים ניתן מספר גדול יותר של סרטיפיקאטים, אלא שסבך של תנאים, מכסות, תחומי גיל, הון-בעין וכו' הקיף את שער ההצלה. ויקמאת היה אחד המרובים, שנאחזו בסבך הזה. הוא לא התאים לתנאים. ניטל עליו להישאר. כלום היה מישהו זכאי יותר ממנו לדרוך על אדמת ארץ-הקודש? – ואילו לי הגיש הגורל רב-החסד אחד מעשרת הסרטיפיקאטים, שנועדו לבני פראג.
אני נזכרת בדבריה של ספרנית קשישה שדיברה בגנותו של ברוד ואמרה שהצטער על כך שלא מצא את מקומו בארצות הברית במקום בארץ-ישראל. כמה קל לאנשים לשכוח את נסיבות הזמנים ההם, שבהם היתה לא רק היציאה מאירופה, אלא גם הכניסה לארץ ישראל כמעט בלתי אפשרית, כמעט נס נדרש לכך. בכמה חוטים משך ברוד כדי לקבל את הסרטיפיקאט הזה, אחד מעשרה. אילו הצליח תומס מאן לסדר לברוד, כפי שניסה, משרה באוניברסיטה אמריקאית, היה נוסע מכס ברוד עם כתבי קפקא לאמריקה, ומפקיד את כתבי היד של קפקא באוניברסיטה אמריקנית – כך הבטיח תומס מאן במכתב שכתב למענו, שתמורת משרה יביא עמו מכס ברוד את כתבי היד של קפקא. אבל משרה כזו לא נמצאה לו, וברוד הפליג לתל-אביב באחד מעשרת הסרטיפיקאטים שניתנו ליהודי פראג. אחר כך התרוצץ במשרדי רשויות המנדט וניסה להשיג סרטיפיקאט לאחיו הצעיר אוטו. לשוא. אילו הפליג ברוד לאמריקה במקום לפלשתינה, לא היה מכיר את אהובתו אסתר הופה, ומי יודע כיצד היתה השתלשלות הדברים עם כתבי היד של קפקא, שהיו שוכנים בספרייתה של אוניברסיטה אמריקנית כבודה כלשהי. המחשבה מה היה אילו היא מחשבה מושכת לב ביותר, אבל ספק אם יש בה טעם.
ובכן, מכס ברוד הגיע לפלשתינה, ודוקא בה, במלחמת העצמאות, טעם לראשונה טעם מלחמה:
מעבר מזה למלון, על המדרגות שכנגד הרחוב, נפגע נער-תלמיד ביריה. הילד אמר באותו רגע ללכת הביתה מן הגימנסיה אשר ממולו. "כבר העבירוהו מכאן. תוכלו עוד לראות את הדם על המדרגות".
...מוזר הדבר – משהתחיל הדבר לפני חודש ימים, היו אלה יריות הרובים הראשונות אשר שמעתי בכלל מעודי. והרי זה מפליא כהוגן – לגבי בן דורן של שתי מלחמות עולם. אולם כך הוא הדבר. פירצה זו שבהשכלתי נסתמת עכשיו.
היריות מגיעות ממסגד חסן-בק, האנגלים עוד בארץ, ומכס ברוד משוטט בתל-אביב השרויה בערפילי חורף, ותוהה על כך שאף תל-אביב החמה שרויה לעתים בערפל, שדימה כי בפראג לבדה יש כמותו. ובכן הוא משוטט לו בתל-אביב ומחפש בה את פראג, זו שנמלט ממנה בעור שיניו:
בפראג אהבתי את הבתים הישנים, בייחוד אהבתי את חלקי העיר העשויים כולם, בדומה לקְלַיְינְזַיְיטֶה, בתים ישנים, טורי רחובות שלא חל בהם שינוי זה מאות בשנים: ככל הפרגאים, לפחות מבני דורי, הייתי מלא התפעלות לוהטת לגבי אמנותם, צורת בניינם, תולדותיהם של בתים אלה. מעולם לא חשבתי, ולא הייתי יכול לשער לי, אילו עלה הרעיון על לבי, כי ייתכן הדבר, שבאחד הימים איעקר מתוך מעגל ישן-נושן זה, נלבב ומסולסל, מקרב משכנות-ואסאלים וארמונות אלה על חמדתם כבדת-הראש, - עד שלמדתי מפי המאורעות לקח אחר, וכמעט שיכולני לומר: לקח לטובה. שכן עכשיו הרי אני אזרחה של תל-אביב ללא כל פנים לכאן ולכאן. אולם תן דעתך על שני בתים ישנים אלה: אין כל ספק בדבר, שיש בהם משהו המושך את לבי ביותר. למרות חוסר האמנות שבהם, ובעצם אפילו למרות היותם לא-יפים בבטלנותם הפרימיטיבית, הרי הם מזכירים אותי באיזה אופן שהוא את פראג, הזכרה מאד רחוקה וחשאית, כאמור, אין לקרוא להם אפילו ישנים ממש: משומשים, דהויים, רקובים – ביטויים אלה היו הולמים באמת את מראם. אם כה ואם כה: הם מזכירים אותי נושנות, הם משפיעים עליי קסם מיוחד, כל אימת שאני עובר על פניהם, ובחפץ לב אני נעצר אז תמיד זמן-מה לפניהם.
כמה הרבה נאמר כאן בין השורות באירוניה דקה מאד, שהזכירה לי משפט ממכתב של זיגמונד פרויד לאחר שחולץ מידי הגסטאפו בוינה והתיישב בלונדון: לונדון כל כך נפלאה, כתב פרויד, שכמעט מתחשק לצעוק הייל היטלר, אבל אני מתגעגע לכלא שעזבתי.
והנה מכס ברוד, לכאורה ציוני נלהב, מודה שמעולם לא חשב ולא שיער שייעקר מפראג וינחת בתל-אביב, והרי אלה הנאצים שלהם הוא חייב את ה"לקח הטוב", שהפכו לאזרח תל-אביב מבלי שיפנה את פניו אחורה, שהרי לאן לחזור כבר לא היה לו, אבל כשהוא משוטט בתל-אביב הוא מחפש את מראיה של פראג האבודה, ואת הבתים שניחוחה של פראג נודף מהם. בן חמישים וחמש שנה הגיע לתל-אביב ועשרים ושמונה שנים ישב בה כיושב בעיר זרה. ציוני מגשים בעל כורחו.
לרגעים אני שואלת, האם על חבר נעוריו געגועיו או על עיר חייו, על פראג האהובה והנכספת:
הריני נזכר יפה בפרק מתוך שיחתנו הארוכה האחרונה, שהתנהלה בכל המלאנכוליה העמוקה, שבני שמונה-עשרה מסוגלים לה. והשיחה התגלגלה בדומה לכמה וכמה משיחותינו, בשעת טיול ברחובות ה"קליינזייטה" בין ארמונות הבארוק של ה"ראדז'ין", אשר עלינו אליו. מלמטה נחו בתוך האד של גגות הרעפים האדומים וארובותיהם מאת מגדלי הכנסיות, מדרגות הגינות של מעונות האצילים, הפארק של ארמון ואלנשטיין, הגשרים – מבטנו, אשר עקב בעל כורחו אחרי נחל המולדאו [נהר המולדבה] הזורם לתוך מרחקי הגבעות ליד וישהראד ומזה והלאה אל מרחבי השדה, מיהר וחזר במורד הזרם לתוך האנדרלמוסיה הערבית של הסימטאות הישנות והצרות...
וחישבו על "מסר מן הקיסר" של קפקא:
הקיסר – כך אומרים – שלח לך, דוקא לך, הנתין הפרטי, העלוב, הצל הקט הרחוק תכלית המרחק מן השמש הקיסרית, דוקא לך שלח הקיסר מֶסֶר מֵעֶרֶש מותו. הוא הורה לשליח לכרוע ברך ליד המיטה ולחש לו את המֶסֶר באוזן: כֹּה נֶחְשַבְתָּ בעיניו, שהורָה שילחשו אותו באוזנך. בניע ראש הוא אישר את נכונות הנאמר. ולפני כל הצופים במותו – כל הקירות המסתירים הופלו, ועל גרמי המדרגות המתנפנפים רחוק וגבוה ניצבו במעגל כל גדולי הממלכה – לפני כל אלה הוא מסר את המסר. השליח מיד יצא לדרך, גבר חסון, ללא יֶגַע, בפושטו פעם את זרועו האחת ופעם את השנייה, פילס לעצמו דרך בקרב ההמון. כשנתקל בהתנגדות, הוא הראה על חזהו, שם נמצא סימן השמש, הוא גם התקדם בקלות, יותר מכל אחר. אבל ההמון הוא כה רב, למקומות מגוריו אין קץ. לוּ נפתח לוֹ שדה פתוח, כיצד היה מעופף ומיד היית שומע את מכות אגרופיו הנהדרים על דלתך, אך במקום זאת, כמה התאמץ לשוא: שוב ושוב נדחף דרך חדרי הארמון הפנימי, לעולם לא יתגבר עליהם. ולו הצליח בכך, לא היה מועיל דבר, כי אז היה עליו להיאבק בגרמי המדרגות היורדים מטה, ולו הצליח בכך, לא היה מועיל דבר, היה עליו לחצות את החצרות, ולאחר החצרות את הארמון הנוסף המקיף אותן סביב, ושוב את גרמי המדרגות ושוב את החצרות, ושוב ארמון נוסף, וכן הלאה במשך אלפי שנים, ולו פרץ לבסוף מן השער החיצון – אבל לעולם, לעולם לא קרה הדבר – מונחת תחילה לפניו עיר המלך, מרכז העולם, שקועה עמוק במדמנה. איש אינו חודר לכאן ואפילו עם מֶסֶר של מֵת.
והרי זו אותה פראג האהובה שהיא גם נאדרה וגם שקועה כה עמוק במדמנה, וברוד הנער רץ לאורכה ולרוחבה ומנסה לחדור אותה, ואחר כך להחיות אותה, את העיר האבודה.
ואילו נסע לאמריקה. הרי גם שם היה מתגעגע לפראג, שגם בספר הזה הוא חוזר אליה, לימיו בגימנסיה הסטפאנית, לדמויות המורים שלה, שויקטור פרויד היטיב לחקות, והתלמידים שלה, מחציתם יהודים ומחציתם לא, והידידות שצמחה בין הילד הטוב והתלמיד הטוב מכס ברוד לבין הנער יוצא הדופן מן הסודטים ויקטור מאתיאס פרויד המכונה "ויקמאת", צמחה ונתחזקה למול רשעותו של מורה סאדיסט ואנטישמי, שנהנה להתעלל בתלמידיו היהודים. ידידות שבאמצעותה יכול היה גם הילד הטוב מכס ברוד להתנסות בהרפתקאות אסורות, כגון הביקור ב"מועדון הסוציאליסטי החופשי", שבאיו הצעירים ניסו לקרוא ולהבין את "הקפיטל", ספר שלא היה חביב ביותר על הרשויות במונארכיה ההבסבורגית, שהכבירו על תלמידי הגימנסיות שלהם איסורים מאיסורים רבים ושונים:
הרי על תלמידי "מוסדות הלימודים התיכוניים" הקיסריים-המלכותיים האוסטרים נאסר בכל חומר הדין לבוא לבית קפה, כשם שנאסרה עליהם בכלל על ידי "תקנת משמעת" שהתנחלה מדור לדור ושוכללה ברוח הזמן החדש בפרטים טפלים בלבד, שורת עיסוקים תמימים, ובין השאר גם עישון, השתייכות לאיגודים, שתיית משקאות חריפים במקומות ציבוריים, ביקור בתיאטרון ללא השגחת מבוגרים – כך נאמר בנוסח הדברים – ואפילו שימוש במקלות טיול, ואילו ויקמאת נמנה, בלי לחוש לדבר כלל, עם אורחיו הקבועים של בית קפה אחד בפרבר "כרמי המלך", שבו היו מזדמנים חובבי השחמט, וביניהם גם מורה-דרכנו בחכמת המתמטיקה והפיסיקה, הפרופסור ואנצל סירק.
אין זה קשה ביותר להיות פורע חוק במקום שהכל אסור בו. ומאחר שבבני נעורים מדובר, מתאהבים השניים באותה נערה יפה ובלתי מושגת שברוד מייחס לה חשיבות יוצאת דופן בחייהם. לדבריו, בשל הבגידה שבגדה אותה נערה בויקטור, נשאר ידידו רווק כל ימיו.
אין זה דבר בלתי שכיח שבבגרותם הופכים הילדים הרעים לבורגנים מן המניין, גם לא בלתי שכיח הוא שהילדים הטובים מתפרעים וסוטים בבגרותם מדרך הישר. נראה כי עם התבגרותם התחלפו השניים בתפקידים: ויקטור פרויד הוא זה שהתמסד, ואילו ברוד, כעת על תקן של אמן, הירשה לעצמו לבעוט במוסר הבורגני. דבר זה אינו נאמר במפורש, אבל אם יחסו של ברוד לויקטור הנער מלא הערכה, הרי ביחסו לויקטור המבוגר קשה להתעלם ממידה בלתי נעימה של לגלוג שברוד מלגלג על חברו שהפך לפרופסור בעצמו, "מרוב שחיקה את הפרופסורים", מורה ללטינית, מנהל הגימנסיה באגר ופעיל באגודת הסטודנטים היהודים "בר-כוכבא", ואוסף כספים נלהב למען המפעל הציוני שמעולם לא ראהו במו עיניו, וייגע את חברו המפורסם בסיפוריו על בעלי בתים שאינם רוצים לתרום תרומה ראויה למען ציון.
והנה בעוד זיכרונות הנעורים מן הגימנסיה יש להם טעם מריר-מתוק, טעמה של הנוסטלגיה, טעם חמוץ עלה בפי מתיאור מפגשיהם של מכס ברוד וויקטור פרויד המבוגרים, כאשר ברוד בא בהזמנת ידידו להרצות בפני אגודת בר-כוכבא המקומית, כמנהג סופרים מפורסמים בני הערים הגדולות לטרוח ולהרעיף מחסדם על תושבי הפרובינציה, מבלי להתעלם מן הטירחה הכרוכה בירידה זו אל העם, שאמורה לעורר את הזדהותו של הקורא – אבל דא עקא שהקורא איננו סופר מפורסם אלא עמך בעצמו:
ברם הערצתי את ויקמאת לא מנעתני מלהזמין פעם אשה יפה מבנות פראג לנסוע אתי לאגר. לדאבוני, אין אני יכול להתחמק מלהטיל על עצמי את אשמת החולשה הזאת, את אשמת הבגידה הזאת ביחידותו של האידיאל הלאומי – אז נדמה לי, אולי מתוך תפיסה קלת-דעת מדי, שאין משום עבירה בעבודת שני אדונים בעת ובעונה אחת, אם אין הם סותרים ממש זה את זה. מחלקו של העם לא ייגרע מאומה על ידי כך, אמרתי בלבי, ואילו אלהי האהבה דומה שציוה ממש לעבוד את העבודה הזאת. כי מטעמים שונים היה זה כמעט מן הנמנע, שאזדמן עם אהובת-לבי בפראג בלי שישגיחו הבריות בכך. על כן היה בהזמנתו של ויקמאת משום מוצא טוב. – שקלתי בדעתי: נבוא לאגר ברכבת המהירה בשעה שלוש אחרי הצהריים, נלך אל המלון – ההרצאה לא תתחיל לפני שמונה וחצי. ואז סופסוף נוכל להתייחד ללא הפרעות. כן, אולם ויקמאת יחכה לי בתחנה, כמשפטו תמיד. ברוב איוולתי מצאתי גם לזה עצה: בפילזן נעבור אל הרכבת הרגילה, המגיעה אמנם לאגר רק בשעה חמש אחר הצהריים, אולם גם אז יישאר בידינו זמן-מה, אם כי לא הרבה. – מה לעשות , והחיים נוהגים בנו קמצנות. – התכנית מוצאת אל הפועל. אולם ברדתנו מן הרכבת באגר בשעה חמש, תוך תקוה שעכשיו נוכל סופסוף להישאר לבדנו: והנה ויקמאת הטוב, עומד ברציף התחנה ומקדם את פניי במצב-רוח חגיגי ביותר. הוא עומד כבר פה משעה שלוש, אמר לי ויקמאת – אולם משלא הופעתי, ידע מיד והיה סמוך ובטוח, כי בוא אבוא ברכבת מאוחרת יותר. "והייתי מוכן לעמוד כאן עד הערב, ידע ידעתי כי לא תוליכני שולל". – ובכן לא היתה לי ברירה אלא להציג את הגברת הנכבדה בתורת מכרה לנסיעה וללוותה עד למלון, ואילו עליי בעצמי ניטל לשבת עם ויקמאת בקפה. גלאזנר הזקן טרם הגדיל את תרומתו לקרן הקיימת! נקל להבין, באיזו השתתפות קיבלתי את הידיעה המזעזעת הזאת.
מיד עלו בדעתי פניה הצוחקות של ידידה ותיקה של מכס ברוד, אלמנה קשישה, שסיפרה לי בגיחוך, כמספרת בדיחה טובה, על הרומן שלו עם אסתר הופה הנשואה. הרבה הזדמנויות זימנו לי נסיבות חיי לחשוב על רוח המשובה שבה מתייחסים אנשים לניאוף ותמיד עולה בי בחילה קלה למשמע הסיפורים האלה, המסופרים תמיד בהנאה גלויה. ויקמאת המסכן, כמה אהדה אני רוחשת לאיש תם הלב הזה שברוד מתאר כאן כמין תרח זקן וטורדני, בתול זקן שאינו מבין עניין, ואלזה ברוד המסורה והמסכנה שנותרה בפראג לבדה כדי שלא להפריע לפרשיות האהבים של בעלה שלא נפרדו מפעילותו הציונית, ומדוע מצא לספר על כך לא בלי שמץ של גאוה, ועוד בספר שאמור להעלות את זכרו של חבר הנעורים שנספה בשואה, האם אי אפשר היה לוותר על הכנות המיותרת הזו, שרוויה בהתנשאות דוחה. מאז שאני עוסקת בעזבונו של מכס ברוד אני תוהה על אישיותו של האיש הזה, שהיה ללא ספק אמיץ, נחוש ונועז ביותר בכל דרך חייו, ובכל זאת משהו אפל ולא נעים עולה מכל מעשיו, ואולי שלא במקרה אחריתם כל כך מצערת. לפרקים נוזפת בי האלמנה הקשישה, ידידתו הנאמנה, על שאיני מקדשת את שם המת, ועל שאני רוחשת איזו טינה מרה, שדומה שהיא רק הולכת ונצברת. האם זה מרחק שנותיי מבני דורו של ברוד שפרשיות אהבים משעשעות אותם כל כך, או שמא אישיותי העגמומית היא זו שמונעת ממני לצחקק למשמע אנקדוטות מפולפלות כאלה, ומותירה אותי בהכרח מוטרדת ועצובה.
