"אני זוכר הכל. הזיכרון אצל הסופר הוא כמו האצבעות עבור הפסנתרן."
זה משפט מתוך ספרו של משה סקאל "יולנדה". זה משפט יפה. אני רוצה לזכור אותו. סבא משה תמיד אמר: "אני אספר לנת'לה, היא תזכור." ואני ידעתי שזה יעודי בחיים, לזכור.
אני קוראת את הסיפור שבתוך הסיפור. האשה בסיפור שבתוך הסיפור חולמת שמההריון הלא רצוי, זה שנולד מבגידתה בבעלה עם נער צעיר, נולדת מפלצת. זה סיפור נורא. מיד אני נזכרת שבהריון עם בתי הבכורה חלמתי שיוולד לי כלב קטן, כלב ג'ינג'י קטן כמו הכלב שגידלנו בעלי ואני, ואהבתי אותו כמו ילד, ובסוף זרקנו אותו, מה שלא נתן לי מנוח כל חיי. בחלום הכלב הקטן שנולד לי היה חמוד ומתוק מאד, לא מפלצתי בכלל, וחיבקתי אותו חזק, אבל חשבתי לעצמי בחלום שאני רוצה גם ילדים בני אדם ולא רק ילדים כלבים.
ופעם אחרת באותו הריון חלמתי שאני יולדת בן קטן שנראה בדיוק כמו בעלי ואני רוקדת איתו במעגל, רק שנינו נותנים ידיים, אני ובני הקטן, שהוא בדיוק בעלי אבל קטן, בן שלוש לערך, ולבוש מכנסיים קצרים ונעליים של פעוטות. אחר כך נולדה לי בת שהיתה דומה בדיוק לבעלי. גם אני הייתי דומה בדיוק לאבי רק שהכל מאד בקטן, והוא קרא לי מיניאטורה. כמובן העובדה שהילדים דומים להוריהם היא עובדה בנאלית שאין בה משום רבותא. רק כשאין זה כך צריך הדבר לעורר עניין. כאשר הדימיון איננו קיים. זו התחלה מצוינת לטלנובלה.
אני קוראת בשקיקה את הספר הזה, "יולנדה" של משה סקאל. התחלתי לקרוא אותו בחנות הספרים של סטימצקי בשדה התעופה, ששם מכרו לי שלושה ספרים במקום האחד שרציתי, כי היה מבצע, אחר כך קראתי אותו בשער היציאה למטוס, אחר כך בטיסה. קראתי אותו בשקיקה.
זה משפט כל כך יפה, חשבתי לעצמי. "אני זוכר הכל. הזיכרון לסופר הוא כאצבעות לפסנתרן". אני רוצה לזכור את המשפט הזה, ומיד בזיכרוני הוא משתבש מעט, הופך למשפט כפי שאני רוצה לזכור אותו. האם צריך להבין מכך שהספר הזה הוא אוטוביוגרפי? מה שקוראים "סיפור אמיתי"? הכל בספר הזה נדמה מאד ריאליסטי, הסבתות, הדודים, המשפחה, העוזרות הפיליפיניות שהן דמויות רבות משמעות, המאהב הישראלי שמופיע דוקא בפריס, דבר שבתחילה נראה מקרי, ולבסוף מתגלה כרב משמעות, הקשר הפריסאי של האהבה. הכל נדמה מאד ריאליסטי, חוץ מהסיפור בתוך סיפור שהוא הסיפור שכותב הסבא ז'ורז' שרוצה להיות סופר. הסיפור הזה הוא במובהק טלנובלה. יש בו אשה יפהפיה בוגדת שמנהלת רומן עם נער צעיר שהתאהב בה ונכנסת להריון ועושה הפלה ומתה. אין יותר רומן למשרתות מזה. האשה הפתיינית המולידה תשוקה אסורה נענשת ומתה. הסיפור בתוך סיפור הוא במובהק טלנובלה. מה צריך להבין מזה? שסבא ז'ורז' שנולד בקהיר אבל למשפחה שבאה מצ'כיה וקרא והעריץ כל ימיו את גדולי הספרות הצרפתית ורצה מאד להיות סופר היה מסוגל לכתוב רק טלנובלה, סרט מצרי, כמו המוני סרטים מצריים שכולנו ראינו, והייתי מתגאה בפני בעלי המזרחן שהבנתי כל מלה והוא היה פוטר אותי בבוז "סרט מצרי זה לא רמה"? אף פעם לא הגעתי לידי קריאת ספרות יפה בערבית. את תאופיק אל-חכים, נג'יב מחפוז' ויוסוף אידריס קראתי בתרגום לעברית ולא במקור.
איך צריך לפרש את הסיפור בתוך סיפור הזה? למה הוא נועד? מה הוא אומר? הרי הסיפור בתוך סיפור הזה שנקרא אף הוא "יולנדה", איננו סיפורה של סבתא יולנדה גיבורת הספר, וגם איננו סיפורה של שום דמות אחרת. מדוע קרא לו סבא ז'ורז' "יולנדה", ומה צריך להבין מזה? ולמה שילב אותו משה סקאל בספר? אני לא מבינה אבל אני קוראת בשקיקה עד שאנחנו נוחתים, והגברת האנגליה החביבה להפליא שיושבת לצדי בטיסה אומרת לי בצחוק: "לא סיימת את הספר שלך". אולי מפני שקראתי ללא הפסקה מבלי להביט ימינה ושמאלה, ולולא דאגה לי האשה הטובה הייתי מחמיצה בוודאי את המשקאות וארוחת הערב שהגישו בטיסה, כל כך הייתי שקועה בספר הזה, שלא יכולתי להניחו מידי, והיא הסיקה מכך שמוטלת עליי איזו משימה לסיים את קריאת הספר בטיסה. עם הנחיתה נותרו לי כעשרים עמודים עד לסופו של הספר.
אחר כך עמדתי שעה ארוכה, כמעט מתעלפת, בתור לבדיקת הדרכונים שהשתרך לאיטו בשבלול מתפתל, חושבת על בתי שממתינה לי כל אותה שעה באולם קבלת הנוסעים ומתפללת שלא אקרוס ואתעלף. זו שעת לילה מאוחרת. בישראל כבר נכנס הלילה לשעות הקטנות, ומן הבוקר אני על הרגליים. כשאני ממתינה בתור האינסופי לבדיקת הדרכונים אני מדמיינת שאומרים לי: אינך מורשית להיכנס לבריטניה. המתיני בצד ונחזיר אותך לישראל, אוסרים עליי לפגוש את בתי ומעלים אותי מיד על טיסה חזרה לישראל, ואני פורצת בבכי נורא, או מתמוטטת, או מתעלפת, או מקבלת דום לב ומתה מיד. יש לי מבחר תסריטי אימה בראש. בעצם גם אלה טלנובלות שרצות לי בראש. מהי בעצם טלנובלה? זה לא משהו שלא יכול לקרות בחיים האמיתיים. הרי סיפורים כאלה, שאנחנו קוראים במאותיהם בעיתונות וגם בספרים קורים בחיים בהחלט. לפעמים החיים הם כמו טלנובלה, אומרת לי בתי בבוקר, כשאנחנו שותות תה ואוכלות את סלט הפירות שחתכה ועירבבה בקפדנות למול הדשא הירוק והעצים הירוקים, הרוטטים בגשם אנגלי דקיק. כן בהחלט, לפעמים החיים הם ממש טלנובלה. דרמטיים כאלה, פתאם נופלת עליך משמיים גזירה נוראה, ומיד בעקבותיה קורה אסון שאין ממנו חזרה. בטלנובלה הסוף כתוב מראש, והפורענות בלתי נמנעת. יש קרבת נפש בין הטלנובלה לטרגדיה היוונית, אבל טרגדיה יוונית איננה דומה כלל לטלנובלה. בטרגדיה יוונית חושפות הדמויות את מעמקי נפשן בפניך. בטלנובלה הן רק מתנהגות, לא מסבירות דבר, סודן מתגלה במפתיע, בעל כורחן. בטרגדיה יוונית הדמויות תמיד יודעות מראש את גורלן ופועלות בכל מחיר לסכל את גורלן, אבל תמיד הן מביאות במו ידיהן לכך שגורלן המר יוצא לפועל. גם בטלנובלה אדם עלול להביא על עצמו את גורלו המר, כמו האשה הבוגדת שברור לכל, מלבד לה עצמה, שהיא תיכנס להריון, בעלה ינטוש אותה, ילדיה ימאסו בה, והיא תנסה לעשות הפלה אצל אשה מפוקפקת בסמטה אחורית ותדמם למות ותמות וזהו. ובכל זאת טרגדיה יוונית איננה דומה כלל לטלנובלה. בטלנובלה תמיד יש המון סודות שמתגלים בזה אחר זה. בטרגדיה יוונית אין סודות בכלל, רק התגובות האנושיות אינן בהכרח צפויות, למרות שהן תמיד גורליות. אבל אינני בטוחה אם זה ההבדל המהותי בין טרגדיה יוונית לטלנובלה. בטלנובלה אלה תמיד תשוקות אסורות שמניעות את האירועים. אין טלנובלה ללא תשוקות אסורות. נדמה לי שתשוקות אסורות הכרחיות לטלנובלה. גם סודות הכרחיים.
בכל זאת פקידה אנגלייה חביבה וחייכנית, אחרי שהיא חוקרת אותי מעט לכמה זמן הגעתי לבריטניה ולאיזו מטרה, מחתימה את דרכוני ומניחה לי לחצות פנימה את גבולה של הממלכה המאוחדת. ככה כתוב על הקיר בשלט ארוך "גבול הממלכה המאוחדת", ופתאם אני מתמלאת כח כמו בלידת בתי הבכורה, אחרי שאפסו כחותיי מהצירים הארוכים ושיננתי לעצמי באו בנים עד משבר וכח ללידה אין, באו בנים עד משבר וכח ללידה אין, פתאם אני מתמלאת כוחות ואני רצה דרך האולמות החוצה ואינני עוצרת לרגע עד שאני נופלת בזרועות בתי הצעירה, ופגישות בין קרובי משפחה, לטוב או לרע, הן תמיד סוג של טלנובלה, אלא אם כן כותב אותן טולסטוי, ואז הן סוג של טרגדיה יוונית. אנחנו נוסעות צפונה לאוקספורד, ואני מתרווחת על מושב הכסא בהקלה וכמעט נרדמת. אולי משום כך אנו אוהבים כל כך טלנובלות. לעומתן נראים חיינו הקטנים כל כך צפויים ונטולי דרמות וגם כל כך פשוטים ונינוחים שהלב מתרחב.
בבוקר אני משכימה לקום לפי שעון ישראל ומציצה בחלון על הדשא הירוק והעצים הירוקים ומיד אני קוראת את "יולנדה" עד סופו, אני חייבת לסיים את הספר. ואז אני אומרת לעצמי: "בעצם זו טלנובלה". לא רק הסיפור שבתוך הסיפור על האשה הנשואה הבוגדת בבעלה עם מאהבה הנער ונכנסת להריון ועושה הפלה בסמטה חשוכה אצל אשה מפוקפקת ומתה. גם הסיפור עצמו, כלומר הספר עצמו, שאי אפשר להניחו מהיד מרוב הסודות שמפעפעים בו ומתגלים ונפתרים בזה אחר זה, והנפש נמשכת אחר מילותיו היפות כמו דג שניצוד בחכה דקיקה אבל לוכדנית, גם הספר "יולנדה" עצמו הוא בעצם טלנובלה, ובדיוק משום כך נמשכתי כל כך לקוראו.
כשהניחו בזרועותיי את בתי הצעירה שזה עתה נולדה ראיתי מיד שהיא מאד דומה לי ופניה כפניי, שהם כפני אבי וכפני סבתי אם אבי ציפורה. האם דימיון הוא גורל? אני מפקפקת בכך. חיינו היו כה שונים אלה מאלה, ובתי כה שונה ממני, למרות שהיא כל כך דומה. במשך שלושים שנה ומעלה נפרשות לפניי קורות חייהן של בנותיי ואין בהן שום דבר צפוי, לא לטוב ולא לרע. הכל מפתיע ולא מפתיע, כי הכל אפשרי. בטלנובלה הדימיון הוא גזירת הגורל: אם אתה דומה למשל לאביך שנהרג במלחמה, תיהרג במלחמה גם אתה, ככה זה בטלנובלה. שום אורקל מדלפי לא יאמר לך מראש, שגורלך יהא כגורל אביך, אבל זה יהא ברור מאליו וכולם יחכו שזה יקרה, כי ככה זה בטלנובלה, הדימיון הוא הגורל, ומרגע שהינך דומה למישהו במשפחה, גלויים וברורים כל עתידך וכל תולדות חייך. גם בטרגדיה יוונית הגורל קובע הכל, אבל לכל אדם יש גורל משלו, שרק האל יודע. לכן בטרגדיה יוונית, למרות שהכל נודע מראש ואין סודות, עדיין הכל מפתיע. ואילו בחיים שום דבר איננו ידוע מראש, וכל מה שקורה מפתיע ואיננו מפתיע, כי הכל אפשרי, והדימיון, גם אם אתה יודע מילדותך שאתה דומה לאבא או לאמא, לסבא או לסבתא, לדוד או לדודה, או אולי אינך דומה, אין בכך כלום, וזה איננו קובע. חייך שלך הם חייך שלך.
