את חג השבועות הזה אני מבלה בגעגועים. שרון וליאור ביקרו אותי אתמול בערב וגם היום בצהרים, אבל עכשיו שירד הערב גברו געגועיי לבתי הצעירה ניצן שלומדת באוקספורד, ובסוף השבוע האחרון ביקרתי אצלה, ביקור שאמור היה להפחית את הגעגועים, אבל דוקא הגביר אותם. כבר כמעט התרגלתי להתגעגע, ועכשיו אני צריכה להתרגל מחדש. דיברנו אתמול בסקייפ, אבל אחרי שרק לפני שלושה ימים בילינו את כל היום ביחד, זו לצד זו, הסקייפ מעצבן אותי. לפעמים התמונה קופאת, ואני שולחת את ידי לגעת בה ואינני יכולה לגעת בה, היא כל כך רחוקה. יום תמים עשיתי את דרכי להגיע אליה, ויום תמים עשיתי את דרכי בחזרה. המטוסים מקצרים מאד את הדרך, אבל אינם מבטלים אותה, והמרחק הוא מרחק, גם כשהאנשים בונים להם כנפיים וממריאים מעליו. שלושה ימים ישבתי בבית הקטן ליד נהר התמזה וצפיתי בסנאים המקפצים ובציפורים השמנמנות המנקרות, שדמו לקרובי משפחתם הברווזים שמשייטים בנהר. הכל היה ירוק, וכל צרות העולם נראו רחוקות. עכשיו אני יושבת בביתי ומתגעגעת.
הבטחתי לשרון וליאור לאפות את הסהרונים שהן אוהבות, ובסופו של דבר אפיתי את עוגת המשמש ועוגת הגבינה שניצן אוהבת. אף אחד לא רצה לטעום מהעוגות ואני אוכלת אותן בעצמי, וחושבת, אם ניצן היתה פה היינו שותות תה ואוכלות עוגה ביחד. מכל תענוגות העולם אין יפה יותר מכוס תה ועוגה עם בנותיי, ואת חג השבועות שהוא חג של חלב אני במיוחד אוהבת, ואני רוצה לקבץ את כולם סביב השולחן, אבל עכשיו בתי האחת פה, ובתי האחרת שם.
בקיץ היא תבוא, אני מנחמת את עצמי, אבל הגעגועים יש להם חיים משל עצמם, שאינם נכנעים לשכל. הכלבה הזקנה נובחת, ועוד נובחת ועוד נובחת. הנביחות מוציאות אותי מדעתי. שקט, אני צועקת, שקט. אולי אוכל עוד משהו. אוכל כל כך מנחם. ככה נדמה, אבל זו איננה אמת.
פעם סיפרה לי חברתי עדנה שהתגוררה עם בעלה בדנמרק, שאמה שלחה אליה בדואר עוגות ממולאות רחת-לוקום. זמן רב בילו העוגות בדרך, וכשהגיעו למחוז-חפצן היו מקולקלות ואכולות-רמשים. עדנה צחקה כשסיפרה לי על כך, אבל לבי נחמץ. בנה עוד היה קטן והיא לא ידעה כמה קשה להיפרד מהילדים שגדלו והרחיקו מעבר לים. כמה קשה להיפרד מהילדים. כשהתגייס בן הזקונים של מאיה היא אמרה לי: ראית כזה דבר, שמגייסים תינוק לצבא? והתינוק-החייל כבר היה גבוה ממנה בראש.
פעם נסענו לצרפת לבלות, בעלי ואני, והיה ערב שבת והיינו בריינס. אמרתי לו שהיסטוריון איננו יכול לבקר בצרפת בלי לראות היכן הכתירה ז'אן דארק את הדופין. אבל כששקעה השמש הרגשתי כאב גדול בחזה מהגעגועים לבנות, והבנתי לראשונה שגעגועים זה כאב גופני. אני חושבת על חברתי עפרה שבתה היחידה נעה לומדת בסין, וכמו שהיא אמרה לי, זה לא אנגליה, ועל דינה שבתה חיה בוושינגטון הרחוקה בארצות הברית, שבחורף יורד בה שלג כבד שאין כמותו בירושלים. כולן מתגעגעות כל הזמן אבל הן לא מדברות על כך הרבה. אולי אין מה לומר כי הכל ברור. געגועים זה מאד כואב, ועירית, אמא של גיא שנשוי לבתי ניצן והוא בנה יחידה, אמרה לי לפחות חמישים אחוז מהילדים שלך נשארו בארץ. לא מזמן היא נסעה לבקר את ניצן וגיא ואמרתי לה שאני מקנאה, וכעת כשנסעתי היא אמרה: אני מקנאה בך ואני לא יכולתי להירדם כל השבוע מרוב התרגשות, למרות שנסעתי כל כך הרבה בחיי, אבל זה לא היה דומה לנסיעה הזאת, שנסעתי כדי לפגוש את בתי שלקחה אותי לביתה הקטן בדשא הירוק בין העצים שהסנאים מקפצים בו וציפורים שמנמנות מנקרות. אני רוצה להיות שם וגם כאן, ולמרות שהאדם הוא יצור רב המצאות, והוא יודע לעוף כציפור ולשוט כברוז, המרחק הוא מרחק והגעגועים הם געגועים.
