הייתי מוצק וקר, הייתי גשר, שכבתי מעל תהום. מצד זה קדחו בבהונות רגלַי,
מן הצד האחר קדחו בידַי, בטיט פריך הידקתי את שיניי. כנפי מעילי התנפנפו לצִּדַּי.
במעמקים רחש הפלג הקפוא של דגי השמך. שום תייר לא תעה לגבהים בלתי עבירים אלה,
הגשר טרם סומן במפות. – כך שכבתי והמתנתי: הייתי חייב להמתין. שום גשר שהוקם אי
פעם איננו יכול להפסיק להיות גשר מבלי להתמוטט.
זה היה פעם לפנות ערב – זה היה הראשון, או האלף, אינני יודע. מחשבותי
תעו תמיד ותמיד במעגלים. לפנות ערב בקיץ, הַפֶּלֶג המה באפלה, אז שמעתי צעדי אדם!
אֵלַי, אֵלַי. – פשוט עצמך, גשר, עמוד הכן, קורות נטולות מעקה, החזיקו במי שהופקד
בידיכן. אי הביטחון של צעדיו כמעט איננו מורגש, אבל הוא מתנודד, ואז מתגלה לעין כאילו
אלוהי ההר הטילו ארצה.
הוא מגיע, בחוד הברזל של מקלו הוא מקיש עלי, אז הוא מרים בעזרתו את כנפי
מעילי ומסדרם עלי. בקצה מקלו הוא חופר בשערי הסבוך ומניח לו, כנראה בעודו מביט
סביב בזעם, לנוח שם ארוכות. אבל אז – בדיוק חלמתי עליו מעל הר וגיא, הוא זינק בשתי
רגליו לאמצע גופי. התחלחלתי בכאב עז, לגמרי מבלי דעת. מי היה זה? ילד? חלום? שודד
דרכים? מתאבד? נסיין? מחריבן? ואני התפתלתי, כדי לראותו. גשר מתפתל! טרם התפתלתי
וכבר התמוטטתי, התמוטטתי, וכבר הייתי הרוס ומשופד על הסלעים המחודדים, שבהו בי תמיד כה בשלוה מן
המים השוצפים.
הערות: הטקסט פותח את מחברת האוקטבה השנייה, ונכתב בינואר או פברואר
1917.
זהו טקסט שכולו אימה: טקסט של מי שחש שאם ייאלץ לשאת עליו אדם אחר,
מיד יתמוטט אל התהום. מוטב שלא יבוא איש, כל שכן שלא יעמיס עליו את משקלו. כבר
הפיכתו לגשר מאיימת: מתחתיו תהום, קודחים בידיו וברגליו. ההתמוטטות למעמקים איימה
כל העת להתממש, ואז התממשה באופן פתאומי ומכאיב מאד. אפילו הסלעים שניבטו בשלוה מן
הפלג התגלו כרוחשי רע.
היום ה-3 ביולי הוא יום הולדתו של פרנץ קפקא בשנת 1883.
