השיבולים הבשלות של יסוז'ירו אוזו

מאז שראיתי לפני שנים את "סיפור טוקיו" של יסוז'ירו אוֹזוּ, חלמתי לראות את כל סרטיו, אבל רק בבוקר יום חמישי האחרון התאפשר לי לראות בפסטיבל הסרטים בירושלים יצירת מופת נוספת של אוזו, "קיץ מוקדם", שאולי נכון יותר לתרגם כ"ראשית הקיץ", או, בלשון מפורשת שמנוגדת אולי לרוחו של הסרט, "עת קציר". הסרט הוקרן לזיכרה של גיבורת הסרט ושחקנית קבועה של אוזו, סטסוקו הארה בעלת הפנים הקורנות, שהלכה לא מכבר לעולמה בגיל 95 שנה. בסרט משחקת הארה את נוריקו, שהיא כבר בת עשרים ושמונה, ועדיין איננה נשואה. להורים שלה זה לא מפריע במיוחד, כי היא חיה איתם בבית, עובדת כמזכירה בטוקיו וגם עוזרת לטפל בבית ובשני ילדיו של אחיה הרופא, שמשפחתו מתגוררת אף היא עם ההורים, באותו בית לא גדול בעיר קטנה סמוכה לטוקיו, קאמאקורה, שהיתה פעם מושב מלכי יפן, ואולי יש לכך משמעות בסרט, שמתחיל בקאמאקורה ומסתיים ביאמאטו, איזור שאף הוא נחשב פעם לבירת יפן ומרכז חייה, אבל אינני יודעת איזו משמעות יש לכך, האם רצה אוזו לרמוז לימי זהרה של יפן שחלפו מזמן. נוריקו מזכירה את מכנסי העבודה שלבשה במלחמה, ואנחנו מבינים שהמלחמה היא זו שהפכה את נוריקו לאשה עצמאית, למרות המסגרת המשפחתית השמרנית מאד שבתוכה היא חיה ונדמה כי איננה מערערת עליה. נדמה כי כולם במשפחה מרוצים מהמצב, האב אפילו אומר לאם שאולי זו התקופה היפה בחייהם, כששני ילדיהם ושני נכדיהם חיים עמהם יחדיו. רק בדרך אגב מתברר לנו שלהורים של נוריקו היה עוד בן, אחיה הבכור שוג'י, שנעלם במלחמה וגורלו לא נודע. האב כבר מבין שבנו נהרג במלחמה, אבל האם עדיין מאמינה שהוא חי במקום כלשהו ויום אחד עוד יחזור. ההורים של נוריקו אומרים כל הזמן כמה גורלם שפר עליהם, שהם חיים עם ילדיהם ונכדיהם, ובכל פעם שהם אומרים זאת אנחנו מבינים שזאת איננה כל האמת, שההורים חיים בצל אובדנו של בנם הבכור, שאפילו קבר אין לו, וקשה מאד להורים, יפנים או ישראלים, להשלים עם מותו של בנם, כל שכן אם אין לו קבר. בשביל הורים שאיבדו את בנם, הילד המת הוא חי גם אם קברו אותו במו ידיהם. אם לא זכו אפילו לקבור אותו, מבחינתם הוא עדיין חי. ההורים של נוריקו מחכים לכאורה שנוריקו תתחתן, אבל בעצם הם מחכים ששוג'י יחזור. קואיצ'י, אחיה הרופא של נוריקו, ונוריקו עצמה, מחפשים כל הזמן דרישות שלום מאחיהם המת דרך חבריו ומי ששירתו עמו בצבא. זה קורה בסרט כמעט דרך אגב, הבן הנעלם הוא כאילו לא הנושא של הסרט, הנושא של הסרט הוא מה יקרה לנוריקו שהיא כבר בת עשרים ושמונה וצריכה להתחתן. זה לא שמישהו במשפחתה, כולל היא עצמה, מתאמץ למצוא לה שידוך. אבל קרובים ומכרים לוחצים שנוריקו צריכה כבר להתחתן, מה שעלול לערער את חיי המשפחה הנינוחים לכאורה שמתנהלים בבית המאד לא שמח הזה, שחי לכאורה חיים שלווים לגמרי ובעצם חי בצל אובדנו של הבן הבכור הנעלם, שאת מקומו כראש המשפחה תופס כעת האח הרופא קואיצ'י, המושל ביד רמה במשפחתו ובמשפחת הוריו.      

המעביד של נוריקו, גבר נשוי שחומד אותה בעצמו, ללא היענות מצדה, מציע כשידוך לנוריקו את ידידו בן הארבעים ושתיים, בנקאי חובב גולף, מה שמזעזע את אמה של נוריקו, שחושבת שצריך למצוא לבתה בעל קרוב יותר לגילה. אבל האח קואיצ'י, שמתברר לו שמדובר בבנקאי אמיד ובעל שם טוב, שעשוי להבטיח לאחותו ולמשפחתה חיי רווחה, לוחץ על נוריקו ועל אמו להסכים לשידוך, אפילו נוזף באם שמתקשה להסכים. נוריקו לא מתלהבת אבל גם איננה מוחה, והכל משוכנעים שהפעם תסכים לשידוך, בניגוד לשידוכים אחרים שדחתה.

מדוע דחתה נוריקו את כל השידוכים? האם יש לה בכלל תשוקות משלה? כבעלת משכורת צנועה היא מרשה לעצמה לממש תשוקה אחת: לקנות לפעמים עוגה טעימה ויקרה מדי בבית קפה ולאכול אותה בסתר עם פומיקו גיסתה, בהסתר מכל שאר בני המשפחה, אפילו הילדים, שהעוגה מוחבאת מפניהם. בסרט של אוזו אין שום מחוה של תשוקה מלבד התשוקה לעוגות, אבל מעטים מביטויי התשוקה המפורשים בקולנוע המערבי יכולים להתחרות בתשוקה שבה נועצות נוריקו ופומיקו את המזלגות שלהן בקצפת הסמיכה של המעדן המאד לא יפני הזה. כשקנקיצ'י האלמן, בן כיתתו וחברו של האח המת שוג'י, ומי ששמר לנוריקו מזכרת ממנו, מגיע בלילה לביקור ולאחר שזלל את פרוסת העוגה שהוגשה לו מבקש לזלול גם את פרוסתה של נוריקו, שממהרת לנעוץ את מזלגה בעוגה ולאכול אותה בעצמה, אנחנו כבר מבינים מדוע דחתה נוריקו את כל מחזריה. אבל רק לאחר שאמו של קנקיצ'י תגלה לפניה את לבה עד כמה קיוותה שהיא תינשא לבנה האלמן, האב לפעוטה, נוריקו מסכימה בהתלהבות ואומרת לכולם שרק כשאמו של קנקיצ'י הביעה בפניה את רצונה לראותה ככלתה, היא הבינה מהו באמת רצונה. אבל איש איננו מאמין לה שלא היתה מאוהבת בקנקיצ'י מזמן. בעצם מרגע שראיתי את נוריקו בתחילת הסרט פוגשת את קנקיצ'י בתחנת הרכבת בדרכה לעבודה, ידעתי שהוא אהובה. אינני יודעת איך. איך אוזו משכנע אותנו באהבתם של גבר ואשה מבלי שהם נוגעים זה בזו, מבלי שהם מביטים זה בזו, מבלי שהם אומרים זה לזו משהו שאיננו יכול להשתמע כשיחת נימוסים סתמית. ולא רק האנשים, גם הטבע אצל אוזו מדבר אהבה, במראהו של ענן בשמיים או שדה מלבלב שיבולים. לשיבולים יש משמעות סמלית בסרט, שמתרחש כשהשיבולים מבשילות לקציר, אבל כמו כל המחוות בסרט, גם משמעות זו נרמזת בעדינות גדולה.

אחיה של נוריקו כועס מאד על החלטתה העצמאית להינשא לקנקיצ'י, שהוא אלמן ואב לילדה ולא עשיר גדול וגם עומד לצאת עם נוריקו לעיר נידחת במחוז צפוני נידח ועני כדי לכהן במישרה שקוסמת לו מאד, כי הוא רופא חוקר שמקוה לחקור שם את חיידקי הריקציה, שגורמים מחלות זיהומיות קטלניות. אנחנו למדים על כך רק ממשפט יחיד ותמציתי שאומר קנקיצ'י לאמו כשהוא מנסה לשכנע אותה להסכים למעבר, שכמו נוריקו כבר החליט עליו בעצמו, אבל די במשפט היחיד הזה כדי לצייר את דמותו של קנקיצ'י כניגודו הגמור של המחזר המתחרה, הבנקאי האמיד שכל תשוקתו היא לשחק גולף. רק פומיקו גיסתה, שבעצמה נישאה בנישואים מסורתיים וחיה חיים של אשה יפנית מסורתית, מבינה את בחירתה של נוריקו. אמה של נוריקו, שרק מעט קודם הזדעזעה מהאפשרות שבתה תינשא לגבר מבוגר ממנה בהרבה, מתקשה לוותר כעת על הסיכוי שנגוז לחתן את בתה עם בנקאי אמיד, ובמיוחד נעלבת מכך שבתה בחרה והחליטה בעצמה: " היא החליטה כאילו היא גידלה את עצמה" היא אומרת בפנים מלאים עלבון מהדור הצעיר והמרדן שמתיר לעצמו לבחור לעצמו בני זוג מבלי לשאול את פי הוריו. נוריקו אכן חשה אשמה על שהיא נוטשת את הוריה, אבל בכל זאת מתעקשת על בחירתה.

לאחר הסכמתה של נוריקו בפני אמו של קנקיצ'י להינשא לקנקיצ'י ולנסוע עמו לאקיטה הצפונית הרחוקה, איננו רואים יותר את נוריקו וקנקיצ'י יחד. הקולנוע של אוזו תמיד מותיר אותנו כשחצי תאוותנו בידינו: לא נראה לא חיבוק ולא נשיקה, גם לא שילוב ידיים, בוודאי לא נראה את בני הזוג רצים זה לקראת זה בשדה שיבולים מלבלב ונפגשים בחיבוק סוער כשהחתן מניף את כלתו באוויר. גם לא נראה את חתונתם של נוריקו וקנקיצ'י או את נסיעתם לאקיטה. מבחינתו של אוזו הוא כבר סיפר לנו עליהם כל מה שצריך, וכעת אנחנו מתבוננים בהוריה של נוריקו כשהם שוהים במחוז הכפרי הצפוני יאמאטו אצל הדוד הזקן, זה שביקש בתחילת הסרט להשיא את נוריקו ולהעניק לה חיים נפרדים משל הוריה, כדי שהוריה יוכלו לבוא אליו. הדוד הזקן הניע את המהלך שהוביל את הסרט, וכעת הוא מסיים אותו. הוריה של נוריקו, המנסים להשלים עם הפרידה מבתם, מתבוננים בשדה שיבולים מלבלב, ופתאם הם רואים שיירה של כלה ומלוויה בלבוש מסורתי מלווים אותה לחתונתה, הם מביטים בה ומהרהרים בנוריקו, שכנראה כבר לא נישאה בטקס מסורתי ובלבוש מסורתי אלא בנישואים אזרחיים שאולי יהיו פעם גם בישראל. הם אינם רואים את פני הכלה ומלוויה, אלא מתבוננים בגבם המתרחק – העבר הולך לדרכו, ומגיעים חיים חדשים, שבין אם רוצים בכך ובין אם לאו, חייבים להשלים עמהם. והרי, אומר אביה של נוריקו, הם בני מזל, יש להם ילדים ונכדים. אנחנו יודעים שילד אחד כבר אין להם, אבל הם מדברים על אלה שישנם, כי כפי שאומר אביה של נוריקו, אי אפשר לדרוש מהחיים יותר מדי.