יום שני, 11 ביולי 2016

חיים גרמניים



ברונהילדה פומסל עבדה משנת 1942 עד סוף המלחמה עם יוזף גבלס. יוזף גבלס, היא מספרת, היה גבר מטופח מאד, היו לו ידיים כל כך מטופחות, בטח הוא עשה כל יום מניקור. הוא היה לבוש יפה והתנהג באצילות, אי אפשר היה לומר עליו אף מלה רעה, היא אומרת. ההתאבדות שלו השפיעה עליה עוד יותר מההתאבדות של היטלר. כשהבינה שגרמניה הובסה, היא הרגישה שמשהו בתוכה מת.
בגיל 103 ריאיינו את ברונהילדה לסרט "חיים גרמניים" שמורכב בעיקר מהראיונות איתה וחבל שהוא לא מורכב רק מהם, כי התוספות רק גורעות. הפנים של ברונהילדה חרושים קמטים, כמעט מפוסלים, גוני השחור-לבן של הסרט מבליטים את תוי פניה בתקריבים כאילו היתה עשויה מאבן. יש לה קול עמוק, צרוב-סיגריות, והדיבור שלה רהוט ובטוח בעצמו. ברונהילדה אומרת שאין דבר כזה שחור ולבן, יש רק גוונים של אפור. זה לא שברונהילדה מחמיאה לעצמה. היא אומרת שהיתה מאד שטחית, מאד צייתנית. חינכו אותה לצייתנות, אביה היכה אותה ואת אחיה במחבט שטיחים. הכי חשוב היה לה למלא את חובתה. אבל היא מאד רצתה לעבוד ברדיו. ואמרו לה שבשביל לעבוד ברדיו היא צריכה להירשם למפלגה הנאצית, להיות חברת מפלגה. היא רצתה לעבוד ברדיו, אז היא נרשמה למפלגה הנאצית, ושילמה עשרה מארק דמי חברות, ואז היא הרויחה מעט והיה לה נורא קשה להיפרד מעשרה מארק. ברונהילדה פומסל בהחלט מעריכה כסף, ובתור עובדת ברדיו, ועוד יותר בתור מזכירה של גבלס, היא הרויחה כמעט כפול ממה שהרויחו מזכירות במקומות עבודה אחרים. זה לא שהיא תמכה באידיאולוגיה הנאצית, כשהחבר היינץ לקח אותה לכנס שבו נאם גרינג, היא מספרת שנורא השתעממה, והיא אמרה להיינץ שיותר לעולם לא יקח אותה לכנסים כאלה. רק כשהבטיחו לה עבודה ברדיו היא הלכה להירשם למפלגה הנאצית, ונורא ציער אותה שזה עלה עשרה מארק להירשם למפלגה. היא הלכה לשם עם החברה היהודיה שלה אוה שאחר כך תמות באושוויץ, והיא אמרה לאוה שנורא ציער אותה לשלם עשרה מארק ובגלל זה הן נאלצו לוותר על הקפה שרצו לשתות ביחד אחרי ההרשמה של ברונהילדה למפלגה. זה היה טיפשי כמובן, כי אחר כך היא הרויחה כל כך הרבה ברדיו ועוד יותר במיניסטריון התעמולה של גבלס, שהיא כל כך אהבה את העבודה שם, האנשים שם היו כל כך נחמדים, וגבלס היה כל כך מנומס ומטופח ואצילי, אי אפשר היה להגיד עליו מלה רעה. היא ממש נהנתה לעבוד אצל גבלס. היא לא מספרת הרבה על העבודה עצמה, רק שהיו צריכים לנפח את מעשי האונס של חיילים סובייטים בנשים גרמניות. למשל, היא אומרת, אם היו עשרים מעשי אונס, כתבנו שהיו שלושים, היינו צריכים לנפח את המספר. היא לא מספרת ואולי גם לא שאלו אותה אם היא ניפחה את המספרים לבד או מישהו אמר לה לנפח, וכמה לנפח. בשלב הזה משהו נסדק בתחושת הכנות שברונהילדה פומסל משדרת. מה זאת אומרת הם היו צריכים לנפח? היא אמרה שהיתה רק מדפיסה, אמנם במיניסטריון התעמולה, אבל רק מדפיסה. מי שצריך לנפח הוא לא רק מדפיס, הוא תועמלן, ברונהילדה פומסל ידעה שצריך לתאר אונס המוני של נשים גרמניות בידי חיילים רוסים, ואונס המוני זה לא לנפח מעשרים לשלושים, כי איזה הבדל כבר יש בין עשרים לשלושים? אף אחד לא היה טורח לנפח מעשרים לשלושים. עד היום מדברים בגרמניה על האונס ההמוני של נשים גרמניות בידי חיילים רוסים. אפילו תירגמו לעברית את אחד החיבורים האלה,  "אשה בברלין", בתור חיבור אותנטי של גרמניה שנאנסה בידי רוסים, למרות ש"אשה בברלין" זה ספר תעמולה נאצי שחובר בידי שני תועמלנים נאצים. אחי המנוח, הפרופסור גלעד מרגלית ז"ל, כתב על הספר הזה בגיליון 30 של תיאוריה וביקורת שיצא באביב 2007. אחי מסיבותיו לא כתב במאמר שהסיפור על אונס המוני של נשים גרמניות בידי חיילים רוסים נולד במיניסטריון התעמולה של גבלס, אבל שם הוא נולד. ברונהילדה פומלס מזכירה סיפור מרכזי של התעמולה הנאצית שמופץ עד היום, אבל מנסה לגמד אותו. העדות הזו שלה שמנסה להיות אגבית ומינורית היא קריטית גם לגבי תפקידה האישי במיניסטריון התעמולה וגם לגבי הסיפור עצמו. סיפור האונס ההמוני של נשים גרמניות בידי החיילים הרוסים, שכונו בעגה הנאצית "יודובולשביקים", מלה שברונהילדה פומסל איננה אומרת כמובן, היה המשך של סיפור אונס הנשים הגרמניות הבלונדיניות היפות בידי יהודים שחורים ומכוערים שנפרש בקביעות מעל דפי "דר שטירמר". זאת היתה בין השאר העבודה של ברונהילדה פומסל שהיא כל כך אהבה עם יוזף גבלס המטופח שאי אפשר היה לומר עליו מלה רעה ועל זה שילמו לה משכורת כמעט כפולה משל מזכירות, כי תעמולה זו לא הדפסה, ולה היתה הכי חשובה המחויבות, והיא היתה לגמרי נאמנה, וסמכו עליה. נתנו לה את התיק של האחים שול להפקיד בכספת ואמרו לה לא להסתכל בפנים, והיא היתה נאמנה ולא הסתכלה בפנים. היא מצטערת על האחים שול, מה הם כבר עשו, חילקו עלונים, בגלל זה הוציאו אותם להורג. כשעבדה במיניסטריון של גבלס שמרה את המחשבות האלה, אם היו לה אז כאלה, לעצמה. היא אמרת שהיתה פחדנית. החברה אוה רצתה לבוא לבקר אותה במיניסטריון התעמולה, אבל היא אמרה לה שלא תבוא. היא מספרת את זה כאילו דאגה לחברה היהודיה אוה, אבל כנראה שלא היה מועיל למעמדה במיניסטריון התעמולה של גבלס אם החברה היהודיה אוה היתה מגיעה לביקור. היא נסעה לבקר את אוה והוריה והביאה להם סיגריות, והתביישה שלא הביאה להם לחם, כי לא היה להם מה לאכול. מה מנע ממנה לבוא שוב ולהביא להם אוכל, או לתת להם כסף? זה לא היה מסכן אותה יותר מהביקור אצלם. האם החברה היהודיה אוה ביקשה מהחברה הגרמניה שלה שעבדה עם יוזף גבלס לעזור לה במשהו? ברונהילדה לא אומרת. יש משהו מרושע בקולה כשהיא מספרת שאמרה לאוה לא לבוא לבקר אותה במיניסטריון התעמולה. אחרי המלחמה אמרו לה שאוה מתה. אוה והוריה נשלחו לאושוויץ ונרצחו בשנת 1943. היא מצטערת, כי אוה, היא אומרת, היתה אחת משלנו. ג'ינג'ית כזאת, גבוהה ויפה. אפשר להבין שברונהילדה לא שבה לבקר את אוה. היא לא מספרת, אבל אני מנחשת שאוה ביקשה ממנה עזרה בביקור הזה. אפשר להבין שמלבד הסיגריות, אוה לא זכתה לקבל מחברתה ברונהילדה שום עזרה.
כמובן עדיף שהיא לא משקרת שהצילה יהודים, כמו שכל כך הרבה גרמנים משקרים. עדיף שהיא אומרת שהיתה פחדנית, ושטחית, וטיפשה, ואהבה הרבה כסף ובגדים יפים מפריס. אבל האם זה כל מה שהיתה? האם באמת הזדעזעה מנאום המלחמה הטוטאלית של גבלס, כשכבר התחילו להבין שגרמניה הולכת לקראת תבוסה? האם באמת מחאה לו כפיים רק מפני שקצין שישב מאחור אמר לה למחוא כפיים? האם באמת עשתה רק מה שאמרו לה? והרי איש לא הכריח אותה דוקא לעבוד ברדיו, ודוקא לעבוד אחר כך במיניסטריון התעמולה של גבלס. האם לא היה לה קשה, בתור אחת שנורא השתעממה מנאומים נאצים, ורק רצתה משכורת גדולה, להדפיס כל היום תעמולה נאצית? האם יש אדם שיכול להדפיס יום ולילה תעמולה נאצית מבלי להאמין בה? לנפח את מספר מקרי האונס, רק מעשרים לשלושים היא אומרת, לא מעשרים לעשרים אלף, תעמולה גרמנית שמעולם לא נפסקה עד עצם היום הזה, הסיפור על האונס ההמוני של נשים גרמניות בידי חיילים סובייטים. לחיילים הנאצים שלחמו בסטלינגרד שלח היטלר במקום מזון חביות של קונדומים. מה היטלר ידע על הצבא הנאצי שאחרים אינם רוצים לדעת. ברונהילדה פומסל אומרת שהרוסים לא היו הוגנים כלפיה, החזיקו אותה חמש שנים בכלא, והיא בסך הכל היתה מדפיסה במיניסטריון התעמולה של גבלס, בסך הכל מדפיסה של תעמולה נאצית, שבכלל נורא שיעממה אותה. אחד הבמאים של הסרט אמר שזו הבנאליזציה של הרוע, אשה שרוצה להרויח יותר כסף ועבודה יותר מעניינת ונרשמת בשביל זה למפלגה הנאצית והולכת לעבוד ברדיו הנאצי ואחר כך במיניסטריון התעמולה הנאצי, מה שלכשעצמו אומר שהיא היתה די טובה ברדיו הנאצי, מאד נאמנה, והיא אומרת לנו על עצמה שהיא היתה טיפשה ושטחית וצייתנית ופחדנית וחמדנית, את כל זה אין לה שום בעיה לומר לנו על עצמה, היא רק לא אומרת לנו דבר אחד, שהבמאים, שהם אנשים מאד טובים, אבל הם אוסטרים שרוצים לחשוב שכל הנאציזם היה בנאליזציה של הרוע, גם הם החמיצו. איך אוהבים את חנה ארנדט בגרמניה ובאוסטריה, היא כל כך קלעה למה שהם רוצים לחשוב על עצמם, לאיך שהם רוצים לתאר ומתארים את עצמם, והבמאים הנחמדים האלה, שנורא רוצים להילחם בימין הנאצי באוסטריה, גם הם שותפים לשקר המשותף הזה, של מה שברונהילדה לא אומרת, ואפילו מכחישה, ואני לא מתכוונת לזה שברונהילדה נשבעת שהיא לא ידעה שום דבר על רצח היהודים עד שחזרה מהכלא הסובייטי, היא עבדה שלוש שנים במיניסטריון התעמולה של גבלס ולא ידעה דבר על רצח היהודים, אבל לא לזה אני מתכוונת. אני מתכוונת לזה שברונהילדה פומסל לא אומרת לנו שהיא היתה נאצית, נאצית מושבעת, וששום דבר בחיים שלה לא היה בנאלי, לא שהיא נרשמה למפלגה הנאצית, ולא שהיא קיבלה עבודה ברדיו הנאצי, ולא שהיא עבדה שלוש שנים עם יוזף גבלס, שהיה אדם מאד מנומס, מאד אצילי, לבוש מאד יפה, עם ידיים מאד מטופחות, בטח הוא עשה כל יום מניקור, ובכל מקרה אי אפשר להגיד עליו שום מלה רעה. וכולם שם היו כל כך נחמדים, העבודה שם, במיניסטריון התעמולה של גבלס, כל כך נעמה לה, והיא כל כך הצטערה כשהמלחמה נגמרה וכולם התאבדו. היא לא אומרת לנו שהיא היתה נאצית מושבעת, שהיא האמינה במה שהיא הדפיסה במיניסטריון התעמולה של גבלס. היא אפילו מנסה לגרום לנו לחשוב את ההיפך הגמור, שהאידיאולוגיה הנאצית שהיא שירתה בצורה מאד לא בנאלית במשך כל ימי המשטר, ממש לא עניינה אותה. וזה הופך את כל הכנות המדומה של ברונהילדה פומסל לשקר, לשקר גדול מנשוא.