בריכות השחייה של ירושלים

בארצות אחרות קוראים להן מזרקות, או תעלות מים, או בריכות גן, ולרוב אמורים לראותן בלבד – המים שלהן מלאים כימיקלים, או סתם מלוכלכים, אבל בעיר העוני ירושלים, שכבר אין בה בריכות שחייה ציבוריות, וגם אילו היו, זה לא היה משנה דבר, הן משוש נפשם של הילדים. בזו שבכיכר צרפת רק הכלב שלי טובל, והאנשים מצלמים אותו כאילו היה מיצַג. אבל באלו שבגן העצמאות משתעשעים ילדים והשמחה רבה. יש ילדים ערבים ויש ילדים חרדים, כולם עדיין קטנים וההורים מניחים להם עדיין להינות, לרוץ בתחתוניהם ולטבול ולהתיז על עצמם ועל סביבתם. פעם הייתי אומרת להורים שהמים מטופלים ואסורים לשחייה, אבל במהרה הבנתי שיש שמחות שאסור לקלקל, ובפרט שמחת עניים. ישנם הספונטנים, אלה שבאים ונכנסים למים פשוט כך, רק חולצים את נעליהם ואולי מסירים גם את גרביהם, המהדרים מקפלים כמה קיפולים במכנסיים כדי שלא יירטבו, אבל במהרה הם מקפצים במים רטובים כליל, המכנסיים רטובים והחולצה רטובה ורטובות ארבע הכנפות שמשתלשלות מתחתיה, הציציות נמשכות מטה ממשקל המים, ורטובות השמלות והחצאיות והשיער נדבק לקרקפת, ומרגע לרגע הם נועזים יותר, ומתרוצצים, משפריצים מים זה על זה מבקבוק שהתרוקן, והקטנטנים רצים ברגליהם הגולמניות, נדחפים בין אחיהם הגדולים ומאושרים עד אין קץ. וישנם המאורגנים, כמו האמא שבאה עם להקת בנות בשמלות משובצות, שמתחתיהן ניגלו בגדי ים עטורי כוכבים, והן התפשטו ומרחו על עצמן קרם שיזוף, ורק האחות הגדולה נותרה לבושה ליד אמה והביטה בעצב מה באחיותיה הקטנות מקפצות במים, ומעט מתחתיהן ביים צלם חתונות כלה צעירה, כרע לרגליה ברך וצילם אותה קדה בהדרת כבוד, ידה האחת מרימה את כנף שמלתה והאחרת אוחזת בזר שושנים קטן, ושתי שושבינות מהודרות מאחוריה וגם אמה מתבוננת בנחת. לא רחוק היום שתשוב לכאן עם חבורת ילדים מקפצים, וכי לאן ילכו? לים של ירושלים? ואתמול טיילנו אל מזרקת האריות בגן בלומפילד, וגם בה רחצו ילדים רבים, ורצו מתחת לזרמי המים, היו שם משפחות חרדיות ומשפחות ערביות, אלה בכובעיהן על ראשן ואלה עטורות חיג'אב, שערת אשה לא נראתה, אבל הבנות הצעירות קפצו בחצאיותיהן ובכובעיהן למים, מותר לי לרוץ במים, קראה אחת מהן שבמהרה נרטבה כליל והתיישבה במים, והיו שם נערים שנהגו כמי שרגילים לבוא לשם, היו להם מין רובי מים שבהם הם התיזו מים על אחיהם וחבריהם, והם שיתפו גם את הילדות במשחקם, וכולם היו מרוצים ושמחים ואפילו לא צרחו בגלל הכלב הגדול שבא גם הוא להשתכשך מעט במים והסתפק בטבילה קצרה. אמרתי לאורחת שלי מניו יורק שירושלים נהיית יותר ויותר עצובה, שבגן הפעמון שפעם היה מלא משפחות יהודיות וערביות וילדיהן משתעשעים ביחד במתקני השעשועים, יש עכשיו רק משפחות ערביות והיהודים מדירים את רגליהם משם, ובגן השושנים שפעם שיחקו בו בצוותא יהודים וערבים, ובלילות הקיץ היו באים נערים ערביים לישון שם בשקי שינה ולעשן נרגילות, משחקים כעת רק יהודים, ובכלל חדלנו ללכת לשם בלילות כבר מזמן, מפחד קולות הנפץ העזים של הזיקוקים מהעיר העתיקה, וגם במזרקת האריות זמן רב ראיתי רק משפחות ערביות והיהודים שהירבו לבוא בשבתות ובערבי הקיץ נעלמו משם, והנה אתמול שוב ראיתי חרדים וערבים וילדיהם משתעשעים יחדיו, וביום חמישי נאספו ממול בגן הפעמון אלפים רבים במצעד הגאוה, טורים ארוכים ארוכים ובלתי נגמרים של בני אדם, והלב התרחב, ובינתיים הקיץ בעיצומו ואין מלחמה, כל כך פחדתי שתהיה מלחמה, אבל בינתיים רק השמש לוהטת ושלוה ירדה עלינו ועל העיר, ולעת עתה, לפחות לעת עתה, מותר להקשיב בנחת לצהלת ילדים מקפצים בחינם במזרקות ירושלים, ולשמוח בזול בשמחת עניים, שאין כשמחתה.