על שנאת נשים וצביעות

כשראיתי את תמונת העירום של איילת שקד התחלתי לבכות. לפני זה ראיתי את תמונת נעלי העקב של תרזה מיי וניקולה סטרג'ון, ראשות הממשלה של בריטניה וסקוטלנד, והרבה לפני זה שמעתי, ועדיין אני שומעת, את הדיבורים של דונלד טראמפ, וחשבתי שאני, בניגוד לבוחריו השחורים של אובמה, שהאמינו באמת שבחירתו תשנה בשבילם משהו, ועכשיו אינם יכולים עוד לשאת את אכזבתם ועלבונם, אני אינני נזקקת עוד לזמן נוסף כדי להבין שבחירתן של נשים בודדות למישרות רמות, ואפילו פתיחת יותר ויותר מישרות רמות בפני נשים, לא תשנה דבר בשביל רוב הנשים, שחייהן מורכבים מניצול, זילזול, ביזוי והשפלה. אפילו דניאל בן-סימון, שמספר בראיון מזעזע שמתפרסם במוסף "הארץ" הבוקר על היחס הגזעני המחריד שחוה מצד אנשי "הארץ", כשהוא רוצה ללעוג למסקנות של וועדת ביטון, הוא חוזר ושואל מי שמע על המשוררת פריחה בן-יוסף. כשרוצים להלעיג על משהו, כדאי תמיד לבחור באשה.

אפילו ממשלת גרמניה שרודפת אותי מזה עשרים וחמש שנה בגלל טענתי שהאנטישמיות והנאציזם מעולם לא נעלמו מגרמניה, ומהווים יסוד מהותי ומרכזי בשיח הציבורי הגרמני ובפעולות הממשלה הגרמנית, החל מהתמיכה בפירוק יוגוסלביה ועד איסור ברית-המילה שהוחלף בפיקוח ממשלתי גרמני על המוהלים היהודים "כדי שלא יתעללו בילדים", אפילו דוברי הממשלה הזאת התמקדו תמיד בשלוש טענות ביחס אלי: אחת, שאני לוקה בנפשי – שהרי נשים כידוע נוטות למחלות-נפש, שנייה, שאסור לתת לי במה כי אין לי הידע והכישורים לעסוק בתחומי מומחיותי (אשה היא לכל היותר "ילדה חכמה", לעולם לא מומחית בתחומה), ובעיקר העלו את השאלה: מי היא בכלל ומי בכלל מכיר אותה, כאילו זה רלוונטי למשהו, מלבד העובדה שכך נוהגים לדבר על נשים שאין רוצים ביקרן. גם רדיפה על רקע פוליטי מובהק מקבלת אופי סקסיסטי כשמדובר באשה.

אין טעם בכלל להתחיל להסביר לגבר עד כמה הציור הנדון של איילת שקד מבזה נשים, ושהדבר הנכון לעשות היה לסלק אותו לגמרי מהתצוגה. וכן, צודק הטוקבקיסט שהציע לעמוס שוקן שתצויר תמונת עירום של רעייתו, אם הוא כל כך מוקיר את חופש האמנות. צודק גם הטוקבקיסט שכתב שלו היתה זו תמונה של חנין זועבי, ואני מוסיפה – גם לו היתה זו תמונה של זהבה גלאון, שלא לדבר על אנגלה מרקל, היה עיתון "הארץ" יוצא מכליו לגנות את הצגתה בפומבי, ובצדק. וצודקת לגמרי אורית קמיר שההתגייסות הלוהטת של "הארץ" למען חופש הדיבור בעניין תמונת העירום של שקד נובעת אך ורק מהרצון לבזות יריבה פוליטית, שהיא גם אשה. אכן נשים תמיד צוירו בעירום, אבל רק נשים נחותות מעמד, שחקניות ודוגמניות שנחשבו ועדיין נחשבות בחוגים רבים לסוג של זונות. נשים רמות מעלה, אצילות, נסיכות ומלכות, צוירו תמיד במיטב מחלצותיהן. אמנות איננה ביטוי קדוש, אלא אחד הביטויים האנושיים. אין לה זכות לבזות אנשים יותר משיש זכות כזאת למי שכותב מאמר בעיתון או מתראיין לכלי תקשורת כלשהו. כבוד האדם הוא ערך שגובר על ערך חופש הביטוי, ובפרט כשלציור בעירום אין שום מימד ביקורתי מלבד ביזויה של אשה כאשה וכמי שמכהנת מטעם מפלגה דתית באופיה. וכן- מותר לצייר וגם לצלם בעירום אשה שמסכימה לכך, וגם אז הפצת הציור או הצילום והצגתו לראווה בפני הציבור הרחב תלויה בהסכמתה של האשה. העובדה שהגוף העירום מדומיין איננה מעלה ואיננה מורידה, כל עוד הפנים הם פניה של אשה מוכרת ומזוהה. הרי גם צייר שמצייר מודל יכול לטעון שהציור איננו תיאור מדויק ושהוא רק קיבל מהמודל השראה, ועדיין אם המצויר ניתן לזיהוי כאדם ספציפי, הצגת ציורו או צילומו בעירום ללא הסכמתו מהווים פגיעה שאסורה בחוק וגוברת על חופש הביטוי.

יולי תמיר ואורית קמיר שפירסמו מאמרי תגובה ב"הארץ" – אני כאמור אינני רשאית לפרסם מאמרים בעיתון בהוראת שגרירות גרמניה, וזו כמובן לא צנזורה פוליטית, כי צנזורה פוליטית זה רק כשמונעים פירסום שמתאים לדיעות ולאינטרסים של עמוס שוקן ופטרוניו הגרמנים – הקפידו לציין שדיעותיהן רחוקות מאלה של איילת שקד. זו כמובן אמירה לא מדויקת, שנובעת מהתפיסה המוטעית המשותפת להן ולעיתון "הארץ", שלפיה הנושא היחיד שיש לו משמעות בדיון הציבורי הוא היחס הישראלי לפלשתינים. התפיסה הזו איננה מנותקת מיחסו של "הארץ" לנשים, וגדעון לוי אף נהג לטעון במפורש שהנשים וההומוסקסואלים צריכים לחכות עם המאבק על זכויותיהם עד שתיפתר הבעיה הפלשתינית שהיא לטענתו הבעיה החשובה ביותר ורק בה ראוי לעסוק. הוא החזיק בגישה זו עד ששנוא נפשו משה קצב נאשם באונס, מה שהפך את לוי בן-לילה לפמיניסט מושבע. ב"הארץ" הכל אישי והכל אינטרסנטי, אבל בכל מקרה אין לאיש זכות למנוע מזולתו להילחם למען זכויותיו. לנשים בישראל, שמעמדן האישי כפוף לחקיקה דתית ארכאית שעלולה לכפות עליהן עגינות, סירוב גט ואיסור נישואין, יש בעיות לא פחות קשות ודחופות מהבעיה הפלשתינית. אני אסירת תודה לאיילת שקד שנלחמת באומץ במאמציהם של גילה גמליאל ויואב קיש לבטל את חזקת הגיל הרך, מה שיביא אסון על האמהות הגרושות, שהן הקבוצה החלשה ביותר באוכלוסיה. אני מוקירה אותה מאד על כך שאמרה לגילה גמליאל, שלא התביישה לדבר על שיוויון כאשר היא נלחמת לבטל את הסעיף היחיד שמגן מעט על אמהות וילדים מדרקוניות חוקי הדת שהן כפופות להם, שאותם היא דוקא מבקשת להותיר על כנם, שיש עוד עניינים שצריך לטפל בהם, מלבד ביטול חזקת הגיל הרך, ואני מתפללת שהיא תצליח לעצור את הפגיעה הנוספת והקטלנית הזאת בנשים שכפי שקראתי בתקשורת מוּנעת מהתפקדות ארגוני גברים לליכוד. ואוי, איילת שקד גם העבירה חוק נגד העמותות המקבלות מימון זר. אלה שבאמצעותן מממנת למשל ממשלת גרמניה גופים שמונעים מאנשים שאינם חביבים על ממשלת גרמניה, למשל אני, למצוא אצלם תעסוקה או במה. באמת חוק נורא לאינטרסים של ממשלת גרמניה. אבל למה בדיוק הוא צריך להפריע לי?