על קבר אחי

היום כ"ה בתמוז, התאריך העברי למות אחי, חשבתי תחילה שנעלה לקבר היום, אבל היה כך וכך ועלינו לפני שבוע, סמוך לתאריך הלועזי, וחשבתי כמה יפה המקום הזה, בעין כרמל, שאחי בעצמו בחר להיקבר בו, כשאמרו לו שימיו ספורים, עם מטעי הבננות והשדות שמשתרעים עד האופק, וצר לי רק שזה כל כך רחוק מירושלים ואני לא יכולה לבוא לעתים קרובות. אני חושבת הרבה על משמעות הקבר, ועל המשמעות שאנחנו מייחסים לגוף אחרי המות, ולמקום שבו הגוף נמצא, שגם אחרי המות הגוף והמקום שבו הוא נמצא הם כל כך משמעותיים בשבילנו, למרות שהמת נמצא בעיקר אצלנו בזיכרון, ובזיכרון שלנו הוא תמיד יישאר חי כל עוד אנחנו נחיה, והזיכרון שלנו הוא בכל מקום שבו אנחנו נמצאים, ובכל זאת אנחנו מרגישים אחרת ליד הקבר, כאילו שכשאנחנו נמצאים במקום שבו נקבר גופו של המת, המת קרוב אלינו יותר, כי אנחנו תמיד מודדים קירבה במדדים של מרחק, וכאילו הקבר והמצבה הם מעין תחליף בשבילנו לגופו של המת, אפשר לחבק את המצבה ולנשק אותה, למרות שהיא קרה, כאילו היא היתה שמיכה שבתוכה עטוף גופו של המת, היא מאפשרת לנו לגעת במשהו שמדמה את גופו של המת, ואפילו אנשים שמבקשים לשרוף את הגופה שלהם מבקשים לפזר את האפר במקומות שהם אהבו ושהיו יקרים להם. בזמן האחרון חשבתי הרבה על שריפת גופות שאולי זה פיתרון עדיף, למרות שזה מנוגד לחוקי היהדות, שמאד מקפידים שמעפר באת ואל עפר תשוב, שיש בזה גם משהו יפה שאומר שגם במותנו אנחנו חלק ממעגל החיים. הייתי רוצה להיקבר במקום יפה, למרות שזה לא צריך להיות אכפת לי אחרי המות, תמיד מאד הערצתי את דיוגנס שכשנטה למות שאלו אותו תלמידיו אם לשלוח את גופתו לקבורה בעיר מולדתו והוא רק החוה תנועת ביטול בידו ואמר שלא יטרחו, כי מכל מקום יורדים שאולה, ואולי הוא רצה לומר בכך שרק הנפש חשובה ולא הגוף, אבל הנפש היא משהו שאנחנו מרגישים בקיומו אבל לא יכולים למקם אותו במרחב או לאחוז בו, והגוף הוא מה שממשי בשבילנו, ואנחנו כן מוטרדים ממה שיקרה איתו אחרי שנמות, וחשוב לנו שאהובינו יבואו לקבר שלנו ויכסו אותו בפרחים, כי פרחים הם משהו חי ויפה שמסמל את יופיים של החיים וגם את קוצר ימינו, כי הם עתידים במהרה לנבול, למרות שרובינו מתקיימים עלי אדמות זמן משמעותי וזוכים לעשות הרבה דברים. כשאני באה לקבר של אחי אני משתדלת להתלבש יפה וגם היום לבשתי את החולצה בצבע תכלת, שזו החולצה הבהירה האחרונה שנשארה לי, כי אחי לא אהב שלבשתי כמעט תמיד שחורים, הוא רצה שאתלבש בבגדים צבעוניים, במיוחד הוא אהב את החולצה עם הדפסי המומינים, ואמר לי שתמיד אלבש אותה כשאבוא אליו, ובאמת לבשתי אותה כשנסעתי אליו עד שנהיה בה חור, ואז עשיתי לי חולצה חדשה עם הדפס של עוגיפלצת שמאד קיויתי להצחיק בו את אחי, אבל הוא כבר לא היה מסוגל לצחוק, והוא כל כך אהב לצחוק, ואהב בדיחות וקומיקס וסרטי אנימציה, והוא תיכנן לכתוב על שימוש בהומור להתמודדות עם זכר השואה אבל כבר לא הספיק. המון דברים שהוא רצה לעשות הוא לא הספיק, אבל בכל זאת הוא היה בן-אדם שהספיק לעשות המון דברים ולהשאיר המון דברים אחריו והמון זיכרונות, רק שכשאני חושבת עליו אני רוב הזמן רואה אותו לנגד עיני חולה מאד בכורסת חוליו ואחר כך שכוב במיטה ועיניו עצומות ואני מנסה לדבר אליו אבל כבר לא יודעת אם הוא באמת שומע אותי, פעם כשדיברתי אליו התגלגלה לו מהעין דמעה גדולה ונזלה על הלחי, ואני הייתי רוצה שכמו באגדות הדמעה הזאת תהפוך ליהלום גדול, אבל היא היתה רק דמעה אנושית ונזלה על הלחי והתייבשה, הזיכרונות שלי מאחי הם ברובם עצובים, ואם אני מנסה להיזכר בדברים שמחים אני צריכה בעיקר להרחיק לילדות, כשהוא היה ילד קטן ושובב מאד ותמיד קרו לנו דברים כאלה, כמו כששיחקנו במגרש הריק ליד הבית בבור של סיד שמצאנו שם והתכסינו סיד, ואמא שלנו נבהלה והפשיטה אותנו ורחצה אותנו שלא יהיו לנו כוויות מהסיד, אני חושבת שלא קרה לנו משהו רע מהסיד, וגם לא מהחול שאחי אכל פעם כשסידרתי ארוחת ערב בחצר של חבר והנחתי לפני כולם צלחות מלאות חול והיינו אמורים לאכול בכאילו אבל אחי שהיה קטן מאיתנו בשלוש שנים אכל את החול באמת, והאמא של החבר יצאה לחצר ונבהלה ולקחה את אחי על הידיים ושטפה לו את הפה בהמון מים וכעסה עלינו, ויותר לא עשינו ארוחות של חול. כל מיני זיכרונות טפשיים יש לי מהתקופה שהיינו ילדים קטנים וגרנו בחדרה שעוד היתה מלאה חולות, וזה היה נורא מזמן כשעוד לא יכולנו אפילו לדמיין מה שיקרה לנו בחיים ואיזה מין אנשים מבוגרים נהיה, עוד רציתי להיות רקדנית בחצאית תחרה ורודה ונעלי אצבע מוזהבות, עכשיו זה נשמע כל כך מצחיק, ובכל זאת הזיכרונות הרחוקים מהילדות גורמים לי עכשיו יותר עצב מצחוק, לפחות אם הייתי בטוחה שהיו לאחי חיים טובים, אבל עם המחלה שלו התמוטטו לי כל הוודאויות, נשארה רק האהבה שלו לחיים, הרצון שלו לחיות שלא היה די בו כדי שיוכל להמשיך לחיות.