אתמול ראיתי לראשונה בסינמטק תל-אביב את סרטו של שגיא ברונשטיין "הסיפור האחרון של קפקא" שאני משתתפת בו, ואני עדיין מאד נרגשת. תמיד מוזר לי לראות ולשמוע את עצמי מוקלטת, אבל על מסך גדול ההרגשה מוזרה במיוחד. זהו סרט קצר של שעה, שיוקרן עוד פעמיים השבוע במסגרת פסטיבל דוקאביב על מסך גדול, ובשבת יוקרן בערוץ 2 בטלויזיה, והוא סרט מאד מותח וגם מצחיק מאד, למרות שסיפור גלגולם של כתבי היד של קפקא הוא סיפור מאד עצוב, שגובה ממני הרבה כאב לב והרבה דמעות. אהבתי במיוחד את הצילומים הפיוטיים היפהפיים של חיפושיות וחלזונות, שמתכתבים יפה עם יצירותיו של קפקא, ואת שזירתו של הסיפור "לפני החוק" בתוך הסרט, והכרתי לראשונה פנים אל פנים כמה דמויות שמעורבות בסיפור, שכמובן מסופר בסרט רק על קצה המזלג, כי הוא סיפור ארוך וסבוך כל כך, שאפילו שעות רבות לא יספיקו לספר את כולו. אחת הדמויות האלה, שכבר פגשתי לרגע קט בכתבתו של ציון ננוס בערוץ 2 על הסרט שכתבתי עליה כאן:
וכעת ראיתי אותו ב"חדר עבודתו הצנוע" שדומה לספרייה של לואי ה-14, במעין ארמון שנשקף אל נהר הריין, הוא Heribert Tenschert, אספן ובעל בית המסחר בכתבי יד Antiquariat Bibermuehle, שזו כתובת אתר האינטרנט שלו:
בסרט סיפר טנשרט סיפור שכזה: הוא שמע על מכירת כתב היד של "המשפט" לקפקא בבית המכירות סות'בי בלונדון, הבין שזו הזדמנות של פעם בחיים והחליט לקנותו. לדבריו הוא קנה את כתב היד של "המשפט" לקפקא במכירה המפורסמת בבית המכירות סות'בי בלונדון במיליון לירות שטרלינג עבור עצמו, והחזיק בו שלושה שבועות, ואז פנו אליו אנשי ארכיון מרבאך, ארכיון הספרות הגרמני, וביקשו ממנו להעביר לרשותם את כתב היד לצורך המהדורה הביקורתית, והוא מכר להם איפוא את כתב היד בדיוק באותו סכום שבו קנה אותו במכירה הפומבית, ולדבריו הוא מצר על כך שהסכים לבקשת ארכיון מרבאך ולא שמר את כתב היד אצלו.
אבל בכתבתו של ויקטור לוי בעיתון חדשות מיום ה-25 בנובמבר 1988 מופיע סיפור שונה:
"וכאשר המספר 1,000,000 ליש"ט ריצד על הלוח האלקטרוני, הפך האולם למרקחה, וכל התקשורת עטה על האיש אשר העלה באצבעו את ערך הסחורה לשבע ספרות והניף את ידיו בשמחה לאחר הזכייה הגדולה. האריברט טנשרט, זהו שמו, ברח על נפשו אל פרוזדורי "סות'בי", אולם פעולות איגוף מהירות של צוותי טלוויזיה רבים ועיתונאים המנופפים ברשמי-קול, דחקו אותו אל הפינה והפכו אותו קרבן לחקירת שתי וערב. מי אתה? – היתה השאלה אשר הפרידה בינו לבין חניקה סופית. עבור מי רכשת זאת? – זרקו הכל אל המסכן אשר כמעט וטוגן חיים באור זרקורי המצלמות.
כך הגיעה לסיומה הפרשה המופלאה של "המשפט", אותו ספר מפורסם של פרנץ קפקא, אשר נולד בפראג, ערך חניית ביניים ארוכה בתל-אביב, נדד מכספת אחת לשנייה באירופה, מצא את דרכו ללונדון, והחל מן החודש הבא יגיע אל מנוחתו ונחלתו במדינה בשפתה הוא נכתב – גרמניה. היתה זו ממשלת בון אשר ציוותה על אותו סוחר עתיקות טנשרט לרכוש עבורה את כתב היד בכל מחיר, כמעט."
והפיסקה החותמת את מאמרו של ויקטור לוי מספרת כך:
"האריברט טנשרט סיפר אחר כך כי המחברת המקושקשת הזאת תוצב במכון הספרות המודרנית בעיר מרבאך אשר ליד שטוטגרט. הזוכה המאושר סבור היה כי הניח את ידו על מציאה. ממשלתו ייפתה את כוחו להוציא מכיסה עד סכום של 2.3 מיליון ליש"ט. קפקא, כזכור, הלך לעולמו כאשר כותנתו היא כמעט רכושו היחיד."
מדוע כאשר התראיין כעת לסרטו של שגיא ברונשטיין, הסתיר טנשרט את העובדה שקנה את "המשפט" במכירה הפומבית בשנת 1988 מטעמה של ממשלת גרמניה, שהיתה מוכנה לשלם מחיר מופקע כדי לשים את ידה על כתב היד החשוב ביותר של פרנץ קפקא? האם הלהיטות הזו של ממשלת גרמניה לכתבי היד של הסופר היהודי פרגאי, שכבר בשנת 1935 מיהרו הנאצים לכלול אותו ואת ידידו מכס ברוד ב"רשימת הסופרים המזיקים והבלתי רצויים לרייך" עלולה שלא להיראות טוב כעת, כאשר מתנהל בתל-אביב משפט על עזבונו של מכס ברוד שבו נותרו עדיין, למרות ההברחות והמכירות, אוטוגרפים רבים של פרנץ קפקא?
בעניין אחר נותר טנשרט נאמן לעמדתו: כאז כן עתה הוא טוען שקפקא איננו סופר יהודי ואף לא צ'כי, אלא סופר גרמני שכתב בשפה הגרמנית ולכן צריכים כתביו להיות בגרמניה. הד לדבריו עולה גם מכתבתו של ויקטור לוי:
"במדינה בשפתה הוא נכתב – גרמניה". זו טעות. המדינה שבשפתה נכתב "המשפט" של קפקא איננה גרמניה אלא קיסרות אוסטרו-הונגריה שהתקיימה עד תום מלחמת העולם הראשונה ושלטה גם בצ'כיה. שפתה של הקיסרות היתה השפה הגרמנית בניב האוסטרי, אך היא לא היתה חלק מגרמניה, אלא אם כן מקבלים את השקפת עולמו של מר אדולף היטלר. קפקא היה יהודי, צ'כי ואוסטרו-הונגרי בסדר זה. הוא לא היה גרמני.
פרטים נוספים על אחורי הקלעים של המכירה הפומבית הופיעו בכתבתה של שוש אביגל בעיתון חדשות ביום ה-24 בפברואר 1989:
"כשהיכה הכרוז בפטישו וקרא: "נמכר", הופיע הסכום 1,000,000 ליש"ט על הצג ומריאנה שטיינר נשמה לרווחה. הסכנה חלפה. לונדון, 7 בנובמבר 1988. אולם בית המכירות של סותביס הומה מפה לפה. כל העניין ארך בקושי שתי דקות. כתב היד החשוב ביותר של יצירת ספרות במאה ה-20, "המשפט" של פרנץ קפקא, היחיד מכל כתבי קפקא שנותר בידי אדם פרטי, הגיע לידיים בטוחות ולא נפל בידי ספקולנטים אסקצנטריים מטקסס או מסעודיה. אמנם הידייים ידי גרמנים, אבל ספריית מרבאך, שזכתה בכתב היד הנדיר, היא מקצועית וציבורית. סוף-סוף יוכל כל מי שירצה בכך לעיין בכתב-היד המקורי שהוסתר מעין הציבור עד היום, סוף-סוף אפשר יהיה להשלים את הוצאת כל כתבי הביקורתית והמהימנה.
מריאנה שטיינר, בת אחותו של קפקא המתגוררת בלונדון, פעלה מאחורי הקלעים למנוע את מכירת כתב-היד למי שהיא מכנה "גורמים בלתי אחראיים". שטיינר, בעלת הזכויות על כתבי קפקא, אשה נעימה כבת שבעים, היא בתה של ואלרי, אחותו של של קפקא, שנספתה באושוויץ כמו שתי אחיותיו האחרות אלי ואוטה. שטיינר איננה מאמינה במכירת כתבי יד תמורת כסף, למרות שאיננה עשירה במיוחד, חשוב לה שהם יישמרו ביחד במקום מכובד, שיועמדו לרשות הציבור ללימוד ולמחקר ושההוצאה המדעית תושלם. את אלו שהיו ברשותה ושנמסרו לה על ידי מכס ברוד תרמה ללא תמורה לספריית בודליין שבאוניברסיטת אוקספורד עוד ב-1961. היו שם "הטירה", "הגלגול" ו"אמריקה" [הנעדר], רק כתב היד של "המשפט" לא היה ביניהם. "המשפט", יצירת המופת הבלתי גמורה של קפקא, התגלגל לו בנתיבות עקלקלות עד שנחת בחיק הגרמנים.
בית המכירות הפומביות סותביס לא מסגיר את זהות המוכרים, אך שטיינר נאותה בשמחה למסור מידע זה: אסתר-אילזה הופה, האשה ההיא מתל-אביב, מי שהיתה מזכירתו וידידתו האישית של מכס ברוד והיורשת היחידה של כל עזבונו. כששוחחתי עימה השבוע היתה השעה בלונדון שבע בבוקר, אבל שטיינר היתה עירנית מאד ברגע שהוזכר שמה של הגברת מתל-אביב. ניתן היה לחוש במשקעים של טינה ישנה בדבריה המאופקים. "צריך להיות זהירים," אמרה, "עדיין יש לה חומר..." מה בדיוק? לא ברור. אולי מכתבים, לבטח רישומים מעשה ידי קפקא. איך ידעה את זהות המוכרים? אין ספק בעניין, טוענת מריאנה שטיינר. סר מלקולם פייזלי, אחד העורכים של המהדורה הביקורתית של כתבי קפקא באוקספורד, התכתב עם גברת הופה בתל-אביב וביקש את רשותה לעיין בכתב-היד של "המשפט" והיא אמרה לו בפירשו שהיא עומדת למכור. זה היה חודשיים לפני המכירה. "היה לה הסכם איתי שעליה להרשות לכל מי שיפנה אליה לעיין בכתב היד של "המשפט"...
בעבר שקלה שטיינר לנקוט פעולה משפטית כנגד הופה ומכירותיה, אך היא מסרבת לדבר על כך מחשש פן יבולע לכתבי היד שעוד נותרו בגנזך הופה הפרטי או פן יגיעו הדברים לשלטונות צ'כיה, שם מתגוררים עדיין צאצאיה של אחת משלוש האחיות לבית קפקא."
את שתי הכתבות מעיתון חדשות מצאתי בתיק חסוי של גנזך המדינה שגנז המדינה ד"ר יהושע פרוינדליך הואיל לפתוח לציבור לבקשתי, וכעת הכל יכולים לעיין בו.
למען הדיוק, אחיותיו של קפקא גבריאלה (אלי) הרמן וואלרי (ואלי) פולק נרצחו עם בעליהן היהודיים וחלק מילדיהן בחלמנו. האחות הצעירה אוטיליה (אוטלה) נשלחה לאושוויץ ונרצחה לאחר שהתגרשה מבעלה הצ'כי. שתי בנותיה ורה והלנה נשארו בפראג עם אביהן וניצלו. מריאנה שטיינר, בתה של ואלרי, וגרטי קאופמן, בתה של גבריאלה, נמלטו למערב לפני המלחמה וניצלו, וכך שרדו ממשפחת קפקא כולה ארבע אחייניות, שהן וצאצאיהן הינם בעיניי היורשים היחידים של פרנץ קפקא, לא מכס ברוד ולא אסתר הופה.
הבאתי את הקטע הארוך מתוך כתבתה של שוש אביגל גם מפני שאתמול, אחרי הקרנת הסרט, דיברו איתי צופים ושאלו אותי על האחייניות שלכאורה ויתרו על רכושן. אמרתי להן שזה לא מדויק ושהסיפור הרבה יותר מסובך, והוא אכן מאד מסובך. מכס ברוד הסתיר את "המשפט" מן החוקרים, שכן חוקרים שונים של יצירת קפקא מתחו ביקורת נוקבת על אופן עריכתו את כתב היד לדפוס, והוא לא הסכים לאפשר עיון בכתב היד לצורך מחקר והוצאת מהדורה ביקורתית. מכס ברוד נפטר בשנת 1968 והניח לאסתר הופה את ירושתו. הוא הורה לה להעביר את העיזבון לספרייה הלאומית בירושלים או לספרייה העירונית בתל-אביב או לארכיון אחר, אבל הותיר בידיה סמכויות נרחבות להחליט אחרת לגבי כתבי יד מסוימים, זאת במטרה שתמנע מהדורה ביקורתית של "המשפט" שתשנה את האופן שבו ערך הוא עצמו את כתב היד. אסתר הופה המשיכה למנוע מיורשי קפקא להתקין מהדורה מדעית של כתב היד במשך עשרים שנה ממותו של מכס ברוד, ואז בשנת 1988 אורגנה המכירה, כדי להוציא מידיה של אסתר הופה את כתב היד, אך רק ממשלת גרמניה, זו שהשלדים בארונה רבים במיוחד, הסכימה לשלם את הסכום הענק, שככל הידוע לי נקבע מראש. המכירה הפומבית היתה הצגה, וממשלת גרמניה שלחה יותר ממציע אחד כדי שיתחרו זה בזה ויסלקו את כל המציעים האחרים.
כפי שסיפרה בראיון לאחר המכירה, חלומה של מריאנה שטיינר היה לרכז את כל כתבי היד של קפקא בספרייה הבודליאנית באוקספורד, אבל חמדנותה של אסתר הופה מנעה את הגשמת חלומה זה. עם זאת היא שמחה שכתב היד יצא מידיה של הופה ולו גם לארכיון מרבאך, מאחר שהוא מוסד מחקר פתוח לחוקרים וסטודנטים, ומכירת כתב היד לארכיון מרבאך איפשרה לסר מלקולם פייזלי לסיים סופסוף את המהדורה המדעית של כל כתבי קפקא. מריאנה שטיינר כבר איננה בחיים, אך גם יורשיה חוששים עדיין לריב עם בנותיה של אסתר הופה, כל עוד הן מחזיקות בכתבי יד וציורים של קפקא. הם חוששים גם מעימות עם ארכיון מרבאך, ששיתוף הפעולה שלו נחוץ בהוצאה המדעית של כתבי קפקא ובכל פרוייקט של מחקר קפקא. לכן הם מעדיפים לעמוד מן הצד ולא להתערב בסכסוכים המשפטיים. אין חייבים להסכים עם גישתם, אבל אי אפשר שלא להבין אותה.
ומנין ידעה מריאנה שטיינר שכתב היד של המשפט נמצא אצל אסתר הופה? היא ידעה זאת שנים רבות לפני אותה מכירה. בין המסמכים שהוצגו לבית המשפט בתל-אביב לפני שנה היה גם מכתב ששלח לה מכס ברוד ביום ה-2 באפריל 1952, בתשובה לבקשתה לקבל ממנו את כתבי היד של פרנץ קפקא, שנמצאו מאז 1940 בכספת של המו"ל זלמן שוקן בירושלים. כך כתב לה ברוד באותו מכתב:
העתק (אגרת אויר, כתב-יד)
2 באפריל 1952
גברת שטיינר היקרה,
אני מקוה שקיבלת את מכתבי מן ה-10 במרס ושלחת להוצאת שוקן הוראות כרצונך בנוגע לשאלה של Csl. Div. a Lit. Jednatelstvi.
כעת, בנוכחות פקיד של ההוצאה, פתחתי את ארכיון קפקא בספריית שוקן ומצאתי הכל מסודר למופת. כאן אני מוסר לך כעת את רשימת המצאי שביקשת מזמן.
1. יומנים וכו' (מצ"ב רשימה).
כתבתי לך מחדש על האופרה על המשפט של קפקא. ההוצאה נתנה היתר תוך הפרת חוזה. אין לי בכלל זמן, לכן אני משאיר את זה בינתיים תלוי ועומד.
בבקשה התקשרי לזנהאוס בעניין אריך הלר.
מהמספרים הנזכרים 2, 4 ו9ב הם בבעלותי, 13, 14, 27-22 אינם שייכים לעזבון קפקא, אלא אני עצמי הפקדתי אותם שם זמנית. כל השאר שייך ליורשי קפקא.
שלך, מכס ברוד
ד"ר מכס ברוד
העתק של ארכיון קפקא בספריית שוקן, ירושלים
1. יומנים בקווארטו, 13 פריטים
2. מכתב לאב
3. אמריקה
4. המשפט
5. הטירה
6. יומני מסע, ויומן על פי ימי ויימאר
7. שומר הקבר (מערכה אחת)
8. בלומנפלד (סיפור)
9. הבנין
תיאור של מאבק (טיוטה והעתק לנקי של קפקא)
10. ראשית סיפור הכלב
11. אפוריזמים "הוא"
12. תרגילים בעברית
13. זכרונותי הפרטיים מקפקא
14. מכתבי קפקא לברוד
15. אפוריזמים
יוזפינה, סיפור
הגברת הקטנה, סיפור
אותו הדבר בצילום
16. פרגמנטים (מסודרים)
17. פרגמנטים (שסידרתי מאוחר יותר)
18. פרגמנטים משנת 1920
19. שלוש מחברות חומות עם פרגמנטים ונובלות (ביניהן "אמן הרעב" ו"מחקריו של כלב")
20. פרגמנטים, מחברת קווארטו שחורה
21. מחברת כחולה עם רשימות
22. -27 מזכרות פרטיות של ברוד מקפקא, ביקורות שלי על קפקא, התכתבויות בנוגע להוצאה לאור עם הוצאות ומבקרים וכיו"ב.
28. 8 מחברות אוקטבו כחולות
ד"ר מכס ברוד
קל לראות מהשוואת המספרים ברשימה שברוד תבע לעצמו בעלות על כתבי היד של המכתב לאב, המשפט ותיאור של מאבק. מבלי לומר על כך למריאנה שטיינר ולו מלה, באותו יום עצמו שבו כתב לאחייניתו של קפקא מכתב זה, כתב מכס ברוד מכתב לאסתר הופה, שבו הוריש לה כחלק מעזבונו את כתבי היד של קפקא שלטענתו היו בבעלותו, כדי שצאצאי משפחת קפקא לא יוכלו לקבל אותם גם לאחר מותו.
