בימים שלפני יום העצמאות התכניות מתמלאות בסיפורי גבורה ושכול והרווחים שבין התכניות מתמלאים בפרסומות לבשר. נתחים אדומים של בשר בקר או נתחי כבש שמנוניים, ארוזים בחבילות או נחים על מדף או נצלים על פחמים ומעלים עשן וקורמים קרום פריך וורדרד. דוקא הציפור הלאומית שממנה ניזון עם ישראל ברוב ימות השנה, העוף הקפוא נטול הראש, נעדרת מן הפרסומות, ורק בשר הבקר והצאן מככבים בהן, כמו שנאמר אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה, מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח וערכו עצים על האש: וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים את הראש ואת הפדר על העצים אשר על האש אשר על המזבח. ויאמר הנה האש והעצים ואיה השה לעולה, ויאמר אברהם אלהים יראה לו השה לעולה, בני. השה לעולה בני, בעברית אומרים בשר תותחים ובגרמנית אומרים Kanonenfutter, מספוא תותחים, כי כל הבשר חציר וכל חסדו כציץ השדה. עשרה בקר בריאים ועשרים בקר רעי ומאה צאן לבד מאיל וצבי ויחמור וברבורים אבוסים: למה לי רוב זבחיכם יאמר ה' שבעתי עולות אילים וחלב מריאים ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי: ויקרא ה' צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה ולחגור שק: והנה ששון ושמחה הרוג בקר ושחוט צאן, אכול בשר ושתות יין, אכול ושתו כי מחר נמות. מה לששון ושמחה אצל הרוג בקר ושחוט צאן, מה לששון ושמחה אצל הרוג ושחוט, מה להרוג ושחוט אצל ששון ושמחה, אכול בשר ושתות יין, אכול ושתו כי מחר נמות. עת ספוד ועת רקוד, עת מלחמה ועת שלום. כי מקרה בני האדם ומקרה הבהמה ומקרה אחד להם, כמות זה כן מות זה ורוח אחד לכל ומותר האדם מן הבהמה אין.
פרנץ קפקא/ כלאיים
יש לי חיה מיוחדת, חציה חתלתול, חציה טלה. זו ירושה מקניינו של אבי, אבל היא התפתחה לראשונה רק בזמני. קודם לכן זה היה הרבה יותר טלה מחתלתול. אבל כעת יש בו בה במידה משניהם. מן החתול ראש וטפרים, מן הטלה גודל ודמות, ומשניהם העיניים, שהינן מנצנצות ופראיות, שער הפרוה, שהינו רך ומכסה אותו בקושי, התנועות, אם ינתר ואם יחמוק. בשמש על אדן החלון הוא מתעגל ונוהם, באחו הוא רץ כמטורף ובקושי אפשר לתופסו. מחתולים הוא בורח, טלאים הוא רוצה לתקוף. בליל ירח הוא מעדיף לעשות את דרכו על המרזב, לילל איננו יכול ומחולדות הוא נרתע. ליד הלול הוא יכול לארוב שעות, אבל מעולם לא ניצל עדיין הזדמנות לטבוח.
אני מאכיל אותו בחלב מתוק, זה הטוב ביותר בשבילו. בלגימות ארוכות הוא יונק אותו פנימה אל קרבו מעל לשיני חיית הטרף שלו. כמובן זה מחזה נפלא עבור ילדים. ביום ראשון לפני הצהריים שעת הביקור. אני מחזיק את החיה בחיקי והילדים מכל השכונה עומדים מסביבי.
אז הם מציגים את השאלות הנפלאות ביותר, שאיש אינו יכול לענות עליהן: מדוע יש רק חיה אחת שכזאת, מדוע היא דוקא אצלי, האם היתה חיה שכזאת לפניו ואיך תהיה אחרי מותו, האם הוא חש בודד, מדוע אין לו גור, איך קוראים לו וכן הלאה.
אינני טורח לענות, אלא מסתפק בכך שאני מראה, ללא הסברים נוספים, מה שיש לי. לפעמים מביאים עמם הילדים חתולים, פעם הביאו אפילו שני טלאים. אבל למרות ציפיותיהם לא היו מחוות היכרות. החיות צפו זו בזו בשלוה בעיני החיה שלהן וברור היה שזו כזו רואות את הווית זולתן כעובדה אלוהית.
בחיקי לא ידעה החיה פחד או תשוקת מירדף. כשהיא מתרפקת עליי היא חשה את עצמה הכי טוב. היא דבקה במשפחה שגידלה אותה. אמנם אין זו איזו נאמנות יוצאת דופן, אלא יצר נכון של חיה, שאמנם יש לה על פני האדמה אינספור מחותנים, אבל אולי אף לא שאר בשר אחד, ולכן החסות שמצאה אצלנו קדושה עבורה.
לעתים אני אנוס לצחוק, כאשר הוא מרחרח אותי, מתפתל בין רגליי ומסרב להיפרד ממני. לא די בכך שהינו טלה וחתול, הוא כמעט רוצה גם להיות כלב. – לפעמים כאשר אני, כפי שיכול לקרות לכל אחד, לא יכולתי למצוא עוד מוצא בעסקיי ובכל מה שקשור אליהם, ורציתי להניח לכל להתמוטט, ובכזה מצב שכבתי בבית בכסא הנדנדה, כשהחיה בחיקי, נטפו שם, כאשר הסתכלתי במקרה למטה, משערות הזקן הענקיות שלו דמעות. – האם היו שלי? האם היו שלו? - האם לחתול בעל נפש טלה זה היתה גם שאיפת כבוד אנושית? – לא ירשתי הרבה מאבי, אבל ירושה זו אינה זזה ממני.
יש בו שני מיני אי שקט, מן החתול ומן הטלה, שונים כפי שהינם. לכן עורו צר עליו. – לפעמים הוא קופץ על הכורסה לידי, משעין את רגליו הקדמיות על כתפיי ומגיש את פיו אל אוזני. זה נראה כאילו אמר לי משהו, ובעצם הוא מתכופף אז קדימה ומביט בפניי, כדי לראות איזה רושם עשו עליי דבריו, וכדי לרצותו אני מעמיד פנים שהבנתי משהו ומהנהן. – אז הוא קופץ לרצפה ומרקד סביב.
אולי סכין הקצב היה מביא לחיה זו גאולה, שבהיותה ירושה אני נאלץ לסרב לכך. היא אנוסה לפיכך להמתין, עד שרוחה תיפח מעצמה, גם אם לפעמים היא מביטה בי בעיני אדם נבונות, שדורשות לעשות את הדבר הנבון.
הערות:
הסיפור "כלאיים", במקור Eine Kreuzung, נמצא במחברת האוקטבו הרביעית, עם הכותרת שנתן קפקא עצמו. כאן תירגמתי על פי הנוסח שערך פאול ראבה לפירסום ב-1970, ופורסם מחדש ב-2008 בכל כתבי קפקא בכרך אחד של הוצאת Suhrkamp. התרגומים בבלוג הם שלי מהמקור אם לא צוין אחרת.
תרגום שלם לעברית של מחברות האוקטבו שהתקין פרופ' שמעון זנדבנק התפרסם בעברית בהוצאת עם עובד בכמה מהדורות. מחברות האוקטבו נמצאות מאז שנת 1961 בספרייה הבודליאנית באוקספורד, שם הפקידו אותן היורשות של קפקא, ארבע אחייניותיו ששרדו את השואה.
הסיפור "כלאיים" התחבר בשנת 1917, בסמוך ל"דוח לאקדמיה" ו"תנים וערבים" שהתפרסמו באותה שנה בכתב העת Der Jude של מרטין בובר ואחר כך בקובץ "רופא כפרי", אך למיטב ידיעתי הוא לא התפרסם בחייו של קפקא. קפקא ביקש מבובר שלא לקרוא לסיפוריו משלים אלא "סיפורי חיות". גלגול המספר או הגיבור בדמות של חיה מופיע לאורך כל שנות כתיבתו של קפקא, הן בגוף ראשון והן בגוף שלישי.
בדוקטורט משנת 2009 של נעמה הראל "דה אלגוריזציה של החיה הקפקאית: ייצוג בעלי חיים ביצירותיו של פרנץ קפקא", המחברת דנה ארוכות בצמחונותו של קפקא ומביאה מידע מעניין, במיוחד לגבי הרקע ההיסטורי לסיפור "דוח לאקדמיה". לצערי אני מוצאת את פרשנותה הספרותית לסיפורי החיות מצמצמת מדי ואני מעדיפה בהרבה את גישתם הפרשנית של דן מירון ואחרים, שעל כך ארחיב בהזדמנויות אחרות.
