הרשימה הזו היא תגובה מאוחרת שלצערי לא היה בידי להגיב בזמנו לרשימתו של עמרי הרצוג במוסף "ספרים" על עיבוד הקומיקס של פיטר קופר ל"גלגול" של קפקא, עיבוד שעמרי הרצוג דחה מכל וכל:
ואילו אני אהבתי מאד ורכשתי את המהדורה העברית של הספר בשמחה לעצמי ולאהוביי.
ראו גם כתבתה של נירית אנדרמן על הספר, בלווית כמה מאיוריו של קופר לספר:
כמובן שביסוד חיבתנו לספר, ובמיוחד לספר קומיקס, מצוי עניין של טעם וריח שעליו אין להתווכח. ללא ספק מושכים איוריו של קופר את לבי משום אהבתי הרבה לאקספרסיוניזם הגרמני האפל בן זמנו של קפקא ולקו המודרניסטי הנוקשה שלו, שקופר מתכתב עמו במוצהר ובמודגש. אבל מאחר שעמרי הרצוג העמיד את התנגדותו לספר לא רק על אדנים של טעם וריח, אלא על טיעונים מושכלים והנחות יסוד מסוימות, אני מוצאת לנכון להתווכח עמן.
כותב עמרי הרצוג:
קריאה ביצירה של קפקא מבהירה שזו יצירה שמסרבת לסמכות פרשנית. זו הסיבה שהיא ממשיכה להסעיר את הדמיון ולהתגלגל בו, כשהיא לובשת ופושטת צורה. הנובלה תובעת שלא לראות בשרץ מפתח פרשני שמאפשר איזו תנועה יציבה של משמעות; גרגור סמסא הוא גיבור ששולל ודאות. השרץ הוא "משל" לאיזה משהו; אבל מובנו, הנמשל שלו, אינו מתמסר להכרעה. הוא יכול לסמל את דמותו של היהודי, של העובד הזעיר-בורגני, של הקורבן המשפחתי או של ה"אחר" באשר הוא, אולם כל הפרשנויות הללו, שהועתרו על יצירתו של קפקא, משמשות רק כנדבכים רעועים, חסרים וזמניים. הן אינן יכולות לקבע בדמיון הספרותי תמונה אחת בלבד של הטקסט, משום שזו לעולם לא תהיה שלמה או מספקת; ככל שנתאמץ, היא אינה יכולה לסלק את הגחתן של תמונות אחרות שלו, כמו גם של פגמיה שלה.
קופר מצייר את גרגור סמסא כג'וק שגופו מחובר לראש אנושי, וזו לעצמה פרשנות וולגרית למדי. קפקא, כידוע, אסר על המוציא לאור של הנובלה לעטר את העטיפה בדיוקן כלשהו של סמסא. במקור, סמסא מתואר כ"Ungeziefer", מלה שמכילה יסודות נתעבים ואסורים, ומשמעותה המקורית היא בעל חיים שאינו מתאים לקורבן. קפקא הותיר את מהותו של סמסא עלומה וחריגה, וחוסר האפשרות לשוות לשרץ פנים מפעיל את המסתורין של הסיפור המקורי, וגם של החרדה והחמלה שהוא מעורר.
דברים אלה על איסור העיטור על העטיפה הזכירו לי את פרשנותו של פרידריך בייסנר לקפקא. פרידריך בייסנר, שנודע כחוקר שירתו של הלדרלין, נשא ב-19 באוקטובר בשנת 1951 באוניברסיטה של אמסטרדם הרצאה שכותרתה "המספר פרנץ קפקא". ההרצאה התפרסמה בשנת 1952 כספרון בהוצאת W. Kohlhammer בשטוטגארט. זוהי הרצאה חשובה הן בזכות עצמה, והן משום שהיא אחד הביטויים הראשונים להתעוררות העניין האקדמי בגרמניה שלאחר המלחמה בקפקא, שבשנת 1935 הוכנס על ידי הנאצים ל"רשימת הסופרים המזיקים והבלתי רצויים לרייך", צעד שבעקבותיו הפכו יצירותיו לאסורות בהפצה ובעיסוק בגרמניה עד לאחר המלחמה, בעודן הופכות במקביל בהשפעת גדולי הרוח הגולים מגרמניה לארצות הברית: תומס מאן ובנו קלאוס מאן, היינריך מאן, תיאודור אדורנו וחנה ארנדט ואחרים, וכמובן מכס ברוד ומרטין בובר בארץ ישראל, לסמל מובהק של ההתנגדות לברבריות הנאצית.
מכס ברוד שם את לבו להתעוררות העניין בקפקא בגרמניה אחרי המלחמה והיתה בו לא מעט חשדנות כלפיו. כאשר הציע לו הנס-יואכים שפס ששב לגרמניה משוודיה אחרי המלחמה להקים בגרמניה חברת קפקא, ענה לו מכס ברוד:
תל-אביב, רח' הירדן 16, 4 ביוני 1946
ד"ר שפס היקר,
תודה על מכתבך מן ה-18 באפריל. אמנם שמעתי ממך לעתים קרובות דרך בן-חורין (לאחרונה הידיעה המשמחת, שנותרת נאמן לאמונתנו), אבל מזה שנים לא קראתי משהו חדש שלך. אתה יודע, שכל מה שאתה כותב, למרות זויות ההתבוננות המנוגדות לרוב, מעורר בי עניין נלהב.
(בפלשתינה פשטה שמועה, ששפס המיר את דתו לנצרות. לשלום בן-חורין, שכתב לו על שמועה זו, ענה שפס ב-5 במאי 1946: "לא, אל דאגה. קודם אמול את מנהל המיסיון השוודי לפני שהוא יטביל אותי. את זה אתה יכול לומר לפרופ' ברגמן, שתמיד היה לי כבוד רב כלפיו. מי הפיץ את השמועה הטפשית הזאת, אינני יודע...")
אם יש לך פרסומים בודדים, אני מבקשך לשולחם לי, ותודה מראש!
כמו אמך, שאני מוקיר את זכרה, נרצח אחי עם רעייתו ובתו בידי החיות הנאציות באושוויץ. – גם על כל שלוש האחיות שקפקא הותיר אחריו (גם אחותו האהובה, אוטיליה הנהדרת, שעשתה בשבילו כה הרבה), נגזר אותו גורל, כמו גם על אחת מאחייניותיו ואחיינו היחיד. – אני כלל איני מדבר על קרובי הרחוקים יותר, חבריי ומכריי. – זה הפשע הגדול ביותר בתולדות האנושות, שהאומה הגרמנית א. הניחה לכנופיית הרצח הזו להגיע לשלטון, ב. העמידה לרשותם מיליוני עוזרי-עוזרים. הפשע הזה אינו בר-כפרה לעולם, הוא הגיע לעומקים מטפיזיים.
לכן אינני מבין, איך יכול להיות לך חשק, לחיות וללמד בקרב עם ארור זה. זו מחויבות קשה ליטול על עצמך. הייתי צריך לומר על כך יותר, אבל בנקודה זו לא נוכל להבין איש את רעהו. עדיף איפוא שנחדול מיד מן הפוליטיקה. אעבור למה שקושר בינינו.
אני עובד על מהדורה של כל כתבי קפקא, שאמורה לכלול 10 או 11 כרכים. היא מופיעה בגרמנית בהוצאת שוקן בניו יורק, ושם גם באנגלית עבור ארצות-הברית. אותו הדבר לגבי ביוגרפיית קפקא שלי (אינני יודע אם אתה מכיר אותה – היא אזלה מן השוק, אבל את ההוצאה החדשה אשלח לך.)
זלמן שוקן, שרכש את כל הזכויות לכל העיזבון בכל השפות, טס לפני זמן קצר מכאן לאמריקה. מיד כשישוב, אדבר איתו על הצעתך (כלומר על מחשבותיך, אם לדייק) להרשות להדפיס שוב בגרמניה את אותה מהדורה, מסיבות טכניות. את מה שהוא יאמר אודיע לך אז.
חברת פרנץ קפקא – רעיון לא רע! אבל חייבים להגדיר זאת בצורה יותר מדויקת, כדי שלא יפלשו בלתי-קרואים. אפילו פושע-על כמו ארנסט יונגר, שבספריו צמאי הדם סייע להכין את כל הזוועה (זה שהוא התחרט מאוחר יותר זה לא תירוץ), רוצה להציג את עצמו כיום כבן-דמותו של קפקא. ומה שבאנגליה וצרפת מורחים כיום "בסגנון קפקא" – הנייר אינו סובל. אם באמת ייכללו אלה שעמלים בלב טהור ועד אינסוף ברוחו של קפקא, אשמח מאד!
רעייתי נפטרה בשנת 1942. מאז עבדתי על ספר שאולי ארצה לכנותו "מצד זה ומצד אחר". הדיאלוג של שלינג "קלרה" היה לי לעזר רב, לחזק בי את האמונה בהישארות הנפש הפרטית. – הארץ כאן, במידה שמולדת ארצית אפשרית, הפכה לי לגמרי למולדת, ורק בחלחלה אני חושב על כך, שיש יהודים מחוץ למולדתם זו.
בברכות לבביות,
שלך,
מכס ברוד
נ.ב. אני רואה שעדיין לא עניתי על כמה משאלותיך: וילי האז חי בהודו, כקצין אנגלי – אם תכתוב לו, אז בשום אופן לא בגרמנית (הוא לא רוצה את זה) – הנה כתובתו: C.I. Camp Staff, Dehra Dun, Premnagar (UP), India.
דורה דימנט חיה בלונדון ורוצה לבוא לכאן. פליכס ולטש הוא ספרן של הספרייה היהודית (האוניברסיטה העברית) בירושלים. למרבה הצער אנו מתראים רק לעתים רחוקות. פרופסור שלום לגמרי זר לי. לבובר אני קשור בקשרי אהבה, אני מעריץ אותו יותר ויותר.
בבקשה, כתוב לי שוב במהרה!
מכתבו של ברוד משרטט כמה מן המחנות הנצים של פרשנות קפקא: מרטין בובר ומכס ברוד פירשו את יצירתו של קפקא כמייצגת חיפוש אחר האל שמסתיר את פניו מן העולם, ואילו גרשום שלום כמו ידידו ולטר בנימין, שהתאבד בגבול ספרד כשאבדו סיכוייו להימלט מפני הנאצים, התנגד לתפיסה הדתית ולעטרת הקדושה שהלביש ברוד על קפקא ועל יצירתו, וניסה לשדל את זלמן שוקן לפרסם את פרשנותו של ולטר בנימין לקפקא, הכוללת ביקורת ארסית על מכס ברוד. ברוד העדיף איפוא "שלא להכיר" את גרשום שלום, שכמובן היה מוכר לו היטב.
נשוב איפוא לפרידריך בייסנר ופרשנותו את קפקא. בהרצאתו הנ"ל, "המספר פרנץ קפקא", מתייחס אף בייסנר לעיטור העטיפה של המהדורה הראשונה של הספר ולמשמעותו:
... סיפור זה [הגלגול] מתבונן מן המשפט הראשון ואילך בבדידות ההרסנית המדומיינת של הגיבור החולה, שמדמיין את עצמו מתגלגל בחרק ענק. המספר אינו חורג ולו לרגע אל מחוץ להקשר התוך-נפשי הצר. גם עבור המספר ולפיכך גם עבור הקורא גרגור נהפך לחרק ענק. עבור הסופר היה זה בלתי אפשרי, ולו רק לרמוז, שגלגול זה הינו רק מחשבת תעתועים (Wahnidee) של הגיבור החולה: בכך היה הורס את המירקם היחודי של סיפורו. – אבל האם אנו יכולים להיות בטוחים בכך, שכך יש להתייחס לדברים? ראו: יש עמי כאן עותק של המהדורה הראשונה (1916). העטיפה מעוטרת בציור (מאת אותומאר שטארקה Ottomar Starke) שיש לשער שלא הותקן ללא הסכמת הסופר, סביר מאד אפילו שבשיתוף פעולה עמו או על פי משאלתו. אתם רואים אדם בכתונת לילה ונעלי בית שסופק את כפיו ביאוש כנגד פניו וצועד בצעד גדול אל פנים החדר, לעבר הצופים, הלאה מן הדלת הפתוחה, שלא נפתחה עבורו, כי בחוץ – אתם רואים את השחור? – בחוץ האופל, האַיִּן. האיש יכול להיות רק גרגור סמסא עצמו, לא אביו הקשיש. זאת מוכיחות שערותיו השחורות והתנועה הצעירה והנמרצת של צעדו. זהו איפוא גרגור סמסא, גרגור סמסא שכבר במשפט הראשון של הסיפור התגלגל בחרק עצום. אתם מבינים: רמז זה, שמחוץ למעשה האמנות שלו, יכול היה האמן קפקא להרשות. בסיפור עצמו אין כל אפשרות לכך.
קודם כל לקביעתו של עמרי הרצוג שקפקא לא התיר לצייר דיוקן כלשהו של גרגור סמסא, יש לדייק: קפקא התיר בהחלט לצייר דיוקן של גרגור סמסא – דיוקן אנושי ולא דיוקן של חרק, משום שגרגור סמסא הוא פרנץ קפקא החולה שחש כי הפך בעיני משפחתו וכל מיודעיו לחרק דוחה וחסר תועלת. הוא חש כחרק, אבל זהותו היא זהות אנושית.
שנית, עמרי הרצוג מייחס משמעויות דתיות מרחיקות לכת למונח Ungeziefer, אולי כדי להצדיק את התרגום "שרץ", שהוא תרגום נאה לעברית, אך מחמיץ את שפתו הטכנית, הפקידותית, המינהלית, המקצועית והיבשה של קפקא. בגרמנית השגורה Ungeziefer הוא פשוט חרק, ללא כל משמעויות נילוות. כך הוא מופיע במילונים, באנציקלופדיות ובעלוני הדרכה להדברת חרקים, שאלה מקורות ההשראה האופייניים לקפקא, שייחודה של כתיבתו בין השאר בניגוד המדהים בין השפה המנהלית היבשה לעוצמה הרגשית המזעזעת של סיפוריו, וגם זה חלק בלתי נפרד מפרנץ קפקא כמספר. בעברית החרק הופך לשרץ, ההליך למשפט, ואמן הרעב שמתגאה ביכולתו לרעוב בלי גבולות לאמן התענית שמענה את נפשו, תוך אובדן הסרקאזם הנורא של הסיפור על האמן שהרעב הוא אמנותו. גם תרגומים נאים אלה, למרבה הצער נאים מדי, טועים בפרשנות קפקא ומעוותים את סיפוריו לא פחות מציורי הקומיקס הבוטים, או כל ציור אחר של סיפורי קפקא.
שלישית, כל החיות שמופיעות בסיפוריו של קפקא, ושמנקודת מבטן הוא מדבר, הן סטריאוטיפים אנטישמיים של יהודים: חרק, עכבר, כלב, קוף: שאלת הציור של חיות אלה שרווחו כל כך בספרות ובעיתונות הנאצית, היא שאלה בעייתית בפני עצמה. לעתים ההימנעות מציור היא הימנעות מהתמודדות עם מלוא משמעותן של יצירות קפקא, שיש בהן לא מעט ביקורת ארסית וסרקסטית על טמטומה של האנטישמיות, שבכך עוד אעסוק.
ורביעית, דוקא באמנות הבוטה של הקומיקס, דוקא אחרי mouse של ארט שפיגלמן, ראוי מאד לצייר את גיבוריו של קפקא בדמות חיות בקומיקס. אמנות הקומיקס היא בוטה, אבל איננה אמנות ריאליסטית, אלא אמנות אליגורית, שמרבה לייצג אנשים בדמות חיות או חפצים, והפרשנות של הקומיקס לקפקא, כמו פרשנות הקומיקס לתנ"ך, למשל של רוברט קראמב, היא אכן פרשנות שחובטת בפנים, זו מטרתה ובזה כוחה. היא לגיטימית כמו כל עיבוד אמנותי או קולנועי של יצירה ספרותית, והיא נמדדת ביכולתה לגרום לקורא לחשוב על הטקסט בצורה חדשה, גם אם פירוש הדבר להבליט את מה שמוצנע או מובלע. בוודאי פרשנות זו אינה פחות לגיטימית מתרגום שמאבד את האירוניה, הסרקאזם ודו-המשמעות של קפקא.
וחמישית קפקא עצמו לא רק כתב אלא גם צייר, וציורים אלה, שלא זכינו לראותם, ושטמונים עדיין בכספות, עשויים לחשוף משמעויות חדשות.
וזוהי בוודאי רק תחילתו של הדיון.
הערב, מוצ"ש, יוקרן בערוץ 2 בשעה עשר וחצי סרטו של שגיא בורנשטיין "הסיפור האחרון של פרנץ קפקא" שאשמח אם תצפו בו.
הערב, מוצ"ש, יוקרן בערוץ 2 בשעה עשר וחצי סרטו של שגיא בורנשטיין "הסיפור האחרון של פרנץ קפקא" שאשמח אם תצפו בו.
עוד רשימות שלי על קפקא:
