באמבטיה אני תמיד מסתכלת על הרגליים. על הורידים ברגליים. הם כחולים ובולטים מאד, כאילו רצו לפרוץ מן הרגל החוצה. הם מציירים לי על הרגל מפה של שיט נהרות, שאני משיטה על פניה סירה זעירה משארית סבון. נדמה לי שמדי יום הם רבים יותר ובולטים יותר, ולרגליים שלי יש גון כחלחל, שזה מצחיק, כי למרות שאומרים דם כחול על מלכים, אין שום דבר מלכותי בורידים כחולים ובולטים מאד, שכאילו פורצים מן הרגל. אני תמיד מזהה נשים לפי הרגליים, לא לפי הפנים. לאלה העשירות שיש להן חיים קלים יותר גם הרגליים קלות, ויש להן הילוך מרחף, ולעניות יש רגליים כבדות שסוחבות את כל העולם, ועקבים בקועים, והרגליים שלהן מתאבנות בחורף ומתנפחות בקיץ, וכמעט שאינן מתרוממות מן האדמה. כשאני הולכת ברחוב אני תמיד מסתכלת על הרגליים של הנשים, כי יותר מהפנים הרגליים מעידות על האנשים, כי הראש נישא למעלה אבל הרגליים נושאות את כל משא העולם, כל החיים של האנשים כתובים להם על הרגליים, אלה שעבדו קשה ואלה שסבלו, ואני מסתכלת על הזקנות שרגליהן כבר מתקשות לשאת אותן, והצעירות שרגליהן תמיד נכונות לרוץ אחרי האוטובוס ואחרי החיים, ואני הולכת לאט מאד, כאילו חיברו לי משקולות לרגליים. בקיץ הזה הן כואבות מאד, וכבר אינני זוכרת איך היה בקיץ שעבר, והכאב מודד את החום וגם את השנים שחלפו. לפני הרבה שנים פחדתי שיום אחד אשב בכסא גלגלים ולא אלך בכלל, אבל עדיין אני הולכת. אני אפילו אוהבת ללכת, למרות שזה כואב. תמיד הזדהיתי עם בת הים הקטנה, שכאשר דרכה על היבשה חשה בכפות רגליה מדקרות סכינים. אבל לה היו רגליים יפות ודקות, רגליים של נימפה. את הרגליים שלי אני תמיד מסתירה מתחת לחצאית ארוכה וכהה, ורק בבית אני פושטת אותה, בגלל חום הקיץ, ואני שוכבת על המיטה ועוצמת את העיניים, אבל הרגליים לא מוצאות להן מקום, כשמקפלים אותן הן כואבות, וכשפורשים אותן הן כואבות, וכשמנפנפים אותן באויר הן כואבות במיוחד, אבל נדמה לי שאם אתאמץ ואפעיל את השרירים, כמו שהמורה להתעמלות היתה אומרת לנו כששכבנו על המזרונים ונופפנו את רגלינו באויר עכשיו תרכבו באופניים, עוד עוד תרכבו באופניים, הכאב יעבור, מה שלא קורה, כמובן. בזמן ההריונות הן כאבו כל כך שלא יכולתי לעמוד וללכת, וד"ר ירקוני שטיפל בי אמר: למה את צריכה ללכת, תשכבי. ואני צחקתי, כי הייתי צריכה ללכת, ואמרתי לד"ר ירקוני שיש לי הרבה לעשות, וד"ר ירקוני, שמעולם לא איבד את שלוותו אמר: מה את צריכה לעשות? תשכבי. לפעמים אני מנסה לומר את זה לעצמי: מה את צריכה לעשות? תשכבי, ואני צוחקת לעצמי, כי אני צריכה לקום מוקדם לטייל עם הכלבים ואני צריכה לשטוף את כל הכלים בכיור ואני צריכה לנקות את הבית, ואני צריכה ללכת לקניות, ואני מתעצבנת שדברים כל הזמן נגמרים וצריך לקנות חדשים, ויש לי המון מדרגות לעלות לדירה, המון מדרגות, ולפעמים אני חושבת שאני כמו נסיכה באגדות שגרה במגדל עם המון מדרגות, רק שאני נסיכה שנשכחה במגדל וכבר הזדקנה בינתיים, וכשאני עולה במדרגות אני תמיד נאנחת אנחות גדולות ולפעמים בא שכן ושואל מה קרה, את צריכה עזרה, והצעירים שגרים בבנין וכל הזמן מתחלפים ומעלים ומורידים ארונות וספות עוזרים לי עם הסלים, ואני אומרת להם זה לא הסלים, את עצמי קשה לי לסחוב, ואני מתיישבת על השרפרף שמישהו הניח בחדר המדרגות לטובת אנשים כמוני ומנסה להחזיר לעצמי את האויר, ואני חושבת אולי אם הייתי רזה יותר הרגליים היו יותר קלות והרופאים היו מרוצים ממני. הרופאים אוהבים אנשים שמקיימים אורח חיים בריא ושומרים על כושר. אני מאד משתדלת לא ללכת לרופאים. ככל שהרגליים יותר כואבות לי אני הולכת לרופאים פחות ופחות, וכשאני יושבת על השרפרף בחדר המדרגות ומחכה שיחזור לי האויר אני מתאוה במיוחד לאכול גלידה בגביע גדול. אני חושבת מה יקרה אם יום אחד לא אוכל לעלות ולרדת את המדרגות, ואשאר כלואה בבית, כמו נסיכה במגדל. אביט מהחלונות על השכנים שדופקים את השטיחים שלהם במחבט, או משקים את העציצים במרפסות, בעיקר גרניום. פעם שברתי את הרגל כשטיילתי עם הכלבים בעמק המצלבה, החלקתי ונפלתי לתוך בור ושברתי את הקרסול לכל האורך. שמעתי את הרגל נשברת כמו עוגיה פריכה. אחר כך שכבתי במיטה חודש שלם והרגל כאבה מאד, ופתאם כל דבר היה בלתי אפשרי או לפחות קשה מאד, כי בן אדם כל כך צריך את הרגליים שלו, כל כך קשה לחיות בלי הרגליים. אחר כך נסעתי ברחבי הבית על הכסא המשרדי שלי שהיו לו גלגיליות קטנות, וחשבתי כמה נורא להיות רתוקים לכסא. מאז אני תמיד מפחדת שאפול ואשבור את הרגל שוב, במיוחד בחורף אני מפחדת, כשיורד שלג. אני הולכת לאט לאט ושומרת את צעדיי. החורף זו עונה מסוכנת מאד לרגליים, אבל בקיץ הזה הצלחתי להפיל על כף הרגל את הרדיאטור החשמלי הישן שעומד ללא מעש, וזה קרה כמובן ביום ששי בבוקר, אבל בכל זאת הצלחתי ללכת עם הרגל הכואבת לשוק. גם כשהרגל נשברה לי זה קרה ביום ששי, וכשנסענו למרפאה שיעשו לי גבס אמרתי אוף, דוקא ביום ששי, כשאני צריכה ללכת לשוק, ושרון אמרה באיזה יום נוח לך לשבור את הרגל, אמא? אחר כך חיכיתי ששה שבועות עד שיכולתי ללכת שוב, וחשבתי שלא חשוב הורידים והכאבים והקרסוליים הנפוחים, העיקר שאני עוד עומדת על הרגליים, וכל עוד אני עומדת על הרגליים, יש תקוה.
חברתי ניקי תירגמה לצרפתית ופירסמה באתר היפה שלה:
