תנין, לויתן, נחש, דרקון

פרסום קודם של המאמר שלהלן הפגיש ביני לבין הציירת תמר אסף המתגוררת בקליפורניה, שעסקה באותם ימים בפרוייקט גדול של ציור חיות התנ"ך, ותהתה על מקור התרגומים המשתנים לשמות החיות המיתולוגיות תנין ולויתן בתנ"ך, ועל זהותן של חיות אלה. את ציוריה היפהפיים של תמר אפשר לראות באתר שלה בכתובת: http://www.tamarassaf.com

ואני מקדישה לה גירסה מחודשת זו של מאמרי.

מאמר זה החל במפגש עם אגדת פסח מספרד שאוירה בציורי דרקונים: המלה היוונית "דרקונים" Dracones, רבים של Draco, במקור שמה של מפלצת מן המיתולוגיה היוונית ששמרה על גן תפוחי זהב של האלים ונוצחה בידי הרקולס, מופיעה לעתים בתרגום השבעים ובוולגטה (התרגום הלטיני המקודש שהתקין הירונימוס הקדוש על פי התנ"ך העברי) כתרגום לתיבה "תנין" או "תנינים", והמאייר הנוצרי של האגדה צייר איפוא את התנינים בדמות החיה המיתולוגית דרקון, ולא בדמותם של תניני היאור.

רק אצל הנביא יחזקאל אנו פוגשים בבירור את תניני היאור ממצרים, ואצלו מזוהה השם "תנין" לראשונה עם חיה ממשית שניתנת לזיהוי ברור:

דבר ואמרת, כה אמר ה': הנני עליך פרעה מלך מצרים, התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו, אשר אמר לי יאורי ואני עשיתני: ונתתי חחים בלחייך, והדבקתי דגת יאורך בקשקשותיך, והעליתיך מתוך יאוריך, ואת כל דגת יאוריך בקשקשותיך תדבק:

                                                      יחזקאל כ"ט, ג-ד

כאן אנו יכולים לזהות לראשונה את החיה המוכרת לנו כיום כתנין: תיאור נפלא של התנין הגדול הרובץ ביאור, שעולה מן המים ודגים קטנים דבוקים לקשקשיו, וכאן גם מתואר לנו ציד תנינים בעזרת חחים שתוקעים בלחייהם, ונדמה כי יחזקאל ראה את הדברים בעיניו.

ושוב נזכר התנין ביחזקאל ל"ב, ב:

בן אדם שא קינה על פרעה מלך מצרים, ואמרת אליו כפיר גויים נדמית, ואתה כתַּנִים בַּיַמִּים, ותגח בנהרותיך ותִּדְלַח מים ברגליך ותִּרְפֹּס נהרותם.

בשני הפסוקים ביחזקאל תורגם התנין בוולגטה כדרקון:

draco magne qui cubas in medio fluminum tuorum, et dicis meus est fluvius et ego feci memet ipsum

יחזקאל כ"ט, ג

מעניינת גם משמעותו המילולית של התרגום:

דרקון גדול הרובץ באמצע נהרותיו, ואתה אומר: הנהר שלי ואני בעצמי את עצמי עשיתי.

וכן הפסוק ביחזקאל ל"ב, ב, "כפיר גויים נדמית ואתה כתנים בימים", תורגם:

leoni gentium adsimilatus et draconi qui est in mari

איזכור כפיר ותנין יחדיו מופיע גם בתהלים, צ"א, י"ג:

על שחל ופתן תדרוך, תרמוס כפיר ותנין.

וסביר שמדובר בארבע חיות שמזוהות עם דמויות מן המיתולוגיה האכדית, שצירופים שונים שלהן יחדיו מופיעים במקרא: תנינים ופתנים בשירת האזינו, וכן בהושע, ה, י"ד:

כי אנכי כשחל לאפרים וככפיר לבית יהודה.

וכמובן הפסוקים הידועים באיוב פרק ד:

שאגת אריה וקול שחל ושיני כפירים ניתָּעו, ליש אובד מבלי טרף ובני לביא יתפרדו.

בלשנים וזואולוגים ניסו להבחין בין המשמעויות המדוקדקות של המושגים השונים, אם על פי שפת המקור שממנה שאובה המלה, ואם כמאפיין שלב גילי בחיי האריה (ראו גם מאמרו הנאה של יוסף ברסלבי על שמות האריות במקרא בספר שמואל ייבין, קרית-ספר 1970, שנמצא גם במאגר סנונית בהשמטות מסוימות).

ברצוני להציע הצעה נוספת הן לגבי הזוחלים והן לגבי האריות: נראה כי העושר הלשוני מקורו גם בדמויות מיתולוגיות שונות: באנתולוגיה של מיתוסים בבליים שתירגמו והתקינו לתפארת ש. שפרה ויעקב קליין, "בימים הרחוקים ההם", הוצאת עם עובד (הערות, עמ' 664) מוזכרים נחשים בעלי קרניים ורגליים קדמיות, יצור בעל ראש נחש וגוף בהמה ההולך על ארבע, הולך על שתיים בעל ראש אריה וטופרי נשר, והולך על שתיים בעל ראש אדם ורגלי אריה, שכל אחד היה בעל שם משלו, ושמות אלה נכנסו לעברית ו"הודבקו" לחיות שונות.

בסיפור על תניני מצרים בספר שמות  מתגלים דוקא נחשים ולא תנינים במובן המקובל עלינו כיום, כמתייחס לקרוקודילים החיים בנילוס. הנה כך מסופר לנו בספר שמות, פרק ז, פסוקים ח-י"ב:

ויאמר ה' אל משה ואל אהרן לאמר: כי ידבר אליכם פרעה לאמר: תנו לכם מופת, ואמרת אל אהרן: קח את מטך, והשלך לפני פרעה, ויהי לתנין: ויבא משה ואהרן אל פרעה ויעשו כן כאשר ציוה ה', וישלך אהרן את מטהו לפני פרעה ולפני עבדיו ויהי לתנין: ויקרא גם פרעה לחכמים ולמכשפים, ויעשו גם הם חרטומי מצרים בלהטיהם כן: וישליכו איש מטהו ויהיו לתנינים, ויבלע מטה אהרן את מטותם.

את המלה "תנין" בלשון יחיד בפסוקים אלה תירגמו בוולגטה במלה coluber, אחת המלים בשפה הלטינית לנחש – (המלה הרווחת יותר בטקסטים המוכרים לנו וכמובן בוולגטה היא serpens, מן הפועל הלטיני serpo שפירושו לזחול, ואין לכך כל קשר למלה העברית שרף כפי שראיתי כתוב בויקיטקסט). כלומר, אהרן הפך את מטהו לנחש, ואילו הנס שעשו חרטומי מצרים, "וישליכו איש מטהו ויהיו לתנינים" מתורגם כך: "והשליכו איש איש את מטותיהם והפכו לדרקונים".

proieceruntque singuli virgas suasquae versae sunt in dracones.

לא ברור האם התכוון התרגום במקרה זה להאדיר את הנס, ולהציג את הנחש שיצר אהרן ממטהו כמי שבולע דרקונים, או שמלכתחילה הבינו הכל ש"תנין" כאן פירושו נחש, וכך גם עולה מהמשך הסיפור, שמות, ז, פסוק ט"ו, שבו מצוה ה' על משה:

לך אל פרעה בבוקר הנה יוצא המימה, וניצבת לקראתו על שפת היאור, והמטה אשר נהפך לנחש תיקח בידך.

דוקא פסוק זה, שבו נאמר במפורש "נחש", תורגם בוולגטה כדרקון, draco:

et virgam quae conversa est in draconem, tolles in manu tua.

המלה הלטינית virga שפירושה מקל, מטה, ענף, מתרגמת במקרא גם את המלה חוטר,  למשל חוטר מגזע ישי, שברנאר מקלירוו זיהה עם מריה אם ישו, גם בשל הדימיון הצלילי בין virga לבין virgo שפירושו בתולה.

מן השימוש בקטע זה פעם במלה "תנין", ופעם במלה "נחש", הסיקו רבים שתנין מופיע כאן במשמעות "נחש", ודבר זה אינו מפתיע ביותר, בהתחשב בכך שבמקור התנינים הם מפלצות מן המיתוס האכדי, האֶנוּמָה אֵלִיש, הם זוהו עם "נחשים ענקים" בעלי שבעה ראשים, ובאנתולוגיה "בימים הרחוקים ההם" (לוח ראשון, שורות 146-134 עמ' 14, וכן הערות, עמ' 664) מופנה הקורא לפסוקים בספר שמות, כדוגמה ל"תנין" במשמעות "נחש", ועל פי ההערה מקור השמות שומרי. בתרגומה  השתמשה ש. שפרה ב"תנינים" ומיד אחר כך ב"דרקונים", ואיני יודעת אם עשתה זאת בהשפעת התרגומים הנוצריים:

האם חֻבֻּר יוצרת-כל [כינוי לתיאמת]

הוסיפה נשק לא יֵחַת: ילדה תנינים,

חדי-שִנַיִים, מלתעות ללא רחם,

מילאה גופם בחֵמָה תחת דם.

דרקונים קוצפים הלבישה קרני-יראה,

עיטרה קרני אימה, המשילה כאלים.

                        לוח ראשון, שורות 138-133, עמ' 14.

כזכור מופיעים התנינים כבר בפרק א בבראשית, פסוק כ"א:

ויברא אלוהים את התנינים הגדולים.

אלא שבפרק זה מתרגמת הוולגטה "תנינים" דוקא במושג אחר, cetus, ברבים cete, שכמו הדרקון הוא  מפלצת ים מן המיתולוגיה היוונית-רומית. שם זה הפך לימים לשמו של היונק הימי שאנו מכנים כיום לויתן. את הלויתן, שכמו התנין, אף הוא במקורו שמה של מפלצת מן המיתולוגיה השומרית-אכדית, עוד נוסיף ונזכיר להלן. ההדגשה המיוחדת על כך שאלוהים ברא את התנינים הגדולים היא התרסה של תורת ישראל כנגד האמונה האכדית כי את התנינים ילדה תיאמת, היא תהום, אלת  הים הקדמון, כנאמר באֶנוּמָה אֶלִיש, סיפור הבריאה האכדי, המצוטט לעיל. סיפור הבריאה התנ"כי מודע למיתוסים הבבליים ואף עושה בהם שימוש, אבל מתפלמס עמם בעקביות, בהדגשה חוזרת על כך שהכל נברא בידי ה' האלהים. כבר משפט הפתיחה של ספר בראשית מכיל בתוכו את הפולמוס עם המיתוס הבבלי:

בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום, ורוח אלהים מרחפת על פני המים.

במיתוס הבבלי מתנהלת מלחמה בין האל מרדוך לאלה תיאמת-תהום – מרדוך נעזר ברוחות שקיבל מתנה מסבו אַנוּ (בימים הרחוקים ההם, לוח ראשון, שורות 105-108), ותיאמת נעזרת במפלצות הים שהיא יולדת, כאמור לעיל, ביניהם תנינים ולויתנים. רוח אלהים שמרחפת על פני המים, היא גלגולן של הרוחות ששילח מרדוף בתיאמת, והמים שמעליהן מרחפת הרוח הם הם תיאמת עצמה, שהרי תיאמת-תהום המפלצתית היא אלת הים והים עצמו.

והנה עוד קטע מתוך האנתולוגיה של ש. שפרה ויעקב קליין, לוח רביעי, שורות 118-93, עמ' , 31-30, המתאר את מלחמתו של מרדוך בתיאמת ונצחונו עליה:

קרבו זה אל זה תיאמת והחכם באלים, מרדוך,

נפתלו בקרב הביניים, במלחמה נלפתו.

פרש האדון רשתו והקיפה,

שילח אל מול פניה את אִמְחֻלוּ [רוח רעה], שומר עקביו,

פתחה תיאמת את פיה לבולעו,

הביא את אמחלו לבל תסגור שפתיה,

הרוחות העזות הטעינו כרסה,

ויתפח קרבה, פיה פערה.

ירה חוד-חץ, פילח כרסה,

קִרְבָּה בִיתֵּק, ביקע לבה,

לכדה, ונפשה בילע,

גוויתה השליך, עליה דרך.

אחר אשר הרג את תיאמת ההולכת בראש,

הפיץ חילה, פיזר מפחרתה,

והאלים, עוזריה, ההולכים לימינה,

רעדו, נבהלו, הפכו עורפם,

ביקשו לחלץ, להציל נפשם,

מוקפים סביב, לא יכלו להימלט,

אסרם ושיבר חרבם,

לרשת הושלכו ובמלכודת ישבו,

עמדו בסתר פינה, מלאו המיה,

עונשו נשאו, נכלאו בבית האסורים.

ועשתי-עשר הברואים אשר עיטרתם הוד-יראה,

עדת השדים כולם, ההולכים לימינה,

שם חחים באפם, ידיהם אסר,

על חילותם תחתיו כבש.

אצל ישעיהו ישנם כמה איזכורים השאובים מן האנומה אליש, ממלחמתו של ה"חכם באלים", מרדוך, להכניע את תהום ואת מפלצות הים שילדה. אצל ישעיהו מוחלף כמובן מרדוך בה'. וכך פותח פרק כ"ז בישעיהו:

ביום ההוא יפקוד ה' בחרבו הקשה והגדולה והחזקה על לויתן נחש בריח, ועל לויתן נחש עקלתון, והרג את התנין אשר בים.

וכך תירגם הירונימוס פסוק זה בוולגטה:

in die illo visitabit Dominus in gladio suo duro et grandiet forti super Leviathan serpentem vectem et super Leviathan serpentem tortuosum, et occidet cetum qui in mari est

המלה לויתן לא תורגמה אלא הועתקה בכתיב leviathan, מה שמלמד אולי על הגייה שונה מכפי שאנו הוגים את המלה כיום, ואילו המלה תנין תורגמה שוב, כמו בבראשית א, כ- cetus, מפלצת ימית מן המיתולוגיה היוונית-רומית. אין תימה שדוקא התנין שמתואר כנמצא בים, תורגם בשמה הלטיני של מפלצת מיתולוגית ימית. הלויתן לעומת זאת, מעולם לא זוהה אצל המתרגמים העתיקים עם דג או יונק ימי ולדעתי פסוק  זה בישעיהו הוא הסיבה לכך: מכיוון שהלויתן היה דמות מיתולוגית, והנחש לעומת זאת חיה מוכרת להפליא ליושבי ארץ-ישראל, שתי הסמיכויות האלה "לויתן נחש בריח" ו"לויתן נחש עקלתון", תהא אשר תהא משמעותן המקורית שכיום נעלמת מאיתנו, גרמו לזיהויו של הלויתן כמין נחש ולא כחיה ימית, למרות שייתכן שסוף הפסוק "אשר בים", מתייחס גם ללויתנים ולא רק לתנין. ייתכן גם שהתיבה "נחש" בצירופים "לויתן נחש בריח" ו"לויתן נחש עקלתון" אינה אלא תרגום עברי לשם "לויתן" שבמקור אולי הושם בסוגריים כדי להבהיר לקוראים העבריים מה משמעות השם מן המיתולוגיה האכדית, ולימים נבלע בתוך הטקסט כחלק בלתי נפרד ממנו. ואילו התנין שמזוהה כאן כחיה ימית, תורגם בוולגטה כ-cetus, ושוב ייתכן איפוא שהתנין אכן זוהה, לפחות בתקופתו של הירונימוס, עם יונק ימי ולא עם זוחל כלשהו, למרות שבאנומה אליש נדמו כנראה כל ילודיה של תיאמת למיני נחשים מפלצתיים. ומעניין שגם ביאליק ורבניצקי בספר האגדה הציבו את התנין בין הדגים, ואת הלויתן בין הזוחלים.

הדרקון שב אלינו בתרגום לפסוקים ט-י בישעיהו פרק נ"א, בתמונה נוספת הלקוחה ממלחמת מרדוך בתיאמת באנומה אליש:

עוּרי עוּרי לבשי עוז, זרוע ה', עוּרי כימי קדם דורות עולמים, הלא את היא המַחְצֶבֶת רַהַב מְחולֶלֶת תנין, הלוא את היא המַחֲרֶבֶת ים, מי תהום רַבָּה

נראה כי מעשי זרוע ה' כאן, "מחצבת" ו"מחוללת", שפירושן "יולדת", הינם שוב התרסה כנגד המיתוס האכדי, שעל פיו תהום ילדה, או בראה, את המפלצות. שוב מדגיש ישעיהו כי ה' הוא אשר ילד את הנחשים המיתיים המפלצתיים רהב ותנין, כפי שהוא זה אשר החריב את הים, מי תהום רבה, תהום הגדולה, שהיא היא הים. אבל בתרגומים הנוצריים התפרשו הפעלים "מחצבת" ו"מחוללת" על פי המלה "מַחֲרֶבֶת", וכך תורגמו:

numquid non tu percussisti superbum vulnerasti draconem?

מילולית: האם לא אתה הכית את הגֵאֶה [רַהַב] ופצעת את הדרקון?

אתה ה', ולא האלים מרדוך או תיאמת.

אינני מקבלת את החלוקה של ספר ישעיהו ל"ישעיהו הראשון" ו"ישעיהו השני", חלוקה שלדעתי אין לה מקום, שכן מוטיבים סגנוניים ותכניים דומים מופיעים הן בפרקים המוקדמים והן בפרקים המאוחרים, וכך גם מוטיב זה שנוטל תמונות מן המיתוס האכדי של מלחמת מרדוך בתיאמת, אך מחליף את מרדוך בה', מופיע הן בישעיהו המוקדם, פרק כ"ז, והן בפרק נ"א – עוד ראיה לכך שמדובר באותו נביא עצמו.

תמונה דומה ממלחמת מרדוך בתיאמת שאף בה מוחלף מרדוך באלהים מופיעה בספר תהלים:  

ואלהים מלכי מקדם פועל ישועות בקרב הארץ: אתה פוררת בעוזך ים, שיברת ראשי תנינים על המים: אתה רצצת ראשי לויתן, תתננו מאכל לְעָם לְצִיִים:

                                                                   תהלים ע"ד, י"ב-י"ד

וכך תורגם בוולגטה "שיברת ראשי תנינים על המים, אתה רצצת ראשי לויתן" (בוולגטה זהו פרק 73):

contrivisti capita draconum in aquis, tu confregisti capita Leviathan

וכיצד מתורגם בוולגטה סופו של פסוק זה, "תתננו מאכל לְעָם לְצִיִים"? ובכן:

dedisti eum in escam populo Aethiopum

כלומר: תתננו מאכל לעם האתיופים. מניין צץ תרגום מפתיע זה?

ציים ע"פ התקבולת בתהלים ע"ב, ט, "לפניו יכרעו ציים ואויביו עפר ילחכו", פירושו אויבים. וכן גם בירמיהו נ' בקללת בבל שלו: "לכן ישבו ציים את איים וישבו בה בנות יענה ולא תשב עוד לנצח ולא תשכון עד דור ודור", פסוק ל"ט.

כשבדקתי את עניין הציים, נתקלתי ביחזקאל ל, ט, שנתן לי רעיון איך הגיע הירונימוס לתרגם "ציים" לאתיופים:

ביום ההוא יצאו מלאכים מלפני בַּצִיִּם להחריד את כּוּש בֶּטַח

ותרגומו בוולגטה:

in die illa egredientur nuntii a facie mea in trieribus, ad conterendam Aethiopiae confidentiam

מילולית: ביום ההוא יצאו מלפני שליחים בגליאות משולשות (ספינות רומיות עם שלושה טורי משוטים), לרסק את בטחונה של אתיופיה, שהרי כוש היא אתיופיה, וציים נתפרש כמקביל לאתיופיה, ובכן "מאכל לציים", הפך ל"מאכל לאתיופים", שזכו לאכול מבשר הלויתן עוד בעולם הזה.

ושימו לב גם לפסוק כ באותו פרק, תהלים ע"ד:

הבט לברית כי מלאו מחשכי-ארץ נאות חמס.

וחישבו על "חושך על פני תהום ורוח אלוהים מרחפת על פני המים". אף הוא פסוק שלקוח מאותה תמונת מלחמת האלים כשמרדוך מוחלף באלוהים.

איזכור נוסף באותה רוח בתהלים קמ"ח, פסוק ז:

הללו את ה' מן הארץ תנינים וכל תהומות.

ותרגומו:

laudate Dominum de terra, dracones et omnes abyssi

וגם פסוק י"ב בפרק ז בספר איוב מזכיר את הכנעת תיאמת בידי מרדוך:

הים אני אם תנין, כי תשים עליי משמר?

ותרגומו:

numquid mare sum ego aut cetus quia circumdedisti me carcere?

כאן שוב מתורגם התנין כ-cetus, אולי עקב איזכור הים. אלא שהים הוא תהום-תיאמת שהיא אלת הים וגם הים עצמו, כמו שמראה התקבולת בישעיהו נ"א, בין "ים" לבין "מי תהום רבה". אבל נראה כי בתרגומים הנוצריים תנין שמופיע יחד עם "ים" או "מים" מתורגם כ-cetus, ואילו תנין שמופיע יחד עם "תהום" מתורגם כ-draco.

עוד תנינים שהפכו לדרקונים אנו מוצאים בשירת האזינו המיוחסת למשה, דברים ל"ב, פסוק ל"ג:

חֲמַת תנינים יֵינָם וראש פתנים אכזר.

חֵימה משמעה גם ארס, וגם "ראש" כאן במשמעות "רוש", רעל. מן ההקבלה בין שני חלקי הפסוק אפשר להניח שמדובר בשני סוגי נחשים, ארציים או מיתולוגיים. וכך בוולגטה:

fel draconum vinum eorum et venenum aspidum insanabile.

התנינים הופכים איפוא לדרקונים, והפתנים ל-aspes, שמו של נחש האפעה, וגם בשפות מודרניות asp הוא שמו של האפעה. מעניין שהמלה "אכזר" מתורגמת במלה לטינית שמשמעה "בלתי ניתן לריפוי", וכיום היינו אומרים מן הסתם "ארס קטלני".

כמו בשירת האזינו, מרבית איזכורי התנינים בתנ"ך הם בטקסטים של שירה, בנבואה ובתהלים.

בספר ירמיהו מתוארת השתלטות נבוכדנצר מלך בבל, שם נבוכדרֶאצַר, על ישראל כמעשה התנין:

אכלנו הממנו נבוכדרֶאצַר מלך בבל, הציגנו כלי ריק, בלענו כתנין, מילא כרשו מעדני הדיחנו.

                                                                     ירמיהו נ"א, ל"ד

וגם בפסוק זה בוולגטה מתורגם התנין כדרקון:

reddidit me quasi vas inane, absorbuit me sicut draco

אצל איוב אפשר למצוא גם תיאור מסקרן של לויתן שמזכיר מעט את תיאור תנין היאור אצל יחזקאל:

תמשוך לויתן בחכה ובחבל, תשקיע לשונו: התשים אגמון באפו ובחוח תיקוב לחיו? הירבה אליך תחנונים אם ידבר אליך רכות? היכרות ברית עמך תיקחנו לעבד עולם? התשחק בו כציפור, או תקשרנו לנערותיך? יכרו עליו חַבָּרִים יחצוהו בין כנענים: התמלא בשֹֻכּוֹת עוֹרוֹ ובצִלְצַל דגים ראשו? שים עליו כפיך, זכור: מלחמה אל תוסף.

                                               איוב מ, כ"ה-ל"ב

וגם כאן נשאר הלויתן Leviathan. לותר יזהה את הלויתן בתרגומו עם הWahlfisch-, ובהיפוך תרגומו של לותר תכנה העברית החדשה את היונק הימי הצמחוני "לויתן". לותר נשען כמובן על המקומות שבהם תורגם לויתן כ-cetus, המפלצת הימית מן המיתולוגיה הרומית, ששמה זוהה כנראה כבר בעת העתיקה עם היונק הימי הגדול ביותר שאנו מכנים כיום לויתן. לותר נשען לא מעט על הוולגטה, ולכן תירגם את "התנינים הגדולים" בספר בראשית  גם כן כWahlfische-, אולי מפני שהם נזכרים יחד עם החיות ששרצו המים. הפסוק בבראשית "ויברא אלהים את התנינים הגדולים ואת כל נפש החיה הרומשת אשר שרצו המים למיניהם" מזכיר אף הוא את תיאמת היולדת  את התנינים ושאר מפלצות המים. אבל ברוב האזכורים של תנינים בתנ"ך תירגם לותר Drache, כלומר דרקון, בדומה להירונימוס.

כך, כתרגום שמו התנ"כי של התנין, נכנס הדרקון מן המיתולוגיה היוונית לתרבות הנוצרית, ואפשר לומר גם למיתולוגיה הנוצרית.

אבל הדרקון הנוצרי החשוב מכולם נוצר בעקבות אותם רמזים תנ"כיים למלחמת ה' בתנינים, שבתנ"ך מסתכמים לרוב בפסוק או שניים, והדרקון הזה מופיע בספר הנועל את הברית החדשה, הלא הוא חזון יוחנן המכונה אפוקליפסה, בפרק י"ב:

ואות גדול הופיע בשמים, אשה עטופה בחמה והלבנה תחת רגליה, ובראשה כתר שנים-עשר כוכבים. וברחמה ולד ותצעק בלִדתה, ותתענה בלדתה: ועוד אות נראה בשמים, והנה דרקון גדול ואדום, ולו שבעה ראשים ועשר קרניים, ועל ראשיו שבע עטרות-מלך diademata, וזנבו משך שליש מכוכבי השמים והשליכם ארצה.

והדרקון עמד לפני האשה היולדת, כדי שכאשר תלד את בנה יבלענו. ותלד בן זכר שימלוך על כל העמים בשבט ברזל, וילקח בנה אל האל ואל כס מלכותו, והאשה ברחה אל מקום אשר הוכן לה מאלוהים, למען יכלכלוה שם אלף ומאתיים וששים ימים. ויהי קרב בשמים, מיכאל ומלאכיו נלחמים בדרקון, והדרקון נלחם וגם מלאכיו, אך הם לא גברו וגם לא נמצא להם עוד מקום בשמים.

והושלך הדרקון, אותו נחש קדמון גדול אשר נקרא שד ושטן אשר פיתה את העולם כולו,

והושלך ארצה, ומלאכיו הושלכו עמו,

ושמעתי קול גדול בשמים אומר: עתה נעשתה ישועה וגבורה ומלכות אלוהינו ושלטון משיחו,

כי הושלך מאשים אחינו שהאשימם לנגד אלוהים יום ולילה, והם נצחוהו עקב דם השה ודבר עדותו. 

השה הוא כמובן ישוע המשיח שבדמו השפוך יכופרו חטאי המאמינים וינוצח השטן והמות.

לשונו המסתורית ועשירת הדימויים של הספר, שהוא היפה ומלא הדימיון ביותר בין כל ספרי הברית החדשה, נבעה כמובן מהיות הנצרות בעת כתיבתו דת נרדפת, שייחלה ליום שבו יחדלו הרומאים להתאנות לה. אבל לאחר שהנצרות הפכה לדת  האימפריה הרומית, החל הספר על ניצחון הנצרות להיקרא יותר ויותר כספר על אחרית הימים, ודימוייו התפרשו כסמלים ונבואות. השפעתו של הספר על הספרות, האמנות והתרבות הנוצרית בכל תחומיה היתה עצומה, ומכל דימוייו דומני שדימוי הדרקון כסמל כוחות הרשע, השטן, שנלחמים בכוחות הטוב, הוא הדימוי הרווח ביותר, שהשפעתו בספרות היא הנוכחת ביותר, מאגדת גיאורגיוס הורג הדרקון, דרך סיפורי האבירים המצילים נסיכות מדרקונים, ועד להארי פוטר הנלחם בדרקון דוחה במיוחד ומנצחו, ממש כמו המלאך מיכאל.

כשקראתי בהערות לאנתולוגיה "בימים הרחוקים ההם" (עמ' 664) שתנינים הם נחשי ענק בעלי שבעה ראשים, התרגשתי מאד תחילה. הנה מקור אכדי ישיר לדרקון מחזון יוחנן! אבל במהרה חשבתי שוב והבנתי שכנראה החוקרים שזיהו את  התנין כנחש בעל שבעה ראשים הם אלה שידעו כי הדרקון בחזון יוחנן בעל שבעת הראשים ועשרת הקרניים ושבע עטרות-מלך נזכר בתנ"ך כתרגומו של התנין המיתולוגי, ופרשנותם אינה נובעת מידיעה מעולה בשומרית ואכדית אלא מחשיבה במושגים נוצריים, שהרי מחקר קדמוניות בבל בגרמניה היה כרוך ושזור במחלוקת ביבל אודר בבל, התנ"ך או בבל, שהתאמצה לשלול את קדמוניות היהודים, ולהוכיח כי התרבות האירופית היא תוצר בלעדי של הגזע הארי, וליהודים לא נודעה כל השפעה עליה, ולא היהודים המציאו את האמונה באל אחד אלא השומרים, שהם בני הגזע הארי, והגרמנים הם צאצאיהם הישירים. דמות מרכזית במחלוקת היה האשורולוג האנטישמי פרידריך דליטש, בנו של פראנץ דליטש שעד היום אני נזקקת בעוונותי לתרגום הברית החדשה שלו, שזכה לשבחים רבים על לשונו התנ"כית, אך הוא למעשה טקסט מיסיונרי גמור, והוא החזיר עטרה ליושנה ותירגם את המלה "דרקון" בחזון יוחנן כ"תנין", והרי זה תרגום נאה ומדויק, אלא שמראהו של אותו תנין, שמתואר כה יפה בחזון יוחנן, ספק גדול אם זהה הוא לאופן שבו דימיינו הבבלים את אותה מפלצת שילדה תהום במלחמתה לשמר בעולם את התהו ובהו ואת שלטון הים על היבשה. אבל אם טעות עמדי, ואכן ידועה במיתולוגיה הבבלית דמות של נחש אדירים שכזה, ששבעה ראשים לו, ואם נמצאה בחפירות דמות שכזו או דומה לה, עשו עמי חסד וספרו לי על כך.