האם אני היחידה שהחגיגה על מות בן לאדן מגעילה אותי? ומזכירה לי בעיקר את חלוקת הממתקים בעזה אחרי פיגועים? לא שיש לי איזו התנגדות לזה שהרגו אותו, אני מבינה שיש אנשים שצריך להשכים ולהרוג אותם כדי שלא ישכימו בעצמם ויהרגו אותך, בן לאדן הוא בוודאי אחד מהם, אבל לצהול ולשמוח על זה? ולראות את החנופון העלוב "הארץ" בבוקר עם תמונת הצוהלים, עטופים בדגלים אמריקנים, ואת הכתבים שתמיד מסבירים שאסור לישראלים לחסל מנהיגי טרור ושזה מה שמביא את כל הצרות, יוצאים מגדרם להתפעל, ואחד מהם, שהטפות המוסר שלו לישראלים מתחסדות במיוחד, אפילו מכריז "היום אני גאה להיות אמריקני"? בגלל זה אתה גאה להיות אמריקני? זה הדבר שארצות הברית צריכה להתפאר בו? שחיסלו טרוריסט גדול? לא שצריך להתאבל חלילה, אבל להתעטף בדגלים ולרקוד? זה אולי התאים להשבעה של אובמה, כשאנשים שאבותיהם הובאו לארצות הברית בבטן אניה קשורים בשלשלאות עמדו ובכו, ואני בכיתי איתם, כי יכולתי להבין מה זה בשבילם שמשביעים נשיא שחור, ואני, שאינני ממעריציה של ארצות הברית, בכל זאת זוכרת לה כל יום את החללים שהפילה במלחמתה עם הנאצים, שבלעדי ההקרבה האמריקנית הזו אלהים יודע מה היה, ואני זוכרת לה לטובה את תפקידה של ארצות הברית בקידום רעיונות הפמיניזם והשיוויון, בקידום זכויותיהם של הומוסקסואלים, למרות שבעשורים האחרונים החלה קצת לדשדש, ומדינות אירופה עברו אותה בהרבה בחתירה לשיוויון, בכל זאת עומדת לה זכות ראשונים, ואני זוכרת לארצות הברית לטובה כל יום את תמיכתה ועמידתה לצד ישראל, שמעולם לא חשבתי שהיא נובעת מאינטרסים, אלא מאמונה עמוקה של האבות המייסדים שהם הם ישראל היוצאים מעבדות במצרים, באירופה הרודפת של אותם ימים, לחירות גדולה בארץ כנען שלהם, היא אמריקה, וכמה יפה היא אומה שיסודותיה הם החתירה מעבדות לחירות וששאיפת החירות כל כך טבועה באזרחיה. אני זוכרת לארצות הברית כל יום שרק בה יכלו יהודים להיות אזרחים שווי זכויות, שחגיהם ומועדיהם מכובדים על האומה האמריקנית, שנתנה להם להיות ולהרגיש חלק כשבארצות אחרות רדפו אותם עד מות, וגם היום כשמחפשים תירוצים חדשים לרדוף ולהחרים ולבזות אותם, ארצות הברית ניצבת לצדם בגאון וללא חשש. אני מוקירה את ארצות הברית של אמריקה על כל מה שהיא ומה שהיתה לפליטים ונרדפים מכל העולם, על כך יכולה ארצות הברית להיות גאה מאד, אבל לצהול כל כך על הריגת הצורר, זה נמוך ומנמיך את קומתה, סופסוף עם כל הכבוד אין מדובר בניצחון על הנאצים שצריך לצאת במחולות, ויש אנשים שדוקא בכו אתמול ולא צהלו, כמו אמו של שי לוינהר שנהרג באחת הקומות הגבוהות של מגדלי התאומים ומאז ידעה טרגדיות נוספות, שהתקשרו אליה אתמול מקול ישראל כדי לשמוע שהיא רוקדת ושמחה, אבל היא בכתה, כי שום דבר לא יחזיר לה את הבן שחייו נגזלו ממנו, וזה מה שהיה ראוי יותר לעשות ביום הזה, להזכיר ולבכות על המתים שכבר לא יחזרו ועל החיים שנגדעו ועל השכולים שאין להם מנחם. בנפול אויבך אל תשמח ובכושלו אל יגל לבך, פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו: אל תתחר במרעים ואל תקנא ברשעים, כי לא תהיה אחרית לרע, נר רשעים ידעך. אמן ואמן.
