היום ציחצחתי את פמוטי הכסף שאמא נתנה לי אחרי שסבתא שפרה מתה, והיא לקחה אליה את מנורת הפמוטים הגדולה והמפוארת של סבתא, שאפשר להדליק בה נרות רבים, ונתנה לי את פמוטי הכסף שלה, וזו המתנה שיקרה לי ביותר. הבוקר גירדתי מהם בסכין את החֵלֶב שנקרש עליהם ושיפשפתי אותם עד שהבריקו יפה. עכשיו הם מוכנים לליל הסדר, וזה משפר לי קצת את ההרגשה, למרות ששום דבר אחר איננו מוכן עדיין, והזמן קצר והמלאכה מרובה. לא שאלתי את אמא מתי קיבלה את הפמוטים וממי. פשוט הנחתי שסבא משה קנה לה אותם, כפי שקנה לאמא כשהיתה בת שש את שרשרת הזהב עם קוביית הזהב הקטנה, וכפי שהכין לנו ילקוטים לכתה א', ילקוטי עור משובח גדולים וכבדים, בוודאי לילדה כמוני ששקלה פחות מעשרים קילו, ואיימו עליי ברוח הימים ההם שאם לא אעלה במשקל ישאירו אותי בגן. מעניין היכן הילקוט הזה עכשיו, האם הוא עדיין שמור בבית אמי. כמה שמחתי לקנות לבנותיי ילקוטים קלים וצבעוניים מבד. שנאתי את הילקוטים הכבדים שנאלצנו לסחוב לבית הספר, ושנאתי את הרצועות שבהן ניתלו על כתפינו. תמיד אני מתפלאת שאנשים נושאים על כתפיהם תרמילים מרצונם החופשי, כאילו דנו את עצמם להישאר על ספסל הלימודים. כעת מצחיק אותי לראות את הילדים הקטנים הולכים לבית הספר עם טרולים קטנים על גלגלים, כאילו עמדו לעלות על מטוס. אבל הילקוטים שסבא הכין לנו היו מיוחדים. היום הייתי מעריכה אותם יותר. סבא אהב שכל דבר עשוי מעור משובח. עור היה המומחיות שלו. היתה לו חנות גדולה לעורות, יריעות עור גדולות שהריחו כמו נעליים חדשות, וסנדלרים היו קונים אצלו עור לתפור נעליים לפי מידה, כפי שנהגו באותם ימים. עוד בסטניסלבוב היתה לסבא חנות של עורות, ובחיפה היתה לו ברחוב החלוץ חנות דומה. בכניסה לבית היה מין ספסל מצופה בעור אדום. נדמה לי שדוקא הספסל לא היה עשוי מעור אמיתי אלא רק מחיקוי עור, ונדמה לי שמעולם לא ישבו עליו אנשים, אבל אני אהבתי לשבת עליו, ואז כמובן רגליי התנדנדו באוויר ולא הגיעו לרצפה. תמיד הייתי קטנה מאד ואבא קרא לי המיניאטורה, כי הייתי דומה לו מאד, אבל הוא היה איש גבוה ואני הייתי זעירה. לליל הסדר סבא היה מכין לי כוסית יין ורודה מפלסטיק שדמתה לכוס צעצוע. היו מוזגים לי בה מעט יין מתוק והייתי רצה לאמבטיה וממלאת את הכוסית במים ושותה. אחר כך שתיתי מים ישר מן הברז והרטבתי את החולצה. סבא חבש בליל הסדר את הכיפה הגדולה ואני זוכרת אותו במיוחד מטפטף מכוסו טיפות של יין על הצלחת כשקרא את עשר המכות. תמיד כשהיה קורא לולא הוציאנו הקב"ה ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו עבדים היינו לפרעה במצרים, היה סבא אומר מי יודע, אולי בכל זאת היינו יוצאים מעבדות לחירות, כי סבא האמין שאדם יכול להוציא את עצמו מעבדות לחירות, ולכן נהיה ציוני. אחרי שסבא מת היה אבא קורא את האגדה וסבתא היתה מוחה דמעה, אבל אבא לא אהב לטפטף יין מהכוס כשקרא את עשר מכות מצרים. אחרי שסבתא מתה הירשה לי אבא לקרוא מן האגדה בעצמי, ועד היום אני קוראת בעצמי את ההגדה. אני אוהבת לקרוא את ההגדה, אבל שרון אומרת מספיק עם התיאטרון העירוני, בואו נאכל. ואני צוחקת וחושבת שכבר אין הרבה קדושה בחיינו, אין יראת קודש כזו שחשתי תמיד בליל הסדר עם הסרוויס של סבתא המעוטר בציורי דגים והסכין המיוחד שחתכנו בו את הגפילטע פיש, והכופתאות האווריריות שדמו לעננים. אצלנו היין משובח יותר ולמען האמת גם הדגים יותר משובחים, דגי ים שיהודים מפולין בכלל לא היו אוכלים, ואני אופה אותם שלמים ויפים ואנחנו שולפים מהם בזהירות את העצמות הדקיקות וחוששים לדבר, ושותים בזהירות יין יבש ובוחנים את הטעמים, אבל אין יראת קודש שחשתי בליל הסדר אצל סבא משה, ואולי זה רק מפני שאז הייתי ילדה קטנה ועכשיו אני זקנה בעצמי וסבא וסבתא וגם אבא כבר מזמן מתים, את היין כבר אינני מוהלת, וגם מיין השרף החזק ביותר נדרשת לי יותר מכוסית כדי להשתכר. סבא וסבתא מתו מזמן, לפני שהספקתי לשאול אותם את כל השאלות החשובות, כמו מאין מנורת הפמוטים הגדולה? האם הביאו גם אותה מפולין? האם היתה שייכת קודם לאם סבתי, או אולי קנה אותה סבא משה לסבתא שפרה במתנה, כמו את שעון הזהב עם רצועת הזהב המגולפת שסבתא נתנה לי במתנה, ואני עונדת לפעמים כצמיד. פתאם מתחשק לי לענוד אותו על ידי ואני מוציאה מהארון את קופסת התכשיטים שבה מונחים כל תכשיטיי בערבוביה וחושבת שגם את התכשיטים צריך לסדר פעם, כמו את כל המוני הדברים הגודשים את הבית שלעולם אינני מצליחה לסדר. אני מנסה להיזכר האם קיבלתי את השעון הזה, שסבא קנה לסבתא כמתנת אירוסים, מאמא או מסבתא ואינני מצליחה להיזכר. אני זוכרת שאמא נתנה לי את השרשרת עם קוביית הזהב שסבא משה קנה לה בגיל שש, וגם את שרשרת הזהב עם האבן האדומה ופעם ענדתי אותן לעתים קרובות. פעם אהבתי לענוד תכשיטים. כעת אני ממעטת בכך. אבל אני אוהבת להתבונן בהם ולהיזכר בדברים. אין לי הרבה חפצי ערך, אולי גם אלה שיש לי אינם חפצי ערך של ממש. אבל כסף וזהב לפחות אינם נשברים, והם יישארו גם אחריי לדורות הבאים.
