עלתה בדעתי המחשבה שלא להזיז את השעון על פי שעון הקיץ, אלא להישאר בפיגור של שעה אחרי הזמן הרשמי. שעת הפיגור הזו, או בעצם פיגור השעה, יפה בעיניי כמשל קיומי לאשה שמעולם לא למדה לנהוג, או להשתמש בטלפון סלולרי. תחילה לא הזזתי את השעונים מחמת עצלות ועייפות שגברה עליי, ובכל עת שחשבתי לעצמי: צריך להזיז את השעון ולהתחבר למציאות, משהו בתוכי ביקש להשאיר את השעון מאחור. מה כבר יכול לקרות, חשבתי לעצמי. הרי אינני שכירת יום, וכל מה שנדרש לי כדי להגיע לעבודתי בזמן הוא להתיישב מוקדם ככל האפשר ליד המחשב, שלידו אני מבלה את ימיי ולילותיי, כשאינני ישנה, וגם לישון אני שוכבת במיטתי שליד המחשב, כמו כבאי שמצפה בכל עת לאזעקה. לא שהנני עצמאית, המונח עצמאית גדול עליי. בביטוח הלאומי אני רשומה כמי שאינה עצמאית ואינה שכירה. הגדרות כאלה של לא זה וגם לא זה חביבות עלי. השלילה הכפולה יש בה בעיניי חן רב. ייתכן שיש מקום להוסיף עבורנו קטיגוריה מיוחדת של "לְבַדָּנִים", כלומר, אנשים שעושים הכל לבדם, מעסיקים את עצמם, עובדים בעצמם, רודים בעצמם, נוזפים בעצמם, משלמים לעצמם, מלינים את שכר עצמם, קונסים את עצמם, מפטרים את עצמם וגם מסדרים את כל ענייניהם אצל פקיד השומה ופקיד הביטוח הלאומי בעצמם, ללא עורכי דין ורואי חשבון. כמובן שהתכחשות לזמן הרשמי עלולה לגרום לי להגיע באיחור לפקיד השומה, או לפקיד הביטוח הלאומי, או לסניף של רשת "סטימצקי", ששם שומרים לי עיתונים מאירופה ונוהגים בי בחביבות יתרה. אבל איחורים כאלה תדירים אצלי בכל מקרה, שהרי אין די בהזזת השעון כדי להתחבר למציאות וללוח הזמנים המחייב שלה. נותרתי איפוא בשעון החורף החולף, וגם השמיים נותרו אפורים ומעוננים וטפטפו טפטופים עגומים על האדמה הלחה מגשמי הלילה. אבל בעודי מתכרבלת בשעת עשר חורפית קרא הרדיו: "השעה אחת-עשרה", מטעים את ההברה האחרונה בצליל יבש, נוקשה ואכזרי, "השעה אחת-עשרה, השעה אחת-עשרה", כמו קוקיה שפורצת מדלתות שעון ומחרידה את הישן משנתו, "השעה אחת-עשרה", קרעה המציאות את שמיכת הזמן המדומה והחולמת שלי. עליתי על הכסא וכיוונתי את השעון לשעה הנכונה.
נכתב ב-2009
אני מבקשת מקוראיי הנאמנים להיכנס לרשימה שלי האם כתב פרנץ קפקא סיפורים בעברית? גם אם כבר קראו אותה מזמן, כדי לסייע לי להתגבר על חבלה שנעשתה הלילה במנגנון הבלוג, כנראה בתגובה לרשימתי הקודמת ש. שלום ועזבון מכס ברוד. תודתי לכם.
