אינני יודעת האם אפשר בכלל להסיק מסקנות מהרצח בטולוז. זה מקרה כל כך קיצוני וקשה להבנה. לא רק האכזריות החריגה כלפיי הילדים היהודים בלתי נתפסת. קשה מאד להבין מדוע רצח מוחמד מראח חיילים ערבים מוסלמים וחייל שחור. האם רצה להוקיע אותם כבוגדים בערבים או במוסלמים, בכך ששירתו בצבא הצרפתי? ואם כן, האם לא חשש לעורר את זעמה של הקהילה המוסלמית דוקא? ושל מי היה הרעיון לרצוח חיילים ערבים? האם קיבל משימה כזו מאנשי אל-קעידה, או הגה אותה בעצמו? האם ישנה מזימה של אל-קעידה להרתיע אזרחים צרפתים ממוצא ערבי או אפריקני לשרת בצבא הצרפתי, ביטוי עליון של אינטגרציה? כל העניין הוא חולני, אבל גם פיגועי האחד-עשר בספטמבר היו חולניים – הרהב היה יסוד מרכזי בהם, והרהב גם הביא למפלתו של מוחמד מראח – הוא נתפס לאחר שהתקשר לערוץ טלויזיה כדי להתרברב במעשיו. קשה לתפוס את השילוב של אכזריות קיצונית ורהב כמעט ילדותי.
דוקא במקרים הקיצוניים והחריגים ביותר התגובות הן תמיד הצפויות ביותר – עוסקים בהגירתם של מוסלמים לצרפת ובמיעוט המוסלמי הגדול יחסית שמתגורר בה, ולא בשאלה מדוע גילויי האלימות והאנטישמיות בקרב המוסלמים החיים בצרפת קשים הרבה יותר מאשר בארצות המוצא שלהם. אין עוסקים בתפקידה של החברה הצרפתית ברדיקליזציה האנטישמית של אזרחיה הערבים, שהיא תופעה רחבה בהרבה מהמעשים הקיצוניים של הרצח. אין עוסקים בלגיטימציה השקטה שמעניקה החברה הצרפתית לאנטישמיות מצד ערבים כלפיי יהודים, שבאמצעותה מבטאים הצרפתים את האנטישמיות שלהם עצמם באמצעות שליח.
מצד אחד מדכאת החברה הצרפתית בנוקשות וללא כל הצדקה ביטויים של זהות ערבית ומוסלמית שאין בהם כל רע. ילדים ערבים שמדברים ביניהם ערבית בבית הספר ננזפים. מנהגים דתיים כמו תפילה במקום ציבורי או כיסוי ראש, שלא לדבר על רעלה – נאסרו בצרפת בחוק והמשטרה יכולה לעצור מוסלמי שכורע להתפלל ברשות הרבים או אשה שמכסה את פניה ברחוב – חקיקה מזעזעת באופייה הגזעני והדכאני כלפיי מיעוטים, שהיא בושה וחרפה למדינה הרואה בעצמה דמוקרטיה. כדי לאזן את איסור חבישת כיסוי הראש בבתי הספר לנערות ערביות, אסרו גם על ילדים יהודים לחבוש כיפה בבתי הספר הממלכתיים – איסור מזעזע שהיה צריך לעורר התנגדות כללית ומחאה חריפה מצד גורמים יהודים וישראלים, דבר שלמרבה הצער לא קרה – כל כך התלהבו יהודים מסוימים מהפגיעה בערבים המוסלמים, שהתעלמו מכך שהפגיעה במקרה זה ביהודים הרבה יותר גדולה, ונותנת לגיטימציה לתביעה אנטישמית מסורתית מהיהודים להתכחש לזהותם היהודית ולהסתירה.
הגילוי היחיד של זהות ערבית או מוסלמית שזוכה בצרפת להבנה ואפילו לעידוד הוא שנאה ליהודים, "בגלל סבלם של הפלשתינים", ביטוי שמחליף את ההצדקה המסורתית לרדיפת יהודים – "בגלל סבלו של ישו" - במדינה המאד קתולית, למרות טענתה לחילוניות. הזדהות עם אלימות ערבית נגד יהודים, שהיא לכאורה מוצדקת "בגלל סבלם של הפלשתינים", מאפשרת לאנטישמי הצרפתי לדבוק באנטישמיות שלו מבלי לחוש אשמה, וכך צרפת שמדכאת באכזריות כל גילוי תמים של זהות ערבית או מוסלמית כמו תפילה ברשות הרבים או שיחה בלשון הערבית, מקבלת הרבה יותר בהבנה גילויי שנאה כלפיי יהודים ומצדיקה אותם בכך שהיא מסבירה אותם כ"מחאה על סבלם של הפלשתינים", ובכך פוטרים עצמם הצרפתים מאחריות לסבלם של היהודים ומעודדים את ההתנכלות כלפיהם, כי התנכלות שנתקלת בהבנה מתעצמת וחוזרת על עצמה.
כמובן שאיש איננו מעודד בגלוי רצח יהודים או מזדהה איתו בגלוי, ובכל זאת החזרה הבלתי פוסקת על כך שהרצח הוא "מחאה על סבלם של הפלשתינים", בניסוח זה שהוא ניסוח צרפתי ואירופי ומתכתב עם האנטישמיות האירופית המסורתית שהצדיקה במשך דורות את רדיפת היהודים ב"סבלו של ישו", מהוה הצדקה שקטה של רצח היהודים. הויכוח על מתן הלגיטימציה לרצח יהודים מתנהל בין השורות ולא בגלוי: כאשר ביקר סרקוזי בבית ספר ממלכתי ואמר לילדים שרצח כזה יכול לקרות גם להם, לא רק לילדים היהודים, עוררו דבריו תגובות נזעמות, והוא הואשם בהפחדת ילדים. אבל סרקוזי לא דיבר לילדים אלא להוריהם, שאומרים להם בבית שהם לא צריכים לפחד כי הערבים רוצחים רק יהודים, בגלל שהיהודים רוצחים ילדים פלשתינים. כשסרקוזי אמר לילדים צרפתים שזה יכול לקרות גם להם, הוא אמר להם בעצם שלא יאשימו את היהודים בכך שרוצחים אותם. הציבור הצרפתי הבין את המסר הזה ולא אהב אותו. הצרפתים אינם שמחים על רצח יהודים ואינם מעוניינים ברצח כזה, אבל אם זה קורה הם בהחלט מעוניינים להאשים את היהודים בכך שהמיטו את האסון על עצמם, ובכך הם מצדיקים ומעודדים את המשך ההתנכלות ליהודים. הרדיקליזציה האנטישמית של ערביי צרפת בהחלט מושפעת מכך שגילויי אנטישמיות מצד ערבים כלפיי יהודים הם הגילוי הערבי הייחודי היחיד שהציבור הצרפתי מוכן לגלות כלפיו הבנה.
הדינמיקה הזו, שבה משמש המהגר הערבי שליח של האנטישמיות הצרפתית המתחמקת מאשמה איננה דינמיקה פשוטה, ולכן נשמע הרבה על בעייתה של צרפת עם המהגרים הערבים, ועל כך שאין בצרפת אנטישמיות אלימה, אלא זו אנטישמיות חדשה של מהגרים מוסלמים. אבל זו איננה אנטישמיות חדשה. זו אותה אנטישמיות צרפתית שמאשימה את היהודים במותם שאימצה לה רטוריקה מעט שונה, ומתירה את דמם של היהודים בדרך מעט מתוחכמת יותר, אבל לא ממש חדשה.
