אתמול התפרסם במוסף "גלריה" של "הארץ" שיר נפלא של המשורר השוודי תומס טראנסטרומר בתרגומה של גלית חזן-רוקם:
אַפְּרִיל וְשֶׁקֶט / תומס טראנסטרומר
הָאָבִיב שָׁמֵם.
תְּעָלָה אֲפֵלָה כִּקְטִיפָה
זוֹחֶלֶת לְצִדִּי
בְּלֹא בָּבוּאוֹת.
רַק דָּבָר אֶחָד מֵאִיר,
פְּרָחִים צְהֻבִּים.
אֲנִי נִּשָּׂא בְּצִלִּי
כְּכִנּוֹר
בְּתֵבָתוֹ הַשְּׁחוֹרָה.
הַדָּבָר הַיָּחִיד שֶׁאֲנִי רוֹצֶה לוֹמַר
נוֹצֵץ, אֵינוֹ נִתָּן לְהַשָּׂגָה
כְּמוֹ כְּלֵי הַכֶּסֶף
בְּבֵית הָעֲבוֹט.
כמה זה יפה " רַק דָּבָר אֶחָד מֵאִיר, פְּרָחִים צְהֻבִּים." למול "אֲנִי נִּשָּׂא בְּצִלִּי כְּכִנּוֹר בְּתֵבָתוֹ הַשְּׁחוֹרָה." אני יושבת באוטובוס ומביטה איך המידרונות המכוסים עשב ירוק ושדות החיטה הירוקים מתחלפים בכרי דשא עמוסים פרחים צהובים, מאירים, ואני חושבת שפרחי האביב רובם צהובים: הסביונים וציפורני החתול, החרדלון, ועצי השיטה שמתמלאים באביב כדורי פריחה זהובים רכים וריחניים שכמו אבקת זהב מתפזרים ברוח. אני יושבת באפלולית האוטובוס כמו כינור בתיבתו השחורה ומביטה אל שדות של פרחים צהובים מאירים. אבל בחוץ לא רק מרבדי הפרחים הצהובים מאירים – הכל מאיר, העשב הירוק, הגבוה, שהצמיחו גשמי החורף ושמיים של תכלת ללא ענן. הכל מאיר, ואינני מסוגלת להתיק את עיניי מן הנוף הנוסע בחלון. הגבר שיושב לצדי, ליד החלון, מרוכז כולו בטלפון הנייד שלו. אפילו אני, שמעולם לא היה לי טלפון נייד ואינני יודעת כיצד לדבר בו, מזהה שמדובר במכשיר מתקדם. לסירוגין הוא מדבר ומתכתב לסירוגין. מאז יצאנו מירושלים הוא כבר תיאם פגישה משולשת עם הנספח המסחרי של מדינה מזרח-אירופית, סידר העברה בנקאית בזהב ואחר כך ביקש לא העברה בזהב אלא העברה בנקאית רגילה, אחר כך ביקש לבטל ישיבה של ועד עובדים כי זה לא יפתור את הבעיה, והעירייה לא אכפת לה מה עושים עם המגרש. כשהאוטובוס עוצר בתחנה של מבשרת הוא פונה אליי ושואל פתאם, קצת מוטרד: "הוא נכנס למבשרת?" לא, אני מסבירה לו, זו רק תחנה שאנשים ממבשרת עולים בה, זו תחנה קבועה – אתה לא רגיל לנסוע באוטובוס – ספק שואלת ספק אומרת - לא, אבל זה נחמד, הוא אומר בנדיבות, וחוזר להתקשר למוטי, נדמה שהחליף את מוטי במוטי אחר ואז הוא מתקשר למוטי המבוקש ושואל מה שלומו וצוחק, זו השיחה היחידה שאיננה כולה עסקית, כנראה חבר. ואני מסתכלת בחלון והשדות מלאים פרחים צהובים מאירים בלי סוף, שדות ענקיים בצהוב וירוק עד האופק, צבעים של שמחה, והאיש מתקשר ומבקש לא לדון בתנאי החוזה אם לא בטוח שהולכים לחתום איתו, עדיף לא להיכנס לפרטים, אם יקבלו את ההצעה שלו אז טוב, אבל אם לא... כולו מרוכז במכשיר הטלפון, בנתב"ג חונים מטוסי סילון לבנים ענקיים ולרגע הוא כאילו רואה אותם אבל לא, הוא קורא הודעות ממסך הנייד וכותב הודעות בעצמו ושוב הוא מתקשר. אני רוצה לומר לו תפסיק לרגע לדבר, תסתכל בחלון, יש פרחים צהובים מאירים ואתה נישא בתוך צלך ככינור בתיבתו השחורה. בעצם הוא לובש חולצת פסים סגולים וכחולים ועל ברכיו ז'קט אופנתי. אני לא יודעת מה אופנתי אבל איש כזה בוודאי לובש ז'קט אופנתי, ועדשות משקפיו מלבניות צרות ללא מסגרת, זה יפה ובוודאי מאד אופנתי. חבל שהוא איננו מסוגל להביט מבעד לחלון למרחקים, כי המבט למרחקים יפה לעיניים עייפות. מדי פעם נעצמות עיניי. לרוב אני יושבת ליד חיילים עייפים ואינני מתביישת לנמנם קלות כי הם בעצמם ישנים, מחבקים את הרובה וישנים, אבל להירדם ליד איש עסקים שהשאיר היום את הרכב במוסך ונסע לראשונה בחייו באוטובוס לתל אביב, להירדם ליד איש עסקים שאיננו מבזבז דקה זה אפילו בזבזני יותר מאשר להביט מבעד לחלון בשדות ירוקים ופרחים צהובים מאירים שאין להם סוף והם זורחים כמו שמשות קטנות וחוגגים את האביב שבא אחרי השלג ואחרי הגשם. נורא מתחשק לי לומר לו, אולי תתנתק לרגע מהמכשיר ותסתכל בחלון אל השדות הפורחים, לומר לו אתה ממש אינך מבזבז דקה, אבל זה כל כך לא מנומס לעקוץ גבר זר לגמרי, שרק שאל אותי אם האוטובוס נכנס למבשרת, ואמרתי לו הוא רק עוצר להעלות אנשים בתחנה הקבועה, אתה לא רגיל לנסוע באוטובוס, זה מצריך זמן נפשי אחר. לאיש הזה אין זמן נפשי להסתכל בפרחים, כשהוא יכול להעביר זהב ממקום למקום, מה שבשבילי איננו ניתן כלל להשגה וגם אינני רוצה בו, מדוע כל כך מתחשק לי לומר לו שיפסיק לרגע לתאם העברות של זהב ויביט בחלון, הוא מרוצה מאד מחייו, איננו רוצה כלל לעשות משהו אחר, ואני חושבת כמה דברים הפסדת בנסיעה הזאת, כשהיתה לך הזדמנות לשבת שעה ולהתבונן בחלון, למה בכלל אכפת לי. מדוע אנשים שאינם מתעניינים בשדות ירוקים ופרחים צהובים מצערים אותי כל כך, והוא אפילו בן אדם מנומס, חביב, מוקסם מכך שאיננו צריך לנהוג והוא יכול להקדיש את כל מאודו להעביר זהב ממקום למקום ולתאם פגישות שמייצרות זהב מן הסתם, ואם לא זהב אז כסף. בשיחת הטלפון הבאה הוא מציג את עצמו – לא בפניי, בפני בן שיחו - ושמו כשם בעלי לשעבר. אילו היתה לי נטייה להינשא לאנשי עסקים הייתי יכולה אולי להיות נשואה היום לאיש כזה, והייתי אומרת לו תעזוב כבר את הנייד הארור ותראה כמה יפה הנוף בחלון והוא היה צוחק וממשיך לדבר בנייד. אנשי עסקים אינם יכולים להיות אלא אנשי עסקים ולהעביר זהב ממקום למקום והכל בחייהם מאד מאד נוצץ, רק לפרחים אין להם זמן. אני מדמיינת איך אומר לו כשנגיע לא ביזבזת דקה, מה שמאד לא ראוי לי לומר, ואנחנו כבר בתל אביב והוא קם ואומר אחלה נסיעה, ואני אומרת לו לא ביזבזת דקה, והוא אומר ברצינות גמורה תאמיני לי שעבדתי שעה. את האירוניה שבקולי הוא לא קלט כי איש עסקים ששבע-רצון מעצמו איננו קולט אירוניה של נוסעת אוטובוסים עייפה שאין לה זהב וגם לא כסף להעביר ורק הפרחים הצהובים מאירים לה בחלון ומאירים ומאירים.
