יום חמישי, 28 ביולי 2011

במצעד הגאוה


עכשיו חזרתי ממצעד הגאוה. השנה המצעד היה שמח. לפני שנה היה מאד עצוב כי חשבנו רק על הרצח בבר-נוער, והסתכלנו כל הזמן בנערה שהיתה שם וניצלה דוחפת את כסא הגלגלים של נער שהיה שם ונפגע לכל החיים. גם המצעד השנה נועד להזכיר את הרצח בבר-נוער ואת ניר כץ וליז טרובישי שנרצחו שם. חבל שאף אחד לא דיבר על הרוצח שלא נתפס. דיברו על דברים אחרים, על שילוב מאבקים ושילוב של כל המחאות, ואלה כמובן דברים מאד יפים וגם מאד מעצבנים, כי לכל מי שנלחם על זכויותיו יש זכות להילחם, ולא צריך לדרוש ממנו להוכיח שהוא נלחם גם בשביל אחרים. אלטרואיזם צריך לדרוש מאלה שמצבם טוב, ולא מאלה שמצבם קשה ממילא. בכל אופן גם במצעד הגאוה צעקו העם רוצה צדק חברתי, שזה נכון וצודק, אבל ההומוסקסואלים רוצים קודם כל לחיות כמו כולם בלי להסתתר, ובלי שמישהו יחשוב שמותר לו לרצוח אותם, וההורים של ההומוסקסואלים רוצים שילדיהם יהיו בטוחים גם אם הם אוהבים את בני מינם ולא מתחתנים ברבנות. שילוב מחאות ומאבקים זה מאד יפה, אבל לפעמים זה קצת משכיח על איזה דברים בסיסיים הקהילה ההומוסקסואלית צריכה עדיין להיאבק, וכמה המצב שלה קשה, כי הומוסקסואלים הם דחויים גם בעם שלהם, בעדה שלהם, בדת שלהם ולפעמים גם במשפחה שלהם, וזה לא דומה למשהו אחר.
בכל אופן השנה המצעד היה שמח, ובאו פוליטיקאים גם ממפלגת העבודה ומקדימה ולא רק ממר"ץ, וזאת התקדמות. חבל מאד שזה קרה רק אחרי הרצח. אולי בשנה הבאה יבואו אפילו מהליכוד.
המצעד היה מאד צבעוני ושמח, וכשיצאנו מגן העצמאות ראיתי נערים עומדים באיזו חצר ואחד שלח כנגדנו אצבע משולשת. אחר כך הלכנו ברחוב רמב"ן וראיתי שעל מרפסת אחת תלוי סדין שעליו כתוב הפסוק מספר ויקרא: "ואיש אשר ישכב את זכר משכבי אשה תועבה עשו שניהם מות יומתו דמיהם בם." בהמשך הרחוב היה עוד סדין עם הכתובת הזאת תלוי מאחת המרפסות וראיתי שמשהו קרה והאנשים זזו שמאלה ואחר כך הרחתי את פצצות הסירחון שזרקו מלמעלה. הפצצות היו מאד מסריחות אבל לא כמו האנשים שזרקו אותן. אם אפגוש אחד מהם ספק אם אוכל לעמוד בצחנתו. אחר כך המשכנו ללכת הלאה וכשהתקרבנו אל הכנסת הרחנו ריח אורנים ויסמין פורח. ישבתי שם בין המוני האנשים. לידינו ישבו כמה בחורים שנשאו שלט: "יש הומואים שחיים בארון כי אין להם כסף לדירה". זה היה משעשע, ואולי זה אמר גם את מה שאני הרגשתי על שילוב המאבקים, כי הבעיה הכי קטנה של ההומוסקסואלים זה הכסף, ומי שהבעיה העיקרית שלו זה כסף, יש לו מזל גדול בחיים, ואני אומרת את זה דוקא בתור אחת שאין לה כל כך כסף.
ישבתי על הדשא בגן-הורדים. היה לי קר וכאבו לי הרגליים והייתי מאד שמחה. במצעדי הגאוה אני תמיד מרגישה שייכת ובמקום, וזה די מוזר, כי בדרך כלל אני לא מרגישה שייכת לשום מקום ולשום דבר, ואם לא היתה לי בת לסבית כנראה לא הייתי משתתפת במצעדי הגאוה, ואם לא היו דוקרים אנשים במצעד הגאוה של 2005, שאז הבנתי שיכול להיות גם רצח, אולי לא הייתי אף פעם באה, ואז ההפסד היה כולו שלי, כי אני אוהבת לבוא למצעדי הגאוה. זה מקום שאני מרגישה בו טוב ושייכת, כמו בתוך משפחה גדולה ומחבקת שמנסה וגם מצליחה לשמוח, גם כשיש לה סיבות להיות מאד עצובה. אני שמחה שהייתי שם, גם במקום שבו זרקו פצצות סירחון על הצועדים, וגם במקום שבו הרגשתי פתאם שלמצעד הגאוה יש ריח של תפוחים ווניל, וכשיצאנו משם כולם היו רעבים ורצו ללכת לאכול, כי זה מה שאנשים רוצים, אוכל וחברים, להיות שייכים ולהרגיש בטוחים, וזה מגיע גם להומוסקסואלים. צדק חברתי וקורת גג לכולם זה יפה, אבל ההומוסקסואלים עדיין נאבקים גם על הזכות לחיים.