נהגתי שלא בחכמה ושוב קראתי את המוסף להיפוכונדרים. קראתי שעבודה בישיבה מקצרת את החיים ומעלה את סיכוני המוות. דוקא ישבתי לגמרי נוח, שעונה אחורה על משענת המיטה, כמעט בהסבה, הראש נח על המשענת, כמו שאני אוהבת לקרוא, וקראתי שנשים במיוחד רגישות לסכנות הישיבה, וסכנת המוות מישיבה מאיימת עליהן ביתר שאת. כעת הייתי כמעט במצב שכיבה, ותהיתי אם מה שחל לגבי ישיבה חל גם לגבי שכיבה, ואולי ביתר תוקף. בכל עת שאני יושבת, כך קראתי, ואני דוקא מעדיפה לשבת מאשר לעמוד וללכת, אני מקצרת את ימיי ומעלה עליי את הכּוֹרֵת, וזה מנוגד באופן חריף לתחושה שאני נאלצת להעיד עליה בכנות, שדוקא הישיבה נעימה לי מאד, ואילו נשאלתי הייתי מוכנה להישבע שדוקא העמידה היא זו שמקצרת את ימיי, שלא לדבר על ההליכה בחום הקיץ, שממילא מצמצמת את סימני החיוניות למעט מזעיר – לבד מטיפות הזיעה הגדולות, הסומק בפניי והחזה העולה ויורד, הייתי מוכנה להישבע שאני נראית די מתה, מה שמגביר את נדיבותן של הבריות כלפיי: בחנות סטימצקי הציעו לי כוס מים, ובפיצוציה נתנו לי הבוקר בקבוק סודה קר בחינם. שקלתי שמא אחדל לתעד מוטיבים מהברית החדשה בספרות הרומנטית ואתחיל לתעד מוטיבים של חסד בקרב אנשים חיים בראותם אדם בלתי יושב שנראה קרוב מאד למוות. אלא שאת הברית החדשה וגם את הספרות הרומנטית אני יכולה לקרוא בישיבה, וזה מעניק להן מבחינתי יתרון גדול כנושא למחקר. למען האמת אין דבר שאני חולמת עליו יותר מאשר לשבת על הכסא מבלי נוע במשך שעות מרובות ולקרוא או לכתוב בשלוה, למרות שכותב המאמר שניסה לנחם מעט את בעלי האישיות הישבנית מסוגי, כתב שהפרה מזדמנת של רצף הישיבה בקימות אקראיות, בהחלט מצננת מעט את אפקט ההמתה של הישיבה המתמשכת, וציינתי לעצמי בסיפוק את העובדה שאכן קמתי פעמיים לשתות מבקבוק הסודה הקרה שקיבלתי בחינם בפיצוציה, ועוד פעם אחת לרוקן את הסודה מצדי השני, פעולה שמחמת מיני אף אותה עשיתי בישיבה, כך שאולי זה איננו נחשב לקימה אמיתית. קשה לשמור על אורח חיים בריא ולענות על דרישות הרפואה המודרנית המתקדמת, שעורכת כל הזמן מחקרים חדשים על מה שלא טוב לעשות אם רוצים לחיות לאורך ימים, וכעת מתברר למרבה הצער שלא רק לקפוץ מן החלון לא מומלץ, אלא גם לשבת ליד החלון ולהתבונן בנחת בנוף מקצר את החיים, וכל ההבדל בין השניים הינו במספר אחוזי הקיצור. אין מנוס איפוא מלצאת בקריאה נרגשת קום התנערה עם חלכה, ואם חשקה נפשך בחיים, קום עמוד על רגליך. מצד שני מי רוצה בכלל לעמוד עד גיל מאה, יותר טוב כבר למות, שאז לפחות מרשים לך לשכב בשקט ולא מבלבלים לך את הראש בתוצאות של מחקרים חדישים, וגם אם כן, אתה כבר לא שומע, כי אתה כבר בדרך לגן-עדן, שאומרים שהכסאות שם נוחים במיוחד, והישיבה ישיבה של מעלה.