בימים האחרונים אני מקבלת מן הבית הפתוח בירושלים שוב ושוב הודעות המבשרות על דרישות חדשות של המשטרה מן הקהילה ההומוסקסואלית כתנאי למצעד הגאוה: קודם ביקשו 130 סדרנים, וקיוו ככל הנראה במשטרת ההומופוביה שהדבר יביא לביטול המצעד. כשדרישה זו התמלאה, צצה לפתע דרישה חדשה: הקהילה צריכה להעמיד עשרה סדרנים גם בגן הורדים שבו אמור להסתיים המצעד בעצרת. האם גורמים אחרים שמקיימים אירועים ציבוריים נתקלו אי פעם בדרישות שכאלה? האם מצעדי השיטנה וההתגרות של המתנחלים בשכונות ערביות בירושלים נתקלים גם כן בדרישות להעמיד עוד ועוד סדרנים מטעמם? ובמקרה זה ההתעללות המשטרתית בקהילה בניסיון לבטל את המצעד מטעמים ביטחוניים לכאורה אפילו איננה מוסוה, והיא מזכירה את מאמצי המשטרה בשנים קודמות להפיץ שמועות על סכנה ביטחונית נוראה של גדודי מתנחלים וחרדים שיתנפלו על ירושלים אם המצעד יצעד, שמועות שכתב ערוץ 2 משה נוסבאום שמח לפתוח בהן את החדשות. המצעד צעד. ושום דבר לא קרה. איתמר בן-גביר ומרעיו עמדו וצרחו. אבל איתמר בן-גביר נמצא בכל מקום שאפשר לבטא בו ביריונות ושנאה לזולת, ובזכות מעלה זו הפך לאישיות תקשורתית בכירה שהעיתונאים משחרים לפיתחה.
הניסיונות לביטול המצעד הם רק אקורד מלוה קבוע לפרץ ההומופוביה המחריד שפרץ משורות משטרת ישראל לאחר הרצח בבר-נוער בתל-אביב באחד באוגוסט 2009. קשה להאמין שהמשטרה ניסתה בכלל אי-פעם לתפוס את הרוצח, שכנראה קרוב בהשקפת עולמו לאנשי המשטרה ולשר הממונה עליה, כי במשך הימים שלאחר הרצח הפיצה המשטרה בעקשנות שמועות שהרצח הינו "עבודה מבפנים", שהרוצח חייב להיות אחד מן ההומוסקסואלים באי המועדון, והכתבים המקורבים למשטרה שמחו כדרכם לשמש צינור לדברים נתעבים אלה, שנועדו להגן על הרוצח האמיתי, שאנשי המשטרה הזדהו עם מעשהו, ולאפשר לו להימלט מעונש. כך נאמר למשל במאמר מביש ומחפיר של אמיר אורן כתב "הארץ", ב-7 באוגוסט 2009:
"עברתי כאן, ברחובות האלה, בצומת הזה, מאות פעמים, ישבתי כאן, בקפה, עשרות פעמים, חניתי ליד המקום ומולו. מעולם לא שמעתי עליו", אמר השבוע קצין משטרה, שאינו מעורב בחקירת הרצח הכפול במועדון ההומו-לסבי במרתף הבית שברחוב נחמני 28, אך הזדמן לאיזור במסגרת תפקידו. הקצין מכיר את תל אביב, עליונים ותחתונים, עשרות שנים, כשאמר שאתר הרצח לא היה מוכר אף לו, שוטר ותיק, התכוון לרמוז שלהערכתו לא נקלע לשם הרוצח לראשונה ובאקראי, אלא היה אי מתי מבאי המקום, שאליו חזר מסיבות השמורות עמו, שנאה או קנאה, נקמה או גחמה.
אם יש ממש בהערכה זו ולחילופין באחרות, משיקות לה או סותרות אותה, מוקדם לדעת."
איזו כתבה מתועבת, איזו דרך שפלה להסיר מהמשטרה ההומופובית את חובתה למצוא את הרוצח, שהרי לפי קצין ותיק וידען, ש"אינו מעורב בחקירה" – בוודאי שהוא איננו מעורב בחקירה, הוא מעורב במניעת החקירה ובהאשמת הקורבן כדי להגן על הרוצח - לדעתו ההומוסקסואלים בכלל רצחו את עצמם. ואכן הרוצח מעולם לא נתפס, וכיצד ייתפס, אם המשטרה היא זו שסגרה שורות במאמץ כולל לפטור את הרוצח האמיתי מעונש, ומן הסתם גם את המגזר שמתוכו הוא בא. אינני מאמינה שהמשטרה נקפה אצבע למצוא את הרוצח, ולא אתפלא גם אם יתברר שעלתה על עקבותיו אך הניחה לו להימלט. המאמץ היחיד הבולט של המשטרה היה להפיץ שמועות שהרוצח הוא אחד מן ההומוסקסואלים מבאי המועדון. מעבר לכך לא ראינו שום מאמץ משטרתי אחר.
כמה נורא כאשר הגוף שאמור להגן עליך, שהוא גם הגוף היחיד שיכול להגן במדינה דמוקרטית, חובר לרודפים ולרוצחים, ועושה יד אחת עימהם לפגוע בקהילה, שכל כך מתאמצת להידבר, להתחבר, שהרי כל מטרתה היא שבניה יהיו מקובלים על הציבור וימצאו את מקומם בתוכו, ולא יוקאו ויורחקו ממנו כדי לחיות מנודים בלא קרוב ומודע, ובסערת השנאה מכל עבר, אין הדבר עולה בידה.
עבור רוב האזרחים הממשלה הימנית קיצונית שנשענת על אנשי כך מוצהרים ואנשי ישראל ביתנו היא מקור לרוגז וצער, לבושה ולמבוכה. עבור קהילות נרדפות כמו הקהילה ההומוסקסואלית, הממשלה הזאת היא סכנת חיים כפשוטה.
