כתונת המתים

מתוך חיבורו של תומס קנטימפרטנסיס, בן המאה ה-13, Bonum universale de Apibus [כל טוב מן הדבורים] ספר שני, פרק 53, סעיף 17. השתמשתי במהדורת Duaci משנת 1597, שהועמדה לרשותי בספריית אלברטוס מגנוס בוואלברברג, ריינלנד, גרמניה:

על הבן הבכור, בבכי, כמובן

בכה, לא כמו אחרים שאין להם תקוה, אלא על פי בן-סירא (ל"ח, ט"ז): "בני על המת הזיב דמעה", הזב דמעות מעלה, כלומר לאל. הרי הדמעות ממתנות את להט אש הפורגטוריום. אבל אם תשפוך על המת דמעות יתר על המידה, דמעות שוא הן, הן לא יקררו דבר.

(נוסח עברי של הפסוק מבן-סירא על פי כתב היד ב' מן הגניזה הקהירית, המובא בספר בן-סירא בהוצאת מפעל המילון ההיסטורי ללשון העברית של האקדמיה ללשון העברית, עמ' 40)

[הפורגטוריום, מִטְהֶרֶת המתים, הינו על פי האמונה הקתולית המקום אליו נשלחים המתים שלא היו טובים דיים להישלח לגן-עדן, גם לא רעים דיים להישלח לגיהנום, כדי למרק שם את חטאיהם ולהיות ראויים לעלות לגן-העדן. מרטין לותר כפר בקיום הפורגטוריום.]

סיפורה של סבת המחבר שהתאבלה על בנה ללא תועלת

את אשר אני מספר למדתי מסיפורה של אמי. לסבתי היה בן בכור מצוין באופיו ומיוחד ביופיו, שעל מותו התאבלה ללא נחמה, אולי לא בלי שחזתה את הרע העתיד לבוא, כי אחריו היה לה בן אחר, שהצטיין גם בחרחור מדנים וגם בראוותנות ההבל, בזבזן שמכלה את ירושת אביו. ובכן לאם, שכפי שנאמר, התאבלה ללא נחמה על בנה בכורה, ניגלו בדרך ילדים, שכפי שנראה לה, צעדו בשמחה גדולה. מאחר שזכרה את בנה, שראתה כי אינו ביניהם, ובכתה, נוכחה שהנה הבן צועד בצעד אטי אחרי האחרים. אמרה לו האם בצעקה מרה: מדוע, בני, הנך לבדך ומפגר בהליכתך אחרי האחרים? והוא הראה לה שבכותנתו (toga) יש מים במשקל רב. הנה אמי, אמר, הדמעות ששפכת עלי לשוא, שבגלל משקלן אני מפגר בהליכתי אחרי האחרים. הסבי איפוא את דמעותיך לאל, ובעזרת קורבן גופו של ישו יחד עם צדקה לעניים, שפכי עבורי לב חסיד ומסור, וכך אשתחרר מאי-הנוחות שמעיקה עלי כעת.

ישים הקורא אל לבו בהשגחת האל, שאולי למען הנחמה, או למען תיקון האם, אמר הילד המת שעקב דמעות השוא הוא מפגר אחר חבורת רעיו. כי נשמות הנפטרים יכולות להיעזר במעלותיהם של החיים, אבל שום מגרעות של החיים אינן יכולות לעכב בעדם.     

על המחבר: תומס מCantimpre אשר בבראבנט שבפלנדריה, נולד בשנת 1201, נפטר בשנת 1272. הוא נקרא על שם המנזר שבו השתלם, מאוחר יותר הצטרף למסדר הדומיניקני והיה דמות בולטת במסדר. חיבוריו החשובים ביותר De natura rerum, "על טבע הדברים", סיכום הידע במדעי הטבע בזמנו, והחיבור הנ"ל Bonum universale de apibus , קובץ מעשיות ודיוני מוסר שליקט ועיבד מן הספרות הפופולרית בימי הביניים והוסיף משלו, כאשר הכל מסופר כחויה אישית שלו מזיכרונות ילדותו בבראבנט, כולל סיפורים ידועים ומוכרים מספרות ימי הביניים. ספריו היו אהובים ונפוצים והשפיעו על מחברים רבים במאות הבאות.

האחים גרים, "מעשיות לילדים ולבית" Kinderundhausmaerchen:

סיפור 109, "כתונת המתים" Das Totenhemdchen

נער קט בן שבע שנים היה לאם, נער יפה ואהוב עליה מכל אשר בעולם. הנער מת והאם לא יכלה להינחם ובכתה יומם ולילה. זמן לא רב לאחר שנקבר הילד, נראה בלילות במקומות שבהם נהג לשבת ולשחק, והאם בכתה, ולפיכך בכה גם הוא, אך כשעלה הבוקר, נעלם. מאחר שהאם לא רצתה לחדול מבכי, בא הוא באחד הלילות לבוש בכתונת המתים הלבנה שבה הניחוהו בארון המתים וזר קט לראשו, התישב למרגלותיה על המיטה ואמר: "אוי אמי, חדלי מבכי, אחרת לא אוכל להירדם בארוני, כי כתונת המתים שלי לא תיבש מדמעותיך, שכולן נופלות לתוכה." נבהלה האם כאשר שמעה זאת ולא בכתה עוד, ובלילה הבא שב הילדון עם נר קט בידו ואמר: "את רואה, כעת כמעט יבשה כותנתי ואמצא מנוחה נכונה בקברי." אז הפקידה האם את צערה בידי האל הטוב ונשאה אותו בדומיה ובאורך-רוח, והילד לא שב עוד, אלא ישן במיטתו שמתחת לאדמה.

פרנץ קפקא / התארחתי אצל המתים

Ich war bei den Toten zu Gast

התארחתי אצל המתים. זו היתה אחוזת-קבר גדולה ונקייה, כמה ארונות מתים כבר עמדו שם, אבל היה עדיין הרבה מקום, שני ארונות היו פתוחים, הם נראו כמו מיטות סתורות, שזה עתה נעזבו. שולחן כתיבה עמד מעט הצדה, כך שלא הבחנתי בו מיד: גבר בעל גוף ישב מאחוריו. בידו הימנית הוא החזיק נוצה, זה נראה כאילו כתב וזה עתה חדל, ידו השמאלית שיחקה בחזייתו בשרשרת שעון נוצצת וראשו רכן עמוקות מעליה. משרתת טיאטאה, למרות שלא היה מה לטאטא.

בסקרנות מסוימת משכתי במטפחת ראשה, שלגמרי הצלה על הפנים. כעת ראיתי אותה לראשונה. היתה זו נערה יהודיה שהכרתי פעם. היו לה פנים לבנות שופעות ועיניים אֲפֵלוֹת צרות. כאשר היא חייכה אליי כעת מתוך סמרטוטיה, שהפכוה לאשה זקנה, אמרתי: "את משחקת כאן בקומדיה?" "כן", היא אמרה, "קצת, איך שאתה מתמצא!" אבל אז היא הצביעה על האיש בשולחן הכתיבה ואמרה: "כעת לך וברך אותו שם. הוא האדון כאן. כל עוד לא בירכת אותו, אסור לי בעצם לדבר איתך." "מי הוא איפוא?" שאלתי חרש. "אציל צרפתי", היא אמרה, "שמו דה פואטן." "אז איך הוא הגיע הנה?" שאלתי. "את זה אינני יודעת", היא אמרה, "יש כאן בלבול גדול. אנחנו מחכים למישהו שיעשה סדר. האם זה אתה?" "לא, לא", אמרתי. "זה מאד הגיוני", היא אמרה, "אבל כעת לך לאדון."

הלכתי איפוא והחויתי קידה. מכיוון שהוא לא הרים את ראשו – ראיתי רק את שערו הלבן הפרוע -, אמרתי ערב טוב, אבל הוא לא נע ולא זע, חתולה קטנה הקיפה את שולי השולחן, היא זינקה ממש מחיקו של האדון ושוב נעלמה שם. אולי הוא בכלל לא הביט בשרשרת השעון, אלא למטה מתחת לשולחן. רציתי להסביר כעת באיזה אופן הגעתי לכאן, אך מכירתי משכה אותי מאחור במעילי ולחשה: "זה כבר מספיק".

על כך שמחתי מאד, הסתובבתי אליה והלכנו שלובי זרוע הלאה באחוזת-הקבר. המטאטא הפריע לי. "השליכי את המטאטא", אמרתי. "לא, בבקשה", היא אמרה, "הנח לי להחזיק בו. הצורך לטאטא כאן איננו גורם לי שום מאמץ, הרי אתה מבין בעצמך, הלא כן? טוב, כעת, אבל בכל זאת יש לי מכך יתרונות מסוימים, שלא הייתי רוצה לוותר עליהם. חוץ מזה, האם תישאר כאן?" היא שאלה בהיסח הדעת. "בשבילך אשאר כאן ברצון", אמרתי לאט. הלכנו כעת צמודים זה לזו כמו זוג נאהבים. "הישאר, הו, הישאר", היא אמרה, "כמה התגעגעתי אליך. לא כל כך גרוע פה, כפי שאתה אולי חושש. ומה אכפת לשנינו, מה קורה מסביבנו." הלכנו זמן מה בשתיקה. שיחררנו את זרועותינו זו מזו, אחזנו כעת זה בזו חבוקים. הלכנו בדרך הראשית, מימין ומשמאל היו ארונות מתים, אחוזת-הקבר היתה גדולה מאד, לפחות ארוכה מאד. היה אמנם חשוך, אבל לא לגמרי, היו מעין דמדומים, שהתבהרו עוד יותר שם, היכן שהיינו, ובעיגול קטן סביבנו. פתאם היא אמרה: "בוא, אני אראה לך את ארון המתים שלי." זה הפתיע אותי. "אבל אינך מתה" אמרתי. "לא", היא אמרה, "אבל אם לומר את האמת: אני לא מתמצאת פה, לכן כל כך שמחתי שבאת. במהרה תבין את הכל, כבר עכשיו אתה רואה את הכל ברור יותר ממני. בכל מקרה: יש לי ארון מתים." פנינו ימינה לדרך צדדית, שוב בין שתי שורות של ארונות מתים. בסידור הכל הזכיר לי מרתף יין גדול שראיתי פעם. בדרך זו עברנו גם נחל קטן, בקושי מטר רוחבו, שזרם מהר. במהרה הגענו לארון המתים של הנערה. היתה בו כרית תחרה יפה. הנערה נשכבה בפנים והזמינה אותי למטה, פחות בתנועת האצבע המורה ויותר במבט. "נערה חביבה" אמרתי, מושך את מטפחת ראשה קדימה ומחזיק את ידי על שפעת שערה הרך. "אינני יכול להישאר אצלך. יש פה מישהו באחוזת-הקבר, שאני חייב לדבר איתו. האם לא תרצי לעזור לי לבקרו?" "אתה חייב לדבר איתו? אבל כאן אין תוקף לשום חובות", היא אמרה. "אבל אינני מכאן". "אתה מאמין שעוד תמשיך מכאן הלאה?" "בוודאי", אמרתי. "על אחת כמה וכמה שלא היית צריך לבזבז את זמנך", היא אמרה. אז חיפשה תחת הכרית והוציאה כתונת. "זוהי כתונת המתים שלי", היא אמרה והרימה אותה אליי, "אבל אינני לובשת אותה."