ספר שמות, פרק יב
א וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר. ב הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים: רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה. ג דַּבְּרוּ, אֶל-כָּל-עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, בֶּעָשֹׂר, לַחֹדֶשׁ הַזֶּה: וְיִקְחוּ לָהֶם, אִישׁ שֶׂה לְבֵית-אָבֹת--שֶׂה לַבָּיִת. ד וְאִם-יִמְעַט הַבַּיִת, מִהְיוֹת מִשֶּׂה--וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל-בֵּיתוֹ, בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת: אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ, תָּכֹסּוּ עַל-הַשֶּׂה. ה שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן-שָׁנָה, יִהְיֶה לָכֶם; מִן-הַכְּבָשִׂים וּמִן-הָעִזִּים, תִּקָּחוּ. ו וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת, עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה; וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ, כֹּל קְהַל עֲדַת-יִשְׂרָאֵל--בֵּין הָעַרְבָּיִם. ז וְלָקְחוּ, מִן-הַדָּם, וְנָתְנוּ עַל-שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת, וְעַל-הַמַּשְׁקוֹף--עַל, הַבָּתִּים, אֲשֶׁר-יֹאכְלוּ אֹתוֹ, בָּהֶם. ח וְאָכְלוּ אֶת-הַבָּשָׂר, בַּלַּיְלָה הַזֶּה: צְלִי-אֵשׁ וּמַצּוֹת, עַל-מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ. ט אַל-תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא, וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם: כִּי אִם-צְלִי-אֵשׁ, רֹאשׁוֹ עַל-כְּרָעָיו וְעַל-קִרְבּוֹ. י וְלֹא-תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ, עַד-בֹּקֶר; וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד-בֹּקֶר, בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ. יא וְכָכָה, תֹּאכְלוּ אֹתוֹ--מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים, נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם; וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן, פֶּסַח הוּא לַיהוָה. יב וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ-מִצְרַיִם, בַּלַּיְלָה הַזֶּה, וְהִכֵּיתִי כָל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, מֵאָדָם וְעַד-בְּהֵמָה; וּבְכָל-אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים, אֲנִי יְהוָה. יג וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת, עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם, וְרָאִיתִי אֶת-הַדָּם, וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם; וְלֹא-יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית, בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. יד וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן, וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַיהוָה: לְדֹרֹתֵיכֶם, חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ. טו שִׁבְעַת יָמִים, מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ--אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם: כִּי כָּל-אֹכֵל חָמֵץ, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל--מִיּוֹם הָרִאשֹׁן, עַד-יוֹם הַשְּׁבִעִי. טז וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן, מִקְרָא-קֹדֶשׁ, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם: כָּל-מְלָאכָה, לֹא-יֵעָשֶׂה בָהֶם--אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל-נֶפֶשׁ, הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם. יז וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-הַמַּצּוֹת, כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, הוֹצֵאתִי אֶת-צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם; וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-הַיּוֹם הַזֶּה, לְדֹרֹתֵיכֶם--חֻקַּת עוֹלָם. יח בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ, בָּעֶרֶב, תֹּאכְלוּ, מַצֹּת: עַד יוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים, לַחֹדֶשׁ--בָּעָרֶב. יט שִׁבְעַת יָמִים--שְׂאֹר, לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם: כִּי כָּל-אֹכֵל מַחְמֶצֶת, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל--בַּגֵּר, וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ. כ כָּל-מַחְמֶצֶת, לֹא תֹאכֵלוּ; בְּכֹל, מוֹשְׁבֹתֵיכֶם, תֹּאכְלוּ, מַצּוֹת.
כא וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְכָל-זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: מִשְׁכוּ, וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם--וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח. כב וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב, וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר-בַּסַּף, וְהִגַּעְתֶּם אֶל-הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל-שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת, מִן-הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף; וְאַתֶּם, לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח-בֵּיתוֹ--עַד-בֹּקֶר. כג וְעָבַר יְהוָה, לִנְגֹּף אֶת-מִצְרַיִם, וְרָאָה אֶת-הַדָּם עַל-הַמַּשְׁקוֹף, וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת; וּפָסַח יְהוָה, עַל-הַפֶּתַח, וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית, לָבֹא אֶל-בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף. כד וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה, לְחָק-לְךָ וּלְבָנֶיךָ, עַד-עוֹלָם. כה וְהָיָה כִּי-תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר יִתֵּן יְהוָה לָכֶם--כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר; וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-הָעֲבֹדָה הַזֹּאת. כו וְהָיָה, כִּי-יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם: מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת, לָכֶם. כז וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח-פֶּסַח הוּא לַיהוָה, אֲשֶׁר פָּסַח עַל-בָּתֵּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם, בְּנָגְפּוֹ אֶת-מִצְרַיִם, וְאֶת-בָּתֵּינוּ הִצִּיל; וַיִּקֹּד הָעָם, וַיִּשְׁתַּחֲווּ. כח וַיֵּלְכוּ וַיַּעֲשׂוּ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, כֵּן עָשׂוּ.
כט וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַיהוָה הִכָּה כָל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל-כִּסְאוֹ, עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר; וְכֹל, בְּכוֹר בְּהֵמָה. ל וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה, הוּא וְכָל-עֲבָדָיו וְכָל-מִצְרַיִם, וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה, בְּמִצְרָיִם: כִּי-אֵין בַּיִת, אֲשֶׁר אֵין-שָׁם מֵת. לא וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה, וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי--גַּם-אַתֶּם, גַּם-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת-יְהוָה, כְּדַבֶּרְכֶם. לב גַּם-צֹאנְכֶם גַּם-בְּקַרְכֶם קְחוּ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם, וָלֵכוּ; וּבֵרַכְתֶּם, גַּם-אֹתִי. לג וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל-הָעָם, לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן-הָאָרֶץ: כִּי אָמְרוּ, כֻּלָּנוּ מֵתִים. לד וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת-בְּצֵקוֹ, טֶרֶם יֶחְמָץ; מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם, עַל-שִׁכְמָם. לה וּבְנֵי-יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ, כִּדְבַר מֹשֶׁה; וַיִּשְׁאֲלוּ, מִמִּצְרַיִם, כְּלֵי-כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב, וּשְׂמָלֹת. לו וַיהוָה נָתַן אֶת-חֵן הָעָם, בְּעֵינֵי מִצְרַיִם--וַיַּשְׁאִלוּם; וַיְנַצְּלוּ, אֶת-מִצְרָיִם.
לז וַיִּסְעוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס, סֻכֹּתָה, כְּשֵׁשׁ-מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים, לְבַד מִטָּף. לח וְגַם-עֵרֶב רַב, עָלָה אִתָּם, וְצֹאן וּבָקָר, מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד. לט וַיֹּאפוּ אֶת-הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם, עֻגֹת מַצּוֹת--כִּי לֹא חָמֵץ: כִּי-גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם, וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ, וְגַם-צֵדָה, לֹא-עָשׂוּ לָהֶם. מ וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם--שְׁלֹשִׁים שָׁנָה, וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. מא וַיְהִי, מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה, וְאַרְבַּע מֵאוֹת, שָׁנָה; וַיְהִי, בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, יָצְאוּ כָּל-צִבְאוֹת יְהוָה, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. מב לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַיהוָה, לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: הוּא-הַלַּיְלָה הַזֶּה לַיהוָה, שִׁמֻּרִים לְכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם.
מג וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח: כָּל-בֶּן-נֵכָר, לֹא-יֹאכַל בּוֹ. מד וְכָל-עֶבֶד אִישׁ, מִקְנַת-כָּסֶף--וּמַלְתָּה אֹתוֹ, אָז יֹאכַל בּוֹ. מה תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר, לֹא-יֹאכַל בּוֹ. מו בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל, לֹא-תוֹצִיא מִן-הַבַּיִת מִן-הַבָּשָׂר חוּצָה; וְעֶצֶם, לֹא תִשְׁבְּרוּ-בוֹ. מז כָּל-עֲדַת יִשְׂרָאֵל, יַעֲשׂוּ אֹתוֹ. מח וְכִי-יָגוּר אִתְּךָ גֵּר, וְעָשָׂה פֶסַח לַיהוָה--הִמּוֹל לוֹ כָל-זָכָר וְאָז יִקְרַב לַעֲשֹׂתוֹ, וְהָיָה כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ; וְכָל-עָרֵל, לֹא-יֹאכַל בּוֹ. מט תּוֹרָה אַחַת, יִהְיֶה לָאֶזְרָח, וְלַגֵּר, הַגָּר בְּתוֹכְכֶם. נ וַיַּעֲשׂוּ, כָּל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה וְאֶת-אַהֲרֹן, כֵּן עָשׂוּ.
נא וַיְהִי, בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה: הוֹצִיא יְהוָה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם--עַל-צִבְאֹתָם.
מבנהו של פרק י"ב בספר שמות העלה תמיהות לא מעטות בלב חכמים: בחלקו הראשון של הפרק מדבר ה' אל משה ואהרן, ומוסר להם את הלכות הפסח, ובראשן הלכות שה הפסח, ואחר כך אכילת מצה ואיסור חמץ. בחלקו השני קורא משה לזקני ישראל, ומוסר להם את דברי ה', אבל לגבי זבח הפסח בלבד – את עניין המצות והחמץ אינו מזכיר כלל. בחלקו השלישי של הפרק מתוארת מכת בכורות ויציאת מצרים הנחפזת, ובחלקו הרביעי ממשיך ה' למסור למשה ואהרן את הלכות זבח הפסח. אבל המתמיה מכל הוא שינוי הנוסח בין דברי ה' למשה ואהרן לבין דברי משה לזקני ישראל, גם בשאלת זבח הפסח.
נתבונן שוב בדברי ה' למשה ואהרן:
א וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר. ב הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים: רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה. ג דַּבְּרוּ, אֶל-כָּל-עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, בֶּעָשֹׂר, לַחֹדֶשׁ הַזֶּה: וְיִקְחוּ לָהֶם, אִישׁ שֶׂה לְבֵית-אָבֹת--שֶׂה לַבָּיִת. ד וְאִם-יִמְעַט הַבַּיִת, מִהְיוֹת מִשֶּׂה--וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל-בֵּיתוֹ, בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת: אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ, תָּכֹסּוּ עַל-הַשֶּׂה. ה שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן-שָׁנָה, יִהְיֶה לָכֶם; מִן-הַכְּבָשִׂים וּמִן-הָעִזִּים, תִּקָּחוּ. ו וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת, עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה; וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ, כֹּל קְהַל עֲדַת-יִשְׂרָאֵל--בֵּין הָעַרְבָּיִם. ז וְלָקְחוּ, מִן-הַדָּם, וְנָתְנוּ עַל-שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת, וְעַל-הַמַּשְׁקוֹף--עַל, הַבָּתִּים, אֲשֶׁר-יֹאכְלוּ אֹתוֹ, בָּהֶם. ח וְאָכְלוּ אֶת-הַבָּשָׂר, בַּלַּיְלָה הַזֶּה: צְלִי-אֵשׁ וּמַצּוֹת, עַל-מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ. ט אַל-תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא, וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם: כִּי אִם-צְלִי-אֵשׁ, רֹאשׁוֹ עַל-כְּרָעָיו וְעַל-קִרְבּוֹ. י וְלֹא-תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ, עַד-בֹּקֶר; וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד-בֹּקֶר, בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ. יא וְכָכָה, תֹּאכְלוּ אֹתוֹ--מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים, נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם; וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן, פֶּסַח הוּא לַיהוָה. יב וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ-מִצְרַיִם, בַּלַּיְלָה הַזֶּה, וְהִכֵּיתִי כָל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, מֵאָדָם וְעַד-בְּהֵמָה; וּבְכָל-אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים, אֲנִי יְהוָה. יג וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת, עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם, וְרָאִיתִי אֶת-הַדָּם, וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם; וְלֹא-יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית, בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. יד וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן, וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַיהוָה: לְדֹרֹתֵיכֶם, חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ. טו שִׁבְעַת יָמִים, מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ--אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם: כִּי כָּל-אֹכֵל חָמֵץ, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל--מִיּוֹם הָרִאשֹׁן, עַד-יוֹם הַשְּׁבִעִי. טז וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן, מִקְרָא-קֹדֶשׁ, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם: כָּל-מְלָאכָה, לֹא-יֵעָשֶׂה בָהֶם--אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל-נֶפֶשׁ, הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם. יז וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-הַמַּצּוֹת, כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, הוֹצֵאתִי אֶת-צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם; וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-הַיּוֹם הַזֶּה, לְדֹרֹתֵיכֶם--חֻקַּת עוֹלָם. יח בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ, בָּעֶרֶב, תֹּאכְלוּ, מַצֹּת: עַד יוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים, לַחֹדֶשׁ--בָּעָרֶב. יט שִׁבְעַת יָמִים--שְׂאֹר, לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם: כִּי כָּל-אֹכֵל מַחְמֶצֶת, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל--בַּגֵּר, וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ. כ כָּל-מַחְמֶצֶת, לֹא תֹאכֵלוּ; בְּכֹל, מוֹשְׁבֹתֵיכֶם, תֹּאכְלוּ, מַצּוֹת.
ולעומתם דברי משה ל"כל זקני ישראל":
מִשְׁכוּ, וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם--וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח. כב וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב, וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר-בַּסַּף, וְהִגַּעְתֶּם אֶל-הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל-שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת, מִן-הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף; וְאַתֶּם, לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח-בֵּיתוֹ--עַד-בֹּקֶר. כג וְעָבַר יְהוָה, לִנְגֹּף אֶת-מִצְרַיִם, וְרָאָה אֶת-הַדָּם עַל-הַמַּשְׁקוֹף, וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת; וּפָסַח יְהוָה, עַל-הַפֶּתַח, וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית, לָבֹא אֶל-בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף. כד וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה, לְחָק-לְךָ וּלְבָנֶיךָ, עַד-עוֹלָם. כה וְהָיָה כִּי-תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר יִתֵּן יְהוָה לָכֶם--כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר; וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-הָעֲבֹדָה הַזֹּאת. כו וְהָיָה, כִּי-יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם: מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת, לָכֶם. כז וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח-פֶּסַח הוּא לַיהוָה, אֲשֶׁר פָּסַח עַל-בָּתֵּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם, בְּנָגְפּוֹ אֶת-מִצְרַיִם, וְאֶת-בָּתֵּינוּ הִצִּיל; וַיִּקֹּד הָעָם, וַיִּשְׁתַּחֲווּ. כח וַיֵּלְכוּ וַיַּעֲשׂוּ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, כֵּן עָשׂוּ.
המפרשים שציפו למצוא בטקסט קוהרנטיות, התקשו להסביר את ההבדלים בין דברי ה' למשה ואהרון לבין דברי משה לזקני ישראל. מדוע מסר רק את הלכות זבח הפסח, ולא חזר על הלכות אכילת מצה ואיסור חמץ? ומדוע הוסיף משה בדבריו לזקני ישראל את ההוראה לקחת אגודת אזוב, שלא נכללה בדברי ה' אליו? ועוד שאלות ותמיהות מתמיהות שונות.
מנקודת מבטו של חוקר ספרות, מדובר בטקסט שנקודת המוצא שלו היא מסורות הפסח, שהוא מנסה להסבירן באמצעות סיפור היסטורי, ולכן הקפיצות בפרק בין סיפור מכת בכורות ויציאת מצרים, לבין הלכות זבח פסח, אכילת מצות ואיסור חמץ, שאמורות לנבוע מתוך האירוע ההיסטורי – זבח פסח כנגד מכת בכורות, עוגות מצות שבצקן לא החמיץ, כנגד יציאת מצרים הבהולה. זהו איפוא טקסט שמונה מצוות ומנהגים מסורתיים, תוך כדי שהוא מנסה להסביר ולעגן אותם במסורות היסטוריות, אבל תוקפם של המצוות והמנהגים נובע מן המסורת, ולאו דוקא מן הקשר בינם לבין אירוע היסטורי מסוים, שהתרחש באופן כזה או אחר, שהרי גם אם התרחש האירוע באופן אחר, או לא התרחש כלל, וגם אם אכן התרחש אך אין הוא כלל סיבת המצוה בפועל, עדיין המצוה בתוקפה עומדת מכוח המסורת.
מתוך גישה כזו, שהטקסט כולו נכתב בארץ-ישראל, והוא משקף מסורות של ארץ ישראל, אפשר לפתור אולי את אחת התמיהות שהעלו חלק מן הפרשנים: מהו צמח האזוב המוזכר בדברי משה, שלוקחים ממנו אגודה, כלומר צרור, כדי לטבול בדם אשר בסף, ולמורחו על המזוזות והמשקוף? כבר סעדיה גאון זיהה את האזוב עם צמח הזעתר המוכר לנו עד עצם היום הזה, אבל היו מי שחלקו על כך, בטענה שצמח הזעתר, המוכר גם כאורגנו, או המיוראנה הסורית, Majorana Syriaca, בשמה המדעי, שהוא כה נפוץ ואהוב בארץ ישראל מימים ימימה, אינו גדל במצרים. ובכן איננו צריכים לחפש צמח שגדל במצרים, אלא צמח ישראלי נפוץ, שכן דברי משה לזקנים, שנבדלים מדברי ה' למשה ואהרן, ומשקפים ככל הנראה מסורות טקסט שונות, משקפים את מנהג ארץ ישראל, שבה מקובל צמח הזעתר בשמו הערבי, או האזוב בשמו העברי כצמח תבלין ומרפא, ןהחשוב מכל לענייננו, כצמח פולחן.
השימוש באזוב לטהרה נזכר במפורש בויקרא פרק י"ד בדיני צרעת, ובמדבר פרק י"ט בדיני הנידה.
בספר ויקרא י"ד מתואר טקס טיהור המצורע שנרפא, וטיהור הבית הנגוע בצרעת:
ויקרא פרק יד
א וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע, בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ: וְהוּבָא, אֶל-הַכֹּהֵן. ג וְיָצָא, הַכֹּהֵן, אֶל-מִחוּץ, לַמַּחֲנֶה; וְרָאָה, הַכֹּהֵן, וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע-הַצָּרַעַת, מִן-הַצָּרוּעַ. ד וְצִוָּה, הַכֹּהֵן, וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי-צִפֳּרִים חַיּוֹת, טְהֹרוֹת; וְעֵץ אֶרֶז, וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב. ה וְצִוָּה, הַכֹּהֵן, וְשָׁחַט, אֶת-הַצִּפּוֹר הָאֶחָת--אֶל-כְּלִי-חֶרֶשׂ, עַל-מַיִם חַיִּים. ו אֶת-הַצִּפֹּר הַחַיָּה יִקַּח אֹתָהּ, וְאֶת-עֵץ הָאֶרֶז וְאֶת-שְׁנִי הַתּוֹלַעַת וְאֶת-הָאֵזֹב; וְטָבַל אוֹתָם וְאֵת הַצִּפֹּר הַחַיָּה, בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחֻטָה, עַל, הַמַּיִם הַחַיִּים. ז וְהִזָּה, עַל הַמִּטַּהֵר מִן-הַצָּרַעַת--שֶׁבַע פְּעָמִים; וְטִהֲרוֹ, וְשִׁלַּח אֶת-הַצִּפֹּר הַחַיָּה עַל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה. ח וְכִבֶּס הַמִּטַּהֵר אֶת-בְּגָדָיו וְגִלַּח אֶת-כָּל-שְׂעָרוֹ, וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר, וְאַחַר, יָבוֹא אֶל-הַמַּחֲנֶה; וְיָשַׁב מִחוּץ לְאָהֳלוֹ, שִׁבְעַת יָמִים. ט וְהָיָה בַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלַּח אֶת-כָּל-שְׂעָרוֹ, אֶת-רֹאשׁוֹ וְאֶת-זְקָנוֹ וְאֵת גַּבֹּת עֵינָיו, וְאֶת-כָּל-שְׂעָרוֹ, יְגַלֵּחַ; וְכִבֶּס אֶת-בְּגָדָיו, וְרָחַץ אֶת-בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם--וְטָהֵר. י וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי, יִקַּח שְׁנֵי-כְבָשִׂים תְּמִימִם, וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת-שְׁנָתָהּ, תְּמִימָה; וּשְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים, סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן, וְלֹג אֶחָד, שָׁמֶן. יא וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן הַמְטַהֵר, אֵת הָאִישׁ הַמִּטַּהֵר--וְאֹתָם: לִפְנֵי יְהוָה, פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. יב וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת-הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד, וְהִקְרִיב אֹתוֹ לְאָשָׁם--וְאֶת-לֹג הַשָּׁמֶן; וְהֵנִיף אֹתָם תְּנוּפָה, לִפְנֵי יְהוָה. יג וְשָׁחַט אֶת-הַכֶּבֶשׂ, בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת-הַחַטָּאת וְאֶת-הָעֹלָה--בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ: כִּי כַּחַטָּאת הָאָשָׁם הוּא, לַכֹּהֵן--קֹדֶשׁ קָדָשִׁים, הוּא. יד וְלָקַח הַכֹּהֵן, מִדַּם הָאָשָׁם, וְנָתַן הַכֹּהֵן, עַל-תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית; וְעַל-בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית, וְעַל-בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית. טו וְלָקַח הַכֹּהֵן, מִלֹּג הַשָּׁמֶן; וְיָצַק עַל-כַּף הַכֹּהֵן, הַשְּׂמָאלִית. טז וְטָבַל הַכֹּהֵן, אֶת-אֶצְבָּעוֹ הַיְמָנִית, מִן-הַשֶּׁמֶן, אֲשֶׁר עַל-כַּפּוֹ הַשְּׂמָאלִית; וְהִזָּה מִן-הַשֶּׁמֶן בְּאֶצְבָּעוֹ שֶׁבַע פְּעָמִים, לִפְנֵי יְהוָה. יז וּמִיֶּתֶר הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל-כַּפּוֹ, יִתֵּן הַכֹּהֵן עַל-תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית, וְעַל-בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית, וְעַל-בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית--עַל, דַּם הָאָשָׁם. יח וְהַנּוֹתָר, בַּשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל-כַּף הַכֹּהֵן, יִתֵּן, עַל-רֹאשׁ הַמִּטַּהֵר; וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן, לִפְנֵי יְהוָה. יט וְעָשָׂה הַכֹּהֵן, אֶת-הַחַטָּאת, וְכִפֶּר, עַל-הַמִּטַּהֵר מִטֻּמְאָתוֹ; וְאַחַר, יִשְׁחַט אֶת-הָעֹלָה. כ וְהֶעֱלָה הַכֹּהֵן אֶת-הָעֹלָה וְאֶת-הַמִּנְחָה, הַמִּזְבֵּחָה; וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן, וְטָהֵר.
כא וְאִם-דַּל הוּא, וְאֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת--וְלָקַח כֶּבֶשׂ אֶחָד אָשָׁם לִתְנוּפָה, לְכַפֵּר עָלָיו; וְעִשָּׂרוֹן סֹלֶת אֶחָד בָּלוּל בַּשֶּׁמֶן, לְמִנְחָה--וְלֹג שָׁמֶן. כב וּשְׁתֵּי תֹרִים, אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה, אֲשֶׁר תַּשִּׂיג, יָדוֹ; וְהָיָה אֶחָד חַטָּאת, וְהָאֶחָד עֹלָה. כג וְהֵבִיא אֹתָם בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי, לְטָהֳרָתוֹ--אֶל-הַכֹּהֵן: אֶל-פֶּתַח אֹהֶל-מוֹעֵד, לִפְנֵי יְהוָה. כד וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת-כֶּבֶשׂ הָאָשָׁם, וְאֶת-לֹג הַשָּׁמֶן; וְהֵנִיף אֹתָם הַכֹּהֵן תְּנוּפָה, לִפְנֵי יְהוָה. כה וְשָׁחַט, אֶת-כֶּבֶשׂ הָאָשָׁם, וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הָאָשָׁם, וְנָתַן עַל-תְּנוּךְ אֹזֶן-הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית; וְעַל-בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית, וְעַל-בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית. כו וּמִן-הַשֶּׁמֶן, יִצֹק הַכֹּהֵן, עַל-כַּף הַכֹּהֵן, הַשְּׂמָאלִית. כז וְהִזָּה הַכֹּהֵן, בְּאֶצְבָּעוֹ הַיְמָנִית, מִן-הַשֶּׁמֶן, אֲשֶׁר עַל-כַּפּוֹ הַשְּׂמָאלִית--שֶׁבַע פְּעָמִים, לִפְנֵי יְהוָה. כח וְנָתַן הַכֹּהֵן מִן-הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל-כַּפּוֹ, עַל-תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית, וְעַל-בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית, וְעַל-בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית--עַל-מְקוֹם, דַּם הָאָשָׁם. כט וְהַנּוֹתָר, מִן-הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל-כַּף הַכֹּהֵן, יִתֵּן, עַל-רֹאשׁ הַמִּטַּהֵר--לְכַפֵּר עָלָיו, לִפְנֵי יְהוָה. ל וְעָשָׂה אֶת-הָאֶחָד מִן-הַתֹּרִים, אוֹ מִן-בְּנֵי הַיּוֹנָה, מֵאֲשֶׁר תַּשִּׂיג, יָדוֹ. לא אֵת אֲשֶׁר-תַּשִּׂיג יָדוֹ, אֶת-הָאֶחָד חַטָּאת וְאֶת-הָאֶחָד עֹלָה--עַל-הַמִּנְחָה; וְכִפֶּר הַכֹּהֵן עַל הַמִּטַּהֵר, לִפְנֵי יְהוָה. לב זֹאת תּוֹרַת, אֲשֶׁר-בּוֹ נֶגַע צָרָעַת, אֲשֶׁר לֹא-תַשִּׂיג יָדוֹ, בְּטָהֳרָתוֹ. לג וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר. לד כִּי תָבֹאוּ אֶל-אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה; וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת, בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם. לה וּבָא אֲשֶׁר-לוֹ הַבַּיִת, וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר: כְּנֶגַע, נִרְאָה לִי בַּבָּיִת. לו וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת-הַבַּיִת, בְּטֶרֶם יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת-הַנֶּגַע, וְלֹא יִטְמָא, כָּל-אֲשֶׁר בַּבָּיִת; וְאַחַר כֵּן יָבֹא הַכֹּהֵן, לִרְאוֹת אֶת-הַבָּיִת. לז וְרָאָה אֶת-הַנֶּגַע, וְהִנֵּה הַנֶּגַע בְּקִירֹת הַבַּיִת, שְׁקַעֲרוּרֹת יְרַקְרַקֹּת, אוֹ אֲדַמְדַּמֹּת; וּמַרְאֵיהֶן שָׁפָל, מִן-הַקִּיר. לח וְיָצָא הַכֹּהֵן מִן-הַבַּיִת, אֶל-פֶּתַח הַבָּיִת; וְהִסְגִּיר אֶת-הַבַּיִת, שִׁבְעַת יָמִים. לט וְשָׁב הַכֹּהֵן, בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי; וְרָאָה, וְהִנֵּה פָּשָׂה הַנֶּגַע בְּקִירֹת הַבָּיִת. מ וְצִוָּה, הַכֹּהֵן, וְחִלְּצוּ אֶת-הָאֲבָנִים, אֲשֶׁר בָּהֵן הַנָּגַע; וְהִשְׁלִיכוּ אֶתְהֶן אֶל-מִחוּץ לָעִיר, אֶל-מָקוֹם טָמֵא. מא וְאֶת-הַבַּיִת יַקְצִעַ מִבַּיִת, סָבִיב; וְשָׁפְכוּ, אֶת-הֶעָפָר אֲשֶׁר הִקְצוּ, אֶל-מִחוּץ לָעִיר, אֶל-מָקוֹם טָמֵא. מב וְלָקְחוּ אֲבָנִים אֲחֵרוֹת, וְהֵבִיאוּ אֶל-תַּחַת הָאֲבָנִים; וְעָפָר אַחֵר יִקַּח, וְטָח אֶת-הַבָּיִת. מג וְאִם-יָשׁוּב הַנֶּגַע וּפָרַח בַּבַּיִת, אַחַר חִלֵּץ אֶת-הָאֲבָנִים, וְאַחֲרֵי הִקְצוֹת אֶת-הַבַּיִת, וְאַחֲרֵי הִטּוֹחַ. מד וּבָא, הַכֹּהֵן, וְרָאָה, וְהִנֵּה פָּשָׂה הַנֶּגַע בַּבָּיִת--צָרַעַת מַמְאֶרֶת הִוא בַּבַּיִת, טָמֵא הוּא. מה וְנָתַץ אֶת-הַבַּיִת, אֶת-אֲבָנָיו וְאֶת-עֵצָיו, וְאֵת, כָּל-עֲפַר הַבָּיִת; וְהוֹצִיא אֶל-מִחוּץ לָעִיר, אֶל-מָקוֹם טָמֵא. מו וְהַבָּא, אֶל-הַבַּיִת, כָּל-יְמֵי, הִסְגִּיר אֹתוֹ--יִטְמָא, עַד-הָעָרֶב. מז וְהַשֹּׁכֵב בַּבַּיִת, יְכַבֵּס אֶת-בְּגָדָיו; וְהָאֹכֵל בַּבַּיִת, יְכַבֵּס אֶת-בְּגָדָיו. מח וְאִם-בֹּא יָבֹא הַכֹּהֵן, וְרָאָה וְהִנֵּה לֹא-פָשָׂה הַנֶּגַע בַּבַּיִת, אַחֲרֵי, הִטֹּחַ אֶת-הַבָּיִת--וְטִהַר הַכֹּהֵן אֶת-הַבַּיִת, כִּי נִרְפָּא הַנָּגַע. מט וְלָקַח לְחַטֵּא אֶת-הַבַּיִת, שְׁתֵּי צִפֳּרִים, וְעֵץ אֶרֶז, וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב. נ וְשָׁחַט, אֶת-הַצִּפֹּר הָאֶחָת, אֶל-כְּלִי-חֶרֶשׂ, עַל-מַיִם חַיִּים. נא וְלָקַח אֶת-עֵץ-הָאֶרֶז וְאֶת-הָאֵזֹב וְאֵת שְׁנִי הַתּוֹלַעַת, וְאֵת הַצִּפֹּר הַחַיָּה, וְטָבַל אֹתָם בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחוּטָה, וּבַמַּיִם הַחַיִּים; וְהִזָּה אֶל-הַבַּיִת, שֶׁבַע פְּעָמִים. נב וְחִטֵּא אֶת-הַבַּיִת--בְּדַם הַצִּפּוֹר, וּבַמַּיִם הַחַיִּים; וּבַצִּפֹּר הַחַיָּה, וּבְעֵץ הָאֶרֶז וּבָאֵזֹב--וּבִשְׁנִי הַתּוֹלָעַת. נג וְשִׁלַּח אֶת-הַצִּפֹּר הַחַיָּה, אֶל-מִחוּץ לָעִיר--אֶל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה; וְכִפֶּר עַל-הַבַּיִת, וְטָהֵר. נד זֹאת, הַתּוֹרָה, לְכָל-נֶגַע הַצָּרַעַת, וְלַנָּתֶק. נה וּלְצָרַעַת הַבֶּגֶד, וְלַבָּיִת. נו וְלַשְׂאֵת וְלַסַּפַּחַת, וְלַבֶּהָרֶת. נז לְהוֹרֹת, בְּיוֹם הַטָּמֵא וּבְיוֹם הַטָּהֹר; זֹאת תּוֹרַת, הַצָּרָעַת.
בספר במדבר י"ט מתואר טקס טיהור טומאת המת:
במדבר פרק יט
א וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר. ב זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה, אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין-בָּהּ מוּם, אֲשֶׁר לֹא-עָלָה עָלֶיהָ, עֹל. ג וּנְתַתֶּם אֹתָהּ, אֶל-אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן; וְהוֹצִיא אֹתָהּ אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וְשָׁחַט אֹתָהּ לְפָנָיו. ד וְלָקַח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, מִדָּמָהּ--בְּאֶצְבָּעוֹ; וְהִזָּה אֶל-נֹכַח פְּנֵי אֹהֶל-מוֹעֵד, מִדָּמָהּ--שֶׁבַע פְּעָמִים. ה וְשָׂרַף אֶת-הַפָּרָה, לְעֵינָיו: אֶת-עֹרָהּ וְאֶת-בְּשָׂרָהּ וְאֶת-דָּמָהּ, עַל-פִּרְשָׁהּ יִשְׂרֹף. ו וְלָקַח הַכֹּהֵן, עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב--וּשְׁנִי תוֹלָעַת; וְהִשְׁלִיךְ, אֶל-תּוֹךְ שְׂרֵפַת הַפָּרָה. ז וְכִבֶּס בְּגָדָיו הַכֹּהֵן, וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם, וְאַחַר, יָבֹא אֶל-הַמַּחֲנֶה; וְטָמֵא הַכֹּהֵן, עַד-הָעָרֶב. ח וְהַשֹּׂרֵף אֹתָהּ--יְכַבֵּס בְּגָדָיו בַּמַּיִם, וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם; וְטָמֵא, עַד-הָעָרֶב. ט וְאָסַף אִישׁ טָהוֹר, אֵת אֵפֶר הַפָּרָה, וְהִנִּיחַ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, בְּמָקוֹם טָהוֹר; וְהָיְתָה לַעֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁמֶרֶת, לְמֵי נִדָּה--חַטָּאת הִוא. י וְכִבֶּס הָאֹסֵף אֶת-אֵפֶר הַפָּרָה, אֶת-בְּגָדָיו, וְטָמֵא, עַד-הָעָרֶב; וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם--לְחֻקַּת עוֹלָם. יא הַנֹּגֵעַ בְּמֵת, לְכָל-נֶפֶשׁ אָדָם--וְטָמֵא, שִׁבְעַת יָמִים. יב הוּא יִתְחַטָּא-בוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי--יִטְהָר; וְאִם-לֹא יִתְחַטָּא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי--לֹא יִטְהָר. יג כָּל-הַנֹּגֵעַ בְּמֵת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם אֲשֶׁר-יָמוּת וְלֹא יִתְחַטָּא, אֶת-מִשְׁכַּן יְהוָה טִמֵּא--וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא, מִיִּשְׂרָאֵל: כִּי מֵי נִדָּה לֹא-זֹרַק עָלָיו, טָמֵא יִהְיֶה--עוֹד, טֻמְאָתוֹ בוֹ. יד זֹאת, הַתּוֹרָה, אָדָם, כִּי-יָמוּת בְּאֹהֶל: כָּל-הַבָּא אֶל-הָאֹהֶל וְכָל-אֲשֶׁר בָּאֹהֶל, יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים. טו וְכֹל כְּלִי פָתוּחַ, אֲשֶׁר אֵין-צָמִיד פָּתִיל עָלָיו--טָמֵא, הוּא. טז וְכֹל אֲשֶׁר-יִגַּע עַל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה, בַּחֲלַל-חֶרֶב אוֹ בְמֵת, אוֹ-בְעֶצֶם אָדָם, אוֹ בְקָבֶר--יִטְמָא, שִׁבְעַת יָמִים. יז וְלָקְחוּ, לַטָּמֵא, מֵעֲפַר, שְׂרֵפַת הַחַטָּאת; וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים, אֶל-כֶּלִי. יח וְלָקַח אֵזוֹב וְטָבַל בַּמַּיִם, אִישׁ טָהוֹר, וְהִזָּה עַל-הָאֹהֶל וְעַל-כָּל-הַכֵּלִים, וְעַל-הַנְּפָשׁוֹת אֲשֶׁר הָיוּ-שָׁם; וְעַל-הַנֹּגֵעַ, בַּעֶצֶם אוֹ בֶחָלָל, אוֹ בַמֵּת, אוֹ בַקָּבֶר. יט וְהִזָּה הַטָּהֹר עַל-הַטָּמֵא, בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי; וְחִטְּאוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר בָּעָרֶב. כ וְאִישׁ אֲשֶׁר-יִטְמָא וְלֹא יִתְחַטָּא, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִתּוֹךְ הַקָּהָל: כִּי אֶת-מִקְדַּשׁ יְהוָה טִמֵּא, מֵי נִדָּה לֹא-זֹרַק עָלָיו--טָמֵא הוּא. כא וְהָיְתָה לָהֶם, לְחֻקַּת עוֹלָם; וּמַזֵּה מֵי-הַנִּדָּה, יְכַבֵּס בְּגָדָיו, וְהַנֹּגֵעַ בְּמֵי הַנִּדָּה, יִטְמָא עַד-הָעָרֶב. כב וְכֹל אֲשֶׁר-יִגַּע-בּוֹ הַטָּמֵא, יִטְמָא; וְהַנֶּפֶשׁ הַנֹּגַעַת, תִּטְמָא עַד-הָעָרֶב.
מאחר שבכוח האזוב כפי שאנו רואים לחַטֵא ולטהר, אפשר שתפקיד אגודת האזוב הינו למנוע את ההיטמאות מן המגע בדם שה הפסח השחוט. מצד שני אנו רואים עירוב של ארז ואזוב בצבע השני המופק מתולעת ובדם הציפור השחוטה וכל זה במים חיים, כך שגם לדם נודע כוח מטהר. לאפשרות זו, שלדם כוח מטהר ומחטא, יש משמעות עצומה בפרשנות הנוצרית.
מה פשר טקסי הטהרה המיסתוריים אפשר להסיק מדברי הנביא ישעיהו בפסוק א, פרק י"ח: "אם יהיו חטאיכם כשני כשלג ילבינו, ואם יאדימו כתולע כצמר יהיו": מכאן אפשר להבין ששני התולעת, האדום כדם, כמו דם הציפור השחוטה עצמו, מסמלים את החטא, שהוא אדום כדם, ואילו הארז והאזוב שפריחתם לבנה, (ואולי מפריחה זו הופק גון לבן במיוחד לצביעת צמר, כשם שמתולעת השני הופק הצבע האדום הבהיר), מסמלים את הטוהר, והעירוב של כולם יחדיו מסמל איפוא את טיהור החטא, שהוא סוג של טומאה. במקרה זה לא כל מרכיב מטהר לכשעצמו, אלא רק העירוב של כולם יחדיו.
משמעות דומה ייחסו חז"ל לעירוב של ארז ואזוב יחדיו, וכך עולה מפירושם לפסוק י"ג במלכים א, פרק ה: "וידבר [שלמה המלך] על העצים, מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר יוצא בקיר".
אמר שלמה [המלך]: מפני מה מצורע נטהר בגבוה שבגבוהים ובנמוך שבנמוכים, בעץ ארז ובאזוב? ע"י שהגביה עצמו כעץ ארז לקה בצרעת, וכיוון שהשפיל עצמו נתרפא על ידי אזוב.
(ילקוט שמעוני, מלכים א, ה, קע"ח).
בפירוש זה לא הצבע הלבן של פרחי הארז והאזוב, שצריך להלבין את אודם הדם והשני הוא החשוב, אלא הניגוד בין הארז הגבוה המסמל גבהות לב, לבין האזוב המסמל שפלות רוח.
ורעיונות דומים במדרש רבה, פרשה י"ז:
וכן יש דברים שהן נראין שפלים, וצוה הקב"ה לעשות מהן כמה מצוות. האזוב נראה לאדם שאינו כלום, וכחו גדול לפני האלהים שמשל אותו לארז בכמה מקומות, בטהרת מצורע, בשריפת הפרה ובמצרים צוה לעשות מצוה באזוב שנאמר: ולקחתם אגודת אזוב. וכן בשלמה אומר (מלכים א, ה) "וידבר על העצים מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר יוצא בקיר", ללמדך שהקטן וגדול שָוִין לפני הקב"ה, ובדברים קטנים הוא עושה נסים, וע"י אזוב שהוא שפל שבאילנות גאל את ישראל הוי כתפוח בעצי היער. דבר אחר: ולקחתם אגודת אזוב, כלומר אני עושה אתכם אגודה לעצמי, אף על פי שאתם שפלים כאזוב, שנאמר "והייתם לי סגולה מכל העמים". "וטבלתם בדם אשר בסף". מה ראה הקב"ה להגן עליהם בדם? כדי לזכור להם דם מילת אברהם. ובב' דמים ניצולו ישראל ממצרים, בדם פסח ובדם מילה, שנאמר (יחזקאל ט"ז) ואומר לך בדמייך חיי, ואומר לך בדמייך חיי – בדם פסח ובדם מילה.
במדרש רבה מתפרשת שפלות האזוב בשתי צורות שונות: האחת, האל עושה נסים באמצעות שפל שבאילנות, והשנייה – האל בוחר בישראל על אף שהינם שפלים כאזוב.
את הדי המדרשים האלה נוכל למצוא גם בפרשנותו הנוצרית של אוגוסטינוס הקדוש לפסוק ט בתהלים נ"א:
ט תְּחַטְּאֵנִי בְאֵזוֹב וְאֶטְהָר; תְּכַבְּסֵנִי, וּמִשֶּׁלֶג אַלְבִּין:
אוגוסטינוס התקין פירוש מקיף ומרתק לכל פרקי תהלים, פירוש שלצד תפיסתו התיאולוגית כולל גם מסורות פירוש שונות, מהן גם מסורות יהודיות, שנטמעו בפרשנות הנוצרית, במידה רבה בזכות מפעל הפרשנות של אוריגנס, שהיה בקי היטב בפרשנויות הנוצריות והיהודיות גם יחד, ובעניין זה ברצוני להפנות את הקוראים לקנקן קטן אך מלא ישן: ספרו של מנחם הירשמן: המקרא ומדרשו, בין חז"ל לאבות הכנסייה, שיצא בשנת 1992 בהוצאת הקיבוץ המאוחד.
בפרשנות הנוצרית נתפס ספר תהלים כנבואתו של דוד המלך על צאצאו לעתיד לבוא ישו המשיח. המבשר מתי אף הגדיל עשות וטען כי זעקת ישו על הצלב "אלי אלי למה שבקתני", היא תרגומו הארמי של ראשית פסוק ב בתהלים כ"ב "אלי אלי למה עזבתני".
וכך פירש אוגוסטינוס את פסוק ט בתהלים נ"א, ע"פ אחד התרגומים הלטיניים העתיקים של המקרא, שכבר אינו מוכר לנו היום, ושנעשה, ככל התרגומים העתיקים ללטינית, ע"פ תרגום השבעים. במניין הנוצרי זהו פרק נ:
הַזֵה עלי, אמר, באזוב ואטהר. [תחטאני תורגם כ"הזה עלי", בהשפעת תיאורי טיהור הטומאה בספרי ויקרא ובמדבר]. אנו יודעים שהאזוב צמח שפל-רוח הוא, אבל צמח מרפא. אומרים שהוא נצמד בשורשיו לסלע. מכך מסיקים בדרך פלא דימיון לטיהור הלב. היאחז אף אתה בשורש אהבת הסלע שלך, היה שפל רוח באלוהיך שפל-הרוח, למען תרומָם באלוהיך המרומָם. יזו עליך באזוב, שפלות רוחו של ישו המשיח תטהרך. אל תבוז לעשב, שים לבך לכוח הריפוי. אומר גם משהו שאנו נוהגים לשמוע מרופאים, או להתנסות בו אצל חולים. אומרים שהאזוב מתאים לטיהור הריאות. הריאה מקובלת כסמל לגאוה, שהרי שם ההתנפחות, שם השאיפה [תרתי משמע]. נאמר על שאול רודף, כמו כן נאמר על שאול גאה, כי יצא לנצח את הנוצרים, בשאפו לטובחם [מעשי השליחים, פרק ט], הוא שאף לדם, כי טרם טוהרה ריאתו. שמע גם כאן את שפל-הרוח, כי באזוב טוהר: הזה עלי באזוב ואטהר, תכבסני, כלומר, טהרני, ומשלג אלבין. ואם יהיו, אמר, חטאיכם כארגמן, כשלג ילבינו [מתייחס לישעיהו פרק א, פסוק י"ח]. על דברים כאלה יראה לך ישו את בגדו, ללא כתם וקמט [ע"פ אגרת פאולוס אל האפסיים, פרק ה, פסוק כ"ז]. לכן בגדו על ההר, אשר זהר כלובן שלג, סימל את הכנסיה המטוהרת מכל כתם של חטא.
Augustinus, Ennarationes in Psalmos, L, 12
במשפט האחרון מתייחס אוגוסטינוס לסיפור המובא בבשורת מתי פרק י"ז: "ולאחר ששה ימים לקח ישו את פטרוס ואת יעקב ואת יוחנן אחיו, והובילם אל פסגת הר נישא. והוא החליף צורה לנגדם, פניו קרנו כחמה, ובגדיו הלבינו כשלג. [כאן תרגמתי על פי הוולגטה]
אוגוסטינוס שימר איפוא את מדרש חז"ל שזיהה בין האזוב לשפלות-הרוח, והוסיף לו את הזיהוי בין שפלות הרוח לדבקות בישו, ובין הגאוה לרדיפת הנוצרים, לצד הקבלה נוספת ומעניינת בין הגאוה לריאות, שניתן לרפאן באזוב, המסמל את שפלות-הרוח, ובכך הוא מוסיף לנו עדות על שימוש רפואי באזוב למחלות ריאה.
אנו רואים שאוגוסטינוס קושר כאן בין תהילים נ"א, ט, לבין ישעיהו א, י"ח, ורואה את החיטוי באזוב כעוסק בהיטהרות מחטא, שעל פי הדוגמה הנוצרית היא נעשית כמובן באמצעות האמונה בישו, שהקריב את עצמו כקורבנה של האנושות, או ליתר דיוק, של המאמינים בקורבנו, כדי לגאול את האנושות מחטא. כך פאולוס באיגרתו אל הרומיים, פרק ג':
יען אשר ממעשי התורה לא יצדק לפניו כל בשר כי על ידי התורה דעת החטא: ועתה בבלי תורה צדקת אלוהים לאור יצאה אשר העידו עליה התורה והנביאים: והיא צדקת אלוהים באמונת ישוע המשיח אל כל ועל כל אשר האמינו בו כי אין הבדל: כי כולם חטאו וחסרי כבוד אלוהים המה: ונצדקו חינם בחסדו על ידי הפדות אשר היתה במשיח ישוע: אשר שמו האלוהים לפנינו לכפורת על ידי האמונה בדמו להראות את צדקתו אחרי אשר העביר את החטאים שנעשו לפנים בעת חמלת אלוהים.
אבל אוגוסטינוס לא קשר לפרשנותו לתהלים נ"א, ט את הכפרה בדמו של ישו, אלא השתמש בדימוי הסמלי של האזוב כסמל לענוותו של ישו שאותה יש לאמץ, והאמונה בו שבה יש לדבוק.
לותר, בעקבות אוגוסטינוס, קשר אף הוא בין תהלים נ"א לישעיהו א, י"ח, שכן לדעתו הפסוק בישעיהו מתייחס אף הוא לחטאי שפיכות דמים, כמו חטאו של דוד המלך ששלח את אוריה למות, ככותרת המזמור: "מזמור לדוד בבוא אליו נתן הנביא כאשר בא אל בת שבע":
מתוך הרצאה של לותר שמתוארכת לשנים 1530-1527 [המקור בלטינית]:
"אם יהיו חטאיכם כשני" וגו': שני - דם החילזון מצור, צדפה, דג הארגמן, ארגמן. מדוע לא אמר: חטאים שחורים? שחור מסמל עצב, ואילו אדום מסמל אשמת דם. החטאים מאדימים כאשר ענייננו בדם. "הצילני מדמים" וגו' (תהלים נ"א, ט"ז), הוא אומר, כלומר מאשמת מות ומעונשים. לבן מסמל ניקיון-כפיים וצדק, לכן מלאכים ונשמות חפות מפשע מופיעים לרוב בבגדי לבן. אצל מלכים מזרחיים הבגד היה לבן במיוחד. ולרומא הצמאה לדם ראוי היה ללבוש ארגמן. משמעותו של משפט זה: אם חטאיכם הינם באשמה הגדולה ביותר שדינה עונשים ומות, אזי ראויים הם לצדק ולאמונה, ואם יהיו כתולעים, אזי לא ינשכו אתכם. הנחמה היא בודאי שלמה ביותר, מצוינת ביותר, מתוקה ביותר. ככל שרבים הם חטאינו, יהיו כלא היו, ולא יפחידונו גם אם ישנם, כי לבנים הינם. היהודים השתמשו לעתים קרובות בצמר לבן מאד, לכן גם בשיר השירים משווים את לובן השיניים לצמר. לכן הוא אומר כאן בפשטות: "כצמר."
ולותר הגדיל לעשות ותירגם "אם יהיו חטאיכם כשני כשלג ילבינו" כ"אם יהיו חטאיכם אדומים כדם, כשלג ילבינו":
לכו נא ונווכחה יאמר ה', אם יהיו חטאיכם כשני כשלג ילבינו, אם יאדימו כתולע כצמר יהיו.
ישעיהו א', י"ח
So kommet denn und lasset uns mit einander rechten, spricht der Herr. Wenn eure Suende gleich blutroth ist, soll sie doch schneeweiss werden: und wenn sie gleich ist, wie rosinfarbe, soll sie doch wie Wolle werden.
תרגום לותר לישעיהו א', י"ח
וכך קשר לותר גם מילולית בין ספר ישעיהו לדברי פאולוס באגרת אל הרומיים, על הכפרה בדמו של ישו, וטמן בדברי ישעיהו את הדוגמה הנוצרית.
אך לותר לא הסתפק בכך וקשר בפרשנותו לפסוק גם בין "תחטאני באזוב ואטהר", לבין דברי משה לזקני ישראל בשמות י"ב: "ולקחתם אגודת אזוב וטבלתם בדם".
וכיצד זיהה מרטין לותר את צמח האזוב? בתוך פירושו לתרגום לה-פבר לפרק נ"א בתהלים, הפרק היחיד בתהלים שבו מוזכר צמח האזוב: "תחטאני באזוב ואטהר, תכבסני ומשלג אלבין" (פסוק ט), הניח לותר פרח וניצן של צמח ה-Hyssopus officinalis, שנהוג היה בזמנו לזהותו עם צמח האזוב התנכ"י. מן הסתם חפץ להראותו לתלמידיו. [ז'אק לה-פבר, Lefevre, היה פילוסוף ותיאולוג צרפתי שפירסם בשנת 1509 את ספר תהלים בחמש גירסאות, כולל המקור העברי ותרגום לצרפתית. לותר נעזר בחיבור זה בתרגומי תהלים שלו, כמו גם בתרגומו של יוהאן רויכלין ל"מזמורי הכפרה", הקרוי Septene [שביעיה].
בשנת 1717 פירסם לותר תרגום לגרמנית ופרשנות ל"שבעת מזמורי הכפרה" Busspsalmen על פי הוולגטה, וגם הוא תירגם תחילה כמו בטקסט הלטיני, "הזה עלי באזוב". פירסום זה התבסס על הרצאות שנתן לותר על מזמורי תהלים בשנים 1516-1513, במקביל להתגבשות רעיונות הרפורמציה שלו. המחזור כלל את מזמורי התהלים ו' (ה' אל באפך תוכיחני ואל בחמתך תייסרני), ל"ב, ל"ח, נ"א, ק"ב, ק"ל וקמ"ג. "אין זה נאה לי ולא לאיש מן הנוצרים להרהר או לפקפק בכך, שישו המשיח קרוב אליו, והוא יאמר לו בדיוק, כיצד יכלכל את מעשיו בכל העניינים הללו", אומר לותר במבוא לאוסף המזמורים. ובכן לא בתיווכו של הכומר הקתולי, אלא במגע הישיר עם ישו המשיח, ימצא המאמין את דרכו. באוסף של לותר מצוינים המזמורים כמזמור הראשון, השני וכו', ולא על פי מניינם בספר תהלים. גם כותרות המזמורים קוצצו, ואין הם פותחים בכותרת אלא ישירות בתפילה. כך הופך הגוף הראשון שבו חוברו המזמורים לגופו של המאמין הקורא את המזמור, ולהקשר ההיסטורי המקורי של המזמור אין שום חשיבות אלא אך ורק לתוכנו של המזמור בתרגומו הגרמני ולפרשנותו של לותר המצורפת אליו. כך יצר איפוא לותר סדר תפילה חדש שהמאמין יכול לומר בביתו ובשפתו. הוא הקפיד לכלול אך ורק מזמורים שמיוחסים לדוד המלך או שאינם מיוחסים למחבר אחר (ו', ל"ב, ל"ח, נ"א וקמ"ג מיוחסים בפירוש לדוד, כותרת ק"ב הינה: "תפילה לעני כי יעטף ולפני ה' ישפוך שיחו, וק"ל הינו משירי המעלות, המיוחסים ממילא לדוד). לא רק פרק נ"א אלא מחזור מזמורי הכפרה כולו עוסק בעיקר בתפילה למחילת עוונות, ופרסומו היה משום התווית דרך מעשית שהחליפה את הוידוי ובקשת המחילה בכנסייה. תיאולוגים וחוקרים רבים רואים בפירסום זה את יסודותיה של התיאולוגיה הלותרנית. הצלחת אוסף המזמורים היתה עצומה והמהדורות התפרסמו ונחטפו בזו אחר זו.
אבל בשנת 1525 פירסם לותר תרגום חדש, הפעם על פי המקור העברי. הקדמתו של לותר לתרגום החדש נשאה אופי מתנצל: "בספרון הראשון שלי הוצאתי בזמנו גם את שבעת מזמורי הכפרה עם פירושים. וככל שאיני מוצא שהוריתי שם דבר מזיק כלשהו, בכל זאת לעתים קרובות כוונות הטקסט שובשו, כפי שרגיל לקרות בהוצאה ראשונה לכל המלומדים, אפילו לאבות הזקנים הקדושים, כפי שאוגוסטינוס העיד על עצמו, שמדי יום הוא משתפר בכתיבה ובלימוד. ובכן בזמנו היה ספרון זה, מאחר שלא היה טוב ממנו, טוב ונעים דיו. אולם עתה כאשר הואר האוונגליון באור בהיר כבצהרי היום, ואף אני מוצא שהזמן התקדם, ראיתי לנכון להוציא שוב את אותו הדבר מתוקן טוב יותר, ומבוסס על הטקסט הנכון. ייעזרו נא כל הקוראים בחסד האל. אמן."
קשה שלא להזדהות עם ההתנצלות הזו של לותר, על פירסום שאינו מתוקן דיו, שבדיעבד מתחרטים עליו.
בתרגום החדש תירגם לותר את התיבה "תחטאני" באמצעות פועל גרמני חדש שיצר entsuendige mich, פועל שנוצר מן המלה הגרמנית Suende, כלומר חטא, ומן הקידומת ent המסמנת הרחקה, ביטול, כלומר: הרחק ממני את החטא. לותר ביקש להעביר בתרגום זה לקורא הגרמני את משמעות ה"חטא" החבוי בפועל "תחטאני", שאותו הבין במפורש לא כמעשה של ניקוי ואף לא כהליך טקסי של טיהור טומאה אלא כמעשה מחיקת החטא.
וכך מפרש לותר את פסוק ט' בתהלים נ"א:"תחטאני באזוב ואטהר: כאן הוא [דוד המלך] מוכיח מיד בעזרת דוגמה, את מה שאמר קודם לכן [כלומר זוהי דוגמה לפסוק הקודם "הן אמת חפצת בטוחות ובסתום חכמה תודיעני", ובתרגומו של לותר:
Siehe, du hast Lust zur Warheit, du lesset mich wissen die Weysheit heimlich verborgen
שמשמעותו המילולית: "ראה, אתה משתוקק לאמת, אתה מניח לי לדעת את החכמה החבויה בסתר]: משה וכהני התורה היזו על עצמם ועל העם אזוב, טבול בדמו של שה, ומשום כך ראו את עצמם טהורים. על כך סומכים הצבועים, כמו על כל ישועה חיצונית בתורה, זה רק מראה חיצוני ומסכה, אך לא האמת שמשתמעת מכאן, שאליה אתה מתכוון ואותה אתה אוהב, ולא פנים חכמתך [היא "החכמה החבויה בסתר" כתרגומו ל"בסתום חכמה תודיעני"] שגילית לי, לכן אתה מזה עלי עם דם השה האמיתי של ישו המשיח, ולכן אהיה נקי באמת ובתמים בפנימיותי בכל מעשי ורצונותי."
ולותר ממשיך ומפרש את חלקו השני של הפסוק "תכבסני ומשלג אלבין": "כלומר, הרחצה החיצונית של הידיים והרגליים על פי התורה אינה מלבינה אותי, אלא מפתה במראית העין שלה, שכך אין יודעים את הדבר הפנימי, המשתמע מכאן, מהי החכמה הנכונה והאמיתית. כשמזים כעת עם אזוב ורוחצים רחצה חיצונית במים, אין בכך כל תועלת לרחצה ולחיטוי הפנימיים, אלה הם מסכה בלבד ורק סמל, וכך גם כל אורחותינו ומעשינו החיצוניים האחרים, שאינם רוצים אלא שהאל הפנימי יזה, ירחץ, יפעל, ידבר, יטפל ובחסד הרוח הקדושה. וכך ראו האבות היקרים הזקנים בברית הישנה את המסכה וחשבו שבמקומה נמצא הפנימי והחבוי של השכל האמיתי וחכמת אלוהים."
אוגוסטינוס, שמעולם לא רכש לו שליטה בעברית והסתפק בתרגום הלטיני הישן לכתבי הקודש, שנעשה על פי תרגום השבעים, מבין "תחטאני באזוב ואטהר" במשמעות "הזה עלי באזוב", שהרי בטקסים שבהם מתאר המקרא שימוש באזוב לטהרה, מזה הכהן את המים שבהם נטבל האזוב, יחד עם דמו של הקורבן הטהור, על הטמא, ובכך מטהרו מטומאתו. ואילו לותר, כפי שראינו, מדגיש את כוחו המטהר של הדם על פני כוחם המטהר של המים. יש לשים לב כאן לתפקידו הדו-משמעי של הדם, שקיים כבר באיזכורים המקראיים של טקסי הטהרה, ומתעצם בתפיסה הנוצרית, ובמיוחד אצל לותר: הדם מסמל את החטא, ולכן יש לטהרו באזוב ובארז, שפריחתם הלבנה כשלג מסמלת את הטוהר, אך דמו של הקורבן הטהור, כמו הציפור הטהורה או הפרה האדומה התמימה או השה התמים בזבח הפסח, וכך גם דמו של ישו המשיח, כקורבן חטאת של האנושות כולה, מסמלים את החטא אך משמשים גם לטיהור החטא, וכך מסמל הדם את הטומאה ואת טיהור הטומאה כאחת.
מעניין שלמרות השינוי הגדול בתרגום לאחר שרכש ידיעת עברית מעולה, פרשנותו של לותר לפסוק ט כמעט ולא השתנתה. בגירסה השנייה חזר לותר על אותה פרשנות שרואה את הפסוק בהקשר של פולמוס יהודי-נוצרי, שבו היהודים נוקטים בטהרה חיצונית ושקרית, ואילו הנוצרים בטהרת האמת באמונת האמת, מכפרים על חטאיהם בדמו של המשיח.
על מלומדים רבים מקובלת הדעה שלותר רכש את איבתו ליהודים רק בערוב ימיו, לאחר שנוכח שאינם מצטרפים לדת החדשה שיצר. אני חולקת על גישה זו. כבר מראשית דרכו תקף לותר בפרשנות המקרא שלו את היהודים כמי שתורתם שקר וכל מעשיהם הם שקר עוד בימיו של משה רבנו, ולא כדת האמת לשעבר שאיבדה את דרכה רק לאחר הופעתו של ישו, כאשר דחתה את רעיון אלוהותו ומשיחיותו. בשונה אולי מן המיתולוגיה שהתפתחה סביב דמותו של לותר וראשית הרפורמציה, את עקרונות האמונה שלו גיבש לותר לא מתוך פולמוס עם הקתולים, אלא עם היהודים.