מצעד השנואים

 

כששמעתי את הדיונים המלומדים על הפער בין הניקוד הקמצני שהעניקו צוותי השופטים באירוויזיון לבין הניקוד המחמיא שהעניק הקהל לשיר הישראלי, נזכרתי בדברים שאמרה לי לפני שנים רבות חברה שגדלה בצרפת, ושבה לשם בשליחות. אחרי שבעלה סיפר איך כשהוא מטייל ברחוב עם ארבעת ילדיהם שואלים אותו אם כולם שלו, היא אמרה: "הם לא אוהבים אותנו. בינם לבין עצמם הם אומרים שעדיף יהודים על ערבים, אבל הם לא אוהבים אותנו." ככה למדתי שיש היררכיה של שנאות: את היהודים שונאים באירופה, את הערבים יותר. גם מישל וולבק שמבקר כעת בישראל, והתראיין לתכנית התרבות של קובי מידן, מגנה את הסלחנות בחוגים אינטלקטואלים בצרפת כלפי האיסלמיסטים, ומשבח את ישראל שלדעתו נוהגת במוסריות גם בעת מלחמה. לצערי אני יודעת שישראל איננה נוהגת במוסריות בעת מלחמה, והורגת כעת מדי יום עשרות אזרחים עזתים חפים מפשע. אני יודעת גם שרוב הציבור הישראלי מייחל לסיום המלחמה, והממשלה היא זו שדוחפת להמשיך בלחימה, משיקולי הישרדות. אני יודעת גם שסלחנות כלפי איסלמיסטים הרבה פחות נפוצה בצרפת מכפי שטוענים לעתים. רוב הצרפתים מפחדים מאד מהטרור האיסלמי, במיוחד מאז מעשי הרצח המחרידים בינואר 2015 במערכת העיתון "שרלי הבדו", כששנים עשר מעובדי העיתון נרצחו בתגובה לקריקטורות בעיתון שלעגו לנביא מוחמד, ובנובמבר אותה שנה בתיאטרון הבטקלאן ובמקומות נוספים, כשמאה ושלושים איש שבאו לקונצרט של להקת רוק נרצחו על ידי טרוריסטים איסלמים, בפיגוע שמזכיר מכמה בחינות את הרצח בפסטיבל הנובה. פיגועים אלה השפיעו מאד על דעת הקהל הצרפתית, שמעולם לא אהדה את הערבים, אבל לאחר הפיגועים זיהתה את המהגרים הערבים עם טרור איסלמי. מלבד הפיגועים היו גם אירועי התפרעות באזורי המהגרים בפריז, כולל שריפה המונית של מכוניות. כמובן היו גם מקרי רצח של יהודים באשר הם יהודים, מה שלא הפחית מהאימה שהטילו מקרים כאלה על השכנים הצרפתים.

ההפגנות הפרו-פלשתיניות בצרפת ובאנגליה הן בעיקר הפגנות של מהגרים פלשתינים או ערבים מארצות אחרות, לעתים גם בני מהגרים. הן מפחידות מאד יהודים וישראלים, אבל הן מפחידות גם את הצרפתים והבריטים ושאר עמי אירופה. ההגירה הערבית והאיסלמית בפרט נחשבת להגירה בעייתית יותר מהגירה של סינים, למשל, שנחשבים לאוכלוסיה שקטה, חרוצה ושומרת חוק, ואולי היא באמת כזאת. גם מפלגות הימין הקיצוני המשגשגות בכל אירופה, מפנות את עיקר התעמולה העוינת כלפי הערבים, והערבים המוסלמים בפרט. יש ישראלים שמתפעלים מכך. אבל הימין הקיצוני משמר הרבה מהסנטימנטים הנאצים והפשיסטים ונוטה מאד להכחשת השואה, כך שאהדה שמובעת לעתים מצד אנשי ימין קיצוני כלפי ישראל, היא לא פעם אהדה מפוקפקת.    

אפשר כמובן למצוא סיבות אובייקטיביות להצלחתה של יובל רפאל באירוויזיון: הופעה יפה ואלגנטית, שיר יפה עם מסר חיובי, מבוצע בכשרון רב, כולל שירה באנגלית ובצרפתית שלפחות אחת מהן מובנת לרוב הצופים, התייחסות רצינית לאירוויזיון, שבין צופיו הוותיקים יש אי נחת מהעברת הדגש ממוסיקה מלודית שמושכת את הלב ומלים בעלות משמעות למופע של פירוטכניקה, שהמוסיקה נדחקת בו לשוליים, וגם מהוולגריות והזנותיות שהשתלטו על חלק מההופעות, שהלכו רחוק עם השתטות וגם תפלות וחדלו לשעשע. לא רק השיר הישראלי, גם הזמרת היווניה ששרה על אסונם של בני עמה, וגם השירים של צרפת, שווייץ ואוסטריה, שהגישו הופעה רצינית יותר, זכו להצלחה. אני מקווה שאלה לפחות חלק מהסיבות להצלחת השיר הישראלי. הלוואי שהייתי מאמינה שאלה הסיבות היחידות להצלחה. אבל כנראה אלה אינן הסיבות היחידות. כנראה שבמשחק סכום האפס את מי שונאים יותר, את ישראל או את הערבים, מעדיפים רבים מהאירופים לתמוך במי שמזוהים עם מלחמה בערבים, גם אם אינם אהובים במיוחד בזכות עצמם. לא כדאי לסמוך יותר מדי על האהדה הזו, שמקורה בשנאה למישהו אחר, שמפחיד את האירופים יותר מהיהודים. יובל רפאל ראויה להערכה בזכות עצמה – בזכות כשרונה ובזכות אומץ לבה, בזכות דבריה שהניצחון האמיתי הוא השבת החטופים, שאולי בשל אמירה זו נחסכה ממנה שיחת טלפון עם ראש הממשלה הקטנוני והנקמני ועלוב הנפש. אבל מה היו מניעיהם של המצביעים שתמכו בה, אולי עדיף שלא לדעת, כי אולי תהם לא נבעו רק מאהבת מרדכי.

תלינו על עצמכם

 

לא באמת הייתי צריכה לראות את ביתה המושחת של מנהלת מוזיאון ברוקלין – והתגובות באתר הארץ, שלמרות שהן כתובות בעברית, חלקן אפילו בעברית תקנית, ברור לי מניסיוני ברשת שמדובר בגורמים עוינים מאד לישראל שמתחזים ליהודים – רציתי לכתוב הרבה קודם, גם כשקראתי איך נועה לימונה, כתבת שאני דווקא מעריכה, וגם כתבים אחרים, חוזרים על דבריו של איש פת"ח סופיאן אבו-זיידה שישראל "יכלה לקבל חזרה את כל הנשים והילדים כבר ביומיים הראשונים אחרי השביעי באוקטובר". מה שאני זוכרת מהיומיים הראשונים, שבהם נחשף לנו אט אט גודל האסון ועומק הטבח, אלה ניסיונות חדירה נוספים של מחבלים כדי להמשיך את הטבח והחטיפות, שלמרבה המזל סוכלו. אם חמאס כל כך רצה להחזיר את הנשים והילדים, מה הפריע לו לעשות זאת במהלך העסקה שהתקיימה בנובמבר? מדוע משפחת ביבס לא הוחזרה בפעימה הראשונה ולא בפעימות אחרות? מדוע נועה ארגמני לא הוחזרה כבר בעסקה? כל העולם ידע שלנועה ארגמני יש אמא סינית שגוססת מסרטן. מה חשבו בחמאס? שהם יסחטו יותר תמורת שחרורה? שישמרו אותה בתור "נכס", כפי שהם מתייחסים לחטופים, בלי ביקורי צלב אדום ותוך הפרת כל מוסכמה של חוק בינלאומי ואנושיות בסיסית? עכשיו באים לבכות לנו שהרגו הרבה אנשים כדי לשחרר אותה? חמאס יכלו לשחרר אותה בעסקה תמורת אסירים פלשתינים רבים ולאפשר לאמה הגוססת חסד אחרון לבלות עם בתה מאז נובמבר, כשעוד יכלה להינות מעט. חמאס יכול היה להמשיך לשחרר אנשים נוספים תמורת הארכת ההפוגה ושחרור אסירים פלשתינים רבים, ובישראל היו מאושרים. חוץ מאיתמר בן-גביר ומפלגתו הנתעבת כולם הסכימו לעסקה, אפילו סמוטריץ'. אבל חמאס אף פעם לא העביר את רשימת המשוחררים בזמן, תמיד עיכב, תמיד הפר הסכמות, תמיד התעלל, ניסה להפריד אמהות מילדיהן ולבסוף העביר פחות משוחררים מהמוסכם והחל בלילה לירות והמלחמה התחדשה, לדאבון לבם של רוב הישראלים. זו חוצפה שאין דוגמתה לבוא להלין על כך שלא איפשרו לחמאס להמשיך להתעלל בנועה ובמשפחתה, ובשלושת המחולצים האחרים, שכפי שמתברר גם הם עונו בשבי, ואם עזתים נהרגו במהלך השחרור, אין להם להלין אלא על עצמם בלבד. גם על שחרורם של פרננדו מרמן ולואיס הר הגיב סופיאן אבו-זיידה, כאמור איש פת"ח, בתלונה על כך שהרגו במהלך החילוץ עזתים רבים. איפה החמלה? הוא לא התבייש לשאול את שלומי אלדר. כי לפלשתינים לדעתו מותר לרצוח באכזריות מפלצתית משפחות שלמות בחדר השינה שלהן, לטבוח באנשים שרקדו במסיבה, לרצוח פעוטות עם הוריהם וסביהם, לגרור קשישה על חמור לעזה תוך הכאתה מכות רצח, אבל כשעזתים נהרגים במבצעי חילוץ של חטופים, שהם אפילו לא חיילים שנשבו בקרב, אלא אזרחים לא חמושים מטף ועד זקן שנחטפו מבתיהם או ממסיבת טבע, הדבר הכי מוצדק והכי טוב שישראל עושה, והדבר החשוב ביותר שמצדיק להפעיל את צה"ל ולסכן חיי לוחמים עבורו – הצלת החטופים, מתלוננים על הרג עזתים, שחלקם בכלל אנשי חמאס שהחזיקו בחטופים והתעללו בהם שמונה חודשים. הרוע שנוטף מהתגובות והתלונות האלה חושף את מניעיהן האמיתיים: צער על המכה התדמיתית שהחמאס חוה ועל כך שלא יוכל להמשיך להתעלל במחולצים.

לפלשתינים יש בהחלט בעיית תדמית אחרי הטבח, וזאת בעיה שלהם, ובדיוק כמו הגרמנים שתמיד ניסו לטהר את עצמם בטענה שישראל עושה לפלשתינים מה שהנאצים עשו ליהודים ולכן אין לה זכות להאשים אותם על השואה – גם כעת זיהיתי גורמים גרמנים שמתנכלים לי במשך שנים רבות מגיבים באתר הארץ בעברית עילגת וחוזרים במיוחד על הטענה שישראל מבצעת בעזה רצח עם, טענה שהם מנסים כבר שמונים שנה לשכנע בה את העולם – זה לא נעים אבל לא ממש עוזר למחוק את זכר השואה האמיתית, אולי להיפך – גם הפלשתינים לא יצליחו למחוק את זוועות הטבח, ולא את זוועות ההתעללות בחטופים שהולכות ונחשפות עם כל חטוף שמשתחרר. הסיבה לטענה שישראל מבצעת רצח עם בעזה היא העובדה שהעם היהודי חווה רצח עם שרבים רוצים למחוק מהזיכרון, ושחמאס חולם לבצע רצח עם ביהודים שהטבח נועד להגשים, ולאו דוקא המלחמה בעזה, שכבר חודשים אני כותבת שצריך לסיים אותה, מפני שהמשך המלחמה גורם למוות מיותר של חיילים שנזקו עולה על כל תועלת שאפשר להפיק מהמשך המלחמה, וכמובן לנזקים כלכליים, חברתיים ונפשיים קשים מאד, והסיבה להמשך המלחמה היא תועלתה לשרידות הקואליציה ולא מטרות ראויות. ולמרות התנגדותי להמשך המלחמה הכוללת, אין בעיניי דבר מוצדק יותר מהפעלת צה"ל להצלת חיי חטופים, ואם כל כך מפריע לאנשים שעזתים נהרגים במבצעי החילוץ, כדאי שיציעו לחמאס לשחרר מיד את כל החטופים, ולייתר את הצורך בחילוצם, ובהרג העזתים הנלווה לכך.    

טבח שמחת תורה והכחשת השואה

 

יהודים רבים מגיבים בפליאה להתעצמות האנטישמיות בעקבות טבח שמחת-תורה, ומנסים להסביר אותה בהסברים חיצוניים לתופעה האנטישמית עצמה, כמו המימון הסעודי והקטארי לאוניברסיטאות בארצות הברית או פעילותן של קהילות פלשתיניות במדינות השונות, גורמים שבוודאי יש להם השפעה על התרבות התופעות האנטישמיות. אבל כדי להבין את פרץ האנטישמיות בעקבות טבח שמחת-תורה, חייבים להתייחס לרטוריקה של האנטישמים, רטוריקה שבמידה רבה מסבירה את המניעים שלה: הכחשת השואה והצדקתה.

בחלק מהמקרים הדיבור האנטישמי הוא גלוי וחשוף: שמחה לאידם של היהודים שנרצחו, נחטפו ועונו, תוך כדי אמירות כגון "מה שהיטלר עשה לכם הוא קייטנה לעומת מה שעוד ייעשה לכם". התבטאויות כאלה רווחות יותר בקרב ערבים ומוסלמים, לאו דוקא פלשתינים, מאשר בקרב אירופים. לסוג זה של התבטאויות שייכות גם הקריאות להשמדת העם היהודי, שאף הן אינן מנותקות משיח הכחשת השואה. הדיבור על השמדת היהודים לעולם איננו מנותק מההשמדה שכבר קרתה. כאשר קוראים להשמדת היהודים, מצדיקים את השואה ומייחלים לשואה נוספת, וזאת בדיוק הסיבה שהקריאה הזו פופולארית בחוגים מסוימים. זו גם טעותן הגדולה של נשיאות האוניברסיטאות שענו תשובות מבישות לשאלה אם קריאה לרצח העם היהודי היא לגיטימית. קריאה להשמדת יהודים, חלקם או כולם, לעולם איננה תיאורטית. היא תמיד מבוססת על זכרון השואה, הצדקתה וייחול לשואה נוספת. לכן קריאה להשמדת העם היהודי או לרצח יהודים לעולם איננה ביטוי בלבד אלא הסתה לאלימות, שסכנתה מיידית ומוחשית, ובארצות הברית היא כבר גרמה לרצח אכזרי של יהודי שנקלע להפגנה פרו-פלשתינית אלימה.

הסיבה העיקרית לעלייה במופעים האנטישמיים דווקא אחרי אירועים שבהם היהודים הם קורבנות של אלימות פלשתינית או ערבית, קשורה קשר הדוק לתפקידו של הסכסוך הישראלי-פלשתיני בשיח הכחשת השואה. סכסוך זה ממלא תפקיד מרכזי בהתנערות הגרמנית והאירופית מאשמה באמצעות התבטאויות כגון "היהודים עושים לפלשתינים בדיוק מה שהנאצים עשו ליהודים ואין להם זכות להאשים אותנו", וכינוים של הפלשתינים "הקורבנות האמיתיים של השואה", כינוי ששולל מהיהודים את ההכרה בהיותם קורבנות השואה. גורמים ממשלתיים גרמנים מקפידים לרוב שכל שיח על השואה יכלול משתתפים פלשתיניים, כדי למצב את היהודים לא כקורבנות אלא כמי שהפכו מקורבנות לתוקפים, כך שבמקום להתמודד עם פשעיהם נגד העם היהודי, יוכלו הגרמנים להטיף ליהודים מוסר על פשעיהם נגד הפלשתינים. המחשבה שהשואה איננה נוגעת לפלשתינים בשום צורה, ושהשואה איננה הסיבה והמניע לציונות שקדמה בהרבה לשואה, קשה לעמים שחוללו את השואה. הם מעדיפים לראות את מדינת ישראל כפיצוי ליהודים על השואה על חשבון הפלשתינים. כך הם יכולים בו זמנית גם לשלול את זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי, בהציגם אותם כמי שקיבלו מדינה בחסד ולא בזכות, וגם להפחית מאשמת הגרמנים כלפי קורבנותיהם היהודים, בכך שהם מציגים אותם כמי שעשו עוול בעצמם וכמי שקיבלו כביכול פיצוי שלא הגיע להם על חשבון זולתם. רוב השיח הגרמני והאירופי שעוסק כביכול בשואה עוסק למעשה בהכחשת השואה, כאשר הסכסוך הישראלי-פלשתיני ממלא תפקיד מרכזי בגלגול אשמה על הקורבנות היהודים ובהפחתת אשמת הגרמנים ומשתפי הפעולה האירופים.

עקב תפקידו המרכזי של הסכסוך הישראלי-פלשתיני בשיח הכחשת השואה הגרמני והאירופי בכלל, חשוב מאד למכחישי השואה שהצד הישראלי ימלא את תפקיד התוקף ולא את תפקיד הקורבן. הרי כל הרעיון של שימוש בסכסוך הישראלי-פלשתיני לצורך הכחשת השואה מבוסס על כך שהוא מאפשר להפוך את היהודים מקורבנות לתוקפים, ובכך להפחית כביכול מאשמת הגרמנים ומשתפי הפעולה עמם. לכן אירועים שבהם היהודים נופלים קורבן למתקפה אכזרית, ערבית או פלשתינית, אינם נוחים לעמים האירופים, ודוקא אירועים כאלה גורמים לפרץ של התכחשות לסבל היהודי וליהודי כקורבן, ובמאמץ לצייר את היהודים כנאצים שעושים רצח עם לפלשתינים, כפי שאנו שומעים שוב ושוב בהקשר של התקיפה הישראלית בעזה. ההתכחשות לאירועי טבח שמחת-תורה והטענות הנפוצות שישראל מבצעת בעזה רצח עם, אינן נובעות מבורות, אלא מסירוב מכוון להכיר ביהודי כקורבן וממאמץ לחזור ולצייר את היהודי כנאצי, כי אם היהודי ממלא בסכסוך עם הפלשתינים תפקיד של קורבן, אי אפשר להשתמש בסכסוך כדי לגלגל את אשמת הנאציזם על היהודים ולהפחית את אשמת הגרמנים ועוזריהם. פרץ דומה וארוך יותר של אנטישמיות ומאותן סיבות פרץ בעקבות מלחמת יום הכיפורים, והוא הביא בשנת 1976 להחלטת עצרת האו"ם שהציונות היא גזענות, החלטה ששללה את זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית ככל העמים. הרבה ממה שקורה היום קרה גם לאחר מלחמת יום הכיפורים, אך בחמישים השנים שחלפו מאז הדברים נשכחו. דווקא כיום קשה לתאר החלטה דומה של עצרת האו"ם. בניגוד למה שנדמה לעתים, מעמדה של ישראל בזירה הבינלאומית התחזק מאז, והסתלקותו של הדור שחולל את השואה מהעולם פעלה לטובתנו. גם אינני מקבלת את הטענה שרגישותו של נשיא ארה"ב ג'ו ביידן לטראומת השואה היהודית נובעת מכך שהוא זקן ומייצג דור שעומד לחלוף מן העולם. המודעות לסכנות האנטישמיות, והתובנה שיחס רצחני ליהודים הוא אמת-מידה לתופעות שמהוות איום על האנושות כולה, אינן נחלת העבר, אלא דוקא תובנה שהתפתחה בעשורים האחרונים, ודווקא בקרב מי שאינם נושאים באשמה לשואה, ואין להם צורך נפשי לדמוניזציה של היהודים לצורך התנערות מאשמה.

מאד קשה ליהודים לקבל את העובדה שאין בעולם צדק ושדווקא השואה ומעשי טבח נוראים אחרים הם מניע לאנטישמיות, אבל זוהי המציאות, ראשית בגלל הצורך, גם של מחוללי השואה וגם של עמים אחרים, נוצרים ומוסלמים, ששנאת היהודים מושרשת באמונותיהם הדתיות, להתנער מאשמת השואה, ושנית בגלל שתודעת השואה שמציגה את היהודי כקורבן האולטימטיבי, סותרת את דמות היהודי באמונה הנוצרית כרודף, כרוצח האלהים, ולא כקורבן. מאז השואה מתמקדת האנטישמיות במאמץ להתכחש ליהודי כקורבן ולצייר אותו כרודף וכנאצי בעצמו. ושוב, לא הבורות דוחפת לכך, אלא הצורך הנפשי להתנער מכל אשמה לפשעים נגד העם היהודי, לשלול את ההכרה ביהודי כקורבן ולהשיב לו את דמות הרודף. האנטישמיות הנפוצה ביותר מאז השואה היא זו שתיאודור אדורנו כינה Schuldabwehrantisemitismus, כלומר אנטישמיות לצורך התגוננות מאשמה. גם ההתכחשות לטבח שמחת תורה היא אנטישמיות לצורך התגוננות מאשמה, וגם האשמת היהודים שהם מחוללים רצח עם ברצועת עזה היא אנטישמיות לצורך התגוננות מאשמה, והיא פרצה לא בעקבות תקיפות ישראל בעזה, אלא בעקבות טבח שמחת תורה, ולפני כניסת צה"ל לעזה. חשוב מאד להבין את אופיה ומניעיה של האנטישמיות הזו שקשה מאד להילחם בה, מאחר שהיא עונה על צורך נפשי מאד עמוק ומאששת את הדימוי העצמי של האנטישמים כטובים וצודקים ואת תפיסתם את היהודי כהתגלמות הרוע, אבל ככל שהיא מרושעת ובלתי צודקת, האנטישמיות לצורך התגוננות מאשמה היא חלק בלתי נפרד ממציאות חייו של העם היהודי, ולמציאות אסור להתכחש.   

ריח בואש ופרי באושים

 

הבוקר עוד עמד בצומת הרחובות עזה-האר"י-בנימין מטודלה ריח הסירחון של הבואש שהמשטרה הפעילה אתמול בערב כנגד המפגינים. איחרתי לרדת להפגנה, וכשירדתי כבר היה הסירחון ברחוב כבד מנשוא והניס אותי מיד הביתה בתחושת בחילה. כתבת ערוץ 12 ענבל טוויזר סיפרה שהמפגינים קראו לעבר השוטרים: "איפה היו השוטרים בעוטף עזה?", והשוטרים מאד נעלבו, כי דווקא השוטרים נלחמו בישובי עוטף עזה, מעטים מדי מהם היו שם ורבים מהם נהרגו במסיבת המוות ברעים, בקיבוצים בעוטף ובתחנת המשטרה בשדרות. זה הצבא שלא היה שם שעות ארוכות, ארוכות מדי, אבל גם לוחמי מג"ב לא היו שם בסדר הכוחות הנדרש, והמעטים שבאו, כפי שהעידה הרבש"צית האמיצה של נירעם, בהחלט הצילו את המצב במקומות שאליהם הגיעו, ולו במספר קטן. אבל קשה להאשים את הציבור שמתקשה להתגבר על תחושת ההזנחה וההפקרה של ישובי עוטף עזה, לעומת ההגזמה הפראית בשמירה על נתניהו ונכסיו. כשירדתי ללוות את בתי ונכדי ששבו בצאת השבת לביתם, נבעתתי ממראה עשרות רבות של שוטרים, חמושים כולם ברובים ארוכי-קנה, אם אינני טועה M16, בגינת המשחקים השכונתית, שאיתרע מזלה להיות ממוקמת מול ביתו הפרטי של נתניהו ברחוב עזה, כאילו עמדו להילחם בכנופיות חמושות של אנשי חמאס. שאלתי אחד מהם מדוע הם נושאים רובים בלב ירושלים, בין הורים וילדים בגינת משחקים, והוא ענה: "למקרה הצורך", ולא יכולתי שלא לחשוב מדוע לא חשב איש שבעוטף עזה צריכים להיות גדודי חי"ר ושריון למקרה הצורך של חדירת מחבלים, כי שום אדם שפוי איננו יכול לראות את הביצורים סביב בית נתניהו ברחוב עזה, את הרכבים האימתניים שמסתובבים שם יומם וליל גם בימים האלה, כשהוא ומשפחתו שוהים, כפי שפורסם בתקשורת, בבית ידידו המיליונר פאליק בשכונת ארנונה, והמאבטחים כבר אינם יושבים בסוכות השמירה אלא רק מסיירים מדי פעם מסביב לבית ובגינת המשחקים, מבלי לתהות בצער מדוע לא שמרו ככה על תושבי עוטף עזה, שלו עמדו לרשותם מעט מהכוחות האלה, שמוקדשים, כפי שאמר לי איש מג"ב, למשימה שמוגדרת "אבטחת הבית", ואיננה תלויה בנוכחותו של ראש הממשלה בעצמו במקום, אולי יכלו להציל לפחות מעט חיי אדם. כלומר, המפגינים נעצרו והבואש הופעל כדי למנוע מהמפגינים גישה לבית ראש הממשלה, שראש הממשלה איננו נמצא בו, מחשש שמה? הם לא היו יכולים לפרוץ לבית המבוצר המוקף חומה וגדרות. לכל היותר יכלו להצטלם שם עם דגל ושלט, צילום שראש הממשלה נחוש כנראה למנוע בכל מחיר, אולי גם במחיר הרג של מפגינים, במקרה הצורך. כי שוטרים אינם נושאים רובה סער להגנה עצמית מפני מפגינים בלתי חמושים, לכך די באקדח. רובה ארוך נועד להרוג. מכיתות הכוננות בעוטף עזה  לקחו חלק מהרובים האלו. גם אחרי ה-7 באוקטובר ניסו לקחת מהם את הרובים, וחדלו מכך רק כשהם התקוממו והדבר התפרסם בתקשורת. צריך לראות מה קורה ברחוב עזה כדי להבין כמה עיוות נתניהו את הפרופורציות, עד כמה מיד לאחר שנבחר שכח את אזרחי המדינה ודאג לחוקק קודם כל את חוק הנבצרות שיקשה עד ימנע את סילוקו מכהונתו, את חוק מימון בתיו הפרטיים ברחוב עזה ובקיסריה כמעונות רשמיים, ואת הכפלת תקציב הביגוד והאיפור שלו ושל רעייתו. את מרבית הגדודים שנותרו בעוטף עזה העבירו לרגל חג הסוכות לתגבור אבטחת אירועי החג באיו"ש. לא צריך לחקור הרבה כדי להבין שההוראות להפקיר את גזרת עזה לטובת איו"ש ירדו מלמעלה, ודי לשמוע את סיפורו של חבר כיתת הכוננות בבארי, שבתיווך בן דודו שעובד בלשכת ראש הממשלה, דיבר עם נתניהו בצהרי השבת הנוראה, סיפר לו על מצבם, והתחנן שיורה לצבא להיכנס לישוב. אבל על מסוק הקרב שהגיע נאסר לירות על המחבלים שהתבצרו בגן הילדים של בארי, ועל החיילים שעמדו בשער הקיבוץ נאסר להיכנס אליו במשך שעה ארוכה, שבה טבחו המחבלים בחברי הקיבוץ. מדוע? רק ראש הממשלה יכול היה לאסור על המסוק לירות ועל הצבא להיכנס לבארי, מן הסתם מהמניעים שהניעו אותו תמיד להימנע ממכת מחץ לחמאס: החשש ממלחמה כוללת ברצועת עזה, והאמונה ששלטון חמאס ברצועה מחליש את הרשות הפלשתינית ומונע הקמת מדינה פלשתינית, או כפי שנתניהו עצמו ניסח זאת, הוא "הוריד את השאלה הפלשתינית מהשולחן". בעבר היה לפעמים הצדק עימו. הפעם הוא טעה טעות גורלית ובלתי נסבלת שעלתה בחייהם של למעלה מאלף אזרחים, שוטרים וחיילים. המחשבה שהוא נאחז בכל כוחו בכסא, ומנסה בכל מאודו להטיל את האשמה על אחרים, מחרידה ומערערת כל תחושת ביטחון אפשרית.

בינתיים האנרגיות שהיו צריכות להיות מופנות לסילוקו של נתניהו וממשלתו מופנות לכל הכיוונים הלא נכונים: התנכלות לאזרחי ישראל הערבים, ודוקא לאלה שלא עשו כל רע ומשרתים בנאמנות את הציבור, כמו נהגי אוטובוסים ורופאים ערבים שנתונים להסתה ורדיפה וגם לאלימות ממש, כשהמסיתים והרודפים הם מי שתמיד הסיתו ורדפו ערבים חפים מפשע, ופשעי החמאס רק מספקים להם, לתפיסתם, תירוץ מתאים, סותמי הפיות וצרי העין למיניהם, שקפצו על ההזדמנות להתנכל לערבים על התבטאויות שאינן לרוחם, או על קריירה שמעוררת את קנאתם. מאוסים כמעט כמותם כל ה"מתפכחים", שנותנים כעת דרור לגזענות שתמיד פיעמה בהם. האם אכזריות החמאס היא באמת הפתעה כה גדולה? האם לא ידענו מזמן שהחמאס מבצע פיגועים רצחניים דוקא כשיש ניסיונות לתווך בין ישראל לפלשתינים ולהשיג שלום? האם רק עכשיו גילינו שחמאס מאמין בסילוק היהודים מכל הארץ שהוא רואה כווקף, כהקדש מוסלמי? האם לא ידענו שחמאס רוצח פלשתינים רבים בטענה שהם משתפי פעולה עם ישראל ואינו חס כלל על בני עמו? והאם האנטישמיות של העמים האירופים שרצחו ששה מיליון יהודים ומאז להוטים לתייג את היהודים כנאצים היא תופעה חדשה? האם השימוש בסכסוך הישראלי-פלשתיני בשיח האירופי כדי להתכחש ליהודים כקורבנות ולתאר אותם כמקביליהם של הנאצים היא עניין חדש? אכן כעת אנו עצובים ומזועזעים יותר מתמיד מהמספר הבלתי נתפס של הקורבנות האזרחיים, תינוקות וילדים ואמהות וקשישים ונכים, ומצפים שמי שתמיד שנא אותנו יהפוך את עורו ויגלה כלפינו חמלה. זה לא יקרה, אפילו אם כל אזרחי העולם יצפו בסרט הזוועות שהפיק דובר צה"ל. סביר יותר שנצפה בקרוב בכתבות תעמולה שבהן יוצגו פשעי חמאס המחרידים כפשעים של חיילי צה"ל, במסגרת מזימה ישראלית כביכול להשמדת העם הפלשתיני, תעמולה שתאומץ בהתלהבות במדינות שרצחו ששה מיליון יהודים ומעולם לא הפסיקו לחלום על היעלמות היהודים מהעולם. במקום להתכחש למציאות ולדבר דברי הבל, ואז "להתפכח" התפכחויות מתוקשרות ולאמץ קלישאות הבל חדשות, עדיף היה לו כל ה"מתפכחים" היו מאמצים מעט ענווה, שיכלה להציל אותם גם מטעויות העבר וגם מטעויותיהם החדשות: החל מההתלהבות הילדותית מהחיים בחו"ל וההטפות הדוחות ל"רילוקיישן", המשך בעצות אחיתופל לא להצביע למר"ץ שחיזקו כל כך את ממשלת האסון, וכלה בגילויים המרעישים שיש ערבים אכזריים ואירופים אנטישמיים שלעולם לא יגלו כלפינו חמלה. תמיד עדיף להפעיל יותר את המוח ופחות את הפה, מה שחוסך את הצורך "להתפכח" מאוחר מדי.  

האם זהו הנאציונלסוציאליזם?

 

יום השואה תשפ"ג

את המכתב שאני מתרגמת כאן, שלח האזרח הוינאי אוטו קונץ למפקד הנאצי של וינה, ששבועות ספורים קודם לכן נכנס אליה הצבא הגרמני וסיפח את אוסטריה לגרמניה. אינני יודעת פרטים נוספים על האיש, למעט מה שהוא מספר על עצמו במכתבו.

 

וינה, 27.4.1938

 

מפקד האזור הנכבד מאד!

 

כנאציונלסוציאליסט, שבמשך שנים פעלתי במחתרת  - מאחר שהייתי ועודני מועסק בחברת ייצור יהודית, ולכן בהכרח הייתי צפוי שוב ושוב לפיטורים – ברצוני להסב את תשומת לבך, מפקד אזור נכבד, להתרחשויות בעירנו, שבלתי אפשרי שהן תואמות את רגישותך הנאציונלסוציאליסטית.

באחד הערבים האחרונים הלכתי עם המעסיק שלי דרך רחוב טאבור [רחוב ארוך ברובע השני של וינה, שבו התגוררו יהודים רבים, ע.פ.]. שם, לפני עסקים יהודים בבירור, עמדו יהודים עם שלטים בידיהם שעליהם הכתובת "ארים אינם קונים אצל יהודים". אחד מנושאי השלטים, שבלט לעיני בגילו המבוגר ובזקנו הלבן, צוין על ידי מעסיקי ללא כל ספק כד"ר טגליכט, הרב הראשי של וינה. האם זהו הנאציונלסוציאליזם? האמן לי, מפקד אזור מאד נכבד, שלמשמע הערתו זו של מעסיקי לא יכולתי להימנע מרגש פנימי של בושה.

בהמשך פגשתי יחידה של אנשי פלוגות הסער [הכותב מבלבל כנראה בין הגסטאפו לפלוגות הסער], שהובילו כמה יהודים אזוקים יחדיו. על שאלתי קיבלתי את התשובה, שיהודים אלה מנוצלים לעבודות קרצוף. האם זהו הנאציונלסוציאליזם?

ביום ראשון נאסרו יהודים ללא הבחנה בשדרה הראשית של הפראטר (אתר טיולים ובילוי). הובלו לכר דשא ואולצו לערוך שם תרגילי צבא. לאחר שאלה הסתיימו, הם אולצו לפשוט את ידיהם ולקבל, כל אחד ואחד, כמה מכות במקלות הגומי שהמפלגה הנאציונלסוציאליסטית כה גינתה. האם זהו הנאציונלסוציאליזם?

סיפרתי לך, מפקד אזור מאד נכבד, רק כמה מקרים קיצוניים מבין הרבים שדווחו לי משורות עמיתי שהתרברבו בהם. מכיוון שאני כעת, יחד עם אלפים רבים של נאציונלסוציאליסטים הגונים, דוחה בתוקף גמור מעשים כאלה, אני רואה מחובתי, מיד לאחר שנתקלתי בהם בוינה, ליידע אותך, מפקד אזור נכבד מאד, על המצבים שהתהוו כאן. אם תרצה לעשות דבר מה נוסף, אבקש ממך לנסוע במכוניתך דרך רחוב ולנשטיין, הרחוב הראשי של הרובע ה-20, ולהתבונן שם בחלונות הראווה. אני חוסך מעצמי למתוח ביקורת על ההליכים האלה, ורק רוצה לציין במפורש, שהסוחרים הנוגעים בדבר נאלצו לשלם עד מאה שילינג עבור צביעת החלונות. האם זהו הנאציונלסוציאליזם?

ביכולתי להבטיחך, מפקד אזור נכבד מאד, שמעשים חסרי רסן כאלה של תנועתנו לא יביאו מצטרפים חדשים, אלא לגמרי להיפך, יזיקו נזק משמעותי.

כאשר קראתי בעיתון על המינוי שלך, היתה לי תחושה משמחת, לדעת שבידיך התנועה תזכה לארגון קפדני, ולכן אני מבקש ממך, להביא קץ מהיר למעשים חסרי רסן אלה של הזמן האחרון, למען כבודה של התנועה הנאציונלסוציאליסטית.

בברכה גרמנית,

אוטו קונץ.

 

המכתב נמצא ב Algemeines Verwaltungsarchiv בוינה (AVA ) ופורסם בקובץ התעודות של הנס ספריאן והנס ויטק "ואיש לא עמד לצדנו", תיעוד לאנטישמיות יומיומית בוינה, 1938, הוצאת פיקוס, 1988.

ns Safrian, Hans Witek. Und Keiner War Dabei, Dokumente des alltaglichen Antisemitismus in Wien 1938, Picus Verlag, 1988

 

 

מה רוצה פוטין

 

בעקבות התביעה של ממשלת רוסיה נגד הסוכנות בטענה שהפרה את החוק הרוסי חזרה ועלתה בתקשורת השאלה מה רוצה פוטין. ובכן, פוטין ייעד לישראל את התפקיד שמקובל לייעד לה מאז השואה: הוא רצה שישראל תאשר את טענתו שאוקראינה היא מדינה נאצית, ושהניסיון הרוסי להשתלט עליה הוא מלחמה בנאצים. פוטין ייעד לישראל תפקיד מפתח בתעמולה הרוסית להצדקת ההתנפלות על אוקראינה ופשעי המלחמה שרוסיה מבצעת נגדה. ציפיותיו המופרכות נסמכו על שני אדנים: האחד, שאוקראינים רבים אכן שיתפו פעולה עם הנאצים בהשמדת הקהילות היהודיות שחיו באיזורים שלפני מלחמת העולם השנייה השתייכו לפולין וכיום שייכים לאוקראינה, והוא חשב שדי בכך כדי לעורר ביהודים עוינות לאוקראינה המותקפת, והשני, שאכן היו לפוטין הצלחות מסוימות להחדיר לישראל שתחת שלטון נתניהו נרטיבים רוסיים אנטי-פולניים, כאשר אחד מהאוליגרכים המקורבים אליו מימן כנס פרו-רוסי במוסד "יד ושם". נתניהו, בעצמו מכחיש שואה שהכריז ש"היטלר לא רצה להרוג יהודים, המופתי נתן לו את הרעיון" ואילץ את אנגלה מרקל, אז ראשת ממשלת גרמניה, להעניק לו שיעור בהיסטוריה, מעולם לא היסס לסלף ולעוות את זכר השואה, אם בהצהרה המבישה שעליה חתם לבקשת הפולנים, ובה תוארו הפולנים כקרבנות שנאה ושואה ממש כמו היהודים וכמי שכל מעייניהם היו נתונים להצלת יהודי פולין מידי הנאצים, תיאור שלא בדיוק תאם לעובדות ההיסטוריות, ואם בהתרועעותו עם רודנים אנטישמיים ומכחישי שואה כמו ולדימיר פוטין וויקטור אורבן, ולכן בתעמולת הכחשת השואה, שבמסגרתה מנסים גורמים אנטישמים ואוהדי הנאצים באירופה לגייס את ישראל כדי להלבין את דיעותיהם ואת פשעיהם, נודע לנתניהו תפקיד פעיל במיוחד, שלו היתה ישראל מדינה נורמלית, היה די בכך להרחיקו מכל תפקיד ציבורי במדינת היהודים, אבל כידוע לא זה המצב. כמובן שבשום מקרה ישראל לא היתה יכולה לתמוך בטענות רוסיה שההתנפלות הנפשעת שלה על אוקראינה היא מלחמה בנאציזם. רבים יותר חשים שדוקא פוטין שהתנפל על אוקראינה ללא כל הצדקה, מפציץ בתי חולים ובתי ספר ושכונות מגורים, והורג ילדים וזקנים ללא הבחנה, מזכיר להם את היטלר, גם אם כל השוואה לנאצים איננה עומדת בקני מידה היסטוריים ולוקה ברדידות ובוולגריות.

פוטין בוודאי נחרד מכך שישראל לא רק סירבה לאשר את טענתו שהשלטון האוקראיני הוא נאצי, אלא שיאיר לפיד גינה את פשעי המלחמה הרוסים והטבח שטבחו הרוסים באזרחי בוצ'ה. כעת יש מי שתוקפים את לפיד על שאמר את הדברים, אבל אני אינני חושבת שצריך לגנות אמירת אמת, מה גם שפוטין היה כועס על ישראל בכל מקרה, מפני שישראל לעולם לא היתה מספקת את השאיפה הרוסית לקבל מגורמי שלטון ישראלים גיבוי מלא ונלהב להתנפלות על אוקראינה ולרצח אזרחיה. אין זה מקרה שגם הרוסים וגם האוקראינים תקפו את ישראל. אנטישמים תמיד חושבים שמותר להם לדרוש מישראל דרישות כאילו היהודים חייבים להם משהו. כאשר זלנסקי התלונן שישראל איננה עוזרת לו מספיק, נהג גם הוא לא כיהודי אלא כנשיא אוקראינה האנטישמית, ולא התבייש לטעון שהאוקראינים הצילו את היהודים בשואה, מה שעובדתית רחוק מאד מהאמת ההיסטורית. המצב של ישראל במלחמת רוסיה-אוקראינה הוא ששני הצדדים לוקים באנטישמיות קשה ומצפים שישראל תמלא את כל ציפיותיהם המופרכות, כאילו יכולה מדינה קטנה במזרח היכון שבעצמה נאבקת באינספור בעיות בטחוניות לפתור את כל בעיות העולם. שלא במפתיע גרם הדבר לכך שבתחילה חיזרו שני הצדדים אחרי ישראל, אבל במהרה נכזבו ציפיותיהם המופרכות והם פנו להתקפה עליה.

מכיוון שישראל תותקף ונגד גורמים ישראלים ויהודים יינקטו צעדים עוינים בלי קשר למה שישראל תעשה, מוטב כבר להגיד את האמת ולגנות את פשעי רוסיה באוקראינה, וצריך לסייע לאוקראינים מפני שהם מותקפים באכזריות – הממשלה יכלה לפחות לרסן את רשעותה הבלתי נתפסת של שרת הפנים איילת שקד שממררת את חיי הפליטים המגיעים לישראל וממציאה ללא הרף איסורים והגבלות חדשים בתקוה להניס אותם מישראל, שבכך היא מצליחה בהחלט להבריח מכאן עולים פוטנציאלים. אין זה אומר שצריך להיענות לכל בקשה של אוקראינה, אם מדובר בבקשות בלתי סבירות, או להסכים להתקפות על ישראל בטענה שהאוקראינים כביכול הצילו את היהודים בשואה, שכאלה היו למרבה הצער רק מעטים. צריך להתנהג באנושיות ובהגינות ולומר את האמת, מה גם שבכך אנו מתייצבים לצד ארצות-הברית, המדינה היחידה שבאמת תומכת בישראל ומגינה עליה, ואם פוטין ינסה לפגוע בישראל או בגורמים יהודים בגלל דברי אמת שאמרו פוליטיקאים ישראלים, צריך לעמוד על צדקתנו ולא להירתע.

ראו גם: נאום זלנסקי, המלחמה באוקראינה, ישראל וזכר השואה 

 

הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ בחודש מאי וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מקוה שחברת גוגל תתקן את החבלות.

דימויים נאצים בדוקומנטה 15

 

בציור הענק על פני קיר שלם זוהו שתי דמויות שזיעזעו את יהודי גרמניה: חייל בעל אף חזיר, על מטפחת צוארו מגן דוד והכתובת "מוסד" על קסדתו, ודמות נוספת עם מגבעת שחורה ופאות, שיניים מחודדות ולשון נחש המעשנת סיגר, דמות יהודי בסגנון "דר שטירמר", אך על המגבעת סמל ה-אס-אס, כלומר היהודים הם גם מה שהנאצים ראו בהם וגם נאצים בעצמם, והגרמנים אינם אשמים בדבר. הדמויות הופיעו בציור ענק של הקבוצה האינדונזית "תארינג פאדי" שנתלה בתערוכת הדוקומנטה ה-15 בקאסל, שהוקדשה לנושא "הדרום הגלובלי", ונאצרה בידי הקבוצה האינדונזית "רואנגרופה", שכמו המדינה שממנה באה, איננה ידועה באהדה לישראל. אבל הגרמנים שניהלו את הדוקומנטה, מנהלת הדוקומנטה סבינה שוֹרמן, ראש העיר קאסל כריסטיאן גֶזֶלֶה, שרת התרבות של מדינת המחוז הסן שבה מתקיימת התערוכה אנגלה דורן, וגם שרת התרבות של גרמניה קלודיה רוט ממפלגת הירוקים, חשבו שיש להם כיסוי מושלם: הם בסך הכל נתנו במה לאמנים מהעולם השלישי, שלא צריך לפסול אותם רק מפני שהם עוינים את ישראל ולעולם לא יזמינו אמן יהודי להציג איתם. קלודיה רוט תיארה את התערוכה במלים אלה: "זאת תהיה צורה חדשה של אמנות ותרבות, מאד פרובוקטיבית", והביעה את שמחתה על הוויכוח והעימות הצפויים. הרעיון היה שאפשר להציג דימויים נאצים בוטים בתערוכה ולנרמל אותם כביטוי אמנותי, ואם היהודים מוחים על כך, לומר שזאת דעתם ואפשר גם לחשוב אחרת. במלים אחרות, להפוך ביטויים נאצים מפשע פלילי לעניין של טעם וריח.

כבר בינואר התריעה קבוצה שפועלת נגד אנטישמיות שרואנגרופה נגועה באנטישמיות, ובסוף אפריל פנה ראש המועצה המרכזית של יהודי גרמניה יוסף שוסטר במכתב לשרת התרבות קלודיה רוט וביקש ממנה לפעול בצורה ברורה נגד אנטישמיות בתערוכה, ולא להסתתר מאחורי טענות לחופש האמנות, אבל רוט אמרה שאיננה רוצה להיות שוטרת של האמנות. הנהלת הדוקומנטה הציעה לנהל לצד התערוכה דיונים בשיתוף נציגים יהודיים ומומחים לאנטישמיות. מאוחר יותר מינו את מרון מנדל מקרן אנה פרנק לבדוק אם יש אנטישמיות בתערוכה, אבל כל היהודים שהוזמנו פרשו כשהתברר להם שהם נדרשים בעצם לשמש עלי תאנה להסתה אנטישמית שהיא הכל חוץ מחדשה, שהיא דוקא ישנה למדי, ומזוהה מאד עם תקופה שבגרמניה מעדיפים לקרוא לה "העבר", במקום לקרוא לה בשמה המפורש.

התערוכה נפתחה ביוני והמחאות והזעזוע רק גברו. תחילה כוסה הציור האנטישמי בבד שחור, ולאחר מכן הוסר כליל, לקול קריאות בוז ושריקות של קהל הצופים. באמצע יולי "הותר החוזה" של מנהלת תערוכת הדוקומנטה ה-15, סבינה שורמן, לאחר כמה שבועות שבהם הצהירה שלא תתפטר. שרת התרבות קלודיה רוט הביעה את שביעות רצונה מכך וקיוותה שבכך יבוא סוף לשערוריה, אבל העיתון "יידישע אלגמיינען" דרש גם את פיטוריה של השרה, שבמשך חודשים הגנה על התערוכה ועל רואנגרופה. מן הסתם חשבה שזהותם האינדונזית של האוצרים, כנציגי העולם השלישי המקופח, קורבן הקולוניאליזם שאף ישראל מואשמת בו, תגן על הגרמנים מאחריות למיצגים האנטישמים – היו יצירות נוספות בתערוכה שהציגו חיילים ישראלים כנאצים, ותנועת ה-BDS שחברי רואנגרופה נמנים על תומכיה הורגשה היטב בתערוכה כפי שהתריעו רבים מראש. אמני רואנגרופה הסבירו שהציור הוא נגד הרודנות של סוהארטו שנעזרה לטענתם בחיילים ישראלים. יש עדויות לקשרים ביטחוניים בין סוהארטו לישראל, אבל מי שמצייר חייל ישראלי עם הכתובת "מוסד" על קסדתו, איננו מסתמך על מראה עיניים או ידיעה כלשהי, ומי שמצייר יהודי עם פאות ומגבעת שעליה סמל האס-אס, שיני חיה טורפת, לשון נחש ועיניים מוצפות דם, ופה מעשן סיגר, ממשיך את מורשת הציור הנאצי שמשגשגת במגוון עיתונים שמתפרסמים בגרמניה ובאוסטריה, והשפיעה מאד על אחמדינג'אד, שבילה שנים באוסטריה בקשר הדוק עם גורמים נאצים, ואת שלמד מהם יישם בתערוכת קריקטורות השואה בטהרן.  

העיתון היהודי שאל עד כמה חושבת קלודיה רוט שהיהודים תמימים, אך אולי דרושה מידה של תמימות כדי לחיות כיהודי בגרמניה ולהאמין שהמדינה הגרמנית תדאג להילחם באנטישמיות ותימנע מניסיונות לנרמל השוואות בין יהודים לנאצים ודימויים נאצים מובהקים שמעוררים חלחלה בלב יהודים, ראשית מעצם הצבתם בראש חוצות בתערוכת האמנות החשובה ביותר בגרמניה שמסוקרת בעולם כולו, ושנית מההתעלמות השחצנית מכל מחאותיהם של גורמים יהודים במשך חודשים, תוך הסתתרות מאחורי קבוצת אמנים אינדונזית, כאילו אין מדובר בתערוכה שגרמנים מנהלים ומממנים מכספי ציבור, מתכננים ומעצבים שנים מראש, וכאילו קיים בגרמניה חופש דיעה אמיתי. הרי איש בגרמניה לא היה מציג יצירה שמתארת דמות ייצוגית של גרמני עכשווי עם סמל האס-אס לראשה, ומה שעובר על יהודים שמבקרים את גרמניה על גילויי אנטישמיות והמשכיות של דפוסי חשיבה ודימויים נאצים אני יכולה לספר גם מניסיוני האישי. האמינו לי – הגרמנים נזכרים בחופש הדיעה והאמנות רק כאשר הם נותנים ביטוי לאנטישמיות העמוקה המושרשת בתרבותם, זו שגורמת לכך שגם כאשר הם מציגים יצירה אינדונזית שלכאורה אין לה שם קשר לגרמניה, נראות בה דמויות שכאילו יצאו מגיליונות "דר שטירמר", ולאיש בהנהלת הדוקומנטה אין זה מפריע. כאשר מדובר בביקורת על גרמניה – גם, ואולי במיוחד, כאשר זו מגיעה מחוקרי אנטישמיות, ובפרט חוקרי אנטישמיות יהודים, קשה לגלות אצל גורמים רשמיים בגרמניה סובלנות או כבוד לחופש הדיבור. יפה שיהודי גרמניה מנסים לחנך את הגרמנים וללמדם להתרחק מאנטישמיות, אבל עדיף היה לולא בחרו לגור במדינה שרצחה מיליוני יהודים, ושבדיוק מסיבה זו, שהם מזכירים לה את פשעיה, תשנא את היהודים לעולם.

 וראו גם: האנטישמיות של הגרמנים ועוד רשימות רבות תחת התגית "אנטישמיות" 

הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ בחודש מאי וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מקוה שחברת גוגל תתקן את החבלות.

האף היהודי ושאלת הייצוג

 

בשנת 1938 התפרסם ספרו של ארנסט הימר Hiemer, מתועמלני "דר שטירמר", בשם "פטריית הרעל" Giftpilz. את הספר הוציא לאור מו"ל "דר שטירמר" יוליוס שטרייכר, וכמו העיתון למבוגרים הוא נועד להנחיל לילדים רכים את רזי האנטישמיות הנאצית במתכונת של ספר ילדים מאויר. את האיורים יצר פיליפ רופרכט (Fips).

הספר נפתח כך:

"אם ובנה הקטן אוספים פטריות ביערות גרמניה. הילד מוצא כמה פטריות רעל. האם מסבירה לו שיש פטריות טובות ויש פטריות רעל. בדרכם הביתה היא אומרת:

"ראה, פרנץ, עם האנשים בעולם זה בדיוק כמו עם הפטריות ביער. יש פטריות טובות ואנשים טובים. יש גם פטריות רעות, רעילות, ואנשים רעים, ואנו חייבים להתגונן מפני אנשים רעים כמו מפטריות רעל. אתה מבין זאת?"

"כן אמא", עונה פרנץ, "אני מבין שבהתנהלות עם אנשים רעים יכולים להתעורר קשיים, בדיוק כמו שמישהו אוכל פטריית רעל. יש כאלה שאפילו מתים מזה!"

"ואתה יודע מי אנשים הרעים האלה, פטריות הרעל האנושיות?" ממשיכה האם.

ופרנץ עונה בגאוה: "כמובן שאני מכיר אותם, אמא. אלה היהודים. המורה שלנו סיפר לנו עליהם לעתים קרובות."

האם משבחת את בנה ומסבירה על הסוגים השונים של יהודים רעילים: העו"ד היהודי, ספסר הקרקעות היהודי, הקצב הכשר, הרופא היהודי, היהודי המומר וכן הלאה.

"לא משנה כיצד הם לבושים וכמה הם ידידותיים, ושאלף פעם הם רוצים לשכנע אותנו בכוונותיהם הטובות, אסור לך להאמין להם! יהודים הם יהודים, וכאלה הם גם נשארים. לעמנו הם רעל."

"כמו פטריית הרעל", אומר פרנץ.  

"כן, ילדי! בדיוק כפי שפטריה יחידה יכולה להמית משפחה שלמה, כך יכול יהודי יחיד להרוס כפר שלם, עיר שלמה, אפילו עם שלם!"

לאחר ההקדמה מגיע הפרק הראשון בספר "איך מזהים יהודי?" להלן תוכנו המלא:

 

הכיתה שבה שבעה ילדים עוסקת בשאלה כיצד מזהים יהודי. המורה בירקמן צייר כמה רישומים על הלוח, כדי להראותם לכיתה. הילד קרל עומד לפני הלוח, מצביע על הרישומים במקל ומסביר אותם:

"ראשית מזהים יהודי על פי אפו. האף היהודי הוא בצורת קרס. הוא נראה כמו 6. לכן אנו מכנים אותו בעל צורת 6. ללא יהודים רבים יש אפי קרס כאלה. אבל במקרה שלהם האפים מעוקמים כלפי מעלה, לא כלפי מטה. לזה אין שום קשר לאף היהודי."

בעידודו של המורה, מראה קרל שהשפתיים הן סימן הבחנה נוסף. בדרך כלל הן נפוחות. הגבות לרוב עבות ובשרניות יותר משלנו. "בעיניים אפשר לזהות, שטיבו של היהודי מזויף וערמומי."

התלמיד המצטיין בכיתה, פריץ מילר, ניגש ללוח כדי להמשיך. פריץ מראה שיהודים הם לרוב בגודל בינוני ועצמותיהם קצרות. גם זרועותיהם בדרך כלל קצרות. ליהודים רבים רגליים עקומות ושטוחות (פלטפוס). לעתים קרובות מצחם מעט מלוכסן. אנו מכנים זאת גם מצח חומקני. לפושעים רבים יש מצח כזה. שערם לרוב כהה ומסולסל כמו זה של הכושים. אזניהם מאד גדולות ונראות כמו ידיות של מגש קפה.

שני ילדים אחרים מוסיפים את תרומתם לדברים. האחד עוסק בסטיות, כמו יהודים בלונדינים, והשני בתכונותיהם של התנועות ואופן הדיבור היהודיים:

"היהודי מדבר כמעט תמיד דרך האף. לעתים קרובות יש לו ריח דוחה, מתקתק. אף מעודן יכול תמיד להריח יהודי."

המורה מרוצה מהתשובות. הוא מסובב את הלוח. על צדו האחורי רשומים החרוזים הבאים, שהילדים קוראים:

 

מפרצוף יהודי כזה

דובר אלינו שטן נבזה

השטן שבכל ארץ שנודעה

מוכר כמגפה רעה.

אם נרצה להשתחרר מהיהודון

לשמחה ולשביעות רצון

חייב הנוער ללחום עמנו

ומהשטן היהודי לשחרר אותנו.

 

עד כאן מספר הילדים הנאצי "פטריית הרעל" שזכה בזמנו לפופולריות רבה בגרמניה. נזכרתי בו לא רק מפני שהיום הוא יום השואה הבינלאומי, אלא בגלל כתבה של נירית אנדרמן ב"גלריה" של "הארץ" ביום ראשון האחרון (23.1.22) על הביקורת שעורר ליהוקם של שחקנים לא יהודים לתפקיד יהודים. הקומיקאית שרה סילברמן כינתה את התופעה Jewface, ובכך השוותה בינה לבין תופעת blackface, לבנים הצובעים פניהם בשחור ומגלמים שחורים באופן מבזה. מה שהלהיט את הויכוח הוא פרסום תמונותיה של הלן מירן שנבחרה לגלם את דמותה של גולדה מאיר בסרטו של הבמאי הישראלי-אמריקני גיא נתיב כשהיא מאופרת באיפור כבד שמדמה את אפה לאפה של גולדה מאיר. השחקנית היהודיה-בריטית מורין ליפמן כינתה זאת "עוד מקרה של jewface". גיא נתיב סירב להתייחס לליהוקה של מירן. הבמאי יוסף סידר שליהק את ריצ'רד גיר לתפקיד יהודי בסרטו "נורמן" אמר שהמבקרים מצחיקים אותו, וגם הבמאי חגי לוי שליהק את אוסקר אייזק הלא יהודי לשחק יהודי בעיבוד שלו ל"תמונות מחיי הנישואין" חשב שהביקורת מגוחכת.

אני אינני חושבת שהביקורת מגוחכת. אם הלן מירן מתאימה לדעת הבמאי לשחק את גולדה מאיר, מדוע שלא תגלם אותה בעזרת פניה הטבעיים ואפה הטבעי? מדוע להדביק לפניה אף גדול כאילו גילמה דמות קריקטורית ב"ארץ נהדרת?" והרי אינגריד ברגמן השוודית כבר גילמה את גולדה מאיר בסרטו של אלן גיבסון "אשה ושמה גולדה" בשנת 1982, והיא נראתה בדיוק כמו אינגריד ברגמן, והצליחה לגלם את גולדה מבלי שידביקו לה אף גדול. הרי מה שיוצר את התופעה הבזויה של הבלטת הסטריאוטיפ הוא האיפור ולא המשחק. בזמנו החליט יוסי פולק לשחק את אותלו מבלי להשחיר את פניו, ובאקט חתרני מבריק ביקש מהשחקנים המגלמים לבנים לצבוע את פניהם בלבן. האמת שאיש איננו צריך לצבוע את פניו במחזה אותלו, ועובדת היותו של אותלו שחור חסרת חשיבות לחלוטין. שחקנים יכולים וגם צריכים לדעתי  לגלם את אותלו בפניהם הרגילים. הלן מירן יכלה לגלם את גולדה באפה הרגיל ללא האיפור המגוחך. אני אישית הייתי מעדיפה שברברה סטרייסנד תגלם את גולדה. בגלל שכל כך אהבתי אותה ב"כך היינו" וב"funny girl" ובגלל האופן העדין והחכם שבו גילמה את ינטל כאשה וכאשה מחופשת לגבר במינימום איפור, והראתה שאין שום צורך להגזים בהבדלים בין גבר לאשה ובכך להגחיך את בני שני המינים. כן, גולדה זה תפקיד נהדר לברברה סטרייסנד, ולא בגלל שיש לה מה שנחשב לאף יהודי, ובfunny girl היא היטיבה לצחוק על כך בנעליה של הקומיקאית היהודיה פאני ברייס. טוב, אולי גם קצת בגלל האף. הייתי מרגישה פחות מבוכה לראות את ברברה סטרייסנד משחקת את גולדה באפה הטבעי, בפניה הטבעיים, מאשר לראות את הלן מירן עם אף גולדה המודבק לפרצופה הבריטי. כן, jewface, בהחלט, זה מה שחשבתי למראה התצלום, שהזכיר לי כתבה ישנה של דוד ויצטום על אופרה גרמנית שהועלתה בברלין (אולי מייסטרזינגר? כבר אינני זוכרת), שבה עיצב הבמאי לדמויות היהודיות אף ארוך, ודניאל בארנבוים, שניצח על האופרה, דאג למרבה המזל לקצר להם את האפים.  

 

 

 

Die siebte Jungenklasse beschäftigt sich mit der Frage, wie man einen Juden erkennt. Der Lehrer Birkmann hat verschiedene Zeichnungen an die Tafel gemalt, um sie der Klasse zu zeigen. Der Junge Karl steht vor der Tafel und erklärt mit einem Zeigestab die Zeichnungen:

„Ersten# erkennt man einen Juden an seiner Nase. Die jüdische Nase ist hakenförmig. Sie sieht aus wie die Form 6. Darum nennen wir sie 6er- förmig. Viele Nichtjuden haben genauso Hakennasen. Aber in ihrem Falle sind die Nasen dann nach oben krumm, nicht nach unten. Da# hat nicht# mit der jüdischen Nase zu tun.“

Vom Lehrer ermutigt, zeigt Karl, da## die Lippen ein andere# Unter­scheidungsmerkmal sind, sie sind normalerweise aufgeblasen. Die Augen­brauen sind meist dicker und fleischiger al# unsere. „An den Augen kann man erkennen, da## der Jude von falscher, hinterlistiger Art ist.“

Der Klassenbeste, Fritz Müller, kommt an die Tafel um fortzusetzen. Fritz zeigt, da## Juden meist mittelgroß sind und kurze Beine haben. Ihre Arme sind für gewöhnlich auch kurz. Viele Juden haben krumme Beine und sind plattfüßig. Sie haben oft eine leicht schräge Stirn. Wir nennen da# auch eine fliehende Stirn. Viele Kriminelle haben so eine Stirn. Ihr Haar ist meisten# dunkel und gekräuselt wie da# von Negern. Ihre Ohren sind sehr groß und sehen aus wie der Henkel einer Kaffeetasse.

Zwei andere Jungen fügen ihren Beitrag hinzu. Einer beschäftigt sich 7 mit Abweichungen, so wie blonde Juden, und der andere mit den Ei­gentümlichkeiten der jüdischen Bewegungen und Sprechweise.

„Der Jude spricht fast immer durch die Nase. Er hat oft: einen wi­derlichen, süßlichen Geruch. Eine feine Nase kann einen Juden immer riechen.“

Der Lehrer ist zufrieden über die Antworten. Er dreht die Tafel um. Auf der Rückseite stehen folgende Verse, die von den Kindern vorgele­sen werden:

1­

 

Von de# Juden# Angesicht

Der fiese Teufel zu un# spricht.

Der Teufel, der in jedem Land

Al# böse Plage ist bekannt.

Woll‘n wir sein vom Jud befreit,

voll Frohsinn und Zufriedenheit,

Dann mu## die Jugend mit un# streiten

Und un# vom jüdischen Teufel befreien.

1­

 

 

 

 

Eine Mutter und ihr kleiner Sohn sammeln Pilze in den deutschen Wäldern. Der Junge findet einige giftige Pilze. Die Mutter erklärt ihm, da## e# genießbare und giftige Pilze gibt und, al# sie auf dem Heimweg waren, sagt sie:

„Schau, Franz, mit den Menschen auf der Welt ist e# genauso wie mit den Pilzen im Wald. E# gibt gute Pilze und gute Menschen. E# gibt aber auch giftige, böse Pilze und böse Menschen. Und wir müssen un# vor bösen Menschen hüten genauso wie vor giftigen Pilzen. Verstehst Du da#?“

„Ja, Mutter“, antwortet Franz. „Ich verstehe, da## man durch Verhandeln mit schlechten Leuten in Schwierigkeiten kommen kann, genauso wie wenn man einen giftigen Pilz isst. Mancher stirbt sogar dran!“

„Und weißt Du auch, wer diese schlechten Menschen sind, die Mensch­lichen Giftpilze?“ fuhr die Mutter fort.

Franz meint stolz:„Natürlich kenne ich sie, Mutter! Da# sind die Ju­den! Unser Lehrer hat un# oft über sie erzählt!“

Die Mutter lobt ihren Sohn für seine Gescheitheit und erklärt die un­terschiedlichen Arten von giftigen Juden: Der jüdische Vertreter, der jüdische Grundstückspekulant, der koschere Fleischhauer, der jüdische Doktor, der getaufte Jud, und so weiter.

„Wie auch immer sie sich verkleiden oder wie freundlich sie tun, un# tausendmal ihre guten Absichten einreden wollen, du darfst ihnen nicht glauben! Juden sind Juden, und da# bleiben sie auch! Für unser Volk sind sie Gift.“

„Wie der Giftpilz!“ sagt Franz.

„Ja, mein Kind! Genau wie ein einziger Pilz eine ganze Familie töten kann, so kann ein einzelner Jud ein ganze# Dorf, eine ganze Stadt, sogar ein ganze# Volk zerstören.“

 

הוולגריזציה של האנטישמיות

 

בעניין אחד אני מסכימה עם יאיר לפיד: אי אפשר לדון באנטישמיות מתוך חשש מה יגידו האנטישמים. הצרה שזה בדיוק מה שיאיר לפיד עשה ועושה: הוא מנסה להפוך את הדיון באנטישמיות לקליט ופופולרי לאוזני מי שאינם מעוניינים לשמוע על אנטישמיות ושואה, ואי אפשר לאפיין ולהגדיר תופעה היסטורית, חברתית, דתית ותרבותית, כלומר תופעה שחייבים ללמוד ולחקור אותה בכלים מדעיים, כאשר המניע הוא להנעים לאוזניהם של מי שאינם מחבבים יהודים. יושרה מדעית איננה חיה בכפיפה אחת עם אהדת ההמונים.

הקריאה, וגם הקריאה החוזרת, במאמריהם בעיתון "הארץ" ביום ו' האחרון (23.7.21) של הפרופ' הקשיש יהודה באואר שהקדיש את חייו לחקר השואה והאנטישמיות, ושל שר החוץ יאיר לפיד, שהוצבו זה לצד זה, וסיפקו המחשה גרפית עצובה לעובדה שפרסום וכוח פוליטי הם שווי ערך למפעל חיים של למדנות, לא יכלה שלא להותיר בפה טעם חמצמץ של מדע שהושרה והותסס שלא בטובתו ברוטב של פוליטיקת כוח: הפרופ' באואר מתווכח עם הפרופ' אוה אילוז שהיא וקבוצת מדענים פרסמו הגדרה משלהם לאנטישמיות, מתוך התנגדות להגדרת האנטישמיות שפרסמה לפני מספר שנים "הברית הבינלאומית לזכרון השואה", ארגון שהפרופ' באואר הוא יו"ר כבוד שלו, שלטענת הקבוצה המתנגדת מצדיקה את דיכוי הפלשתינים בידי ישראל, הד לטענה שיהודים מגדירים כל ביקורת על ישראל כאנטישמיות, טענה שאיננה נקיה מאנטישמיות בעצמה.  

שתי ההגדרות הן בעייתיות בעיני, מפני שהן מתכחשות למאפיין המרכזי של האנטישמיות, שהוא גם הסיבה העיקרית להצלחת האנטישמיות כתופעה היסטורית ולקושי, שלא לומר, העדר היכולת, להילחם בה: האנטישמיות משולבת ללא הפרד בתיאולוגיה הנוצרית, שמאשימה את היהודים בצליבת ישו, שהיא על פי האמונה הנוצרית רצח אלוהים, ושמה בפי היהודים, בבשורה על פי מתי (פרק כ"ז) גם דרישה לצליבת ישו וגם את האמירה "דמו עלינו ועל בנינו", ובכך דנה את היהודים לרדיפות עד קץ הימים. כתופעה היסטורית, האנטישמיות – מונח של המאה התשע-עשרה לשנאת יהודים - קדמה לנצרות, ומופעיה הידועים לנו מוכרים כבר בעולם ההלניסטי, שללא ספק ממנו חדרו לנצרות. אבל גם אם יסודות חשובים של האנטישמיות הושרשו כבר בתקופה ההלניסטית, מאז התפשטות הנצרות נצבעה שנאת היהודים כולה בצבע התיאולוגי הנוצרי, והמופעים שלה מבוססים קודם כל על סיפורי הברית החדשה. גם האנטישמיות המוסלמית מבוססת על האנטישמיות הנוצרית ומחקה אותה, ואיננה תופעה מוסלמית מקורית כפי שמנסים לטעון גם ממניעים פוליטיים. מי שרוצה להבין את האנטישמיות ואת דפוסי ההתפתחות שלה חייב לעסוק באמונה הנוצרית ובגלגוליה החברתיים-תרבותיים לאורך ההיסטוריה. האנטישמיות היא תופעה שמתפתחת יותר מאשר תופעה שמשתנה, כלומר שעל בסיס סיפורי הברית החדשה התפתחו מוטיבים אנטישמיים שמופיעים לאורך ההיסטוריה. עלילת הדם, למשל, מבוססת על סיפור רצח פעוטות בית לחם בהוראת הורדוס שמופיע בבשורה על פי מתי בפרק ב'. בשנת 1144 הואשמו יהודים בצליבת ילד באנגליה בעלילת נורוויץ', שעברה קנוניזציה בחיבורו של תומס  ממונמאות', ונכנסה גם לספרות ב"סיפורי קנטרברי" של צ'וסר כ"סיפורה של אם המנזר" המתאר עלילת דם בידיונית ומזכיר עלילת דם נוספת שהתרחשה באנגליה. במרחב הלשוני הגרמני הופיעו במהרה עלילות דם בנוסח האנגלי, אבל בהמשך התפתחה עלילת דם בנוסח שונה, שמתארת את היהודים שותים את דם הקורבן, החל מעלילת פולדה בשנת 1235. בשני המקרים התפתחו פולחני קדושים שתוארו כקרבנות של "רצח פולחני" בידי יהודים, כפי שמכונה עלילת הדם בגרמנית, Ritual Mord, ועלילות דם המשיכו להופיע וקודמו במיוחד בתעמולה הנאצית. זוהי התפתחות ולא שינוי, כי המוטיב מופיע כבר בברית החדשה, כרצון יהודי לרצוח  פעוטות כדי לרצוח את ישו, כהקדמה לרצח האלהים בצליבתו, ואכן בעלילת נורוויץ' נטען שהילד נצלב, וגם בעלילה הגרמנית של שתיית דם הקורבן בידי היהודים מושווית ההתעללות בילד להתעללות היהודים בישו – בברית החדשה אלה הרומאים ולא היהודים שמתעללים בו, אבל מאז אומצה הנצרות באימפריה הרומית הוחלפו הרומאים ביהודים מסיבות מובנות כמושא לאשמה ברצח האלהים.

גם כל הסטריאוטיפים האנטישמיים האחרים מקורם בסיפורי הברית החדשה, והם מתמקדים בדמוניזציה של יהודה איש קריות שמתואר כמסגיר ישו לרומאים תמורת שלושים שקל כסף – גם בוגד וגם רודף בצע, וכמי שסימן לרומאים ללכוד את ישו על ידי שנשק לו נשיקה של בגידה וצביעות (הבשורה על פי מתי פרק כ"ו). בבשורה של יוחנן נוסף גם הסיפור על כך שיהודה איש קריות גנב את כספם של השליחים (יוחנן, פרק י"ב פסוק ו'), תיאורים שמשלימים את הסטריאוטיפים של היהודי כגנב, רמאי וקמצן. לא עיסוקיהם של היהודים כסוחרים, כפי ששמעתי לצערי גם מפי היסטוריונים מכובדים, יצרו את הדימויים האנטישמיים, אלא סיפורי הברית החדשה, שהפכו את היהודים כולם לבני דמותו של יהודה איש קריות והוטמעו בנוצרים מגיל רך מאד. בשפה האנגלית קיים הפועל to jew  שפירושו לרמות כדי לגזול כסף, ופועל זה נוצר מתוך סיפורי הברית החדשה ובמשך דורות רבים יוחס ליהודי אנגליה על ידי בני זמנם. כל עוד תתקיים האמונה הנוצרית וכל עוד תהיה הברית החדשה ספר היסוד שלה, תמשיך האנטישמיות להילמד ולהתפשט. קשה מאד להיאבק בשנאה שמעוגנת ביסודות הדת והתרבות של כל העולם הנוצרי ומשפיעה גם מעבר לו, וצריך להשלים עם כך שהנוצרים לא יוותרו על דתם משום שהיא אנטישמית ואחראית לשנאת יהודים ולרדיפת יהודים ואף נושאת באחריות לשואה.

בניגוד למה שחושבים וטוענים רבים השואה איננה מסייעת למאבק באנטישמיות, שכן היא מעוררת רגשי אשמה שהגרמנים בפרט והעמים הנוצריים בכלל מתקשים לשאת, ומולידה עוינות כלפי כל עיסוק בשואה ומאמץ להשליך את אשמת השואה על הקרבנות היהודים.

בתגובה לנאומו של לפיד שקשר בין אנטישמיות לגזענות פרסם ניר גונטז' מאמר נלהב שטען שאכן רצח של יהודים איננו חמור יותר מכל רצח אחר. אבל הטענה שעליה התבסס, כביכול היחודיות של השואה הינה בכך שרצחו יהודים, היא בעצמה טענה אנטישמית. היחודיות של השואה איננה בכך שקרבנותיה היו יהודים ואיש איננו טוען זאת, אלא בכך שמדובר ברצח עם חריג בהיקפו וחריג עוד יותר בתכנון ה"מדעי" המדוקדק של ההשמדה ובתיעוש של הרצח, שכלל הקמת מחנות ריכוז והפעלתם ותיאום של תנועת רכבות על פני אירופה כולה, מיזם שאיננו מאפשר לראות ברצח היהודים בידי הגרמנים התפרצות ספונטנית של אכזריות. מפעל מתועש כזה של רצח איננו מוכר לנו בהיסטוריה, ולכן השואה נחשבת לרצח עם יחודי. היא לא נעשתה במאצ'טות אלא תוכננה כמבצע עולמי תעשייתי להשמדת אנשים מסיבות דתיות אידיאולוגיות שלא היה להן כל בסיס במציאות, ואופיה המתועש התבסס על טענה שהיהודים הם סוג של טפיל ולא בני אדם. עד היום נהוג להתבדח בקרב דוברי השפה הגרמנית:" מה ההבדל בין יהודים לבין פשפשים? שפשפשים שהודברו בגז אינם חוזרים". גם הדה-הומניזציה הרדיקלית של היהודים היא מאפיין יחודי של השואה. השואה זעזעה כל כך מפני שלפניה נחשב טבח המוני למעשה ברברי מנוגד למנהגם של בני תרבות. השואה ערערה את הניגוד בין תרבות לבין טבח: היא תוכננה בידי אדריכלים ומדענים מלומדים והשתתפו בה אינספור בעלי השכלה אקדמית שהתגייסו לשירותו של טבח מתועש ומתוכנן בקפידה. הכעס על הטענה שהשואה היא יחודית הוא כעס של הגרמנים ושותפיהם לרצח על שמוטחת בהם אשמה כבדה מנשוא והם מבקשים לטעון שהשואה איננה פשע כה חמור ויוצא דופן. השואה היא כן פשע יוצא דופן וכמעט בלתי נתפש בהיקפו, ואם לא נעים לגרמנים ולעמים ששיתפו איתם פעולה לשמוע על פשעיהם נגד היהודים, אין לי מה לומר להם מלבד שחבל מאד שהם לא חשבו על כך לפני שרצחו ששה מיליון יהודים.

תיאודור אדורנו היה הראשון לתאר את מה שכינה Schuldabwehrantisemitismus, כלומר אנטישמיות לצורך התגוננות מאשמה. כיום היינו מגדירים את התופעה הנפוצה והמוכרת הזו כהכחשת השואה, אבל ההגדרה של אדורנו מדויקת יותר. אין מי שאיננו מכיר את הטענה ש"היהודים עושים לפלשתינים בדיוק מה שהנאצים עשו ליהודים ואין להם זכות לבוא בטענות לגרמנים". זו טענה אנטישמית, לא רק מפני שאיננה נכונה, אלא מפני שהיא משתמשת בדמוניזציה של היהודים כדי לטהר את הגרמנים מאשמתם. אך לא רק תחושת האשמה מפריעה להתמודדות עם אשמת רצח היהודים, אלא גם ההיפוך שהדבר מחייב בדימויים ההיסטוריים שבשורש התרבויות הנוצריות: אלפיים שנה מתוארים היהודים כמי שרדפו את אלהים בדמותו של ישו המוצג כקורבנם של היהודים (ולא של הרומאים – המסורת הנוצרית דאגה לכך היטב). העיסוק בשואה מחייב לראות את הנוצרים כרודפים ואת היהודי כקורבן, ועבור נוצרים וכל מי שמושפע מהנצרות זהו היפוך בלתי אפשרי של דימויים תרבותיים-דתיים שורשיים, שמעצבים את תמונת עולמם. לכן הצורך האדיר להציג את היהודים כמי שמבצעים רצח עם, ולכן גם הקושי להבחין בין התנגדות או הסתייגות מיחס מרושע או דכאני של ישראלים או של מדינת ישראל כלפי פלשתינים וכלפי ערבים בכלל לבין ביקורת על ישראל. לא פעם הביקורת משמשת כלי לביטוי רגשות אנטישמיים ולהכחשת השואה, ואין אפשרות להפריד בין התופעות השונות הפרדה מוחלטת, וליצור מדריך להבחנה בין אנטישמיות לביקורת על ישראל שאפשר יהיה להשתמש בו כמו במגדיר צמחים. המונח עצמו בצורתו הגרמנית israelkritik הוא מונח אנטישמי, מכיוון שבשפה הגרמנית ולא רק בה "ישראל" שימש כינוי היסטורי לעם היהודי – אי אפשר להתעלם מכך שבתקופה הנאצית חויבו גברים יהודים להוסיף את השם ישראל לשמם – "ביקורת ישראל" הוא כינוי במסורת האנטישמית לפולמוס נוצרי נגד פרשנות התורה היהודית שכביכול מסלפת את ההוכחות בתורה לאלהותו של ישו ולסיפור התיאולוגי הנוצרי. בכלל קשה להפריד בין האנטישמיות הנוצרית המסורתית לאנטישמיות של אחרי השואה. יהודים שמסרבים לסלוח לגרמנים על השואה מכונים בגרמנית unversoehnliche Juden, כלומר "יהודים בלתי פייסנים", ביטוי שמשמעותו ההיסטורית היא "יהודים נקמנים" והוא יוחס ליהודים בזמנו של ישו שעל פי הברית החדשה והמסורת הנוצרית רצו לצלוב אותו בגלל דרשותיו נגדם ובגלל שסירבו להכיר באלהותו. עצם השימוש במושג הוא אנטישמי, אבל מבחינת הגרמנים זהו מושג מקובל לתאר יהודים שמסרבים לסלוח לגרמנים על השואה ולהסביר פנים לגרמניה. כל עיסוק באנטישמיות הגרמנית חושף את הקושי הכמעט בלתי אפשרי ליצור הפרדה בין השיח המודרני על היהודים וגורלם לבין השיח הנוצרי המסורתי. וכאילו לא די בכך, התנגדה הנצרות גם לריבונות היהודית, שכן ראתה בחורבן הבית ובגלות עונש ליהודים על סירובם להכיר באלוהותו של ישו ועל צליבתו, ומסיבה זו התנגד הותיקן להקמת מדינת ישראל וסירב להכיר בה, ורק כשהוקמה הרשות הפלשתינית הכיר הותיקן בישראל, כדי להימנע מביקורת על הכרה ברשות ללא הכרה בישראל, שהיתה מעלה מיד את זכר הברית בין הותיקן למשטר הנאצי (הקונקורדט) ואת שתיקתו בשואה. לדת הנוצרית, שראתה באובדן הריבונות היהודית ובגלות היהודים עונש ראוי על הסירוב לקבל את האמונה הנוצרית, קשה מאד לקבל כלגיטימית את מדינת ישראל. מכאן גם הטענה שליהודים אין זכות למדינה כי הם רעים, טענה שמושפעת מאד מהתפיסה הנוצרית העתיקה על אובדן הריבונות היהודית כעונש ליהודים. השקפה זו קשורה גם לתפיסה הטוענת שמדינת ישראל היא פיצוי על השואה, טענה שיהודים רבים רואים בחיוב, למרות שכוונתה האמיתית היא לשלול מהיהודים את זכות ההגדרה העצמית כעם, שאף זו טענה נוצרית עתיקה, שהיהודים אינם עם אלא דת בלבד, וש עם ישראל המוזכר בתנ"ך הוא בעצם הכנסיה הנוצרית ולא היהודים.   

אי אפשר לדון ברצינות באנטישמיות, להבין אותה ולנתח אותה, אם אין בוחנים לעומק את שורשיה בתיאולוגיה הנוצרית, בברית החדשה ובכתבי אבות הכנסייה וההוגים הנוצריים לדורותיהם, ולכן קשה לגייס אהדה למאבק באנטישמיות, מפני שפירוש הדבר לגייס את הציבור הנוצרי למאבק שמחייב אותו בהכרח להסתייג מדתו ותרבותו, וזוהי תביעה שמעטים האנשים שיוכלו לעמוד בה.

את הקשר בין אנטישמיות לגזענות יצרו הנאצים, שיצרו מדרג של גזעים אנושיים, נטול כל בסיס מדעי כמובן, שבראשו הציבו את הגרמנים, מתחתם את המערב אירופים, מתחתם את הסלאבים שאף הם היו מיועדים להשמדה חלקית, ומתחתם את האפריקנים השחורים. אבל גם בתפיסתם הגזענית ייחדו הנאצים את היהודים והגדירו אותם לא כגזע נחות אלא כאנטי-גזע, לא כגזע נחות מהגרמנים אלא כהיפוכו של הגזע הגרמני שהם תיארו כגזע טהור, בעוד שאת היהודים תיארו כתערובת גזעים וכבעלי מהות גזעית הרסנית כלפי שאר האנושות. עד היום קשה לגרמנים לחשוב על היהודים אלא כהיפוכו של האדם הגרמני, ולכן הם חשים שאם יתארו את היהודי כמרושע, יהפוך הגרמני אוטומטית לצדיק וטהור, מעצם היותו היפוכו של היהודי. גרמנים יכחישו שהם חושבים כך, אבל החשיבה על היהודי כעל היפוכו של הגרמני מאד רווחת בשיח הגרמני ובעיתונות הגרמנית, ועזה תחושתם של הגרמנים שאם יטענו שהיהודים הם נאצים, מיד תתנקה גרמניה כליל מחטא הנאציזם. כמובן שצורת חשיבה כזו היא בהכרח אנטישמית ומעצימה את האנטישמיות, וכמעט שאי אפשר להילחם בה מפני שהיא כל כך בלתי מודעת לעצמה.

אנטישמיות וגזענות הינן שתי תופעות שונות לחלוטין שלפעמים נפגשות במציאות, אבל החיבור ביניהן הוא מלאכותי, שלא לומר שגוי. יאיר לפיד בעצמו הוא גזען שמתקשה לחשוב על הערבים כאינדיווידואלים, והבעיה איננה רק בכינוי שהדביק להם "הזועביז" והביע חרטה עליו. לפיד תומך בגלוי באיסור הגזעני לאזרח בני זוג פלשתינים של ערבים ישראלים ואף טען שמותר לחוקק חוקים שמטרתם שמירה על רוב יהודי במדינת ישראל גם אם הם פוגעים בזכויות אדם. לפיד גם התבטא לגבי נישואיהם של צחי הלוי ולוסי האריש כאילו מדובר בסכנה לקיום היהודי ואף קשר את דבריו לשואה. לפיד איננו יכול להוביל מאבק בגזענות כאשר הוא עצמו נגוע בחשיבה גזענית על הציבור הערבי בישראל, ומתקשה לכבד את הזכויות האישיות והלאומיות של ציבור זה. עם כל הכבוד לרצונו הטוב של לפיד להילחם באנטישמיות, ככל שיתיימר לשוות לדבריו אופי מדעי, כך יבלוט יותר הבלבול הערכי והמושגי בתפיסת האנטישמיות שלו. די לנו בבלבול שזורעים אנשי מדע מרוב מאמץ להיות גם מדעיים וגם להרבות טוב בעולם, ריבוי כוונות טובות שדינו להיכשל. לשר החוץ הנמרץ שלנו נייעץ שלא ינסה להרשים בתובנות מדעיות, אלא שיסתפק בגינוי האירועים האנטישמיים ויקרא לממשלות ולעמים להילחם בהם. רצוי מאד גם שידאג לבטל חקיקה גזענית בישראל במקום לחדש אותה. לא מפני שזה קשור לאנטישמיות, זה לא, אלא מפני שלא צריך סיבה מיוחדת כדי להיות אדם הגון ולכבד בני אדם אחרים שכולם נבראו בצלם אלהים וכולם זכאים ליחס אנושי, שוויוני ומכבד.

 

ביום ה-23.7.21 מלאו שבע שנים למות אחי, ההיסטוריון גלעד מרגלית ז"ל, שאף הוא הירבה לעסוק באנטישמיות ובזכר השואה.