לא חוזרים מהחל"ת

 

בזמן האחרון כתבי החדשות מסקרים תופעה מאד משונה בעיניהם: אנשים שהוצאו לחל"ת ומסרבים לבקשת המעביד לחזור לעבודה. כמו המעסיקים שמיהרו להוציא את עובדיהם לחל"ת כדי לחסוך בהוצאות, וכעת אין גבול לתמהונם על העובדים שאינם רצים חזרה לזרועותיהם ברגע שהם קוראים להם, גם הכתבים מלאים תמיהה: כיצד יכול אדם לסרב להצעה נדיבה כזו, לשוב לעבודה אצל המעביד ששלח אותו הביתה? ושום כתב איננו שואל את המעסיק שאלת תם: אם ידעת שתזדקק לעובדים כשהסגר יסתיים והעסק יחזור לעבוד, מדוע שלחת אותם הביתה ולא חשבת שאולי לא ירצו לחזור אל מי ששלח אותם הביתה? שאולי יעדיפו לחפש מעסיק אחר, שלא ימהר כל כך לוותר עליהם, שיהיה מוכן לספוג הוצאות והפסדים כדי לשמור על עובדיו? שאולי אחרי שהראית להם שאתה מוכן לוותר עליהם, שלא עולה בדעתך להילחם עליהם ולהעניק להם תחושת ביטחון ויציבות במקום עבודתם, אולי הם יעדיפו לומר לך שעכשיו תחפש אותם? שום אדם עובד איננו רוצה שישלחו אותו הביתה לחיות מקצבת אבטלה שתקצץ שלושים אחוז משכרו. לקבל רק שבעים אחוז משכרך זה דבר שמפחיד אדם עובד, אבל אחרי שכבר הוציאו אותו לחל"ת, ואילצו אותו לחיות משבעים אחוז משכרו, הוא מתרגל. אנשים מתרגלים למצבים קשים. קונים רק אוכל, לובשים בגדים פשוטים – ממילא אין צורך להתלבש יפה כשנשארים בבית, לא קונים שום דבר חדש, ולא יוצאים לבלות, מה שלא קשה במיוחד בתקופה שממילא הכל סגור, מסבירים לילדים שאין כסף – ילדים מבינים יותר ממה שחושבים, לוקחים קצת כסף אם אין ברירה מבני משפחה שמצבם טוב יותר, ואיכשהו שורדים. לאט לאט מתרגלים לזה שלא כל כך נורא להיות עני, ויש לזה גם יתרונות – יש יותר זמן לבלות עם המשפחה, לנוח ולראות טלויזיה, ויש יותר זמן וכוח לבשל ולתפור או לסרוג או לתקן ולבנות כל מיני דברים, שזה גם חוסך כסף. ממילא מדובר באנשים שלא הרוויחו יותר מדי גם לפני הקורונה, והעבודה שלהם היתה רק עבודה כדי להתפרנס, לא קריירה ולא משאת נפש. כל עוד אנשים כאלה עובדים ומתפרנסים בכבוד, או אפילו בדוחק, וכל עוד העבודה איננה ממררת את חייהם, וכל עוד איש איננו שולח אותם הביתה, הם ישמחו להישאר במקום העבודה ולעשות את עבודתם נאמנה, אבל כששולחים אותם הביתה, ומעניקים להם הרבה זמן לחשוב, ובלית ברירה הם מתרגלים להיות בבית ואפילו נהנים מזה, הם כבר לא כל כך בטוחים שבאמת היה להם טוב בעבודה, ושבאמת הם רוצים לחזור לשם, ומי בכלל רוצה לחזור למקום שמשם סילקו אותו, ולו גם זמנית. לאנשים יש כבוד עצמי, ומי ששולח אותם הביתה פוגע בכבודם, פוגע באמונם, ופוגע בכוח ההתמדה שלהם, כוח ההתמדה שגורם לאנשים לקום כל בוקר וללכת לעבודה כל עוד מחכים להם שם, כוח התמדה שמפסיק לפעול כאשר שולחים אותם הביתה ומניחים להם להתנסות באין עבודה. כי אנשים עובדים לא רק בשביל כסף. אנשים עובדים בשביל להרגיש שהם נחוצים, שהם מועילים, שמכבדים אותם. אם ממילא אומרים להם שהם לא נחוצים ולא מועילים ולא חסים על כבודם, למה להם להתאמץ? הרי כבר שלחו אותם הביתה, את הפגיעה הם כבר ספגו, כבר לא ישנה להם שעכשיו המעביד רוצה אותם חזרה. שיחכה, הם חושבים לעצמם, הוא לא חשב עלי כשהוציא אותי לחל"ת, לא היה אכפת לו מה זה יעשה לי, אז למה שלי יהיה אכפת עכשיו שפתאם הוא צריך אותי? מה אני, חמור, שיגידו לי עכשיו תלך, עכשיו תבוא? עכשיו דוקא בא לי לשבת בבית, ושמי שהוציא אותי לחל"ת וחשב איך יחסוך כמה חודשים של תשלום שכרי, שימשיך לחסוך, עכשיו שירגיש גם הוא איך זה כשלא רוצים אותך, כשחושבים שאפשר להגיד לך תלך, תבוא, תלך, תבוא. שיבין שנאמנות היא עניין הדדי, ומי שאיננו נאמן לעובדיו, עובדיו אינם נאמנים לו, וגם אין להם שום סיבה לגלות נאמנות.

להטרדה פנים רבות

ההוגות הפמיניסטיות כבר חזרו והעירו על הקושי המיוחד במאבקן של נשים על זכויותיהן: בשונה מקבוצות מופלות אחרות, לנשים יש קשרי משפחה ואהבה עם מדכאיהן, שהינם נשים וגברים כאחת, וזה מצב שבו קשה במיוחד להיאבק על זכויות, כאשר יריביך הם לא פעם חבריך ובני משפחתך. ובכל זאת, מעיתונאית ותיקה כמו נרי ליבנה, שבעצמה מתמודדת עם תביעת השתקה של גבר שניצל את מעמדו לפגוע בנשים ונאלץ, באיחור רב, לשלם על כך, היה אפשר לצפות ליתר זהירות, כשכתבה על ידידה הסופר, שלדבריה שלא בצדק מורשה לשבת רק מחוץ לבית קפה מסוים בתל-אביב, בגלל שהמלצרית טוענת, לגירסת הסופר שליבנה מקבלת כעובדה, שהאיש מטריד אותה ויוצר עבורה אווירה בלתי נסבלת, וליבנה מאמינה לסופר, מבלי שטרחה לדבר עם המלצרית.

כמי שמאד מחבבת את כתיבתה של נרי ליבנה וגם מזדהה איתה לא פעם, שכן הננו בערך בנות אותו גיל, אמהות לילדים (בוגרים) בני בערך אותו גיל, וסבתות לנכד רך, ושתינו גדלנו בחיפה המאד אדומה ומאד פוריטאנית באותם ימים רחוקים שככל הזקנים אני נהנית להיזכר בהם, הרגשתי מוזר מאד למקרא הטור שלה על הסופר המסכן שהורחק אל מחוץ לבית הקפה. ראשית, היה ברור שבטור הובאה רק נקודת המבט של הסופר וחבריו, ולא ניתן פתחון פה לשום צד אחר בסיפור, לא המלצרית ולא בעלי בית הקפה, ושנית, לא יכולתי שלא לשאול את עצמי, איזה אדם שנגרם לו כזה עוול ממשיך לבוא לאותו בית קפה שמנסה להרחיקו ואף שולח את חבריו להתחנן בעבורו, במקום לעשות את הדבר המובן מאליו וללכת לבית קפה אחר, שבו ירגיש רצוי יותר. הרי לא חסרים בתי קפה בתל-אביב ואין שום חובה לדבוק בבית קפה שפוגע בך שלא בצדק. דוקא ההתעקשות הזאת לבוא דוקא לבית הקפה הזה, וגרוע מכך, מה שנראה כניסיון לא מוסוה לנצל מעמד וקשרים כדי לפגוע במלצרית, שהיא צעירה מכדי שיהיו לה חברים בעיתונות שיכפישו בשמה את מי שאיננו רצוי לה, מבלי לשאול כלל את פיה, גרם לי לחשוד מאד בגירסה שהובא בטור. ואכן, לא התפלאתי כלל לקרוא את תגובתה של המלצרית, שאישרה את חשדותי: מדובר בלקוח שאיננו חלילה צובט בישבן או מציע הצעות מגונות מפורשות, אבל מציק בדרך שמתחזה ללגיטימית, כמו לשאול את המלצרית הצעירה ממנו בשנים רבות, שברור שהיא מאד מובכת מהשאלה, האם חברו סקסי לדעתה, ולהציק בלי הרף בשאלות מתחכמות כאלה. לשאול אדם שנותן לך שירות מה סקסי לדעתו או אם דבר מסוים או התנהגות מסוימת הם סקסיים לדעתו, זו בהחלט הטרדה מינית, גם אם נרי ליבנה איננה מבינה זאת למרבה הצער. השאלה מה סקסי בעיניך, או במלים אחרות, מה מגרה אותך מבחינה מינית, היא שאלה אינטימית, שאין לה מקום ביחסי לקוח ונותן שירות, וזה ממש לא מצחיק.   

כן, להטרדה יש אינספור פנים, וכל הצקה שאיננה נפסקת יכולה להפוך לגורם מטריד ביותר, גם אם לכשעצמה היא תמימה ביותר, וגם אם אין בה שום איזכור מיני. אני למשל הפסקתי לקנות אצל ירקן מסוים בשוק שנהגתי לקנות אצלו בעבר, והסיפור הוא כזה: הוא שאל אותי פעם אם אני רוצה לקנות חצילים, ועניתי לו שאני אלרגית לחצילים, מה שנכון לצערי. זה הצחיק אותו בלי גבול, ומאז בכל פעם שהגעתי לקנות אצלו, שאל אותי כשהוא מצחקק: רוצה חצילים? הרופא לא מרשה? תחילה עניתי בפשטות לא, מה שגרם לו לגעות בצחוק פרוע, ואחר כך ניסיתי פשוט להתעלם מהשאלה, אבל הוא לא הירפה ממני, ובכל פעם שהגעתי אליו פתח: רוצה חצילים? גברת, רוצה חצילים? חה חה חה, רוצה חצילים? זה אולי נשמע תמים להפליא, אבל לי הלעג הזה היה מאד לא נעים, ועוד כשהוא בא מצד בחור שיכול פחות או יותר להיות נכדי, אז הפסקתי לקנות אצלו, ולמרות שלא היה בכך שום עניין מיני, היה לי ברור שלא היה מעז ללעוג לי כך אילו הייתי גבר. הרבה מהדברים שהופכים את חייהן של נשים לבלתי נעימים נראים תמימים להפליא, ובכל זאת אינם תמימים באמת, אלא משקפים את מעמדן הנחות של נשים, ואת החוצפה שאנשים מרשים לעצמם כלפיהן רק מפני שהן נשים.

למשל הצעקה הזו שמופנית כלפי תדיר כשאני מטיילת עם הכלב שלי ברחוב, תמיד מצד גברים שהולכים ברחוב או מוציאים את ראשם מחלון המכונית, ואם להיות כנה לגמרי, תמיד במבטא מזרחי: מוכרת? מוכרת? ואל תגידו לי שמישהו חושב ברצינות שאשה שמטיילת עם כלבה מציעה אותו למכירה. לי נראה שמדובר במשהו אחר לגמרי, ושלא בכדי השאלה מתמצה במלה היחידה הזו: מוכרת? לדעתי זו צורה מתחכמת לרמוז לדברים אחרים שאשה יכולה למכור לגברים, מבלי לשאת באחריות להתבטאות פוגענית מפורשת יותר. כן, אני אשה זקנה ומסורתית שלבושה בבגדים כהים וארוכים, וכמו שאיש איננו חושב שאני מוכרת את כלבי, איש איננו חושב שאני מוכרת משהו אחר, אבל גברים מסוימים אוהבים להזכיר בדרך זו לאשה שמסתובבת לבדה ברחוב, ועוד עם כלב גדול, מה מעמדם ומה מעמדה, כדי שלא תחשוב חלילה שמותר לה פשוט להסתובב לבדה ברחוב, ממש כמו לגברים. אינני יודעת מה היו פוסקים בתי המשפט אילו נדרשו לחוות את דעתם בשאלה האם מותר לגבר להוציא את ראשו מחלון המכונית ולצעוק אחרי אשה שמטיילת עם כלב: מוכרת? הנאשם היה טוען בוודאי שהוא רק התלהב מהכלב היפה, וסתם נטפלים אליו, אבל כל אשה שצועקים אחריה ברחוב יודעת: זאת הטרדה, וזה אכן מאד מאד מטריד, וגם מבזה ומשפיל, והופך את היציאה לרחוב לחוויה בלתי נעימה. כן, יש הטרדות הרבה יותר קשות והרבה יותר מאיימות, וגם כאלה חוויתי לא מעט, אבל אני מביאה בכוונה דווקא את הדוגמאות הכביכול קלות-ערך האלה, שבכל זאת גרמו וגורמות לי עוגמת נפש ומשפיעות על הרגשתי ועל חיי, כי כמו שכתבה יפה המלצרית המוטרדת בתגובתה, הטרדה איננה רק כאשר נוגעים באיבר אינטימי או מציעים הצעה מינית מפורשת. גם הצקות מילוליות מיתממות מהסוג שתיארתי, כביכול "רק שאלתי שאלה", הופכות את חייה ואת עבודתה של אשה לבלתי נסבלים, וההיתממות לגבי טיבן המטריד והמבזה של התנהגויות כאלה, ולפגיעה שהן גורמות, היא עוול נוסף שנגרם לנשים. 

המעיל האדום, או חיי עובדת זרה

היא אמרה שאין לה בשביל מה לחזור, כי כבר אין לה אבא ואמא. שניהם מתו בטרם עת. יש לה אמנם אח ואחות, אבל הם בעלי משפחות ויש להם חיים משלהם. הם לא קרובים אליה. היא לקחה חופשה של חודש כדי לבקר את אמה כשגססה מסרטן, אבל כשנפטרה היא כבר חזרה מזמן לעבודתה, והזקנה בכלל לא אהבה את זה שהיא נסעה לבלות חודש עם אמה הגוססת. אמנם היתה לה מחליפה, אבל הזקנה פחות חיבבה אותה, ורק אהבה את תבשיל האטריות שלה, שמאז היא מכריחה גם אותה להכין אותו. חוץ מתבשיל האטריות, רוב האוכל שהיא מכינה לזקנה הוא אוכל פולני, כמו שהזקנה רגילה ואוהבת כל חייה. היא התרגלה לאוכל הזה, למרות שהיתה מעדיפה אוכל אחר, דומה יותר לאוכל שאכלו אצלם בבית, אבל הזקנה אוכלת מעט מאד ורוצה שגם היא תאכל מעט ובדיוק את מה שהזקנה אוכלת. בגלל זה היא הרבה פעמים רעבה. היא קונה לעצמה אוכל בכסף שלה, אבל גם אז הזקנה כועסת, שהיא לא מסתפקת במה שהזקנה מרשה לה לאכול. גם להתרחץ היא מרשה לה רק לעתים רחוקות, כדי שלא תבזבז את המים. גם במכונת הכביסה היא לא מניחה לה להשתמש – היא נאלצת לכבס ביד. אפילו כשהזקנה בעצמה מתרחצת, כי בחוץ שלושים וחמש מעלות, והיא אומרת שגם היא רוצה להתרחץ, הזקנה אומרת לה את תתרחצי אחר כך, והאחר כך הזה לא מגיע אף פעם. לפעמים היא הולכת לחדר שלה ובוכה. גם כשהיא הולכת לחבר שלה היא בוכה כל הזמן. יש לה חברים, היא אומרת, שיש להם עבודה טובה, אבל לה אין מזל. היא ביקשה בחברה הרבה פעמים שיתנו לה מקום עבודה אחר, אבל בחברה אמרו לה שממילא הזקנה כל כך זקנה וכמה היא עוד תחיה, אז שתחזיק מעמד בינתיים. הם יודעים שאם תעזוב את הזקנה לא יבוא במקומה איש. כבר כמה בחורות ברחו ממנה ונעלמו, אבל היא נשארת. היא לא רוצה פשוט לברוח, אלא לקבל עבודה אחרת, כי היא והחבר שלה חוסכים כסף לדירה, ואז כשיוכלו לקנות את הדירה בעיר מולדתם, הם יחזרו לשם ויקימו משפחה. בינתיים הם מחכים ועובדים קשה, וזאת בעיה, כי לחבר שלה יש חופש רק בשבת, ולה רק ביום ראשון. בשבת הזקנה אוהבת שהיא נמצאת איתה ומגישה את האוכל לשולחן. הזקנה אוהבת להזמין אורחים לארוחה ודוחקת בהם לאכול עוד ועוד. דוקא כשבאים אורחים היא לא מסוגלת לאכול או לשמוח. יותר מתחשק לה ללכת לחדר שלה ולבכות.

הזקנה דוקא שיבחה אותה בפני, וגם את עצמה: אמרה שהיא עובדת טובה, אבל שגם היא, הזקנה, נותנת לה הרבה. היא לא יודעת שהיא משלמת פחות מהתעריף, והבת שלה משלמת תוספת בסתר. היא אמרה לי שכבר חודשיים הבת לא שילמה לה את התוספת, רק הבטיחה שתשלם לה יותר מאוחר, ובשביל מה היא בכלל עובדת אם לא בשביל הכסף. לפעמים הבת גם מביאה לה דברים ומחביאה אותם אצלי, כדי שתיקח אותם כשהיא חוזרת מיום החופשה שלה, ואז הזקנה לא תתרגז ולא תיקח את הדברים ממנה. פעם הבת הביאה לה נעלי התעמלות ישנות שלה, אבל הזקנה כעסה ואמרה למה את נותנת לה, יש לה מספיק. אני לא צריכה אותן, אמרה הבת, אבל הזקנה אמרה: עכשיו תצטרכי לקנות חדשות. כבר קניתי חדשות, אמרה הבת, והזקנה כעסה עוד יותר: תמיד את מבזבזת סתם. נעלי ההתעמלות נשארו אצלה, אבל כשהבת של הזקנה הביאה לה פעם מעיל אדום ישן, הזקנה סירבה להשלים. למה את לא מביאה לי מעיל אדום, היא אמרה לבת שלה. היא מאד אהבה בגדים אדומים. אבל לך יש כבר הרבה מעילים, ניסתה הבת לפייס אותה, ולה אין אפילו אחד. כשהבת חזרה הביתה, הזקנה לקחה ממנה את המעיל, ולבשה אותו בעצמה. היא אהבה מאד בגדים אדומים.

הזקנה רצתה שאני אקח אותה לשוק ואראה לה איפה אפשר לקנות בזול. אבל תתני לי כסף, היא אמרה. הזקנה התיישבה על הכיסא בחלוקה הורוד, פישפשה בארנקה, ונתנה לה שבעים שקל. זה יספיק, היא אמרה, אוחזת בידה את שבעים השקל ומתקשה להיפרד מהם. אמרתי שזה לא מספיק לקניות בשוק, שאני מוציאה ארבע-מאות שקל. טוב, לך יש משק בית והבנות באות, אמרה הזקנה. לבסוף היא ניאותה לתת לה מאה שקל, שני שטרות של חמישים שהיא מסרה לה כמו שמוסרים תינוק בן יומו. הזקנה אמרה שתקנה רק עוף קטן, קילו, קילו וחצי. עוף יחיד. וקטן. לא יותר מקילו וחצי. הזקנה אמרה שהיא מעדיפה לקנות עוף שלם מאשר חזה עוף שהקצב חתך, כי על זה שהקצב חותך לוקחים יותר כסף, אז היא מעדיפה לחתוך בעצמה. אמרתי שאת העוף השלם שוקלים יחד עם העצמות והחזה החתוך הוא רק בשר נקי בלי עצמות, אבל הזקנה לא השתכנעה. לשוק הלכנו ברגל וחזרנו באוטובוס. הכסף שהזקנה נתנה לה נגמר לה ולא הספיק, ואת הפריט האחרון ברשימה, חצי אבטיח, היא קנתה על חשבונה. גם לאוטובוס היא שילמה על חשבונה. קניתי לשתינו בקבוקי שתיה קטנים כי היה חום של שלושים וחמש מעלות והיא רצתה להחזיר לי את הכסף. אמרתי לה שהיא לא צריכה להחזיר לי את הכסף על השתייה. ליד הבית היא רצתה להשליך את הבקבוקים הריקים לזבל, כדי שהזקנה לא תראה שהיא קנתה שתיה ותצעק עליה למה היא לא יכולה להתאפק ולשתות מים בבית, אבל אמרתי לה שתיתן לי את הבקבוקים, שאני אחזיר אותם לסופר ואקבל החזר, ושמתי אותם בסל שלי. היא התעקשה לעזור לי עם המצרכים עד לדירתי בקומה האחרונה. אמרתי לה שאולי עד שהזקנה תתעורר היא תקפוץ אלי ותתקלח, כי המים מדוד השמש רותחים. אבל הזקנה כבר התעוררה ונתנה לה הרבה הוראות לעשות כל מיני דברים, והיא נשארה בחולצת הטי האדומה שלה, רטובה מזיעה.     

מאחורי המספרים

בזכות בתי שרון צפיתי אתמול בנשימה עצורה בסרט "מאחורי המספרים", שמאד משמח לצפות בו, כי הוא עושה קצת צדק עם נשים אמריקניות שחורות שעבדו בנאס"א, סוכנות החלל האמריקנית, ותרמו תרומה מכרעת לפרוייקט החלל האמריקני, תוך שהן סובלות מאפליה וקיפוח קשים הן כנשים והן כשחורות עור, וגם מאד מעציב לצפות בו, כי אי אפשר שלא לחשוב כמה המאבקים של הנשים בו עדיין רלוונטיים ואקטואליים לגמרי. כשצפיתי בטראג'י פ. הנסון, שמשחקת באופן מרגש ביותר את המתמטיקאית קתרין גובל-ג'ונסון, רצה בגשם לשירותים המרוחקים של הנשים ה"צבעוניות" כפי שמכנים אותן בשפה נקייה הלבנים – הן עצמן מעדיפות לומר על עצמן negro women בלי כחל ושרק שהגזענים נזקקים לו – לא יכולתי שלא לחשוב על כתבה שראיתי לא כל כך מזמן באחד מערוצי הטלויזיה, על מפעל בגליל שאוסר על עובדות קבלן שמועסקות בו להשתמש בשירותי הנשים בבניין שבו הן עובדות, ומחייב אותן לצאת לשירותים מרוחקים, וזאת בטענה המעליבה שהן מלכלכות את שירותי הנשים, כי כשמפלים ועושקים, צריך גם להעליב ולהשפיל, זה אמור להצדיק את האפליה, אבל זה ממש ממש לא. הסרט מבליט שלוש מהנשים שהצטיינו במיוחד בהישגיהן, המתמטיקאית דורותי ווהן, שבימי מלחמת העולם, בשנת 1943, החלה לעבוד במרכז המחקר של לנגלי שלימים הפך לחלק מנאס"א, ועמדה שנים רבות בראש צוות המתמטיקאיות השחורות שפעל בו בתנאי הפרדה ואפליה, קתרין ג'ונסון, המתימטיקאית שהתמחתה בגיאומטריה אנליטית וחישבה את מסלולי החלליות ואתרי הנחיתה שלהן, ומרי ג'קסון שעתרה לבית המשפט כדי להשתתף בשיעורים שיכשירו אותה ללימודי הנדסה, ולימים שירתה בנאס"א כמהנדסת, אבל בספר התיעודי שעליו התבסס הסרט, Hidden Figures, ספרה של מרגוט לי שטרלי, בעצמה בתו של מהנדס שחור במעבדת החלל בוירג'יניה, שזכתה להכיר בילדותה חלק מן הנשים שעבדו בסוכנות החלל האמריקנית, מוזכרות נשים רבות נוספות, למשל מרים מאן, שהתעקשה להסיר בסתר שוב ושוב את המדבקה "צבעונים" משולחן הקפה הנפרד של הנשים השחורות, עד שהמדבקה חדלה להופיע שם. המאבק של הנשים השחורות נגד ההפרדה והאפליה וההשפלות האינסופיות היה ארוך וקשה ואיטי, ולא קצר ודרמטי כמו שחלק ממנו מוצג בסרט, אבל הסרט חושף לא מעט מן הניצול והאפליה של הנשים השחורות, שבנוסף לאפליה בשכר, במעמד ובהכרה, שאיתה התמודדו גם הנשים הלבנות בנאס"א, שגם סיפורן הושכח שנים רבות והתפרסם רק לאחרונה בספרה של נטליה הולט Rise of the Rocket Girls, נאלצו הנשים השחורות להתמודד גם עם השפלות ההפרדה הגזעית בוירג'יניה הגזענית, שאסרה על נישואים בין-גזעיים וכפתה הפרדה גזעית במוסדות חינוך, באוטובוסים ובמקומות ציבוריים אחרים. מאבקן של הנשים להתקדם ולממש את יכולותיהן בשירות סוכנות החלל התקיים על רקע מאבקי הקהילה השחורה לביטול חוקי ההפרדה הנוקשים בוירג'יניה בפרט ובארצות-הברית בכלל, והוא היה ארוך וקשה ומכאיב מאד.

סיפורן של הנשים בנאס"א החל בימי מלחמת העולם השנייה, כאשר המחסור בגברים הביא לגיוס נשים לעבוד כמחשבות החישובים הנדרשים למעבדת התעופה ומאז 1958 מעבדת החלל בהמפטון וירג'יניה (מרכז לנגלי למחקר), תחילה בעיקר נשים לבנות ואחר כך גם נשים שחורות, computers, כפי שהן נקראו, ממש באותה מלה שבה כונו מאוחר יותר המחשבים האלקטרוניים. הנשים גויסו מפני שהיה מחסור בגברים עקב המלחמה, מפני שהעבודה היתה מרובה וקשה, ומפני שהכישורים שנדרשו לעבודה התובענית היו גבוהים מאד, מבלי שאיש העלה בדעתו להעניק להן מעמד או שכר שניתנו כמובן מאליו לגברים בעבודות דומות. רוב הנשים עבדו שם תקופות קצרות, עד שנישאו וילדו ילדים וכמנהג הזמן חדלו לעבוד עם נישואיהן או לכל המאוחר עם לידת ילדיהן, אם לא נזקקו נואשות לשכרן. קתרין גובל ולימים ג'ונסון עבדה תחילה כמורה בתיכון ובקולג', והחלה לעבוד בנאס"א בשנת 1953. בעלה חלה בסרטן ונפטר בשנת 1956, והיא הפכה למפרנסת יחידה לשלוש  בנותיהם, עד שנישאה מחדש בשנת 1959 לג'יימס ג'ונסון. היא היתה ילידת מערב וירג'יניה, צאצאית להורים ממוצאים מעורבים – מצד אחד שפחה שחורה שילדה ילדים לבעליה הלבן, מצד אחר ילידים אינדיאנים. במערב וירג'יניה שבה גדלה היא סבלה פחות מאפליה מכפי שתסבול לימים בוירג'יניה, שבה שררה עדיין בשנות הששים הפרדה גזעית אכזרית.  

כשצפיתי בוידיאו של ראיון שנערך עם קתרין ג'ונסון הקשישה, כיום כמעט בת 100 שנה, חשתי מוזר. היא נראתה לי לגמרי לבנה, ולא הבנתי מה שחור בה. זו לא היתה הפעם הראשונה שבה התקשיתי להבחין במה שמכונה בארצות-הברית "שחור" או " צבעוני". זר כנראה לא יבין את שיטת הקיטלוג של בני אדם בארצות-הברית, שנדמה לי שלא מעטים מבני עמנו היו נחשבים בה ל"צבעונים". נדמה לי שהשחקניות שנבחרו לשחק בסרט כהות עור יותר מן הדמויות המקוריות, וזה הזכיר לי טענה שהועלתה נגד הנשיא אובמה, שעורו הושחר כביכול בפוסטרים כדי לקרוץ לציבור השחור. רוב מי שמכונים שחורים בארצות-הברית, גם מישל אובמה ביניהם, הם בני תערובת של שחורים ולבנים, וכשחושבים על כך בהקשר של מדיניות ההפרדה האכזרית בין שחורים ללבנים, הרי שאין מדובר רק בהסתייגות ממראה חיצוני של אנשים, אלא בשיטת דיכוי שהסימון של הזולת כנחות משמש בה יותר מטרה מאשר אמצעי, ובכך היא דומה לאופן שבו סימנו הנאצים את היהודים בגרמניה: הרבה יותר משיהודי גרמניה היו שונים מהנאצים – בפועל הם נבדלו מעט מאד במראם מהגרמנים – הם סומנו כשונים, כמושא לאפליה ופגיעה שנועדו להצדיק הירארכיה חברתית דכאנית ומלאכותית לגמרי, ולבסוף גם רצחנית. ליהודים ששירתו בנאס"א היה חלק חשוב בסיוע לנשים השחורות, כפי שבכלל היה ליהודים חלק חשוב בסיוע למאבק השחורים. אולי בימים האלה כדאי להיזכר בברית היפה הזאת שהתפרקה מאז, ולחדש אותה, לאור המתרחש בארצות-הברית בימים אלו.

כאמור הסרט הסוחף הזה, שמתמקד ברגעי השפל של המאבק הבין-גזעי וברגעי השיא של המירוץ לחלל האמריקני, נותר לגמרי רלוונטי ואקטואלי - לא יכולתי לצפות בו מבלי לחשוב כמה מוכרות לי עד זרא הסיטואציות האלה: להיאבק על כך ששמי יופיע על עבודתי, כאילו היתה זו הדרישה המוזרה ביותר בעולם, לחוות שוב ושוב כיצד אחרים, לרוב גברים, מנכסים אותה לעצמם ולצרכיהם כאילו הייתי שקופה, לעמוד בחדר מלא גברים שלאיש מהם אין הידע שלי, שהצלחתם תלויה בעבודתי, ולדעת שכולם מקבלים שכר שאני יכולה רק לחלום עליו, וכולם מתנשאים עלי ומתפארים בעבודתי כאילו הם עשו אותה, כאשר לעתים אינם מסוגלים אפילו להבין מה עשיתי ואיך, להבין שוב ושוב שהברירה היחידה העומדת בפני היא לבצע את עבודתי מבלי לזכות בשכר, במעמד, בכבוד ובהכרה המגיעים לי, ולהשלים עם ניצול, עלבונות והשפלות, או לסרב וללכת הביתה, כי אין שום סיכוי שהיחס אלי ישתנה, והצלחת עבודתי תוביל אך ורק לניסיונות חוזרים ונישנים לנצל אותה בחינם או בשכר מעליב ובתנאים משפילים, לעולם לא בתשלום שכר הוגן והכרה רישמית בתרומתי. כמה הערצה אני חשה כלפי הנשים האלה, שהסכימו לסבול לאורך שנים כה רבות את הניצול, ההשפלות וכפיות הטובה הנוראה, ועמדו בכך לאורך שנים, כדי לבצע עבודה שהאמינו בחשיבותה, כשהן שואבות את כוחן זו מזו ומבני משפחתן, ובעיקר מאמונה פנימית ביכולתן ובחשיבותן. צריך כוח נפשי עצום כדי לעמוד בכך לאורך שנים על גבי שנים ולהמשיך לעבוד ביעילות, כוח שאני התקשיתי מאד לגייס, ואני מסירה את הכובע בפני הנשים האמיצות של נאס"א, שסופסוף, באיחור גדול מדי, כשרובן כבר אינן בחיים, מקבלות משהו מהכבוד שהגיע להן בחייהן, ובושש כל כך להגיע.  

Margot Lee Shetterly, Hidden Figures, The Story of the African-American Women who  helped win the Space Race, 2016

Nathalia Holt, Rise of the Rocket Girls: The Women Who Propelled Us, from Missiles to the Moon to Mars, 2016

לא תנהג(י)

מורי יעקב כ"ץ כתב הרבה על אכזריותה של החברה החסידית, ששולחת את אבי המשפחה לבלות אצל הרב בשבתות וחגים, ומותירה את אשתו וילדיו לבדם בבית. הטכנולוגיה המודרנית עשויה אפילו להחריף את הפגיעה: די לחשוב על הגברים שיוצאים בראש השנה לאומן, דבר שלא עלה על הדעת לפני שהיו מטוסים. אמנם בתקופתנו הפמיניסטית יוצאות גם נשים במסעות נשים לאומן, אבל אלה, אם התרשמתי נכונה, בעיקר רווקות צעירות חוזרות בתשובה, ולא אמהות. במבט מבחוץ נראית החברה החסידית כחברה של גברים בלבד, גברים ונערים. קיומן של נשים הוא סוד כמוס.

אבל מישהו יולד ומגדל את הילדים במשפחות החסידיות, וכמנהג העדה החרדית אותו מישהו גם נושא בעול הפרנסה, וגם משלם את מלוא המחיר.

אתר כיכר השבת דיווח על מחנכת ותיקה מביתר עילית שפוטרה מעבודתה, מפני שלמדה לנהוג. האתר מגדיר את הסיפור כמקומם, מכיוון שהמחנכת הוציאה רישיון נהיגה באישור האדמו"ר, כדי שתוכל לנהוג ברכב שקיבלה המשפחה מביטוח לאומי, כדי להסיע את בתם החולה והנכה שמחוברת 24 שעות לעירוי. למרות זאת פיטרה אותה מנהלת בית הספר מעבודתה, באומרה: "לא מעניין אותי, אצלי לא תהיה מחנכת עם רישיון נהיגה." לא רק בחברה החרדית, נשים מתקדמות לעמדות כוח רק כאשר הן מצטיינות בדיכוין של נשים אחרות, ועושות זאת באכזריות יתרה. וגם הרב שהתיר למחנכת ללמוד לנהוג לא כפה את המשך העסקתה בבית-הספר, כי ההורים מפחדים שהילדות שלהם יגידו גם אנחנו רוצות לנהוג.

ומה יהיה על החברה החרדית אם ילדות תגדלנה במחשבה שזכותן ללמוד לנהוג. הרי נשים נוהגות עלולות למוטט את סדר העולם הדכאני, זה שבו רק גברים נוהגים ומנהיגים. והרי גם אבי, שלא היה חסיד, התנגד לכך שאלמד לנהוג. הוא תמיד העדיף שאבלה את חיי במושב האחורי.

נזכרתי בכתבת טלויזיה מלפני שנים על רב בבני ברק שאיים איומים קשים, לנגד מצלמות הטלויזיה, על נשים שתלמדנה לנהוג. בחברה החרדית ישנו פרוטוקול התעללות מוכר למקרים כאלה: סירוב לקבל את הילדים ללימודים בבתי ספר חרדים, גירוש מבית הכנסת, נידוי. לפעמים המדינה מתערבת, לרוב רק אם יש פנייה לערכאות, ואם יש מקרים בוטים של אפליה, כמו סילוק תלמידות מזרחיות, שגם הוא קורה השנה כמו בשנים קודמות, ובישובי יהודה ושומרון קורה עוד יותר. כמו בחברת המתנחלים, נדמה כי גם בישובים החרדיים בשטחים, הבידוד שמאפיין את ישובי השטחים מגביר עוד יותר את הקיצוניות, וגם את האכזריות.

לכאורה המדינה איננה יכולה לעשות דבר, כי מדובר במוסד פרטי. וגם זה מקומם, שהמדינה מתירה לכל כך הרבה גופים בתוכה להפלות נשים ולפגוע בהן, וגם לאיים על נשים כדי למנוע מהן את הזכויות הבסיסיות ביותר. האם למדינה אין כל תפקיד למנוע פגיעה כזו באם לילדה נכה, גם אם המוסד פרטי, גם אם המדינה סולדת מהתערבות במגזר החרדי.

והרי כך מפקירה המדינה גם את הייצוג הפוליטי של הנשים החרדיות, כאשר היא מאפשרת התמודדות בבחירות של מפלגות שאוסרות על נשים להתמודד בבחירות, ואיננה כופה עליהן את פתיחת שורותיהן לנשים כתנאי מחייב. מדינה איננה יכולה לטעון שהיא מדינה שיוויונית אם היא מסתפקת בחקיקה פורמלית של שיוויון. לחוק אין שיניים אם אין המדינה כופה אותו.

חלק גדול מהאיומים על נשים להימנע מלימוד נהיגה או מלימודים אקדמיים או ממימושים אחרים של זכויותיהן נעשה ברשות הרבים, אבל רשויות המדינה מעדיפות לעצום עיניים ולהפנות את הראש. אין מורים למשטרה לפתוח בחקירת רב שאיים על נשים שלא תלמדנה לנהוג, למרות שהמדינה רשאית לפתוח בחקירה עצמאית כשהיא מודעת לעבירה על החוק, וכשאיומים, או פיטורים נעשים ברשות הרבים, יכלה המדינה להתערב, אילו רצתה.

כמו בעניין הייצוג הפוליטי והנישואים, מעדיפה המדינה להפקיר את הנשים לצורך הברית השלטונית עם החרדים, שמשתמשים בה ללא הרף כדי להגביר את דיכוין ואפלייתן של נשים, כמו במסגרות הלימודים החרדיות שבהן מותר לגבר ללמד נשים חרדיות, אבל אסור לאשה ללמד גברים חרדים. לא רק לחרדים קשה לקבל נשים בעמדת סמכות. גם הציבור הדתי-לאומי מנסה לכפות על צה"ל למנוע מנשים חיילות לשמש כמדריכות של חיילים. לעומת זאת מפקד גבר על נשים חיילות איננו מפריע להם. הפגיעה בצניעות היא רק כאשר אשה היא בעמדת סמכות, דבר שגברים דתיים ולא רק דתיים מתקשים לסבול. ורשויות המדינה מעדיפות להיכנע. כאשר נשים לבדן משלמות את המחיר, המדינה סלחנית מאד.

המחנכת החרדית שילדתה נכה לא תפנה כנראה לערכאות. היא חוששת מתגובת החברה החרדית. אבל פיטורים בלתי צודקים אינם רק עניין פרטי. יש במדינת ישראל חוקי עבודה, ומשרדי הממשלה רשאים לאכוף אותם במקרים כאלה. אפשר לחייב את המעסיק בפיצויי פיטורים שיגרמו לו לחשוב שנית אם כדאי לו לממש את הפיטורים הבלתי צודקים. רק שבפועל, אין מטילים במדינתנו הרחמנית פיצויים כבדים דיים על מעסיקים מרושעים ופוגעניים.

אתר כיכר השבת הגדיר את סיפורה של המחנכת כמקומם, משום שקיבלה היתר מהאדמו"ר ללמוד נהיגה, ובוודאי נוהגים עורכי האתר באומץ כשהם מגדירים כך את הדברים. אבל אותי מקוממת עוד יותר המחשבה שאשה זקוקה להיתר מהאדמו"ר כדי לנהוג, ומקבלת היתר כזה רק משום שבתה נכה קשה.

כמה מעט חירות יש לנשים, כמה הן נתונות לאלימות, אפליה, הפחדה, אצלנו ובמדינות מוסלמיות כדי "לכבד את הדת", ובעצם כדי לשמר את נחיתות הנשים בחברה. ובצרפת הצבועה והגזענית שקוראת לעצמה חילונית אבל שקועה בתהומות הרישעות הקתולית, מפשיטים נשים כדי להתנקם במוסלמים. ראיתי את התמונות והן נראו לי כמו צילומים של אונס. כשרוצים לפגוע בקהילה, אונסים את נשיה. את הנשים מדכאים בני קהילתן וגם האחרים. אין לנשים מגן, לא מבחוץ ולא מבפנים.  

שילוב אמהות ומחקר

כותרת המישנה ניסתה לפרוט על נימים פמיניסטיות: "שלוש חוקרות בכירות ממכון וויצמן החליטו לשים קץ לטאבו ההריון והאמהות בקריירה האקדמית, ויסדו קורס לסטודנטיות העוסק בנושא זה", קורס שנקרא "שילוב בין מחקר ואמהות" (מוסף הארץ, 6 באפריל 2016). הקורס הזה מועבר לנשים בלבד, בעיקר לחוקרות צעירות שנמצאות בתקופת הריונן הראשון, והסיבה לכך לדברי היוזמות, שהן לא בדיוק חוקרות בכירות אלא פרופסוריות מעוטרות, מי שמצוי באקדמיה יודע את ההבדל המעמדי העמוק בין השניים, הסיבה לקורס היא שהרבה סטודנטיות עוזבות את המסלול המדעי בגלל הקושי לשלב את מחקרן עם גידול ילדיהן, ולכן החליטו הפרופסוריות לערוך קורס לסטודנטיות בהריון שיעודד אותן להתמודד עם הקשיים, כי בסוף הן אולי יהיו גם כן פרופסוריות מעוטרות, וזה אמור לפתות אותן לסבול את הקשיים ולהישאר. לא עורכים חלילה קורס לבכירי האקדמיה, קורס שידריך אותם לתמוך בסטודנטיות ובמיוחד בחוקרות צעירות שמתמודדות במקביל עם מחקר וגידול ילדים, להבין את צרכיהן ובעיותיהן ולהציע פיתרונות ובעיקר לא לפגוע בהן ולא להפלות אותן. הרעיון הוא לא לשנות חלילה את האקדמיה, שתהיה יותר ידידותית ותומכת לסטודנטיות מוכשרות שמתקשות לשלב את המחקר עם גידול ילדים, אלא לשכנע את הסטודנטיות להישאר במערכת שמפלה אותן ומזלזלת בהן ובאינטליגנציה שלהן. למשל הפרופסור מאיה שולדינר מהמחלקה לגנטיקה מוליקולרית, תחום שפעם, כשעוד למדתי בתיכון, נורא התעניינתי בו וחשבתי לעסוק בו, אבל למזלי השירות הצבאי כמורה חיילת שינה את עולמי והוביל אותי ללמוד היסטוריה וחינוך, וזה ממש מזל, כי פרופסור שולדינר אומרת שבהריון ואחרי הלידה המוח יכול קצת להשתבש בגלל ההורמונים ובגלל העייפות. היא בוודאי יודעת שבהריון ובלידה המוח עלול להשתבש כי היא מדענית. אני לא נהייתי מדענית כי בהריונות ובלידות המוח אצלי קצת השתבש והתאים רק ללימודי היסטוריה, וגם בזה היה לי קשה. תמיד חשבתי שהיה לי קשה בגלל שגידלתי את בנותי לבדי בלי עזרה, ובאוניברסיטה לא היה אפילו פרופסור אחד שיגיד ענת כל כך רוצה ללמוד אז אולי נעזור לה במשהו. בעיקר החליטו בשבילי מה אני לא יכולה לעשות, ועוד יותר מזה ניסו לכוון אותי להפוך למין עוזרת מחקר לא רשמית וללא שכר או בשכר מינימום, שמנצלים את עבודתה והידע שלה שעליהם אסור לה לקבל שום קרדיט. גם שלושים שנה לאחר מכן, כשעזרתי בהתנדבות לספריה הלאומית במשפט על עזבון מכס ברוד, עורך-הדין של הספרייה הסביר לי כל הזמן שאני חייבת לעבוד בשבילו לנצח ללא תמורה ובמיוחד הוא הדגיש שאסור לי לקבל קרדיט על העבודה שלי, והוא גם הסביר לי שבכלל הוא זה שעשה לי טובה. כולם הסכימו איתו ומדי פעם מזדמן לי לקרוא חלקים מהמחקר שעשיתי בהתנדבות בכל מיני מאמרים תחת שמות של כל מיני אנשים והשם שלי בדרך כלל לא מופיע בהם, בכל אופן לא בצמוד למחקרים שלי. אבל כולם הסבירו לי שזה הכל בגללי. שאם הייתי מבקשת מלכתחילה המון כסף היחס אליי היה לגמרי שונה. לי דוקא לא זכור שבמקרים שבהם ביקשתי הרבה כסף היחס אלי היה שונה. מה שזכור לי הוא שאו שאמרו לי איך אני מעזה לבקש סכומים כאלה, מי אני בכלל, או שניסו ללחוץ עלי להסכים לקבל משהו בסביבות השכר מינימום. והסבירו לי שבשבילי גם זה ממש מציאה, ואם לא הסכמתי לזה חטפתי גם מטר של עלבונות וגידופים שאני לא רוצה לצטט. אבל תמיד יותר נוח להאשים באפליה את המופלים, במיוחד אם הן מופלות, ולא את המפלים. לכן ברגע שקורס מדבר גבוהה גבוהה על עידוד אמהות לעסוק במחקר אבל מכוון רק לנשים שהן אפילו לא אמהות עדיין – אם הקורס היה נערך לנשים שהן כבר אמהות מנוסות אולי הן היו אומרות למרצות כמה דברים שלא היו ערבים לאוזניהן – כדאי להתייחס במידה של ספקנות.

והספקנות אכן מוכיחה את עצמה ככל ששומעים יותר על הקורס: "כחוקרות שמנהלות מעבדה והיו פעם סטודנטיות בעצמן, מרגישות השלוש שנכון לחשוף בקורס גם את הצד השני של המיתרס: זה של המנחה." גם בעניין הזה הן מפגינות להפליא את שני הכישורים העיקריים שהאקדמיה מטפחת: רציונליזציה וצביעות: "האתוס המקובל, שנחשפנו אליו כסטודנטיות, הוא שהחוקר הבכיר הוא כל יכול, ואילו הסטודנטים הקטנים לא מבינים כלום. בעיני חשוב לשבור את הדימוי הזה כי לתפיסתי הסטודנטים שלי לא פחות טובים ממני, אלא שהם עדיין לא עברו את המסלול שאני עברתי. לכן אנחנו משתפות את הסטודנטיות גם בקשיים ובהתלבטויות שלנו כמנחות." תמיד תתחיל במחמאה ריקה מתוכן לפני שאתה חושף את כוונותיך האמיתיות.

כי מהם לגירסתן הקשיים וההתלבטויות של המנחים? איך להגמיש את עבודת המעבדה כדי שתתאים גם לאמהות? הצחקתם אותן. תשמעו טוב מה המסר החשוב שלמענו הן פתחו את הקורס המצוין הזה: "אנחנו מדברות גם על הלחצים והמחויבויות שיש למנחה לתוכניות המחקר. הרבה פעמים סטודנטית כועסת או נעלבת כשהיא יוצאת לחופשת לידה ארוכה, והמנחה מצרף לפרוייקט סטודנט אחר. הן חושבות שהדירו אותן בגלל המצב המשפחתי החדש ומרגישות קורבן. אבל צריך להבין, שהמהלך הזה של המנחה לא נעשה כעונש או מתוך אטימות, אלא בגלל אילוצים של המערכת. לעתים קרובות המשכורות של הסטודנטים משולמות דרך מענקי מחקר, וכדי לחדש אותם צריך להראות התקדמות. כאשר סטודנטית או סטודנט יוצאים לחופשה של חצי שנה או יותר נוצר חור מאד בעייתי מבחינת העבודה, בייחוד בתחומי מחקר תחרותיים. המנחה חייב להשאיר את המעבדה שלו בחזית המדע כל הזמן, ולכן לא תמיד אפשר לעצור פרוייקט כשמישהי יוצאת לחופשת לידה."

באמת? שום בעל מפעל שמפטר נשים בהריון לא יכול היה לנסח את זה יותר טוב. למיטב ידיעתי פיטורים של אשה בהריון או אחרי לידה מנוגדים לחוק, אם כי לאוניברסיטאות יש כשרון להוציא את עצמן מחוץ לחוק ולמנוע מסטודנטים וחוקרים צעירים להינות מזכויות בסיסיות של עובדים, כמו הזכות שלא לאבד את עבודתך עקב הריון או לידה. לכן הקורס מכוון לסטודנטיות בהריון ולא חלילה לבכירי האוניברסיטה. הסטודנטיות האלה עוד עלולות להגיש איזו תביעה משפטית נגד מכון ויצמן במקרה של פיטורים, וזה יהיה ממש לא נעים אם יצטרכו לשלם פיצויים לאיזו סטודנטית שמתעקשת להינות מההגנה שמעניק החוק לנשים הרות, מתוך מחשבה שגם לידת ילדים וגידולם הם אינטרס חברתי, לא פחות מקידום המחקר.

אבל לא אעשה חלילה עוול לפרופסוריות החיוביות האלה. הן דוקא חושבות שיש פיתרונות למצבים האלה, אבל האחריות למציאתם מוטלת לא על המנחים אלא על הסטודנטיות. הן אלה שצריכות לתאם ציפיות עם המנחה ולא חלילה להיות עוינות, כי הוא בעצם לטובתן. האם פגשתם פעם מעביד שלא היה בעצם לטובתכן כשהוא היפלה אתכן בשכר או פיטר אתכן כשהייתן בהריון? אתן אלה שלא בסדר. הפרופסור מיכל שרון, שהיא ממש לטובתכן, מזועזעת מההתנהגות שלכן: "קורה לעתים שסטודנטיות פשוט נעלמות אחרי הלידה ולא יוצרות קשר עם המעבדה. זה יכול להיות מאד מתסכל למנחה כי הנחיה היא סוג של קשר, הדוק אפילו, וכמו כל מערכת יחסים גם היא מבוססת על מחויבות הדדית. לכן חשוב לנו לשקף לסטודנטיות בקורס את הצורך של המנחה לבטוח במחויבות שלה!".

הפעם גם העיתונאית, סמדר רייספלד, לא יכלה להבליג, ואמרה: "אם כך, ההערה המתבקשת היא, תנחו רק סטודנטים גברים ותחסכו מכן את הבעיות האלה." ואז הפרופסור שולדינר עונה שגם הבעלים צריכים להיות שותפים בנטל. אם כך מדוע לא תכוונו את הקורס לזוגות ולא רק לנשים? הרי ממילא זה לא קורס אקדמי ואתן לא סוציולוגיות שמתמחות בנושא שילוב עבודה ומשפחה, שזה תחום אקדמי מכובד שגם בישראל יש חוקרים מכובדים שעוסקים בו, ואפשר היה להזמין חוקרים מומחים בתחום להרצות לסטודנטים על הנושא הזה, כפי שמקובל במוסדות אקדמים, שהרצאות ניתנות על ידי מומחים בתחום. אבל מרצים מומחים בתחום לא היו מעבירים את המסר האמיתי של הקורס: סטודנטית בהריון! את צריכה לדאוג לאינטרסים של המנחה שלך, הוא צריך לבטוח במחויבות שלך! זה קשר הדוק! כל כך הדוק שהמנחה שלך לא טרח להרים לך טלפון אחרי הלידה, להתעניין בשלומך, לברך אותך, אולי אפילו לבקר אותך ולהביא מתנה לרך הנולד. לכן אם תגלי שפיטרו אותך ונתנו את עבודתך לאחר, דבר שאסור בחוק, תדעי שאת אשמה ואל תבואי בטענות.

סטודנטיות יקרות, אם אתן רוצות לדעת על שילוב אמהות ומחקר, או על שילוב עבודה ואמהות בכלל, יש חוקרים שמתמחים בתחום הזה, והם ילמדו אתכן ששוק העבודה מעדיף גברים ומקפח אמהות, ושחוקי העבודה להגנת אמהות לא ממש עוזרים, ושיש שיפור מסוים במצב הנשים בשוק העבודה, אבל הוא מאד קטן ואיטי. כמובן לא צריך לסיים קורס ייעודי באוניברסיטה כדי להכיר מעבידים שמסבירים שהם כמו משפחה ולכן העובדים תמיד חייבים להם, אבל הם מצדם לא חייבים כלום, כי יש להם אינטרסים ואתה צריך להבין אותם, והם לא יכולים לכופף קצת את האינטרסים כדי לנהוג במוסריות כלפי עובדיהם, או אפילו כדי לכבד את חוקי העבודה.

קשה להיות גם אם וגם אשה עובדת, במחקר או בכל תחום אחר, ולא לכל בעיה סבוכה יש פיתרון, אבל תרשו לי, סטודנטיות וחוקרות צעירות, לומר לכן דבר אחד: אם קשה לכן, זה לא בגללכן, אלא מפני שזה קשה. אתן לא אשמות ואל תאשימו את עצמכן בגלל שהעולם מתאכזר לנשים, והוא אכן מתאכזר לנשים. תעשו מה שאתן מרגישות ומה שטוב לכן. המחויבות שלכן היא לא למנחה אלא לעצמכן ולתינוק שלכן, שבשבילו אתן עכשיו העולם כולו. אני מקוה שתצליחו גם לגדל אותו וגם להגשים את החלומות המקצועיים שלכן, אבל גם אם לא תצליחו זה לא כל כך נורא, כי רובנו לא מצליחים להגשים חלומות, או גרוע מכך – מגשימים אותם ואז מתאכזבים מהם. אבל אם תגדלו ילד, למשך זמן רב תהיו בשבילו האדם הכי חשוב בעולם שאף אחד בעולם לא יכול להחליף אותו, וזאת הרגשה שאפילו פרופסורים באוניברסיטה במיטב צביעותם לא יכולים לקלקל אותה.