נטליה גינצבורג / אל תשאלי אותי לעולם

 

הספר הזה הוא עונג צרוף, ודוקא משום שאיננו דוקא ספר מסות – יש בו כמה מסות טהורות שדנות בשאלות כמו היחס לזקנה, לאמונה, לאמנות, למוסיקה, לתיאטרון, לקולנוע, אבל רוב הטקסטים בו הם סיפורים וממוארים. גם כאשר הם משולבים בהרהורים לעומקם של דברים, הם נשענים בעיקר על החוויה האישית, ובדיוק משום כך חוויתי בספר הזה עונג דומה לזה שחוויתי בקריאת ספרה האהוב עלי ביותר של נטליה גינצבורג "לקסיקון משפחתי", שחלק מהטקסטים המובאים כאן יכלו להיות חלק ממנו. נפלא במיוחד הסיפור – שגינצבורג עצמה מגדירה כסיפור ואכן כזה הינו – "לבנה חיוורת עולה עמליל" המספר על הרכושנות והקנאה הנלוות לחברויות בין ילדות – ואולי לא רק בין ילדות, שלובשות לעתים אופי אקסקלוסיבי של קשר זוגי שאין בו מקום לקשרים נוספים.

הן הסיפורים והן המסות רוויים באירוניה דקה שלעולם איננה גולשת לסרקאזם. אפשר לומר שזה ספר טוב לב וסלחני כלפי הזולת, גם כאשר איננו מחמיא לו, וגם כאשר הוא מביע דיעות נחרצות, ויש בו הרבה מאד הומור עצמי, שבעזרתו התמודדה הסופרת הדגולה עם הסובבים אותה, שעבורם היא רק בת או אם או בת זוג, ומבטם עליה איננו שונה ממבטם של בני משפחה על קרוביהם בדרך כלל – סלחנות מתוך זלזול, ביקורתיות מתוך מוכרות. כבר אמר מי שאמר שאין נביא בעירו. מאחר שהטקסטים מתייחסים לתקופות חיים שונות, הם משרטטים את חיי הסופרת מילדותה, דרך חייה הבוגרים, אלמנותה ונישואיה השניים, זקנתה ויחסיה עם ילדיה הבוגרים. כולם עשירים בחום אנושי ובספקנות בריאה.

שם הספר הלקוח מסיפור לוהנגרין, ובמקרה הספציפי מגרסתו של וגנר לסיפור, ריגש אותי במיוחד. לפני מספר שנים תרגמתי מגרמנית יצירת ביכורים מראשית המאה שעברה, שהושפעה, איך לא, מסיפור לוהנגרין, והייתי צריכה להסביר לעורכים הישראלים כמה מרכזי הסיפור הזה בתרבות האירופית, והגרמנית במיוחד, והרגשתי שהם נתפסים לעניין וגנר יותר מאשר לסיפור פרציפל הימי ביניימי של וולפראם פון-אשנבאך, שהגה את סיפור לוהנגרין בן פרציפל כמעין אפילוג לאפוס הגדול שסיפר מחדש על פי כרתיאן דה-טרואה. וגנר שעיבד את הסיפור והוסיף לו דמויות ועלילות משנה כיד דמיונו, שמר דוקא בסצינת המפתח של "אל תשאליני לעולם מאין באתי ומה שמי" על נוסח קרוב מאד לזה המקורי של וולפראם, שהרי הסיפור הזה בתרבות הגרמנית כמוהו כסצינת המפגש של יעקב ורחל בתרבותנו שלנו, כוחו בהיותו סצינה מיתולוגית של אהבה ממבט ראשון, שלעולם תרעיד את לבו של כל דור ודור בהיותה גילום מיתולוגי של חוויה אישית ונצחית שאין גבול לעוצמתה, ושבחובה טמון כבר זרע הטרגדיה שתשים לה קץ – עזיבתו של לוהנגרין כמו מותה של רחל בטרם עת בלידת בנה השני בנימין, שיהפוך אותה לאם המקוננת המיתולוגית שמסמלת את האמהות והטרגדיה כאחת. כך המפגש בין אלזה ולוהנגרין הוא התגלמות האהבה הגורלית שניצתת כהרף עין, שכבר ברגע האושר העילאי שלה טמון זרע הטרגדיה של קץ האהבה, שלא רק המוות גוזר עליה – גם החיים עלולים לשים קץ לאהבה. ואכן הרגע הזה באופרה של וגנר הוא יפהפה ומסעיר כאחת, ובו חוזר לוהנגרין לרגע לדמותו ההיסטורית כפי שעוצבה אצל וולפראם וגם ב"אביר הברבור" של קונרד פון וירצבורג, דמות רכה ופגיעה יותר מן הלוחם הקשוח שמעצב וגנר באופרה שלו.

בעצם עוסק הטקסט של גינצבורג לא במוסיקה, אלא בכוחן של חוויות ילדות ובאכזבותיהן. את עלילת לוהנגרין סיפרה לה אמה, שאהבה לשיר את אריית "אל תשאליני" ושהיא עצמה ניסתה לשיר אותה ללא הצלחה (בגרמנית? בתרגום איטלקי?), והיא התקשתה לשאת את פרידתם של אלזה ולוהנגרין, ודימיינה סוף טוב לאהבתם הגדולה. אבל כשאמה לקחה אותה לצפות באופרה היא נחלה אכזבה: "הברבור היה קטן כמו אווז, לוהנגרין היה זקן ומכוער, חבוש בקסדה גדולה מדי, אלזה היתה נמוכה וזקנה, עם שני זנבות צהובים, ולא דמתה כלל ליצור המכונף שדימיינתי."

למרות האכזבה היא המשיכה לאהוב את האופרה "לוהנגרין" שהזכירה לה תמיד את אמה ואת הבקרים המאושרים שבילו יחד לאורך ילדותה, שכן אביה התנגד להליכתה לבית הספר היסודי והיא למדה איפוא בבית, והיא התעקשה להמשיך לחשוב שזו האופרה היפה ביותר של וגנר.

רק כשקראתי את המסה הזו חשבתי על כך שאני מכירה את האופרות של וגנר בעיקר מקריאת הטקסטים הנוראים שלהן שחיבר בעצמו – לוהנגרין היא דוקא הפחות אנטישמית מביניהן, והסצינות הנפוצות כל כך באופרות של וגנר, של לעג ואלימות כלפי דמות יהודית כלשהי שמשמיעה קריאות אוי ווי אופייניות – כיום מקפידים הבמאים לרכך או להשמיט את הקטעים האלה -נעדרות ממנה. פעם השמיעה לי בתי קטע מן הוולקירות ונזכרתי שכבר שמעתי אותו קודם לכן, אך לא יכולתי להיזכר מתי והיכן.    

ככל שסיפורי פרציפל ולוהנגרין הם מיתוסים מכוננים בתרבות הגרמנית ונלמדים בבתי הספר בעיבוד כזה או אחר, דומה שבתרבות האירופית הכללית הם מוכרים בעיקר בגרסת האופרות של וגנר, למרות שמקורם בעצם באפוסים צרפתיים. זהו ללא ספק גם כוחה של המוסיקה להפיץ ולהטמיע סיפור. כפי שרבים יותר מזהים את "כרמן" עם האופרה של ביזה מאלו שחושבים דוקא על סיפורו של פרוספר מרימה. ו"שירי מות ילדים" מזוהים יותר עם יצירתו של מאהלר מאשר עם פרידריך ריקרט שכתב אותם מתוך הטרגדיה האישית שלו.

וכן, סיפורים כרוכים בתודעתנו גם במי שסיפר לנו אותם לראשונה וכשאנו סופסוף מבינים אותם לאשורם כבר איננו לרוב בחיים. לסיפורים יש כוח להחיות גם את הסיפור וגם את המספר.

וכך דיבורה של נטליה גינצבורג אלינו בספר הזה הוא דיבור חי מאד, ממש כאילו סיפרה את הדברים באוזנינו ממש ברגע הזה.

 

נטליה גינצבורג / אל תשאלי אותי לעולם, תרגמה אספיר מילמן, הוצאת מגנס, 2021

 

 

ג'ורג'ו בסאני / בין החומות

 

פתאם ככה המשפט הזה, רק משפט אחד בכל הסיפור, על האחות הרווקה של האם, שלאחר מות האם בטרם עת באה לחיות עם בעלה הרופא היהודי ובנו, הילד שהרתה לו האחות הגויה ובגללו התחתן איתה, ולכן נשאר בפרארה הקטנה ולא נדד לאחת הערים הגדולות ובתי החולים המפורסמים שלהן, שכך חשבו הכל שצריך היה לקרות, שהיתה כאן איזו החמצה, למרות שנראה שהיו לו בפרארה חיים טובים בהחלט, ושאשתו המסורה לא מנעה ממנו דבר. היא מתה בטרם עת, בנם השני מת עוד בילדותו ונקבר בבית הקברות היהודי, למרות שאמו לא היתה יהודיה, ושני הבנים היו נימולים, אביהם סבר שזה מנהג היגייני בתכלית, ורק בדיעבד המשפט הזה כמו מכת אגרוף, שפתאם הופך את ברית המילה הזו, שהיתה קודם פרט שולי למדי בחייו של רופא יהודי נשוי לאשה לא יהודיה בעיר עתיקה וקטנה, שתושבי הערים הגדולות נדים לנידחותה, שחי בעיר הזו שנים רבות חיים שלווים לגמרי, ואת מקומה של אשתו העמלנית שהלכה לעולמה בטרם עת תפסה אחותה הרווקה כסוכנת ביתו של הרופא היהודי, מנוכרת לו משהו, ולבסוף היא נשארה שם לבדה, בבית הגדול מדי, לאחר שהרופא היהודי ובנו הלא יהודי בעצם אבל הנימול גורשו לגרמניה, כי כך כותב ג'ורג'ו בסאני כל הזמן, גורשו לגרמניה, למרות שבעצם גורשו לפולין, לאושוויץ, על מחנות הריכוז הוא מדבר כעל "גרמניה", וזו גרמניה שאיננה גיאוגרפית אלא היא ישות חובקת-כל שבולעת יהודים שלעולם אינם חוזרים, ומישהו אחר עתיד לאכלס את בתיהם הגדולים, אלה שראו בהם חיים לדורותיהם, הולידו בהם בנים ומלו אותם מבלי לחשוש שבכך הם גוזרים את גורלם, וכעת הם נוכחים רק בזיכרון, שאף הוא יילך וידהה. אחד מביניהם, מהמעטים שחזרו, דוקא מבקש חדר אחד למגוריו באותו בית ישן שהיה בית הוריו, ואז הפך למפקדה פשיסטית, ואז נפל לידי הפרטיזנים, שלכאורה הוא צריך לחוש עמם בנוח, אבל גם בין מתנגדי הפאשיזם בולט היהודי כנטע זר, כמי שנעקר ממקומו ומתקשה לשוב ולהכות שורש אפילו בבית שגדל בו. נוכחותו איננה נוחה להם, לא לפאשיסטים שמצניעים את עברם ולרוב אין מזכירים להם אותו, גם אם הם עצמם נהנים לעתים להתפאר בעלילות נעוריהם שיפה להן השתיקה. כמה נוח כשהם נעלמים שוב, היהודים האלה, האודים המוצלים מאש, ומהגרים לישראל או לארצות הברית, ואין צורך יותר לראות את עיניהם המאשימות, ואין צורך להתכחש לכך שזה היה דרוש, הגיטאות, הגירוש, ההשמדה. כי מי שחשב כך ופעל לשם כך איננו משתנה וגם איננו נעלם. הוא שם, שותה לו בנחת בבית הקפה שמול הקיר שאליו נורו קרבנותיו שדאג לשלוף מבתיהם או ממקומות מחבואם, אנטי פאשיסטים, סוציאליסטים, יהודים. הוא עישן בנחת ממול כשנורו למוות והוא עדיין יושב שם ממול, כי במשפטו, כמו רוב הרוצחים הוא יצא זכאי, והוא אוהב לספר עלילות גבורה מהימים ההם, כשהיה עוד צעיר.

והיא, האחות שהרופא נשא לאשה כשהרתה לו והיתה לו אשת חיל ומתה בטרם עת, והוא עשה בוודאי את הדבר הנכון, אבל היא, שקבורה לבדה בבית הקברות הנוצרי, גם ממנה לא נותר זכר, מלבד בלב אחותה, כי בנה הצעיר מת בילדותו והבכור, הנוצרי אבל הנימול, נרצח באותה ארץ מחנות שג'ורג'ו בסאני קורא לה גרמניה, למרות שהתקיימה הרבה מחוץ לגבולותיה הארציים, יחד עם אביו היהודי המלא, משני הצדדים, כך נהגו לשאול אותי כשחייתי שם: את יהודיה אמיתית, משני הצדדים? ואמרתי כן, אני יהודיה אמיתית, ואמרו שאני בכלל לא נראית. זאת היתה אמורה להיות מחמאה.

פתאם הסיפור הזה, על הרופא היהודי והאחות הלא יהודיה שבילו ליל אהבים בבית החולים ובגלל שציפו לבן נישאו והקימו להם בית, ואחרי שנים עברו לבית גדול ויפה, בית שמשדר הצלחה בחיים, ובסך הכל, למרות קצת עיקומי אף דוקא מהצד היהודי שלא התפעל מהמשפחה שעמה נקשר בקשר נישואין, פתאם הוא הפך לסיפור האובדן, סיפור החורבן והמוות. פתאם הכל עמד בסימן הסוף. והמחשבה שאולי אפשר היה להפוך את הכל. אולי לו נותרה האם בחיים, היתה מצליחה להציל לפחות את בנה היחיד שנותר לה? האם ניסו בכלל להציל את עצמם, או צייתו והצטרפו לשיירה? והלא היו להם קשרים עם כמה רמי מעלה ובעלי ממון בעיר הקטנה. קשה לעכל את חוסר היכולת לתקן, להציל משהו, להציל מישהו. לעמוד מול חוסר האונים של מי שהיה שם, וגם של מי שמתבונן בדיעבד, בריק הגדול שנפער.

לא הרבה נותר, הקהילה נשמדה, ומי שחזר מצא את עצמו מוקף בפאשיסטים שכשחשו מאוימים התחסדו ושיקרו, כשסר מהם האיום חזרו לספר בחדוה על עלילות נעוריהם. צדק לא נעשה, וגם האמת עצמה את עיניה והסיטה את ראשה. גם מי שראה העדיף להעמיד פנים שמעולם לא ראה. להכחיש, לבנות סביבך חומת הכחשה, זו אסטרטגיה שמיטיבה עם מי שעצם את עיניו כל העת, גם אם ראה, ומתעקש לא לזכור. כי ההיזכרות קשה מנשוא. גם לרוצח, גם לקרבן. והרוצח, הוא כבר ידאג שלא יטרידו אותו באי הנעימות של הזיכרון.

והספר נושא אותנו לשם, לימים שהיו ולימים שאחר כך, לימי הזיכרון ולימי ההכחשה. כמו מסע בזמן לעבר ושוב להווה שבו הכל כאילו נשכח, אבל בעיני האנשים שהיו שם מתקיים כל העת לנגד עיניהם, כאילו הזמן עצר מלכת, או בעצם חוזר וקורה כל העת מחדש.

 

ג'ורג'ו בסאני, בין החומות, סיפורי פרארה, הוצאת שוקן, 2019, תרגם מאיטלקית והעיר אריה אוּריאל.

יום שחרור אושוויץ, יום הזיכרון הבינלאומי לשואה

אלנה פראנטה ושאלת זהות היוצר

הרשימה הזו איננה עוסקת ביצירה שמוצעת לקורא תחת השם אלנה פראנטה, שמעולם לא קראתי, ושלמרות זאת אני משוכנעת שנכתבה על ידי גבר, מפני שהשם "אלנה פראנטה" הוא בדיחה על חשבונה של הסופרת אלזה מוראנטה, ואינני מאמינה שסופרת אשה היתה לועגת כך לסופרת שקדמה לה, על ידי סירוס שמה, שזו צורה שפלה במיוחד ללעוג לאנשים. זה לא שאסור ללעוג לסופרים: מותר ללעוג למשל ליהירות של סופרים שמעמידים את עצמם בעמדת מטיף ונביא, או לבקר את דיעותיהם ואמונותיהם והשקפות עולמם המובעות ביצירתם או מחוצה לה, כפי שמותר לגבי כל אדם אחר, אבל לעג לסופר, או לכל אדם אחר, על ידי סירוס שמו, שהוא לרוב השם שנתנו לו הוריו, ובו שיקעו את אהבתם ותקוותם לבנם או לבתם, הוא דבר בלתי ראוי, ולכן ספר שנושא עליו כשם הסופר את סירוס שמו של סופר או של אדם מוכר אחר אינני מעוניינת לקרוא. כמובן שמותר לסופר להסוות את זהותו בשם בדוי, אבל לא כזה שיש בו משום עלבון לזולתו.

יש תדיר ויכוחים על הצורך או אי הצורך של יצירה אמנותית לעמוד באמות מידה מוסריות. זו איננה שאלה פשוטה ובסופו של דבר ההחלטה היא בידי הקורא או הצופה ביצירה זו. אין לי שום טענה לאנשים שקוראים בלהיטות את הספרים המתפרסמים תחת השם אלנה פראנטה וממליצים עליהם לאחרים. סופסוף העולם מלא יצירות של אנשים שעשו פשעים גרועים בהרבה מסירוס לעגני של שם. פרדיננד סלין לא רק תמך בנאצים, אלא כנראה גם הסגיר אנשים לידי הגסטאפו, שזו למעשה שותפות ברצח, ויש לו מעריצים רבים שנשבעים בשמו, וישנם כמובן גם רוצחים במו ידיהם שכתבו יצירות פופולאריות. לי הדברים האלה מפריעים מאד. לאחרים ממש לא וזו זכותם. גם לפילוסופיה של מרטין היידגר יש מעריצים רבים, למרות שלי עצמי אין זה מובן כלל כיצד הם מצליחים להפריד בין הפילוסופיה של היידגר, שמעוגנת כל כך בתפיסה הרומנטית של העבר ובשנאת המודרנה שעל רקען צמח הנאציזם, לבין התלהבותו מהמשטר הנאצי.

לי עצמי חשובה ידיעת זהותו של הסופר. זה בעיני חלק מהאמת הספרותית, שהיא שונה כמובן מהאמת במובנה הרגיל, משום שהאמת במובנה הרגיל היא מה שקרה באמת, ואילו הספרות עוסקת גם במה שקרה באמת, אבל מטרתה היא לעסוק גם במה שיכול היה לקרות, או יכול היה לקרות בדרך מסוימת, גם אם לא קרה באמת, או שהיינו רוצים שיקרה גם אם הדבר איננו אפשרי, או שאנו חרדים שיקרה. הסופר איננו חייב לספר רק דברים שקרו באמת, ואיננו חייב לספר דברים כפי שבאמת קרו, אבל כתיבתו חייבת לשקף מציאות אנושית כהוויתה, ולתת ביטוי כן לנפש האדם, אחרת אין לה ערך. אני עצמי מחבבת במיוחד סופרים שכתיבתם היא במידה רבה אוטוביוגרפית. לכן אני אוהבת במיוחד את נטליה גינצבורג ואליס מונרו, תומס ברנרד ותומס מאן, אנטון צ'כוב וגם פטריק מודיאנו שנתוודעתי אליו רק לאחרונה. גם מיצירותיהם של טולסטוי וגורקי אהבתי במיוחד את ספריהם האוטוביוגרפיים המכונים בפשטות "ילדות", ואת דמות סבתו של גורקי שמתנה בפני בורא עולם באריכות את צרותיה, וטוענת שבעלה האומר את תפילתו ביובש "משעמם את אלהים", אני מעלה במחשבתי מדי ליל, כשאני מטריחה את ריבונו של עולם בצרותי שלי. ותוהה אם אינני משעממת חלילה את אלהים. את סיפוריה של אליס מונרו קראתי ואהבתי עוד לפני שידעתי על חוות השועלים הכסופים של אביה בשוליה המרוחקים של עיירה נידחת באונטריו, ועל אמה שחלתה בטרשת נפוצה ומתה בטרם עת לאחר שנות חולי ויסורים. אבל הידיעה הזו בהחלט הוסיפה משהו לחוויית הקריאה שלי, איזו ריגשת לב שטוענת את חוויית הקריאה באיזה מטען נוסף. גם ש"י עגנון ופרנץ קפקא שנחשבים לא ממש בצדק לסופרים פנטסטיים, מעגנים את הפנטסיות המופלאות שלהם במציאות מאד קונקרטית ובחוויות חייהם המאד ממשיות. אנשים משועשעים לפעמים כשאני אומרת להם שלמי שמכיר את אופיה של אוסטרו-הונגריה, סיפוריו של קפקא הם הרבה פעמים יותר תיעוד מפנטסיה. כאלה הם גם סיפוריו המצחיקים עד דמעות של ירוסלב האשק: פנטסיות קומיות שמחוברות היטב למציאות האוסטרו-הונגרית שהוא מתאר, ולפיכך גם סיפוריו של קפקא וגם אלה של האשק היו בראש וראשונה סאטירה על החברה שבתוכה בגרו וחיו, וגם כעת, כמעט מאה שנה לאחר שזו נמחתה מעל פני הארץ, עדיין יכול כל אדם למצוא בהם משהו ממציאות חיינו השונה כל כך והפרועה לא פחות, שהרי בני האדם אינם משתנים במידה שבה משתנה העולם הסובב אותם.

הרבה שנים לא אהבתי לקרוא את קפקא ורק ההבנה שהיה מבוגר בשנים ספורות בלבד מסבי משה שטרסברג, ושפראג שבה נולד וגדל והיה קשור אליה בכל נימי נפשו היתה חלק בלתי נפרד מאותה קיסרות אוסטרו-הונגרית שבה נולד וגדל ושירת בצבא סבי האהוב שכה השפיע על עולמי הרוחני, פתחה לי שער לעולמו של קפקא, שכבר שנים רבות אני חווה אותו כחלק מחיי. אמנם אני נרתעת לא פעם מחטטנות בחיי קפקא שנועדה יותר לספק את מאווייו של החוקר מאשר להבין או ללמוד משהו על הנחקר, אבל הרבה מהעובדות שנודעו לי אודותיו תרמו הרבה לחוויית הקריאה שלי, ואת הגילגול אני קוראת כחווייתו של אדם חולה, שחש כי הפך לעול על משפחתו, וכי מחלתו הפכה אותו מעמוד התווך של משפחתו ליצור דוחה ומאוס עליה, שמותו רק יביא לה הקלה ויפיק ממנה רק אנחת רווחה. ההבנה הזו של תודעת החולה שבשורש הסיפורים, גרמה לי גם להבין את חשיבותם של סיפורים קטועים כמו "זיכרונות ממסילת קלדה", מעבר לעוצמתם האדירה של הטקסטים עצמם, שכן גם הם מתעדים בדרכם את חוויית המחלה.

לכן אין בלבי כלל על מי שרוצה להבין ולגלות את זהותו של סופר. כאשר אדם מדבר אל הציבור, מותר לציבור לבקש לדעת את זהותו ולראות את פניו. ניצה בן-ארי, שהיא חוקרת ספרות שאני מעריכה, אמרה לי שמאד חשוב לה לפגוש את הסופר ולראות את פניו. זה היה לי מוזר בתחילה, כי תמיד אני חוששת שמפגשים כאלה יביאו לתגובות לא ענייניות, אבל כשחשבתי על כך הבנתי שיש אמת בדבריה. היכרות עם הסופר בהחלט מלמדת אותך משהו על יצירתו.

ולכן כלל אינני מסכימה עם אלה שגינו את המבקשים לרדת לחקר זהותה או זהותו של הסופר המסתתר מאחורי השם "אלנה פראנטה", שהוא כפי שאמרתי סירוס לעגני של שמה של הסופרת אלזה מוראנטה. כאמור אני מניחה שמדובר בגבר שאיננו מכבד במיוחד נשים. לצערי זה הדבר היחיד שאני יודעת בוודאות על הסופר, וזה מבחינתי דבר אחד יותר מדי.

על "האם" מאת גרציה דלדה

רק מעטים מאוצרותיה הבלתי נדלים של הספרות האיטלקית תורגמו לעברית, וכל תרגום חדש מן הספרות האיטלקית הוא שמחה גדולה. שירלי פינצי-לב נמנית על המתרגמים המעטים שמזכים אותנו בתרגומים מיצירות הספרות האיטלקית שכבר הפכו לקלאסיקה, אבל בישראל אינן מוכרות כלל, וכעת התפרסם תרגומה לנובלה של גרציה דלדה "האם" במהדורה דיגיטלית בהוצאת אינדיבוק. את הפרק הראשון אפשר לקרוא בבלוג של שירלי כאן.

את "האם" אפשר לקרוא כדרמה משפחתית או כסיפור אהבה טראגי,  אבל "האם" הוא גם תמונת דיוקנה של חברה אנושית, של כפר זעיר ונידח שהוא עולם ומלואו. דלדה מתארת בחיוך דק את הכפר שטוף האמונות הטפלות, שהשטן והשדים הם דמויות לגמרי מוחשיות בו, והכומר נדרש בו בעיקר למלא את תפקיד מכשף הכפר ולהגן על תושביו מן השדים והשטן האורבים להם תמיד, ובכך, ולא בהליכותיו המוסריות, נמדד ערכו. הסיפור משחק בין שני מושגים שונים של קדושה שמשתמשים באותו מונח עצמו באופן שונה לחלוטין: הכומר ואמו, שעיקר עניינם הוא הטיפוס בסולם החברתי, מנסים, ללא הצלחה יתרה, לשוות לעצמם תדמית של קדושה שהם מפרשים כחיי פרישות ומוסר, ואילו אנשי הכפר מבקשים אצל הכומר קדושה מסוג זה שנודע למים קדושים ולצלב, קדושה מאגית שבכוחה לגייס את האל כדי להניס את השטן, רוחות הרפאים והשדים שרוחשים סביבם, ואין להם איפוא עניין רב במוסריותו של הכומר. הם רואים בו קדוש משום שבכוחו להניס שדים, וביקוריו הליליים אצל עשירת הכפר, שככל הנראה הכל מודעים להם, אינם מפריעים להם כלל, למרות שפחדה של האם מגילוים ומהחרפה שגילוי כזה עלול להמיט על הכומר ואמו הם ציר העלילה של הסיפור והרובד הגלוי שלו.

להגחכת מושג הקדוש על ידי החלפת מאפייניו המוסריים באמונת שוטים תמימה יש מסורת ארוכה בספרות האיטלקית, מאז הפך בוקאצ'יו בפתח הדקאמרון שלו את הנוכל המתחסד דון צ'אפלטו לקדוש נערץ, והמסורת הזו מהדהדת היטב גם בסיפור הזה, החל מקבלת הפנים לכמר בכפר שבה עלתה צעקה מתוך קהל מקבלי פניו: "הוא נראה כמו קדוש!" והנשים פרצו בבכי שהאם האמינה שהוא "ביטוי של אהבה, של תקוה, של תשוקה לטוב השמימי", ועד לרגע המכונן שבו עורך הכומר טקס גירוש שדים מגופה של ילדה קטנה, בעוד שהוא עצמו כלל איננו מאמין בקיומם של שדים, ובכך הוא הופך באחת בעיני הכפריים לאיש קדוש ובעל-נס. הרגע שבו החליט הכומר להתעלם מאמונתו האמיתית ולערוך את טקס הגירוש הוא הרגע שבו הבין למה קהילתו באמת מצפה ממנו, והוא הרגע שבו הוא קונה את לב קהילתו. אבל אמו של הכומר איננה מודעת כלל לחשיבות הרגע הזה: היא מודאגת מדי כיצד יגיבו הכפריים למפגשי הכומר עם אהובתו.

דלדה פורשת בפנינו את יסורי האם המתענה מאהבהביו של בנה, שבהם, שאיננה יודעת שאינם הראשונים, היא מודעת לראשונה לכך שהיא חולקת את בנה עם אשה אחרת. מלחמתה על צניעותו היא מלחמתה על הבלעדיות להחזיק בבנה. זו מלחמתה על מעמדה שלה, בחיי בנה ובחיי הכפר, ולדידה זו הפעם הראשונה שבה הוא מסכן את שאיפותיה, ומעמיד בסכנה את כל מפעל חייה לרומם את בנה ממעמד המשרתים שאליו נולדה ובו גדלה, ובכך לרומם אף את מעמדה שלה ובעיקר להחזיק את בנה ברשותה לכל ימי חייה. מצד שני, הרומן הזה בין בנה לבין בתו של אדון הכפר מעלה בראשה מחשבות על דרך אחרת שבה יכול היה בנה לזכות במעמד, דרך הנישואים, ולרגע היא מתקוממת כנגד חובת הפרישות, שמונעת ממנה נכדים. אבל האם באמת עשוי היה בנה לזכות באהבת עשירת הכפר לולא היה כומר? עוזרו של הכומר מזכיר לה את שבריריות מעמדם כשהוא מעלה את הסברה שרק עלובת הכפר היתה חפצה להינשא לבנה. ברור לאם הכומר שאם חפץ בנה לשמור על מעמדו, אין הוא יכול להימלט מנישואיו לכנסיה.

האירוניה וגם הטראגיות בסיפור היא בכך שהאם איננה מבינה את שפע המסרים שהיא מקבלת לכך שאנשי הכפר אינם מעוניינים כלל בכומר מוסרי, ושהם עצמם דוחפים את הכומר שלהם לזרועות עשירת הכפר. כמו נבואה על עתידו של בנה מופיע סיפורו של כומר הכפר הקודם שהיה בצעירותו איש מוסר אבל בזקנתו הפך להולל. רוחו מופיע בחלומותיה כדי לומר לה שאהבהבי בנה אינם דבר כה גרוע, שיש גרוע מכומר הכרוך אחר אשה. אבל האם איננה מסוגלת להבין את המסר.

ולא רק סיפורו של הכומר הקודם מרחף מעל ראש יורשו - דלדה איננה חוסכת מהקורא מידע על אורחותיהם וטבעם של אנשי הכפר, שהיא מציירת כסדום בזעיר-אנפין: הפונדקית העשירה מלוה בריבית קצוצה ומקוה שגם הכומר ילוה ממנה ובכך ינקה את מצפונה, וקרוביו של ניקודמו הזקן מצפים למותו כדי לרשת את כספו, והסיפור אף רומז לאפשרות שהנכד שכבר שם את ידו על ממון הסב זירז את מותו שלא כדרך הטבע, ושהכומר בהסכמתו ללכת לדרכו בטרם מת הזקן, למרות שידע בלבו שעליו להישאר בלילה ליד הגוסס עד צאת נשמתו, הניח לו לנהוג כך. רגע מזעזע בסיפור שמסופר לגמרי בחטף, כאילו רק דרך אגב, הוא הרגע שבו שואלת נכדתו של ניקודמו, היחידה שאהבה את סבה באמת, האם מצבו של סבה הוטב, והכומר עונה לה ללא היסוס: "סבא שלך כבר מת". התשובה שמזעזעת את נכדת ניקודמו אמורה לזעזע גם את הקורא, שיודע מה שאין הנכדה יודעת: שהכומר נטש את סבה עם נכדו המשתוקק לכספו בעודו חי עדיין, גם אם גוסס. מדוע עונה הכומר לנכדה בביטחון כזה שסבא שלה כבר מת? כיצד יכול היה לדעת זאת בוודאות? האם השיחה בינו לבין הנכד, שבה מוודא הנכד שהכומר מסכים לכך שכספו של הסב יפול לידיו, האם בשיחה הזו הוחלפו בעצם מסרים שלא נאמרו במפורש, מסרים כבדי משקל יותר מאלה שנאמרו? שעה ארוכה התלבט הכומר אם להישאר כל הלילה עם הגוסס ובכך להימנע ממפגש עם אהובתו ולהציל את נפשו. אבל הוא בחר במודע בגיהנום על פני הצלת נשמתו, והגיהנום הזה לדידה של דלדה נמצא עלי אדמות. כאשר הכומר שב אל הכפר, חגגו התושבים את גירוש השדים שערך בניגוד לאמונתו. בני קהילתו העלוהו על נס ביום שבו איבד את שארית יושרתו. הסיפור כולו מתרחש במהלך יום זה, כמו מחזה קלאסי השומר על אחדות העלילה, המקום והזמן, והיום האחד הזה מקיף את כל החיים.

זרם האמת האיטלקי, ששירלי פינצי-לב מתמחה בו, מתנגד להנגדה הרומנטית, ששורשיה עוד בספרות הקלאסית, בין העיר המושחתת, "בבל הזונה", שתושביה ערמומיים, אכולי-תאווה ותאבי-בצע, לבין הכפר האידילי, שתושביו דלים, תמימים ושוחרי-טוב. הסופרים המשתייכים לזרם זה מתארים לנו כפריים נבערים ומוכי אמונות טפלות, שאף הם ערמומיים, מושחתים, מוכי-תאוה ותאבי-בצע, ואף הם שואפים לעושר וכבוד וכמובן לאהבה, ומתקשים להשיג את כולם יחדיו. לכן אין חשיבות לזמנם ולמקומם – לא קשה להזדהות עמהם, כי ככל האדם הם. מאבקם איננו בין ההנאות הארציות לצו האל ולמצפון, אלא בין האהבה והתאוה וסיפוקן לבין הכבוד והמעמד שכרוכים בויתור על סיפוק היצר, ודילמה זו היא דילמה אנושית אוניברסלית. לכן הסיפור איננו מוגבל לזמנו ולמקומו.  

הפער בין תודעתה של האם לזו של הכפריים הוא מקור האירוניה בסיפור: לכאורה רק הכפריים הבורים אינם מבינים, לא את דרשות הכומר ולא את הצביעות והציניות של הכומר ואמו, שבראש מעייניהם עומד מעמדם החברתי, אבל בעצם האם היא הלוקה בחוסר הבנה טראגי של ציפיות הכפריים מהכומר שלהם, ובערמומיותם של הכפריים האלה, שדוחפים את הכומר בדרכם לזרועותיה של עשירת הכפר, מבלי להיות מוטרדים מכך יתר על המידה. גם מקור הטראגיות בסיפור הוא בפער הציפיות הזה,  

קסמו של הסיפור הלכאורה פשוט ובעצם מאד מתוחכם הזה, שבו הכל מנסים לשער מה חושב ומתכוון זולתם אבל טועים בכך טעות גמורה, הוא בכך שהוא מתעתע בקורא כשם שהוא מתעתע באם הכומר, לכאורה מספר לו הכל אבל מניח לו לתעות באפלה, ולכן הסיפור נקרא כסיפור מתח: הקורא תוהה כל העת מה עתיד לקרות, עד הסוף שקשה מאד לומר בדיעבד אם הוא צפוי או בעצם הפתעה גמורה, והוא איננו חדל לתהות גם לאחר שסיים את הסיפור מה בדיוק קרה כאן: אם במחשבה ראשונה נדמה שהמיסתורין נפתר, הרי במחשבה שנייה, המיסתורין נותר בעינו.