המהרסים

 

כמה הצהרות שמענו היום שמתפרעי עוצמה יהודית והציונות הדתית לא יתנו לפגוע בחיילים שלנו, הם יגנו עליהם בגופם נגד הפרקליטות הצבאית ונגד המשטרה הצבאית החוקרת, הם לא ירשו שתיפול שערה מראשם. רציתי רק להזכיר לסמוטריצ'ים ולבן-גבירים, לסטרוקיות ולהר-מלכיות, ולכל בני דמותם, שאם הם כל כך דואגים לחיילים, כדאי שידעו שיש לנו חיילים וחיילות שבויים בעזה, חיילים גיבורים שנלחמו מעטים נגד רבים בשמחת תורה. הם לא התעללו בפלשתינים, הפלשתינים התעללו ומתעללים בהם. אם חברי הכנסת המתועבים הללו כל כך דואגים לחיילים, אולי במקום להתנגד לעסקה לשחרורם ולדון חיילים וחיילות גיבורים למוות, אולי שיתמכו בעסקה ויאפשרו סופסוף לגאול את חיילינו הגיבורים מעינויים וממוות, אולי יפסיקו להסית נגדם ונגד משפחותיהם ולייחל למותם. אמנם כדי לזכות בתמיכתם של חברי המפלגות הנתעבות האלה צריך לרצוח ערבים או לפחות להתעלל בהם, והחיילים והחיילות השבויים בעזה רק עמדו על משמרתם ומילאו את תפקידם והגנו בגופם ובדמם על הגבול שהממשלה הנתעבת הפקירה והותירה ללא צבא וללא הגנה, כדי שתוכל לתגבר את ההגנה על המתנחבלים ביהודה ושומרון, שיוכלו להתעמר בפלשתינים ולפרוע בהם פרעות בהגנה מלאה של חיילי צה"ל, אבל בכל זאת, אם הם כל כך תומכים בחיילים, אולי הם יסלחו לשבויינו בעזה שרק הגנו על גבול עזה שהממשלה המופקרת הפקירה באופן כה מזעזע, ורק ניסו להילחם בכל כוחם מעמדת הנחיתות שבה הציבה אותם ממשלת המתנחבלים, ממשלת הנוחבות היהודים של החמאס היהודי שצמח ביהודה ושומרון והרעיל והרס את מדינת ישראל מבפנים, כדי שהחמאס הפלשתיני יוכל לטבוח בתושביה ההגונים, במתיישבים האמיתיים, שומרי הגבולות האמיתיים, בהתיישבות האמיתית של בוני המדינה האמיתיים, שגם האכילו את המדינה כולה בעמל כפיהם, אלה שעם עלות השחר יצאו לעבוד את אדמת הארץ ולהצמיח חיטה ותפוחי אדמה, לחלוב פרות ולהאכיל תרנגולות, בזמן שהמתנחבלים יצאו לעקור עצי זיתים של פלשתינים ולהתעמר בהם בתקוה לגרשם מאדמתם, והחורבן שהביאו על עמל של מאה שנות התיישבות איננו גורם להם לא צער ולא בושה, אלא ההיפך מכך, הם עולצים ומאושרים איזה נס קרה להם, שבהתיישבות השקר שלהם שנועדה רק לגזול ולהרוס, הצליחו להרוס את התיישבות האמת, את אהבת האמת לארץ, וכעת הם רוקדים על חורבותיה ומפרכסים את עצמם כאילו בנו בניין בעוד שרק להרוס הם יודעים, לפורר ולפרק כל דבר בעל ערך שהוקם בעמל הדורות בארצנו ולא להשאיר בה מתום. והם אלימים ומאיימים, כי האלימות היא כל מהותם, אלימות שמחפה על ריקנות נוראה, על קליפה שאין לה ואין בה כל תוכן, לא ערכים, לא מוסר, לא רחמים, לא אנושיות, לא אהבה ולא אמת, רק שקר של קשקוש פרוטה בכלי ריק, רק זוהמה של רוע לב שאין דוגמתו, רק אווילות ובורות ואכזריות ואטימות לב, רק יצר הרע שהותרו כל מוסרותיו והוא משתולל ומעלה באש את כל סביבתו. באלימותם ואכזריותם הם בוטחים, ועליהם הם סומכים, אבל ידם תהיה על התחתונה, כי ברשעותם האינסופית אוכל אותם הטמטום, וסופם להמיט אסון על עצמם כשם שהמיטו אסון על כולנו, כי מי שיודע רק להרוס, יהרוס בסופו של דבר את עצמו.

פרידה מביידן

 

אני מרגישה עצב עמוק על האופן שבו מסיים ג'ו ביידן את כהונתו, ואני חשה חרדה קשה מהאפשרות שדונלד טראמפ, הגזען, משפיל הנשים, גס הרוח, הבור והנבער והמרושע, יחזור לכהן כנשיא ארצות הברית, ואני חשה בושה עמוקה מכך שכל כך הרבה ישראלים, כולל שרים בממשלה, תומכים בו ומביעים בגלוי עוינות לביידן, שזאת כפיות טובה מזעזעת לנשיא שתמך בנו באמת כל המלחמה, לא רק בדיבורים, וזה מראה עד כמה השרים בממשלה טפשים ובורים ורשעים, שזה כמובן לא מידע חדש. שש מאות אלף אמריקנים מתו מקורונה, הרבה בגלל הבורות והנבערות והרשעות והטפשות של טראמפ, והייתי בטוחה שבמרכז המירוץ לנשיאות יעמוד המוות הנורא הזה מקורונה בארצות הברית בגלל נשיא לא כשיר שלעג לאנשים שחבשו מסכה ולבסוף נדבק בעצמו בקורונה וניצל בזכות טיפול רפואי מסור של הרופאים שקודם לכן לעג להם, אבל בקושי מזכירים את הקורונה, וכשביידן הזכיר את הקורונה התייחסו רק לכמה הוא גימגם, ולא למציאות הנוראה שהיתה בפועל מאחורי הגמגום של ביידן וזרם השקרים הרהוט של טראמפ, והרי מאחורי הופעות בטלויזיה יש גם מציאות, ולזרם השקרים והפנטזיות של טראמפ אין שום קשר למציאות הזו, אבל נדמה שאנשים מעדיפים תמיד את השקר על האמת, כי כך הם יכולים גם לשקר לעצמם, והרבה אנשים יכולים לחיות רק אם הם משקרים לעצמם את השקרים הגדולים ביותר, כמו האיש שצעק אתמול במגפון ברחוב עזה: "ביבי נתניהו, כל עם ישראל תומך בך, יש לך הישגים הישגים הישגים", והוא עמד לבדו ברחוב, כל עם ישראל לא בא וגם לא מקצתו. כולם כבר שכחו את משאיות הגופות העמוסות בחדרי המתים של ניו יורק, שלא היה להן מקום לפרוק בו את מטען הגופות הנורא. וגם את ההתקפה על הקפיטול, הקריאות לתלות את מייק פנס, האיש שעמד איתן לצד הדמוקרטיה. ערד ניר הזכיר בלהט שפנס, האיש שהציל את הדמוקרטיה בארצות הברית, קיבל רק שלושה אחוז מהקולות, ולתדהמתי הוא האשים בכך את ביידן, שלא החזיר את האמון בדמוקרטיה. איך ביידן אחראי לזה שמצביעיה הטפשים של המפלגה הרפובליקנית מעדיפים את טראמפ השקרן על פנס? משחר ההיסטוריה הלכו האנשים בהמוניהם אחרי דמגוגים ודיקטטורים. לשום נבחר דמוקרטי לא היו מעריצים נלהבים כמו להיטלר וסטלין, אנשים שעד היום חוגגים את יום הולדתם ובוכים על מותם. האם צריך להסיק מכך מסקנות על משהו למעט על טמטומו של המין האנושי, ועל קרבתו הנפשית והאבולוציונית לחיות שהוא מתנשא עליהן, אבל נוהג בדיוק כמו החיות שנוהות אחרי הזכר הכוחני והמרושע ביותר בלהקה, ותוקפות את מי שמראה חולשה, גם אם הוא חכם בהרבה וטוב בהרבה. רק אחרי שהדמגוג הדיקטטור מתגלה במערומיו ומביא על חסידיו – וגם על מי שאינם חסידיו – אסון נורא שקשה מאד להתאושש ממנו – רק אז יש מי שמפנים לו עורף, וגם אז לא כולם. תמיד יישארו אלה שידבקו בו ביתר שאת וימשיכו להלל אותו ולהאשים את כל העולם מלבדו, ולהתגעגע אליו, ולכמוה אליו כמו לאהוב. והאנשים האלה בעצמם הם לא פעם מרושעים, אבל לפעמים הם פשוט עיוורים לחלוטין, כאילו כיסה מישהו את עיניהם מבלי ידיעתם, והמציאות לעולם איננה חודרת לעולמם, בעיוורונם הם חיים ובעיוורונם הם מתים, ובעיוורונם הם מביאים אסון על עצמם ועל כל סביבתם.

להחצין את החיילים השבויים

 

ענת אנגרסט, אמו של החייל השבוי בעזה מתן אנגרסט, סיפרה משהו שאיננו נותן לי מנוח: שאחרי הטבח אמרו להם לא להחצין את עניין החיילים השבויים בעזה. והם באמת שתקו הרבה זמן, עד שהבינו שהשתיקה איננה עוזרת. לכאורה זה נשמע כמו איזה תדריך בטחוני, לא להבליט את החיילים השבויים. אבל החמאס ידע מיהם החיילים, שהרי הוא לקח אותם מהבסיסים שנכבשו, ואת מתן אנגרסט מהטנק שנלחם בו עם חבריו שנהרגו. מתן היה חייל, והוא נשבה בעת לחימה נואשת במחבלים שבה נהרגו שלושת חבריו לטנק והוא ניצל בנס ונפל בשבי חמאס. וזה מציק לי מפני שמאז הטבח נתניהו מסית את חסידיו נגד החטופים ומשפחותיהם ומציב את החטופים כנגד החיילים. התירוץ שלו למנוע עסקה הוא שאסור להפסיק את המלחמה עד הנצחון המוחלט על החמאס, כי אם יפסיקו את המלחמה כדי להחזיר את החטופים – וגם מפני שאין שום מטרה מוגדרת למלחמה חוץ מלהציל את שלטון נתניהו, שאת זה הוא לא יאמר כמובן – אם יפסיקו את המלחמה זה אומר לדברי נתניהו ש"חיילינו הגיבורים נפלו לשווא". ומה שמציק לי זה שאולי נתניהו רצה להדחיק את העובדה שהרבה מהחטופים, בעצם השבויים שלנו בעזה, הם חיילים וחיילות שנשבו בעת לחימה או עמידה על משמרתם כמו התצפיתניות שאפילו לא היה להן נשק להגן על עצמן, אבל הן המשיכו לדווח על הפשיטה ולא ברחו כדי להציל את נפשן. לא רק החיילים שנלחמים בעזה מאז שמחת תורה הם חיילינו הגיבורים. גם החיילים שנלחמו – מעטים נגד רבים – בשמחת תורה ונאבקו בגופם במחבלי החמאס הרבים שפשטו עליהם, גם הם חיילינו הגיבורים, ואין כאן שני מחנות שנלחמים זה בזה, החיילים מול החטופים כפי שנתניהו תמיד מעמת אותם אלה מול אלה. אלא כולם הם חיילים וחיילות גיבורים שנלחמו על הגנת המדינה, ואלה שנמצאים כעת בשבי חמאס וחייהם בסכנה הם בדיוק כמו כל החיילים האחרים שנלחמים בעזה, הם לא משהו אחר, ואם נתניהו דואג לחיילים הגיבורים הוא צריך לדאוג בראש וראשונה לחיילים הגיבורים שנמצאים בשבי החמאס, ולא להסית נגדם ונגד משפחותיהם כדי להצדיק את מלחמת השמירה על שלטונו. כשהוא מדבר נגד עסקה לשחרור חטופים הוא תמיד אומר: "חיילינו הגיבורים לא נפלו לשווא", וחיילינו הם אמנם גיבורים, אלה שבשבי החמאס ואלה שנלחמו ואלה שעדיין נלחמים, אבל כל אלה שנהרגו למרבה הצער נהרגו לשווא, בגלל המחדלים של שלטון נתניהו וממשלת המשתמטים שלו, שיש להם חוצפה לשלוח אחרים למות ולסרב לשחרורם בעסקה בזמן שלא הם ולא ילדיהם משרתים בצבא. קשה לי לזכור בהיסטוריה תופעה כזו של ממשלת משתמטים ששולחת אחרים למלחמה שמשרתת אותה בלבד. השלטון תמיד היה בידי אלה שנלחמו, אף פעם לא היה דבר כזה שהמשתמטים שולחים את הלוחמים לקרב, ולדעתי גם אצלנו זה לא יחזיק הרבה זמן. למה בכלל מדברים על חטופים ולא על שבויים כאשר מדברים על החיילים שבשבי חמאס, ולמה המטה נקרא מטה משפחות החטופים והנעדרים, ולא מטה משפחות החטופים, השבויים והנעדרים, כי רק האזרחים הם חטופים ובני ערובה וחטיפתם היא פשע מלחמה. החיילים והחיילות הם שבויי מלחמה, וחמאס חייב היה לאפשר לצלב האדום לבקר אותם. כמובן שחמאס איננו מכבד את חוקי המלחמה והוא בסך הכל כנופייה של רוצחים. ומצד שני ממשלת ישראל היא ממשלה פשיסטית והיחס שלה לחטופים ולשבויים הוא יחס פשיסטי. לפשיסטים לא חשוב חיי אדם, רק הכבוד הלאומי חשוב להם, והם תמיד מעדיפים ששבויים ימותו, כי שבי נראה להם כסוג של כניעה לאויב, הם תמיד מעדיפים שחיילים ילחמו עד מוות או יתאבדו, כי אין מבחינתם שום ערך לחיי אדם. לכן חשוב מאד שהציבור הישראלי יראה לממשלה כמה חשובים לו החטופים והשבויים וכמה חייהם חשובים ויקרים ואסור לסכן אותם, ובוודאי שאסור לסכן חיים בשביל לעזור לממשלת נתניהו להישאר בשלטון, שזאת מבחינת נתניהו הסיבה היחידה להמשיך את המלחמה. צריך להבהיר לנתניהו שהציבור הישראלי לא יסלח לו על הפקרת אחינו המוחזקים בידי חמאס, בין אם הם אזרחים שנחטפו מחדר השינה שלהם, גברים ונשים וילדים וזקנים, ובין אם הם חיילים וחיילות שנפלו בידי חמאס בעת לחימה או על משמרתם. בהחלט צריך להחצין את הימצאות חיילים בשבי חמאס, ולא להניח לנתניהו וחסידיו להפוך אותם לאויבי החיילים הנלחמים, כי כולם חיילים שיצאו לקרב ולחמו בגבורה, וכולם ניסו להציל את המדינה מהאסון שהביא עליה נתניהו, שיודע רק לקרוע תמיד את הציבור לשני מחנות ולשסות אותם זה בזה כי בכך מומחיותו, בהפרד ומשול, פלג וסכסך, ועם זה אסור להשלים ועל כך אסור למחול.

על גופותיהם

 

הדבר היחיד שאני מרגישה היום, ובעצם רוב הזמן, זה כעס עצום, והרבה מאד עצב. לא אכפת לי אם הרגו את מוחמד דף או לא. אהוד יערי אמר שהוא כבר לא מפקד פעיל, וגם אם כן, ואם הרגו אותו, יהיה במקומו מישהו אחר. גם כשהרגו לפני שנים את השיך יאסין ואת מחליפו רנטיסי, חשבו שהיכו את החמאס מכה ניצחת, אבל אחרי חצי שנה הכל חזר לקדמותו וגם נהיה יותר גרוע. זה לא שאכפת לי אם יהרגו את מנהיגי חמאס, אכפת לי שאני מרגישה שחיסול דף הוא עוד תעלול של נתניהו כדי למנוע עסקה לשחרור חטופים, וכל יום שעובר ללא עסקה עלול להיות גזר דין מוות לחטופים, שכבר רבים מהם מתו בשבי, ולא מעטים מתו מהתקפות צה"ל, שלא לדבר על אלה שמתו מהתקפות צה"ל עוד בשמחת תורה, כמו התאומים ליאל וינאי חצרוני בני השתים-עשרה, שנרצחו בחצר של פסי כהן בבארי, והתחקיר של צה"ל מנסה לטייח את הרצח שלהם ושל עוד אחד עשר בני ערובה בהוראת ברק חירם, שכל התחקיר נעשה כדי לטהר אותו ולקדם אותו למפקד אוגדת עזה, והתחקיר לא תואם את העדויות של יסמין פורת שהיתה גם היא בת ערובה אבל נחלצה מהבית מאחר שמחבל שנכנע לקח אותה כמגן אנושי כדי שלא יירו בו למוות, ולא את העדות של הדס דגן שהיא בת הערובה היחידה שהיתה בבית כשהופגז בפגזי טנק וניצלה בנס, אבל בעלה נהרג שם. התיאור הנורא שיסמין פורת סיפרה מפי הדס דגן, שליאל חצרוני בת השתים-עשרה צרחה כל הזמן שבו התנהל קרב בין המחבלים לכוחות הביטחון, אבל אחרי ירי הפגזים לא שמעו אותה יותר, וברור לי שהיא נהרגה מירי הפגזים של הטנק הישראלי, ומה שכתבו בתחקיר שכמעט כל בני הערובה מתו מירי של המחבלים זה פשוט שקר, בשביל להוציא טוב את ברק חירם שנתן את ההוראה לירות פגזי טנק על הבית עם בני הערובה הישראלים, שיסמין פורת סיפרה למשטרה בדיוק מי נמצא שם, ובתחקיר של ה"ניו יורק טיימס" ברק חירם בעצמו הודה שהיתה מחלוקת בינו לבין מפקד הימ"מ שניהל משא ומתן עם המחבלים, ומפקד הימ"מ במקום, שמיומן במשא ומתן עם בני ערובה הרבה יותר מקציני צה"ל, ביקש עוד זמן למשא ומתן, שאולי היה מציל לפחות את חיי שני הילדים, אבל ברק חירם רצה לסיים את האירוע, כלומר לירות פגזי טנק ולהרוג את המחבלים ובני הערובה גם יחד, וכך אכן קרה. בתחקיר אין שום התייחסות לפרסום בניו יורק טיימס, כי כשלא רוצים להתייחס לאמת פשוט מתעלמים ממנה, כמו שמתעלמים מהעדות של נועה ארגמני שאיתי סבירסקי שהיה בשבי חמאס יחד איתה נהרג מפגיעת טיל ישראלי, וכך אחותו מירב שאיבדה את הוריה בשמחת-תורה איבדה גם את אחיה. קשה לי להאמין ששימח אותה לשמוע שהרגו את מוחמד דף, אם היא בכלל יכולה לשמוח בימים האלה.  

רק כששיחררו חטופים, בעסקה או במבצע חילוץ, היתה בציבור הישראלי שמחה אמיתית וטהורה, לראות אנשים שחייהם ניצלו, שאין יפה מזה. נתניהו מנסה למכור לציבור את הגופה של דף כדי להצדיק גופות של חטופים במקום אנשים חיים שניצלו בזמן, ואין סליחה על הפשע הזה, שבאמצעותו הוא מתכוון להישאר בשלטון. הערב הוא ערך מסיבת עיתונאים כדי לפאר את עצמו, כאילו הוא הרג את דף לבדו ושיבח את ההתעקשות שלו עצמו על תנאיו לקיום עסקה, וגם שיבח את עצמו על נוקשותו במשא ומתן, שכולם יודעים שהיא לא נועדה לשום מטרה מלבד הישארותו בשלטון על גופתם של הנרצחים והחטופים. האיש שעלה לשלטון על גופתו של יצחק רבין מנסה לשרוד בשלטון על גופות של המוני מתים, ומדבר על ניצחון מוחלט כשהוא מתכוון לניצחון שלו  על רוב העם שמייחל רק להשתחרר משלטון האימים שהוא כופה עלינו זה שנות דור. הניצחון היחיד שאפשר לדמיין זה סילוק ממשלת נתניהו. כל השאר זה רק הפסדים.  

 

ניצחון השמאל בבריטניה וצרפת

 

אני לא יודעת למה מדברים על נצחון השמאל בצרפת כעל הפתעה גדולה. מפלגת הימין הקיצוני של מארין לה-פן זכתה בסיבוב הראשון בשליש מהקולות, וגם בסיבוב השני היא זכתה בכמעט שליש מהמושבים לאסיפה הלאומית בצרפת, שזו כמעט הכפלה של כוחה מהבחירות הקודמות. לקראת הסיבוב השני מפלגות השמאל והמרכז הסכימו ביניהן להציב בכל מחוז מועמד משותף לכולם, בתקוה ששני שליש מהבוחרים שמתנגדים לימין הקיצוני יצביעו למועמד אחד שינצח, ולא יפצלו את קולם בין כמה מועמדים, ובעקבות ההסכם כמאתיים מועמדים פרשו ומפלגות השמאל והמרכז הצליחו לקבל מעט יותר משני שליש מהמושבים באסיפה הלאומית, הישג שמשקף פחות או יותר את התמיכה הציבורית בהן וממצה אותה. זה לא שהבוחרים שינו את דיעותיהם – עדיין כשליש מהצרפתים תומכים במארין לה-פן ובמסרים שלה נגד מהגרים מוסלמים, נגד ביטויים במרחב הציבורי לדתות שאינן נוצריות, כמו התנגדות לחיג'אב וגם לחבישת כיפות, והתנגדות לשחיטת חלאל ושחיטה כשרה, שמימושן עלול לפגוע קשה בחיי היומיום של קהילות יהודיות ומוסלמיות בצרפת. ישנם גם יהודים שתומכים למרבה הצער בלה-פן, בגלל אלימות מוסלמית כלפיהם, ובגלל העוינות של מפלגת השמאל של מלאנשון נגד ישראל שאיננה נקייה מאנטישמיות. הרבה זמן אני חושבת שעדיף ליהודים לעזוב את צרפת בגלל היחס העוין מכל הכיוונים הפוליטיים, אך זו כמובן החלטה אישית שאיננה פשוטה. ספק אם נעים היום להיות יהודי בצרפת, וספק אם היחס ליהודים ישתפר, בין אם בשלטון הימין, השמאל או המרכז.

מה שחשוב ללמוד מהישגי השמאל בצרפת וגם בבריטניה, הוא שבחירות הן סוג של מלחמה שדורשת אסטרטגיה מדוקדקת, שעיקרה הימנעות מקיצוניות ומעמדות אידיאולוגיות בלתי מתפשרות שמבריחות בוחרים, שכך הוביל קיר סטארמר בבריטניה את מפלגת הלייבור לניצחון, אך גם תכנון מדוקדק של אסטרטגיית בחירות, כדי למנוע פיצול ואובדן של קולות, ובפרט בהתחשב בכך שבשנת 2014 הוכפל בישראל אחוז החסימה, במטרה מוצהרת לפגוע בייצוג של השמאל והערבים, מה שגרם לאובדן שבעה מנדטים של השמאל בבחירות 2022, ולניצחון גדול יותר של קואליציית נתניהו מכפי שכוחה בציבור מצדיק, ולכך היו כמובן תוצאות קשות וקטלניות לארצנו. חבל לי על הצורך באיחוד בין מר"ץ והעבודה, שפוגע בייחודן של שתי מפלגות היסטוריות שיריביהן אוהבים לתאר כזהות, למרות שהן מאד שונות זו מזו, אבל כעת ברור שאין ברירה אלא לרוץ לבחירות במפלגות מאוחדות, אם רוצים לנצח את משטר נתניהו שהמיט עלינו אסון, ואין אפשרות לתת ביטוי לייחודה של כל מפלגה.

חבל מאד שמלבד חד"ש אין בישראל מפלגות משותפות ליהודים וערבים, וחלק מההתמרכזות של איחוד מר"ץ והעבודה הוא העלמת הייצוג הערבי במפלגות אלה. גם הפיצול בין המפלגות הערביות פגע מאד בייצוג הערבי בכנסת. כאשר רצו כל המפלגות הערביות ברשימה המשותפת הן הגיעו לחמישה-עשר מנדטים והפכו למפלגה השלישית בגודלה בכנסת, וכעת הן מגייסות בקושי עשרה מנדטים. בעיניי הקואליציה של בנט ולפיד עם ליברמן וסער, עבודה ומר"ץ ורע"ם, היתה הישג בפני עצמה בכך שאיחדה מחנות פוליטיים שונים, וחבל מאד שהיתה קצרת ימים כל כך וחבל מאד שפוליטיקאים במרכז ובשמאל כל כך מפחדים מתעמולה ימנית שפלה שמכנה את מפלגת רע"ם "תומכי טרור". הרי האנשים שמדברים כך תמיד יתמכו בימין הפשיסטי-ביביסטי, ולמה אנשי מרכז ושמאל צריכים בכלל לפחד מהם? אם יש משהו שאפשר ללמוד מהצלחת השמאל בבריטניה וצרפת הוא כוחן של הסכמות ואיחוד, פשרות ושילוב ידיים כדי להביא לשלטון פוליטיקאים שיעשו טוב לעמם ויעבירו מסר אמיתי של שיתוף פעולה ואחדות, ולא יטביעו את ארצם בנהרות של הסתה ושנאה.

קפקא פוגש את רודולף שטיינר

 

אני מתרגמת כאן קטע מיומנו של קפקא מחודש מרץ 1911, שמתאר את המפגש בינו לבין רודולף שטיינר בעקבות הרצאה של שטיינר על התורה התיאוסופית, שככל הנראה סקרנה את קפקא. נראה שקפקא התרשם מכתביו של שטיינר, אך המפגש איתו בפועל הרשים אותו פחות. בסופו של דבר עוסק קפקא בקטע יומן זה פחות בשטיינר ויותר בעצמו.

רודולף יוזף לורנץ שטיינר (פברואר 1861 – מרץ 1925) היה פילוסוף ומיסטיקן אוסטרי שהושפע מאד מהגותו של גיתה. הוא היה חבר בחברה התיאוסופית, שחיפשה מקור משותף לכל הדתות. בשנת 1913 עזב את החברה התיאוסופית בגלל חילוקי דעות אידיאולוגים, והקים את התנועה האנתרופוסופית, שמדגישה את  החיפוש הרוחני של היחיד. שטיינר הקים בתי ספר ברוח תורתו שפעילים עד היום, גם בישראל. קפקא פגש את שטיינר במרץ 1911, כאשר קפקא היה בן 28, ושטיינר בן 50 וכבר בעל שם בינלאומי. שטיינר נפטר חודשים ספורים לאחר מותו של קפקא ב-3 ביוני 1924. ה-3 ביולי הוא תאריך הולדתו של קפקא בשנת 1883. הערותי שלי בסוגריים מרובעים.

 

1911

26 במרץ. הרצאות תיאוסופיות של ד"ר רודולף שטיינר, ברלין. השפעה רטורית. דיון חביב בהתנגדויות של היריבים. המאזין תמה על היריבות החזקה הזו, המאזין נתקף דאגה, לשקוע כליל בהתנגדויות האלה, כאילו אין דבר מלבדן, המאזין חושב כעת שהתנגדות בכלל איננה אפשרית, והוא יותר משבע-רצון מתיאור חטוף של האפשרות להתגונן. ההשפעה הרטורית הזו תואמת בנוסף לכך את צו האווירה המתמסרת. התבוננות ממושכת במשטח היד המונחת לפנים. – השמטת נקודת הסיום. בכללו מתחיל המשפט המדובר אצל הנואם באות גדולה, מתכופף במרוצתו, ככל שביכולתו, אל המאזינים, וחוזר חזרה לנואם עם נקודת הסיום. אך אם הנקודה נשמטת, אז מתעופף המשפט שמאבד את אחיזתו עם כל האוויר ישירות למאזינים.

...

28 במרץ. הצייר פ. קרלין, אשתו, שתי שיניים קדמיות גדולות רחבות שמחדדות את הפרצוף הגדול, השטוח, הגברת יועצת החצר ב. אמו של המלחין, שהגיל כה מבליט את המבנה החזק של עצמותיה, שלפחות בישיבה היא נראית כמו גבר.

ד"ר שטיינר כל כך מבוקש על ידי תלמידיו הנעדרים. בהרצאה מסתערים עליו כל כך המתים. תאוות ידע? האם זה נחוץ במיוחד? ככל הנראה כן – ישֵן שעתיים. מאז שהתקינו לו תאורה חשמלית, הוא תמיד מחזיק אצלו נר. – הוא היה מאד קרוב לישו. – הוא הציג את המחזה שלו במינכן (אתה יכול ללמוד אותו שנה שלמה ולא להבין אותו). הוא תכנן את התלבושות וכתב את המוסיקה. - כימאי לימד אותו. – לוי סימון, סוחר סבון בפריס, בקֶי מונסֶי, קיבל ממנו את העצות העסקיות הטובות ביותר. הוא תרגם את יצירותיו לצרפתית. לכן יועצת החצר כותבת בפנקסה: "איך משיגים את הכרת העולמות העליונים?" [שם ספרו של שטיינר] אצל ס. לוי בפריס."

באולם הוינאי יש תיאוסוף בן 65, ענק, בעבר שתיין גדול הלום יין, שכל הזמן מאמין וכל הזמן מפקפק. היה צריך להיות מאד משעשע, איך פעם בקונגרס בבודפשט בארוחת ערב בבלוקסברג בליל ירח, כאשר ד"ר שטיינר הופיע בחברה באופן בלתי צפוי, התחבא מרוב פחד עם קנקן הבירה שלו מאחורי חבית בירה (למרות שד"ר שטיינר לא היה מתרגז מזה).

אולי הוא איננו חוקר הרוח הגדול ביותר בזמננו, אך הוא לבדו קיבל עליו את המשימה, לחבר בין התיאוסופיה למדע. לכן הוא גם יודע הכל. – לכפר הולדתו הגיע פעם בוטנאי, מיסטיקן גדול. הוא האיר את עיניו. – שאני אבקר אצל ד"ר שטיינר, פירשה לי הגברת כתחילת היזכרות. – הרופא של הגברת, כשהופיעו אצלה התחלות של שפעת, ביקש מד"ר שטיינר תרופה, רשם זאת לגברת וכך היא הבריאה מיד. – צרפתיה אחת נפרדה ממנו באומרה Au revoir (להתראות). הוא נפנף בידו אחריה. אחרי חודשיים היא נפטרה. עוד מקרה דומה במינכן. – רופא במינכן מרפא בעזרת צבעים, שד"ר שטיינר קובע. הוא גם שולח חולים לפינקוטק (מוזיאון לאמנות במינכן) עם הוראה להתרכז חצי שעה או יותר לפני תמונה מסוימת.

שקיעת אטלנטיס, שקיעת למוריה, וכעת שקיעת העולם עקב אנוכיות. [כאן מתייחס קפקא לתיאוריות של רודולף שטיינר ששאובות מתיאוריות שונות במדעי הטבע על תולדות כוכב הלכת ארץ – למוריה היא יבשה או גשר יבשתי שחיבר לכאורה בין אפריקה, אסיה ואוסטרליה, תיאוריה שמבוססת על הימצאות למורים [קופים] בשלוש יבשות אלה, שהחיבור ביניהן התקיים לכאורה ושקע באוקינוס או בים, ע.פ.]

אנו חיים בזמן מכריע. הניסיון של ד"ר שטיינר יצליח, אם ידם של הכוחות האחרימנים [אחרימן הוא האלוהות הרעה, ייצוגם של כוחות הרוע בדת זרתוסטרא] לא תהיה על העליונה. – הוא אוכל שני ליטר חלב שקדים ופירות שגדלים בהרים. – הוא מתקשר עם תלמידיו הנעדרים באמצעות צורות מחשבה, שהוא משגר אליהם, מבלי להתעסק איתם עוד לאחר מכן. אבל במהרה הן נשחקות, והוא צריך לכונן אותן מחדש.

גברת פ.: "יש לי זיכרון גרוע."

ד"ר שטיינר: "אל תאכלי ביצים."   

 

ביקורי אצל ד"ר שטיינר

גברת אחת כבר מחכה (למעלה בקומה השנייה של מלון ויקטוריה ברחוב יונגמן), אבל דוחקת בי להיכנס לפניה. אנחנו מחכים. המזכירה באה ומבקשת מאיתנו להמתין. במבט דרך המסדרון אני רואה אותו. מיד אחר כך הוא בא לקראתנו עם זרועות פרושות למחצה. הגברת מציינת שאני הייתי קודם. כעת אני הולך אחריו, כפי שהוא מוביל אתי לחדרו. הז'קט הקיסרי השחור שלו, שבלילות ההרצאה נראה מבריק (לא מבריק, אלא רק זוהר בשחור הנקי שלו), כעת באור יום (שלוש אחר הצהריים) מאובק, במיוחד בגב ובכתפיים, ואפילו מוכתם.

בחדרו אני מחפש את ענוותי, שאינני מצליח לחוש, באמצעות חיפוש מקום מגוחך להניח את כובעי. אני מניח אותו על שרפרף עץ קטן לשריכת נעליים. שולחן באמצע, אני יושב עם המבט לחלון, הוא בצדו השמאלי של השולחן. על השולחן ניירות עם כמה שרטוטים, שמזכירים את אותן הרצאות על הפיזיולוגיה הסודית. חוברת של "שנתון לפילוסופיה של הטבע" מכסה ערימת ספרים קטנה, שנראה שהם מונחים גם מסביב, אבל אי אפשר להסתכל מסביב, כי הוא תמיד מנסה להצליב איתך את מבטו, ואם איננו עושה זאת, חייבים להיזהר משובו של המבט. הוא מתחיל עם כמה משפטי הקשבה: אתה אמנם הד"ר קפקא? אתה עוסק כבר הרבה זמן בתיאוסופיה?

אבל אני מקדים עם הדברים שהכנתי מראש: אני חש כיצד חלק גדול ממהותי שואף לתיאוסופיה, ובה בעת יש לי פחד גדול ביותר מפניה. אני מפחד שתגרום לי בלבול חדש, שעלול להיות עבורי רע מאד, כי האומללות הנוכחית שלי נובעת רק מבלבול. הבלבול הזה מקורו כדלהלן: אושרי, כשרונותי וכל יכולת שאוכל לנצל איכשהו, טמונים מזמן בַּספרותי. וכאן אמנם חוויתי מצבים (לא הרבה), שלדעתי מאד קרובים למצבים בהירי הראוּת שאתה תיארת, דוקטור שטיינר, שבהם אני לגמרי חייתי באותו רעיון, אבל גם הגשמתי את אותו רעיון, ובהם לא רק חשתי בגבולות של עצמי, אלא בגבולו של האנושי בכלל. רק שלוות ההתלהבות, כפי שהיא כנראה אופיינית לבהיר הראוּת, אמנם חסרה באותם מצבים, אם גם לא לגמרי. אני מסיים בכך, שאת מיטב יצירותי לא כתבתי באותם מצבים. – על הַספרותי הזה אינני יכול לוותר כעת לגמרי, כפי שהיה צריך להיות, ואמנם מסיבות שונות. מלבד יחסיי המשפחתיים, עקב התהוותן האיטית של יצירותי ואופיין המיוחד, לא הייתי יכול להתקיים מספרות. בנוסף לכך מונעים זאת ממני גם בריאותי ואופיי, להתמסר לחיים לא בטוחים. לכן נהייתי פקיד במוסד של ביטוח סוציאלי. כעת שני המקצועות האלה אינם יכולים לעולם להתיישב זה עם זה ולאפשר אושר משותף. האושר הקטן ביותר באחד מהם הופך לאומללות גדולה במשנהו. אם בערב אחד כתבתי היטב, למחרת אני בוער במשרד ולא מסוגל להשלים דבר. התעייה הנה והנה נהיית כל הזמן גרועה יותר. במשרד אני מספיק את חובותי באופן חיצוני, אבל לא את חובותי הפנימיים, ואותם חובות פנימיים שלא מולאו הופכים לאומללות, שאיננה עוזבת אותי יותר. ולשתי שאיפות אלה שלעולם אינן מתיישבות זו עם זו, צריך אני כעת להוסיף את התיאוסופיה כשלישית? האם היא לא תפריע לשתי אלה ובעצמה תופרע משתיהן? האם אני, שכבר כעת הנני אדם כה אומלל, אוכל להוביל את השלישית למטרה? באתי, דוקטור שטיינר, לשאול אותך זאת, כי אני חושב, שאם אתה רואה אותי כשיר לכך, גם אני יכול בעצם לקחת זאת על עצמי.

הוא הקשיב בתשומת לב יוצאת דופן, מבלי להתבונן בי בגלוי ולו במעט, לגמרי מסור לדבריי. מעת לעת הנהן, מה שחשב בבירור לאמצעי עזר לריכוז עמוק. בתחילה הפריעה לו נזלת קלה, היא נזלה מאפו, שוב ושוב הוא דחף את הממחטה לעומק אפו, אצבע על כל נחיר.    

 

כאן מסתיימים דברי קפקא בנושא. מה ענה לו שטיינר, אם ענה, איננו מספר.