היינריך היינה / אדם הראשון

                                         התרגום מוקדש לבתי שרון ליום הולדתה


היינריך היינה / אדם הראשון

אֶת הַשּׁוֹטְרִים הַשְּׁמֵימִיִּים

עִם לַהַט הַחֶרֶב שָׁלַחְתָּ

וּבְלִי שׁוּם צֶדֶק וְרַחֲמִים

אוֹתִי מִגַּן עֵדֶן שִׁלַּחְתָּ.

וְעִם אִשְׁתִּי אֲנִי עוֹבֵר

לְאֶרֶץ לֹא נוֹדַעַת

אֲך כְּבָר לֹא תּוּכַל לְשַׁנּוֹת אֶת זֶה

שֶׁטָּעַמְתִּי מִפְּרִי עֵץ הַדַּעַת.

לֹא תּוּכַל לְשַׁנּוֹת שֶׁיָּדֹעַ אֵדַע

כִּי קָטָן אַתָּה וְעָלוּב

וּבְכֹחַ הַמָּוֶת וְהָרְעָמִים

עוֹשֶׂה אֶת עַצְמְךָ חָשׁוּב.

אֱלֹהִים! כַּמָּה שֶׁזֶה עָלוּב

אֶת הַתְּבוּנָה לִמְּנֹעַ

לָזֹאת אֶקְרָא פְּאֵר הָעוֹלָם

אוֹר הָעוֹלָם מִגָּבוֹהַ!

לִי מֶרְחַבֵי גַּן עֵדֶן

בִּכְלַל לֹא חֲסֵרִים

זֶה לֹא הָיָה בְּאֶמֶת גַּן עֵדֶן –

הָיוּ שָׁם עֵצִים אֲסוּרִים.

אֶת מְלֹא זְכוּתִי לְחֵרוּת אֶרְצֶה!

אַךְ אִם חֵרוּתִי קְצָת מֻגְבֶּלֶת

נֶהֱפָךְ גַּן עֵדֶן לִי

לְגֵיהִנוֹם וְכֶלֶא.

הערות:
בבית הרביעי משתמש היינה בכמה ביטויים בשפה הלטינית שהיו שגורים בזמנו בפי המשכילים בגרמניה: Consilium abeundi שפירושו המילולי "לסלק עצה", עצה במובן של עצת חכמים, ובהשאלה חכמה ותבונה, וכן Lumen Mundi שפירושו אור העולם או מאור העולם. מאחר שביטויים לטיניים אלה אינם שגורים בפי דוברי עברית כיום תירגמתי גם אותם לעברית, וגם כדי לא לפגוע ברהיטות התרגום.
מילולית אומרת השורה השנייה בבית האחרון: "אם אמצא ולו את המגבלה הקטנה ביותר."

Adam der Erste

Du schicktest mit dem Flammenschwert

Den himmlischen Gendarmen,

Und jagtest mich aus dem Paradise,

Ganz ohne Recht und Erbarmen! 

Ich ziehe fort mit meiner Frau

Nach andren Erdenlaendern;

Doch dass ich genossen des Wissens Frucht,

Das kannst du nicht mehr aendern.

Du kannst nicht aendern, dass ich weiss

Wie sehr du klein und nichtig,

Und machst du dich auch noch so sehr

Durch Tod und Donnern wichtig.

O Gott! wie erbaermlich ist doch dies

Consilium abeundi!

Das nenne ich ein Magnifikus

Der Welt, ein Lumen Mundi!

Vermissen werde ich nimmer mehr

Die Paradiesischen Raeume;

Das war kein wahres Paradies -

Es gab dort verbotene Baeume.

Ich will mein volles Freiheitsrecht!

Find ich die geringste Beschraenknis,

Verwandelt sich mir das Paradies

In Hoelle und Gefaengnis.      

   

היינריך היינה / אזהרה

כָּאֵלֶה סְפָרִים לְהַדְפִּיס תַּתִּיר?

חָבֵר יָקָר, אֲבַדְתָּ!

אִם כָּבוֹד וְכֶסֶף תִּרְצֶה לְמַכְבִּיר

הַרְכֵּן אֶת רֹאשְׁךָ מַטָּה!

מֵעוֹלָם לֹא יָעַצְתִּי לְךָ

לִפְנֵי הָעָם לָשֵׂאת דְּבָרִים,

כָּךְ לְדַבֵּר עַל הַכְּמָרִים

וְעַל שׁוֹעֵי הַמַּמְלָכָה.

חָבֵר יָקָר, אֲבַדְתָּ!

הַנְּסִיכִים הֵם אֲרֻכֵּי יָדַיִם,

הַכְּמָרִים הֵם אֲרֻכֵּי לָשׁוֹן,

וְעַמְךָ הוּא אֲרֹךְ אָזְנַיִם!

Warnung

Solche Buecher laesst du druecken!

Teurer Freund, du bist verloren!

Willst du Geld und Ehre haben,

Musst du dich gehoerig ducken.

Nimmer hatte ich dir geraten

So zu sprechen vor dem Volke,

So zu sprechen von der Pfaffen

Und von hohen Potentaten.

Teurer Freund, du bist verloren!

Fuersten haben lange Arme,

Pfaffen haben lange Zungen,

Und das Volk hat lange Ohren! 

התחנה המרכזית וירושת סבי

הרבה פעמים קורה שאני קוראת משהו בעיתון שבכלל לא קשור ופתאם מתבהר לי איזה עניין שנוגע לירושת אבי כאילו האיר עליו זרקור, ונוספת לי עוד משבצת לחידת הירושה הזו, שאולי תתבהר לי בתכלית אי פעם אבל אולי גם תישאר סתומה לעד. עכשיו כשקראתי את כתבותיו של חגי עמית ב"דה מרקר" על פסק הדין של השופט בנימין ארנון בעניינה של התחנה המרכזית בתל-אביב, שקובי מיימון, בעל השליטה בחברות שפעלו לרכישת התחנה וחובותיה, דירדר את מצבה בכוונה, כדי לרכוש אותה בזול, לטובת עצמו ולרעת הציבור, נזכרתי בירושת סבי, אבי אבי, במגרש שלו בבנימינה בפינת הרחובות הכרמל והזית, שבימי חייו של סבי היה פינת חמד. הבית היפהפה שנבנה בשנת 1933 עם המרצפות הצבעוניות והמרפסת הקדמית הפתוחה שאבי בנעוריו אהב לשבת בה בלילות הקיץ ולקרוא, וסביבה גידל סבי גינת פרחים שתמיד פרחו לפחות חלקם, והוא היה קוטף מהם לקשט את הבית והם היו צומחים מחדש, והמאפיה של סבי, שלפניה עמד עץ תות מניב שאחי אהב לטפס על ענפיו ולאכול תותים בלי סוף, והשטח שבין המאפיה והבית שבו גידל סבי עצי פרי וגינת ירקות, כל המקום הפורח הזה בפינת הרחובות הכרמל והזית, כשבאתי עם בתי ניצן לראות אותו אחרי שקרובי המשפחה תבעו אותנו, כי למרות כל איומיהם סירבנו לתת להם מכתב ויתור על חלקו של אבי בנכס שהוא הוריש בצוואתו לבנותי, ראיתי שכל הצמחיה שסבי טיפח נעלמה כולה, וכל החצר הענקית היתה שוממת, רק אדמה וחול, לא פרחים ולא עצים ולא פירות ולא ירקות, אפילו עץ התות שלפני המאפיה נעלם, ושבילי האבנים היפים שהניח סבי שקעו בקרקע החולית ונעלמו, ומעליהם הניחו קרשים מכוערים כדי שאפשר יהיה להיכנס לבית בימות הגשמים, ואפילו חיבורי החשמל בקיר המאפיה נראו קרועים ומסוכנים, הכל נראה מוזנח עד כאב, וחשבתי מיד איך הנאמנים הלא נאמנים של ירושת סבי ואבי לא השקיעו כלום ולא שימרו כלום, רק מצצו מהמקום הזה כסף ונתנו לו להיהרס – בנותי שהיו אמורות לקבל את שכר הדירה מהבית והמאפיה שגם היא הושכרה למגורים מעולם לא קיבלו סכומים של ממש. רק לפעמים היתה אמי מניחה לכל אחת מהן בידה מאה שקל ואומרת בקול נוטף נופת צופים: "זה השכר דירה שלכן, תשימו אותו בבנק", ואמרתי לה שסכום כזה אפשר לשים בכיס, לא צריך חשבון בבנק בשביל זה. ואז כשהם תבעו אותנו והציעו את הנכסים במין מכירה פומבית שבה כביכול הוצעו להם סכומים נמוכים באופן משמעותי מהערכת השמאי, הבנו שהם מנסים לקנות את הנכס לעצמם, ומאחר שלא הצליחו להביא אותנו באיומיהם לוותר על חלקן של בנותי בנכס, הם מנסים להוריד את ערך הנכס כולו כדי לרכוש את חלקנו במחיר הנמוך ביותר, ולהרוויח ממון רב מבנייה עליו. כבר בזמן אמיתי היינו משוכנעות שהקונים כביכול הם אנשי קש של קרובי המשפחה המאיימים עלינו, אבל לא יכולנו להוכיח שמדובר ברמאות, ורק התעקשנו בבית המשפט להתנגד לעיסקה עד שנאלצו להעלות את המחיר לסכום קרוב הרבה יותר להערכת השמאי, אבל כעת דוקא כשקראתי על קובי מיימון שדירדר את מצב התחנה המרכזית והניח לה להפוך למבוך אפלולי של זוהמה וסמים ופשע שפחד לעבור בו, כדי לרכוש אותה בזול, פתאום הצטיירה למולי החצר המוזנחת עד בכי בפינת הרחובות הכרמל והזית בבנימינה, בין שפעת הוילות עם המדשאות והפסלים שצמחו שם בעשרות השנים האחרונות במקום בתי המושבה הצנועים עם הלולים והאורוות. מגרש של דונם וחצי שיכול היה להיות פינת חמד והוזנח כל כך על ידי הקרובים הכל כך עשירים שרצו לגזול את ירושת בנותי שנתן להן אבי, כי גידלתי אותן לבדי ומאביהן לא יכולנו לצפות לדבר. פתאם ראיתי לנגד עיני את השבילים השקועים בחול, את הקרשים המכוערים שהונחו עליהם, את חוטי החשמל הקרועים המשתלשלים החשופים מקיר המאפיה שהושכרה למגורים, ופתאם הכל הצטייר בדמיוני כמו כתב אשמה, כמו הרשעה מפורשת, שלא סתם הזניחו מתוך קמצנות וחמדנות כפי שחשבתי, אלא בזדון, בכוונה הזניחו, כדי להוריד את ערך הנכס למינימום, כדי לקנות אותו לעצמם במחיר מינימום ולקפח את חלקן של בנותי. מאז עבר כמעט עשור וקרו דברים כה רבים. בנותי זכו לקבל בסופו של דבר את חלקן, ובתי הבכורה שרון שנאלצה לייצג אותנו בעצמה אחרי שפיטרנו את עורכת הדין שלנו, כי היו לנו די סיבות לחשוד בה שקרובינו שיחדו אותה לסייע להם נגדנו, כבר הפכה בעצמה לעורכת דין, ומייצגת אנשים אחרים שהעשירים מנסים לעשוק, כמנהג העשירים. באותו ביקור עצוב והכרחי, שבסופו של דבר לא עשינו בו שימוש מיטבי, לא הצגנו את ההזנחה הפושעת בפני בית המשפט ולא טענו שהנכס דורדר בכוונה כדי לרכוש אותו מאיתנו במחיר רצפה, רק התנגדנו והתנגדנו עד שנאלצו להעלות את המחיר ולקרבו להערכת השמאי, ואולי ממילא לא היינו מצליחות להגיע ליותר מזה, כבר באותו ביקור אמרתי לבתי ניצן שלא אשוב יותר לבנימינה בחיים, ולכן אינני יודעת מה עשו הקרובים באותו מגרש שאני משוכנעת שקנו באמצעות אנשי קש עבור עצמם. מן הסתם בנו בו בניין מפואר או כמה בניינים ושלשלו לכיסם ממון רב, שאותו יקחו איתם מן הסתם אל הקבר. אילו הייתי עשירה הייתי משמרת את הבית שסבי בנה לדורות הבאים, ומשכירה אותו לאנשים הגונים שאוהבים ומעריכים בתים ישנים, אבל אינני עשירה כמו קרובי החמדנים, שעשו מן הסתם הרבה כסף מאותו המגרש, הרבה כסף שלא קנה להם לא אהבה ולא שמחת חיים.  

הבעיה עם אבי גבאי

התקשורת מאד מחבבת את אבי גבאי. הוא בהחלט אדם סימפטי, וזה עוזר להתחבב על אנשים בכלל ועל התקשורת בפרט, אבל הצורה שבה סוקרו בתקשורת היוזמות שלו להגדיל את סמכויותיו במפלגת העבודה מקוממת: הדנ"א של מפלגת העבודה זה לתקוע סכין בגב ליו"ר שלה, התפייטו הכתבים, שוב מפלגת העבודה מתעללת ביו"ר שלה ורוצה להדיח אותו, הם הלינו, ועוד ועוד אמרי שפר כגון אלה.

אבל הפעם חברי המפלגה שמתנגדים לאבי גבאי צודקים. היוזמות שלו לא נועדו לשפר את סיכויי המפלגה בבחירות, אלא להעמיק את שליטתו במפלגה, שאליה הצטרף ברגע האחרון והשתלט על הנהגתה, לא כמו פעיל פוליטי שצומח בשורות המפלגה מלמטה, אפילו לא כמו שחקן חיזוק אהוד שנועד למשוך קולות, אלא יותר כמו איש עסקים שמזהה חברה במשבר, ומשתלט עליה בקלות, מפני שהנהלתה קרסה. האם חברי המפלגה שבחרו בו לא ידעו זאת? הם ידעו היטב, אבל מולו עמדו יצחק הרצוג שהצליח לאכזב גם את מי שלא ציפה ממנו לגדולות, אראל מרגלית גס הרוח, עמיר פרץ שקשה לזכור אפילו כמה פעמים עזב את המפלגה וחזר אליה במחשבה אך ורק על עצמו, ועומר ברלב, שהוא דוקא אדם הגון ואני אישית הייתי מעדיפה אותו על מתחריו, אבל למרבה הצער תומכיו מעטים. למול מתחריו אבי גבאי נראה כמו מציאה מהשמיים.

אבל הוא לא. הוא איש עסקים שזיהה מפלגה במשבר חמור וחשב שזאת יופי של הזדמנות בשבילו, וגם צדק. הוא כבש את צמרת המפלגה בקלות, ועכשיו, כמו כל איש עסקים שהשתלט על חברה, הוא מעמיק את השליטה: הוא רוצה להשפיע על הרכב הרשימה הרבה יותר מהסביר, הוא רוצה לרכז בידיו סמכויות שיאפשרו לו לדחוק לפינה את יריביו הפוליטיים. זה מובן, אבל גם דוחה. והוא לא המתין הרבה כדי לעשות את הצעדים האלה, אלא רק נבחר לראשות  מפלגה שהוא חבר חדש בה, ובמקום שיתוף פעולה עם ותיקי המפלגה, הוא מבקש לעצמו שלטון יחיד, כמו במפלגה שממנה הגיע למפלגת העבודה, כשזיהה הזדמנות אחרת, שלצערו לא התממשה.

אבי גבאי הוא עוד אדם שגורם לי להיזכר בצער בבנו הקומוניסט של הכומר בספר "פאפא יאנארוס" של ניקוס קזנצקיס, שיותר מוכר כמחברו של "זורבה היווני". הבן הקומוניסט של פאפא יאנארוס תוהה אם המטרה היא פרי תלוי על העץ שרק צריך להגיע ולקטוף אותו, או שהפרי הזה צריך עוד להבשיל, והמעשים שבדרך יקבעו את טעמו, אם יהיה מתוק או מר. המטרה היא ברורה: להגיע לשלטון. אבל אבי גבאי איננו מתוה אידיאולוגיה או דרך, אלא רק משדר כוחנות ומאיים על כל מי שלא ישרת אותו, ורוצה סמכויות ועוד סמכויות, לסלק את מי שאינו נאמן לו ולמלא את השורות בנאמניו. ומה הוא יעשה אם יגיע לשלטון? ימנה את השרים בעצמו. כבר עכשיו, כשסיכוייו להגיע לראשות הממשלה די מפוקפקים, הוא מודיע שהוא יוביל והוא ינווט, והוא ימנה את השרים כשיהיה ראש הממשלה. אולי קודם תיבחר ואחר כך תדאג לסמכויות? ומה שיותר חשוב: אולי תחשוב יחד עם המפלגה שנבחרת לעמוד בראשה מה מפלגת העבודה רוצה להציע למדינת ישראל אם תגיע לשלטון? ומה היא רוצה להציע אם לא תגיע לשלטון? כי מפלגה שיש לה אידיאולוגיה ודרך, ופעם היו למפלגת העבודה דברים כאלה, יש לה מה לעשות גם באופוזיציה. יש לה מה לעשות גם בכנסת, ולא רק בממשלה.

אולי אני יוצאת דופן בין מצביעי העבודה. אינני יודעת. אני רק מצביעה בבחירות, אינני חברת מפלגה, ואינני מכירה בכלל הרבה אנשים, אבל אני מעולם לא כעסתי על מפלגת העבודה שהיא לא הגיעה לשלטון. זה לא תלוי במפלגה אלא במצביעים. אני כן כועסת מאד על מפלגת העבודה שהיא איבדה את זהותה ואת דרכה ואת כבודה העצמי, והפכה למין פלטפורמה שמישהו שהיה מנהל חברת בזק, וזאת לא בדיחה, חושב שהוא יכול להנהיג אותה בלי שהוא יודע אפילו מה האידיאולוגיה שלה ובלי שאכפת לו מזה כהוא זה. מלחמה בשחיתות היא דבר חשוב, אבל זאת חובתו של כל אדם הגון ולא תחליף לאידיאולוגיה מפלגתית, מה גם ששום אדם אחר לא הצליח לגבש ולהנכיח את הזעם הציבורי על חיי פרות הבשן של דיירי המעון בבלפור יותר מהליכודניק קשה-היום מני נפתלי, שמונע על ידי תחושת עוול אמיתית. לעומתו אבי גבאי הוא ילד תפנוקים, גם אם הוא בן למשפחה מרוקאית - כמה מביך העיסוק הציבורי במוצאו, ובילדותו במשפחה ענייה מרובת-ילדים, וההתפעלות מדרכו למישרת המיליונים בראשות חברת בזק. אבי גבאי עשה כסף, הרבה כסף, ולזה צריך בוודאי השכלה ותבונה ולא מעט כוחנות. כדי להנהיג מפלגה צריך משהו אחר, משהו שהכסף איננו קונה. גם בן-גוריון ומנחם בגין היו בני עניים, ומעולם לא התעשרו. שניהם היו דמגוגים גדולים, וזה לאו דוקא לזכותם. כן לזכותם הוא שהיתה להם לפני הכל אמונה עזה. כי מפלגה איננה רק חברה שצריך לנהל יותר או פחות טוב, ובמפלגת העבודה ההיסטורית ועד היום הפקידו את הניהול בידי מזכ"ל ולא בידי יושב ראש המפלגה, כי מיושב הראש ציפו להתוות דרך ולהנהיג, ולא להתעסק במינויים. במשך שנים מתעסקת מפלגת העבודה אך ורק בחלוקת כסאות שאינם קיימים ובציפיה אינסופית למשיח שיגיע אי שם מבחוץ, ומתפלאת שהציבור מואס בה יותר ויותר. בנימין נתניהו מנצח לא מפני שהוא קוסם, ולא מפני שהוא אדם מושך. הוא לא. מי שמזלזל במצביעיו חושב שהם נמשכים רק לדמגוגיה ולהסתה שלו, אבל הם נמשכים גם לכך שיש לו אמונה בדרכו, ובכך שהוא מציל את מדינת ישראל מאסון כשהוא מוביל אותה על פי חזונו, גם אם בעיני רבים, ואני ביניהם, החזון הזה מוביל לאסון. אנשים מעדיפים מנהיג שיש לו אמונה וחזון, ופעם, כשלמפלגת העבודה היו מנהיגים עם אמונה וחזון, היו לה גם הרבה מצביעים.