רחוקים מארץ

זה היה שבוע מבלבל. לפני קצת יותר משבוע ניצן אמרה לי שהיא חוזרת לארץ וביקשה שאסתכל בכמה דירות להשכרה בשכונה. ראיתי כמה דירות ולא ראיתי את ניצן גרה בהן, וכשחזרתי הביתה מהדירה האחרונה ניצן התקשרה להגיד שהציעו לה מישרה באנגליה והיא נשארת שם, רק עוברת לעיר אחרת. שמחתי מאד בשבילה כי היא מאד רצתה את המישרה הזאת, והייתי די שמחה ונרגשת, ואחר כך חשבתי שאילו הציעו לה את המישרה קצת קודם, אולי היא היתה באה לארץ לחגוג איתנו את הפסח, אבל הציעו לה את המישרה רק אחרי שהיא חשבה שהיא חוזרת לארץ במאי, וככה יצא שהיא לא תבוא במאי וגם בפסח היא לא באה. וכל הזמן ניקיתי ומירקתי את הבית. נדמה לי שניקיתי את הבית יותר מאשר בשנים אחרות, וגם זרקתי יותר דברים ישנים שממלאים לי את הארונות מאשר בשנים אחרות. אני לא יודעת להסביר למה דוקא השנה עשיתי את זה. זרקתי שלושה גרביונים עם חורים גדולים שהייתי צריכה לזרוק מזמן, וצלחות מרק שבורות ששכבו שנים בארון המטבח מעל לכיריים, ותבנית אחת מחוררת, ומגש אחד שמישהו הביא בו פעם דברים וכבר נשאר בארון. אני לא יודעת למה אני שומרת דברים כאלה. בכלל אין לי הרבה בגדים וגם לא הרבה כלים, אבל הארונות שלי מלאים בדברים כמו צנצנות ריקות שרחצתי יפה ושמרתי למקרה שאצטרך, למרות שאין שום סיכוי שאצטרך אי פעם עשרות צנצנות, אז זרקתי כמה צנצנות שהיו בארונות שנים ומעולם לא עשיתי בהן שימוש, וכל הזמן חשבתי שבעצם הייתי צריכה לזרוק עוד המון דברים, אבל קשה לי לזרוק הרבה דברים, אפילו דברים שאין בהם שום צורך. וכל הזמן חשבתי לעצמי שאני צריכה לסדר דברים בבית, כמו לתקן את החלון הקטן בסלון שהשמשה שלו נשברה לפני שנים. תמיד אני עושה את המינימום ההכרחי. אני מקנאה באנשים שיש להם אנרגיות לעשות דברים, ולי יש פחות ופחות. החיים היומיומיים נראים לי מספיק תובעניים וקשים בשביל להעמיס על עצמי עוד משימות שלא הכרחיות. אבל השנה באמת ניקיתי יסודי לפסח והייתי מאד מרוצה מעצמי. הייתי חייבת להיות מרוצה מעצמי כי כמעט נפלתי מהרגליים מרוב מאמצים. והכי קשה עבדתי אתמול לפני ליל הסדר, כשניקיתי ובישלתי כל היום. בצהרים שרון באה ולקחה את אושר לטייל כדי שאני אוכל להשלים את ההכנות לסדר, ונשארתי לבדי במטבח וריסקתי סלק וחזרת למרור והכנתי כופתאות למרק והתחלתי לחתוך תפוחים ופירות יבשים לחרוסת. חתכתי את התפוחים לחתיכות קטנות מאד ואז חשבתי שזה היה תמיד התפקיד של ניצן להכין את החרוסת, והיא היתה חותכת הכל לאט ובתשומת לב, שהכל יהיה מאד מדויק, כי היא מאד אוהבת לדייק בכל דבר, גם לבוא תמיד בזמן, בניגוד לי שהרבה פעמים מאחרת, וגם לעשות הכל מדויק ונכון, ופתאם רציתי להיות עם שתי הבנות שלי, כמו בימים שהן עוד היו ילדות ועוד גרו בבית או קרוב לבית ובאו הרבה לבקר ואכלנו ביחד בערבי שבתות ובצהרי שבתות וכמובן בליל הסדר, ורציתי מאד שניצן תבוא, אבל עכשיו היא רחוקה באנגליה, ועוד מעט היא תלד וגם התינוק יהיה רחוק באנגליה ואני אוכל לראות אותם רק בסקייפ או לעתים רחוקות, ופתאם הרגשתי צער גדול והתכווץ לי הלב וכמעט כאב לי ממש, ושפכתי לחרוסת קצת מהליפתן שתהיה מתוקה וקצת משכרת, כי שפכתי לליפתן גם יין לבן וגם יין שרף, אבל זה לא היקהה את הכאב, וחתכתי את החסה לסלט בסכין, למרות שבדרך כלל אני קורעת את העלים ביד, אבל הפעם חתכתי בסכין וזה היה הרבה יותר קל לחתוך מאשר לקרוע, ושרון ואושר כבר חזרו ואמרתי להם שבכלל לא יצאתי מהמטבח מאז שהם הלכו ועד שהם באו, ושרון אמרה שהאוכל טעים, אז אכלנו לפני הסדר ואכלנו באמצע הסדר ואכלנו אחרי הסדר ורוב היום והלילה אכלנו, וחשבתי שאני צריכה לשמוח כי בסופו של דבר אנחנו בנות מזל, ובעצם עכשיו הכל הרבה יותר טוב ממה שהיה פעם כשהבנות היו קטנות ולפעמים לא היה לנו כל כך מה לאכול, ובכל זאת לפעמים אני מתגעגעת לימים האלה שהיינו שלושתנו ביחד כל הזמן והרבה פעמים סבלנו, אבל לפעמים גם היינו צוחקות, והן צחקו לי כשדימיינתי שהן יתבגרו ויתחתנו ויגורו קרוב ואני אטפל בנכדים, אקח אותם מהגן ואטגן להם שניצלים קטנים ואשחק איתם בגינת המשחקים, אבל הן רצו ללכת לדרכן וזה הטבע, שילדים עוזבים את ההורים והולכים להם למקומות אחרים ושם הם מוצאים את מזלם, וזה תמיד משמח שהם מצליחים, אבל על הגעגועים קשה מאד להתגבר, גם בימים רגילים ובמיוחד בימים מיוחדים.

מירוקים ורקפות

כבר יומיים שאני מנקה כל היום, וכל הזמן אני חושבת אם לא היה עדיף שאעשה משהו יצירתי יותר ובר-קיימא, אבל אני מרגישה חובה לנקות את הבית לפסח, בידיעה שהמשימה הזאת איננה ניתנת באמת להגשמה. הבית שלי הוא בהחלט הבית שלי, אבל הוא גם המשרד שלי, סדנת העבודה שלי, הספריה שלי, הארכיון שלי, ולמרות שדירתי היא בקומה הרביעית, בגובה ששים מדרגות, היא דומה יותר לאותם מרתפים שאנשים זורקים אליהם את כל מה שאינם רוצים לזרוק לפח. אצלי זה בעיקר עיתונים וספרים, שכבר אין להם מקום בכונניות ובמדפים, והם נערמים בכל פינה, ומדי פעם אני נתקלת בערימה ומפילה אותה, ומסדרת אותה מחדש. יש ערימות שנופלות שוב ושוב, ואני שוב ושוב מסדרת ומנסה לא להתעצבן. למרבה המזל לא קרה לי שום דבר גרוע באמת, כמו למו"לית שלי שנפלה בהוצאה שלה על ערימת ספרים ושברה את הרגל. אני לא נופלת בעצמי, רק הספרים כל הזמן נופלים וצריך להרים ולסדר אותם מחדש. בתי ניצן אמרה שבית צריך להיות נוח, ואני אמרתי לה שעבורי הבית דוקא מאד נוח, רק לאחרים הוא לא כל כך נוח, כשהם צריכים לעבור בין ערימות הספרים והעיתונים. כבר אמרתי לבנות שלי שאחרי שאמות שיעיפו מצדי את הכל לפח, אבל ניצן אמרה למה, יש לזה ערך, אפשר לעשות ספריה. הייתי שמחה לעשות מהבית שלי ספריה, אבל מי יטפס ששים מדרגות כדי לקרוא ספרים. יש אנשים שלא רוצים לבקר אותי בגלל המדרגות, ומעלית אין, וגם אין אפשרות להתקין. לפעמים אני מדמיינת מין סל גדול שנכנסים לתוכו ומושכים בחבל לקומה הרביעית, כמו שהורי, שבימי ילדותי התגוררו בדירה גבוהה עוד יותר, כמדומני שיותר משמונים מדרגות הובילו אליה, היו מעלים הביתה את החלב והעיתון, בסל קש גדול קשור בחבל. כמובן בשביל אנשים צריך להתקין גלגלת גדולה וחזקה עם חבלים עבים, כמו שיש במנזרים עתיקים, אבל כל זה כמובן רק חלום. כל עוד יהיה לי כוח אמשיך לטפס במדרגות לביתי ולהיאנח מדי כמה מדרגות אנחה עמוקה, שאולי יש בה תועלת, כי היא מכניסה לריאותי אוויר. מכל מקום הבית שלי כנראה לא יהיה לעולם מסודר ונקי באמת, כנראה לא בחיי. ובכל זאת אני מאד מתאמצת לנקות. במיוחד עכשיו, לפני הפסח. הצפתי את המרפסות במים, את המרפסת הגדולה במים וסבון, את הקטנה רק במים, כי היא מלאה עציצים, ובשלושה מהם פורחות כבר כמה חודשים רקפות יפהפיות, יותר מבכל שנה אחרת. גם בעמק המצלבה ובחצרות הבתים פורחות השנה המון רקפות, אבל אלה שבמרפסת שלי גורמות לי את השמחה הגדולה ביותר, כי הן הרקפות שלי. רובן לבנות ומיעוטן סגולות, ואחת חצי לבנה וחצי אדומה, ואני מסתכלת בה כל היום ולא מבינה איך זה קרה. יש לי בעציצים כל מיני צמחים. רובם צמחים פשוטים שהתפשטו מעציץ לעציץ, והרגו לי כמה צמחים יפים יותר כדי לתפוס את מקומם, אני לא כל כך מתערבת בעציצים, רק משקה אותם כשצריך ותולשת עלים שנבלו, ומטאטאה את העלים שנשרו על הרצפה. אבל לכבוד פסח גם הברקתי את החלונות הגדולים ושיפשפתי אותם, אתמול במרפסת הגדולה והיום במרפסת הקטנה, וכל הזמן חשבתי שיכולתי בזמן הזה למשל לתרגם שירים, שזה משהו יפה שיכול להישאר לאורך זמן, בניגוד לניקיון שכל כך קשה לספק אותו והוא כל כך ממהר להיעלם, ובכל זאת שיפשפתי והברקתי את המרפסת הגדולה וכל הזמן חשבתי לעצמי אם יראו בכלל כמה טרחתי, אם המרפסת באמת תיראה נקיה, ורק הבוקר ראיתי שהיא באמת נראית נקייה ומבריקה ומילאה אותי שמחה גדולה שזה אולי קצת טיפשי, כי ניקיון הוא דבר בן-חלוף והוא חולף מהר במיוחד, אבל אם כבר הקדשתי כל כך הרבה זמן וכוח לפחות שייראה באמת נקי. בכל חצי שעה הלכתי לבדוק שהמרפסת באמת נראית נקייה ושהיא עדיין נקייה והתפעלתי מאד מהמרפסת ומעצמי, ובשאר הזמן ניקיתי את החדר שלי ואת המרפסת הקטנה, חוץ מהמקום שפעם קיננו בו יונים ואינני מגיעה אליו כי הוא גבוה מדי. רק פעם אחת קיננו בו יונים וגידלו שני גוזלים שתחילה רק ישבו בקן ואכלו ממקורם של הוריהם שהתחלפו בשמירה עליהם ובהבאת אוכל לקן, ואחר כך עופפו במרפסת עד שלמדו לעוף היטב ופרחו להם, וכמה פעמים עוד חזרו לבקר ואז נעלמו ולא שבו. אחר כך שוב ניסו היונים לקנן אבל העורב שבר וטרף את הביצים והן נעלמו ולא חזרו. פעם היה קן יונים על גגון המרפסת הגדולה ובא עורב וגילגל את הביצים החוצה ושבר אותן על הגג ואכל את תוכן. ראיתי הכל דרך הגגון השקוף של המרפסת, והעורב נראה מאד מפחיד, כי בעיקר ראיתי את ציפורני רגליו רוקעות על הגג כמו טפרים של חיית טרף, שבעצם זה בערך מה שזה. לפעמים נדמה לי שהעורבים משתלטים על כל המרחב והאוכל ומגרשים את כל הציפורים האחרות, שהן קטנות ויפות ומיטיבות לשיר. מאיר שלו מספר בספר שלו "גינת בר" איך הוא התקין קן לירגזים והנקר רצה להיכנס אליו, והוא גירש אותו שוב ושוב, כי הירגזים שרים יפה והנקרים רק דופקים דופקים במקור ויכולים אפילו להפיל עצים גדולים. בגינה שלו הנקר הפיל אזדרכת וגם מול בית אחד שבתי גרה בו פעם היה עץ אזדרכת שניקר בו נקר ובסוף נאלצו לכרות אותו כדי שלא יפול למישהו על הראש. כנראה שנקרים מחבבים עצי אזדרכת, כמו שדייג אוהב דגים. יפה היה לשמוע עכשיו ציפור קטנה שרה, אבל בעיקר שומעים נקרים דופקים ועורבים צורחים ומקרקרים, וצמחים פשוטים הורגים לי את הצמחים היפים ותופסים את מקומם. אבל אני לא מתערבת בטבע, למרות שהוא הטבע הקטן שלי בעציצים במרפסת, והוא אכזרי מאד – מי שחזק יותר מנצח, והורג את האחרים. אבל הרקפות איכשהו שורדות ואפילו מתרבות וגדלות. מדי פעם הן צצות בעציץ חדש שלא היו בו קודם, וגוברות על צמחים גדולים וחזקים. אולי זה סימן שדברים טובים ויפים יכולים לשרוד ולנצח, ואולי זה סימן שרקפות אינן רק פרח יפה אלא גם פרח חזק יותר ממה שחושבים כשמתבוננים בעלי הכותרת הכל כך עדינים שלהן. בכל מקרה רקפות ששבות ופורחות מדי שנה הן סיבה גם לשמחה וגם לתקוה.   

לזרוק

תמיד בימים האלה שלפני הפסח אני נזכרת בשיר הזה של ש. שפרה, שפותח את המחזור "אשה שמתאמנת בלחיות", ואני קוראת אותו לא בלי קנאה:

בלב קר

אשה מכניסה קיץ

לארונה, משליכה חליפה

זהובה, צרת חצאית, קטיפה שחורה,

קטיפה חומה, מכנסי הרמון, שַׁלְמוֹנֵי

בגדיה אשר רכשה בכפיתיות לפתות את נפשה

לחיות, גרבים כיין וזית וחמרה ומפוספסים

כמו זברה, וארנק עור אדמדם וכסוף, ובקבוקי בושם ריקים

למזכרת ומלאים מפני האלרגיה, וקופסיות צלליות כחולות, ירוקות

ואפרפרות, וחגורות מתניים צרות, עשרה סנטימטר חסרים

לחגורה עכשיו, וחומלת על שמלה פרחונית, אוורירית, רחבת

שרוול, היא השמלה אשר לבשה בלכתה למסיבה עם בעלה

בחמש לפנות ערב, היא לחצה על כפתור המנורה, שירים על מוּת

שגרירה, ונעליי עקב עגולות חרטום, מחודדות, וגם זוג נעלי

הספורט הראשונות שלה בסוליות רכות כמצוות

הרופא, ולבסוף אפילו חלוק-צמר אפור משובץ של

אבא, פורשת לאור, נכנס בו העש, ביד חזקה

היא משליכה חלוק חם שנשמר בארון כמעט עשרים

שנה בלב קר.

גם לכם יש בארון חגורות שקצרות בעשרה סנטימטר? ובגדים שכבר לא יעלו עליכם לעולם, אבל אין לכם לב לזרוק, כי לבשתם אותם לחתונה של מירה ויוסי שכבר התגרשו מזמן, אבל אתם עוד זוכרים איך רקדתם בחתונה שלהם, ואיזה אוכל היה, עוד לא הייתם צריכים לדאוג אז לדיאטה. והשמלה שעוד היתה טובה לתחילת ההריון של הגדולה, כשהכל עוד נראה לכם נורא רומנטי. ונעלי ההתעמלות הישנות שלא זרקתם, כי תמיד חשבתם שאולי פתאם יתחשק לכם לרוץ בבוקר, מה שאף פעם לא קרה, והז'קט הזה שפעם נראיתם בו כל כך חטובים, ואף פעם לא הפסקתם לקוות שיום אחד תיכנסו אליו שוב? והחלוק המשובץ הישן, ומעיל הרחצה שלבשתם בירח הדבש, והסוודר מהתלבושת האחידה שעדיין עולה עליכם, אם קצת דוחפים? ובגד הים שלא לבשתם עשרים שנה, אבל אולי עוד תחזרו לשחות? וכל הגרביים המחוררות, שאולי נמלא בהן בובת סמרטוטים? והמעיל שנקרע אבל חשבנו להשתמש בפרוה, והנעליים הגבוהות שקניתי כשתיכננו לצאת לטיול במדבר יהודה וגיליתי שאני בהריון, והמזוודות הישנות מהנסיעה לאירופה. כבר אף אחד לא סוחב כאלה, לכולם יש טרולים עם גלגלים, ומי עוד יעז להניח על המסוע אלטע זאכן מתפרק כזה, אבל לזרוק לפח לא נעים, וקסטות הוידיאו שהקלטתם עליהן בהתמדה את כל הסרטים הטובים לצפייה חוזרת? ואריזות המחשב שאולי תצטרכו פעם אם תחליטו פעם לעבור דירה, למרות שאין לכם כבר כוח לעבור דירה חוץ מלהר המנוחות בבוא היום, כשאחרים כבר ידאגו לסידורים, ואתם כבר לא תצטרכו לארוז שום דבר. והדיסקים הישנים במידה שלוש ורבע שאז נחשבו הדבר האחרון, ובקבוקי השמן שממלאים מדף שלם בארון – חבל, זה שמן זית משובח ועוד נשארו בהם כמה טיפות שאם ננער ממש חזק אולי עוד יצאו, והבקבוק של הליקר המשובח שקיבלתם ליום ההולדת לפני חמש שנים וצנצנות הדבש שאפשר עוד לגרד, ובקבוקי השמפו שאף פעם לא נגמרים עד הסוף, והעיתונים שבוודאי פעם נקרא, בוודאי, אם לא היום אז מחר, או בשבת, או בשבוע הבא, או בשנה הבאה, כשנתפנה, בכל אופן לא נשליך אותם סתם ככה בלי לפחות לדפדף. והנעליים הראשונות המתוקות, בגדי התינוק במדף העליון – תמיד חשבנו שאולי יבוא עוד ילד – החוברות שהילדים מילאו בחופש, המשחקים שנשברו, צלחות המרק השבורות שאולי פעם נמלא באדמה ונעשה מהן עציץ ונשתול בהן רקפות, כוסות יין רק עם סדק, סכין בודד מסכו"ם לא ידוע, הסרוויס המכוער שחשבתי שנורא יתאים לאורחים אבל לא הגשתי מעולם, ארגז הלחם הישן שכבר רבע מאה לא שמנו בו לחם אבל עוד תופס מדף בארון, ספרי הלימוד שהילדים רצו לזרוק לפח ואמרנו להם שלא יפה לזרוק ספרים, שרידי אריזות לגו, הנסיך הקטן הקרוע, מילון אלקלעי המתפורר, חתיכות המילון הגרמני-עברי, כיסויי המיטה שהכלב קרע ובכל זאת כיבסנו וקיפלנו בארון, השטיח מהעיר העתיקה, הציפיות עם הציורים של קיפי ושלגיה, ועוד עיתונים, ספרים של עם עובד שהתפרקו, ניירות, המאוורר שנתקע, שואב האבק שנקרע לו הצינור, כל מה שלא נצטרך לעולם ואין לנו כוח לזרוק, ואיך איך איך ננקה את הבית לפסח?