פגישה עם יהודית בובר-אגסי

אתמול נפגשתי עם בני הזוג יוסף אגסי ויהודית בובר-אגסי כדי לדבר איתם על איגוד הקומוניסטים העבריים שהיו חברים פעילים בו יחד עם אבי, ולאחר קום המדינה, כשאיבדו את אמונם בקומוניזם, ביקשו לפרקו, דבר שלדברי יוסף אגסי הכעיס מאד את אבי, יוסף מרגלית, שקרא לו בוגד, כי לדעת אבי פירוק האיגוד שכבר היה באותה עת מפלגה היה בגידה במעמד הפועלים. מאז ועד יום מותו סירב אבי לדבר איתו. אבי עדיין האמין בלהט בברית-המועצות ובקומוניזם. מי יודע עד מתי. אחי אמר לי שבבוידעם של הוריי ספונה אנציקלופדיה רוסית משנות החמישים, ושהם קראו בסתר את "קול העם" ושרפו אותו לאחר מכן, סיפורים שלא היכרתי כלל, אבל זכרתי שלאחר התמוטטות ברית-המועצות והמשטרים הקומוניסטים עברה מחשבה בראשי שאבי מתקשה לעכל זאת, כך התרשמתי מהשיחות איתו אז. אני זוכרת שדיברתי עם אחי על כך והוא אמר לי אז בוודאי, הוא לא האמין שזה יתמוטט בקלות כזו. האם אבי המשיך להאמין בקומוניזם, ובדיקטטורה של הפרולטריון, שבאמצע שנות החמישים כבר אי אפשר היה להתעלם עוד מפשעיה הנוראים? האם האמין בלב שלם, או בלב חצוי, שיש עוד סיכוי לדמוקרטיה קומוניסטית? לאיזשהו משטר קומוניסטי?

אני מדברת עם יהודית על מילנה יסנסקה, ידידתו ואהובתו של פרנץ קפקא, שבמחנה הריכוז הנורא רוונסבריק פגשה את אמה של יהודית, מרגרטה בובר-נוימן, והשתיים היו לידידות נפש. על ידידותה עם מילנה, שמתה במחנה, כתבה מרגרטה תחילה בקצרה, ואחר כך הקדישה לה ספר שלם "מילנה", שיהודית השאילה לי ואני קוראת בו כעת והוא מאד מחיה בעיני את דמותן של מילנה ושל מרגרטה ואת חייהן במחנה הריכוז רוונסבריק, וגם קפקא מוזכר בספר, אבל דמותו כאילו מעומעמת שם, כי סיפור הידידות במחנה הריכוז חזק מכל. מרגרטה בובר-נוימן, קומוניסטית גרמניה שנישאה תחילה לרפאל בובר, בנו של מרטין בובר, וילדה את שתי בנותיהם ברברה ויהודית, נישאה בשנית לאחר גירושיה מרפאל בובר לקומוניסט היהודי-גרמני היינץ נוימן, והגיעה איתו למוסקבה, שם עבדו שניהם עבור המפלגה הקומוניסטית, אבל חינו של נוימן, שהתנגד לשיתוף הפעולה הסובייטי עם הנאצים, סר בעיני סטלין, והוא נאסר ונרצח בכלא הסובייטי, ואילו מרגרטה נאסרה ונמסרה באוגוסט 1940 לידי מי שהיו באותה עת בני ברית של ברית-המועצות – גרמניה הנאצית. היא נמסרה לידי הגסטאפו שלאחר תקופת מאסר וחקירה העביר אותה למחנה הריכוז רוונסבריק, שם חיה חמש שנים עד תום המלחמה. על הקורות אותה כתבה מרגרטה בובר-נוימן את ספרה "אסירה אצל סטלין והיטלר" שהיכה גלים ותורגם לשפות רבות.

מסוף שנת 1937 ועד אחרי מלחמת-העולם לא ראתה יהודית את אמה. לאחר המלחמה נסעה לאירופה עם סבה וסבתה מרטין בובר ורעייתו, שלאחר גירושי הוריה קיבלו משמורת על נכדותיהם ועלו איתן לארץ, ורק אז פגשה את אמה ושמעה את סיפורה. האם סיפורה של אמך השפיע על החלטתך לפרק את המפלגה? אני שואלת. יהודית אומרת שכבר בטרם פגישתה עם אמה היו לה ספקות, ושגם אחרי הפגישה עם אמה לקח לה עוד כמה חודשים להגיע להחלטה. כיצד התייחס מרטין בובר לפעילותה הקומוניסטית? הוא נתן לה לקרוא ספרים על פשעי הקומוניסטים, אבל באותה עת לא היתה לכך השפעה עליה, לדעתה בגלל היותה בגיל הנעורים. לי נדמה שהמפגש עם אמה וידיעת קורותיה הן ששברו את אמונתה הקומוניסטית של יהודית יותר מכל דבר אחר.

יהודית איננה זוכרת היטב את אבי. אני שוכחת לשאול אם סיפרה לחברים באיגוד את סיפורה של אמה, האם אבי שמע זאת? אבל אפשר לשמוע ולא להאמין.

זה היה גורלה של מרגרטה במחנה רוונסבריק. הקומוניסטיות הגרמניות שהיו כלואות שם יחד איתה וידעו על סיפורו של בעלה הדיסידנט נוימן ועל סיפורה שלה, טענו שהיא מפיצה שקרים ודיבה על ברית-המועצות והחרימו אותה. גם על מילנה איימו שתפסיק להתראות איתה, אבל מילנה, שהיתה בעצמה קומוניסטית במשך תקופה מסוימת והתפכחה במהרה, האמינה לסיפוריה של מרגרטה והעדיפה את ידידותן. אבל האם שנאת הקומוניסטיות למרגרטה נבעה רק מאמונה לוהטת בקומוניזם, או משנאה למי שנישאה לשני בעלים יהודיים והתנגדה לשיתוף הפעולה בין ברית-המועצות לנאצים? לצד מי היו הקומוניסטים הגרמנים? האם בסתר לבם הזדהו עם הנאציזם ויחסו ליהודים? בעקבות טקס זיכרון לאסירות המחנה שאליו הוזמנה, ושהאסירות היהודיות לא הוזכרו בו כלל. החליטה יהודית לערוך מחקר על האסירות היהודיות ברוונסבריק, שעד אז לא התעניין איש בגורלן. המחקר הניב את ספרה: "האסירות היהודיות של רוונסבריק" בהוצאת מאגנס, 2011. כשמצאתי את הספר במקרה בשבוע הספר, לא שמעתי עליו קודם לכן, חשבתי קודם כל על מילנה יסנסקה ועל אמה של יהודית, שעל פגישתן ברוונסבריק כבר ידעתי ממאמר שפירסמה מרגרטה בכתב-העת הוינאי פורום שערך הסופר פרידריך תורברג בוינה משנת 1954 ואילך וכתבו בו רבים מאלה שגלו מגרמניה, כמו תיאודור אדורנו וחנה ארנדט ומכס ברוד שתיווך בעניין פירסום מאמרה של מרגרטה בכתב-העת. אבל מספרה של יהודית בובר על האסירות היהודיות ברוונסבריק אני יודעת כעת שהנאצים הפרידו הפרדה גמורה בין האסירות היהודיות במחנה לבין האסירות הלא יהודיות. מילנה ומרגרטה היו אסירות פוליטיות במחנה של הלא יהודיות, שהיו בו גם זונות וצועניות, שהנאצים הגדירו כ"א-סוציאליות".

מה ידע אבי על שיתוף-הפעולה בין סטלין להיטלר, מתי ידע, ומה חשב על כך? אני יכולה רק לתהות. אולי חשב שזו רק תעמולה עוינת. הרי גם ברית-המועצות טענה ללא הרף אחרי המלחמה שאין הבדל בין מעצמות המערב לבין הנאצים. אחי חוזר ומזכיר לי, ששיתוף-הפעולה בין ברית המועצות למעצמות המערב היה קצר-יומין. לא עבר זמן רב מאז סיום מלחמת-העולם ועד שהמתיחות בין ברית-המועצות למעצמות המערב הידרדרה למלחמה הקרה. ואולי המקקארתיזם בארצות-הברית והוצאתם להורג של בני הזוג רוזנברג הפכה את המשך האמונה בקומוניזם לקלה יותר עבור אבי. בני הזוג אגסי כבר היו במקום אחר, אבל אבי עוד דבק באמונתו בקומוניזם, אני משערת כך. אינני יכולה אלא לשער.

   

מי באמת הלשין על אבי?

כבר כתבתי על כך שתמיד חקרתי את גורלם של אחרים. את תולדות משפחתי שלי נמנעתי מלחקור, גם כשהיתה לי ההזדמנות לכך. אבל לפעמים דברים פשוט מגיעים לפתחך ואינך יכול עוד להתכחש להם. עקב מחלתו האנושה של אחי הוא החליט להעביר לידיי מסמכים שונים שאסף. הוא נתן לי אוסף מאמרים, רובם על כלכלה ופוליטיקה במזרח התיכון, שפירסם אבינו יוסף מרגלית בשנות הארבעים של המאה שעברה בעיתון "אחדות" של "איגוד הקומוניסטים העבריים".

לא ידעתי קודם לכן שהיה עיתון כזה ושאבי פירסם בו מאמרים. בכלל לא ידעתי שכתב משהו מלבד פסקי-דין. ארבעים שנה היה אבי שופט. זמן קצר אחרי שנולדתי התמנה לשופט בית משפט השלום בחדרה, והוא רק בן שלושים שנה. לפעמים לקח אותי אבי מן הגן אל בית המשפט וישבתי שם בשקט על הספסל וחיכיתי. אהבתי מאד את מזכיר בית המשפט האדון שושני, שכמה פעמים לקח אותי מן הגן כשאבי היה באמצע דיון וישבתי בחדרו עד שאבי סיים. אני חושבת שהייתי ילדה טובה. גדלתי בבית המשפט ואף פעם לא פחדתי משופטים. רק בבגרותי הבנתי שיש אנשים שמפחדים. כשהייתי חיילת באתי פעם לבקר את אבי שהיה אז שופט בבית המשפט המחוזי בנצרת. זה היה דיון אזרחי. אבי טיפל בעיקר בעניינים אזרחיים, ענייני נזיקין. הוא אהב שהמתדיינים הם אנשים רגילים שנקלעו לצרות שהחיים מביאים על אנשים. כך הרגיש שהוא יכול לעזור לאנשים, לא להעניש אותם. בית המשפט הוא שירות לציבור, חזר ואמר, ראה את עצמו כאיש שירות, לא כאיש רָשוּת. אבי לא ציפה לי והופתע מאד כשנכנסתי לאולם. לא היה קהל כי זה היה דיון שגרתי ולא מעניין לעיתונאים. כאלה בעצם הם רוב הדיונים בבתי המשפט, מאד לא דרמטיים למי שאינו מעורב, אבל הרי גורל למתדיינים. הדיון נמשך ונמשך והייתי צריכה כבר לעזוב ורציתי כל כך לדבר עם אבי ואמרתי אבא, והוא ביקש סליחה מהמתדיינים לחמש דקות כדי לדבר איתי. כבר הייתי חיילת אבל מאד התרגשתי וגם עכשיו אני מתרגשת כשאני נזכרת בפגישה הקצרה הזאת. תמיד חשבתי שהייתי מאד קרובה לאבי, אבל בעצם על הרבה דברים בחייו לא ידעתי דבר. היו דברים שהוא סיפר עליהם הרבה, כמו מלחמת השחרור שנלחם בה כחייל פשוט בגדוד מוריה של חטיבת עציוני, וכל מיני דברים שקרו לו במלחמה, אבל על פעילותו באיגוד הקומוניסטים העבריים שהקים מי שהיה לימים מורי באוניברסיטה הפרופסור שמואל אטינגר, ואהבתי אותו מאד אבל לא ידעתי דבר על קשריו עם אבי, לא דיבר אבי מעולם. פרופסור נחום גרוס סיפר לי על כך כששמואל אטינגר כבר לא היה בחיים. הוא סיפר לי שאבי היה פעיל וגייס עבור אטינגר חברים. כך שמעתי לראשונה על קיומו של איגוד הקומוניסטים העבריים.

הסיפור ששמענו שוב ושוב מפי אמי היה שאחותו של אבי והוריו הלשינו עליו שהוא קומוניסט וכתבו מכתב על כך למשרד המשפטים. אמי סיפרה זאת כעובדה ויחסיה עם משפחתו של אבי היו תמיד מאד גרועים. אפילו ללוויה של דודתי שמתה אחרי שנים של מחלת האלצהיימר היא לא הלכה. אחי האמין לסיפורה של אמי, גם כשנתן לי את מאמריו של אבי חזר על הסיפור. אני האמנתי פחות. מאז ילדותי התקשיתי להאמין לדברים שאמרה אמי, אולי מפני שתמיד השתדלה לגרום לי צער, אולי מפני שבכלל יש לי מעט אמון בדברים שאומרים בני אדם. עכשיו, כשנתן לי את מאמריו של אבי, סיפר לי אחי סיפור שלא ידעתי עליו, שאבי במצוקתו פנה לדודו אליהו מרגלית שהיה מנהל בבנק הפועלים והוא פנה לפנחס ספיר כדי שיורה שיניחו לאבי, וכך היה. כל ימיו של אבי שררה קירבת נפש מיוחדת בינו לבין דודו הצעיר אליהו, שהאריך ימים אחרי בנו גיורא וגם אחרי אבי שהיה לו כבן שני. האל העניש אותי בשנים, נהג הדוד אליק, כפי שקראנו לו, לומר. גם בי נהג בחיבה רבה, דבר שלא נשא חן בעיני אמי. פעם אמרה לי שהדוד אליק אומר שאני משוגעת כמו סבתי ציפורה, שלא היתה משוגעת בכלל אלא חולה במחלת האלצהיימר שעוד לא ידעו לאבחן אז. מאז אמרה לי אמי את הדברים האלה לא האמנתי עוד לאף מלה מדבריה.

כשעיינתי במאמריו של אבי ראיתי שאת הדיעות שהביע בהם אני די מכירה, כי הוא הביע דיעות דומות גם בשיחות עם חבריו ששמעתי בימי נעוריי. היו כמובן במאמרים גם דברים שלא היכרתי, והיו הרבה איזכורים מביכים של "ברית המועצות הדמוקרטית". כשכבר עמדתי על דעתי כבר זנחו אבי וחבריו מזמן את הערצתם לברית-המועצות, אבל אני תמיד ידעתי שהרבה מהחשיבה המרקסיסטית נשאר, במיוחד משום שבעצמי עסקתי הרבה בתפיסת העולם של מרקס, שסיקרנה אותי מאד, במיוחד באופן המאד לא מציאותי שבו תיאר את טבע האדם, ובדטרמיניזם שלו, שמאד מזכיר את תפיסת הגאולה הנוצרית ובוודאי גם מאד מושפע ממנה. מצד שני מאד בלטה במאמרים ב"אחדות" האידיאולוגיה הציונית של הכותבים, כעסם על גירוש המעפילים, נאמנותם ליישוב היהודי בארץ-ישראל. גם אבי, כמו גם מורי שמואל אטינגר, היו כל ימיהם אזרחים מאד נאמנים לישראל, וגם "איגוד הקומוניסטים העבריים" לא היה חלילה איגוד מחתרתי, רק קבוצה פוליטית רעיונית, שלא עשתה דבר מעבר לשיחות וכתיבת מאמרים, בשמותיהם האמיתיים של הכותבים, כי לא היה להם מה להסתיר.

ואז ראיתי בין כותבי המאמרים ב"אחדות" שם שהעביר בי רעד. לא בעבור עצמו, כי אין דבר בשמה של יהודית בובר שצריך להעביר במישהו רעד לכשעצמו. שמה העביר בי רעד כי יהודית בובר, נכדתו של מרטין בובר, היא רעייתו של הפרופסור יוסף אגסי. ופתאם נקשרו החוטים ונפל לי האסימון.

כמעט שנה קודם לכן התראיין הפרופסור אגסי לדליה קרפל במוסף "הארץ", ושם סיפר כך:

“בשנת 59’ עמדתי לנסוע לארצות הברית, והיו לי שתי אופציות, מלגת רוקפלר המכובדת, או משרה באוניברסיטת שיקגו. בחרתי במשרה. אבי כתב לשגרירות האמריקאית שאני קומוניסט ולא זכיתי במשרה”.

כבר כשקראתי את הראיון הזה, מבלי לדעת שהפרופסור אגסי ורעייתו יהודית בובר ואבי היו שלושתם חברים ב"איגוד הקומוניסטים העבריים", התחלחלתי מהדימיון בין סיפורו לסיפור שסיפרה אמי על ההלשנה בתוך המשפחה, ולכן גם זכרתי היטב היטב את דבריו. כעת, כשהבנתי שאבי ואגסי היו שניהם חברי איגוד הקומוניסטים העבריים, הבנתי שהדימיון בין סיפוריהם איננו יכול להיות מקרי, מה גם שישנה סמיכות זמנים חשודה בין שני המקרים. באותו רגע שהבנתי זאת, הבנתי גם שסיפור ההלשנות המשפחתיות הוא סיפור שקרי שחוקרי שירות הביטחון סיפרו לשניהם. שלא יכול להיות שגם משפחתו של אבי וגם אביו של אגסי, שבאו מרקע שונה לחלוטין ולא היה ביניהם שום קשר, החליטו בו זמנית להלשין על בניהם, ולדווח בסוף שנות החמישים על פעילות שקיימו ילדיהם בשנות הארבעים כשהיו אנשים מאד צעירים.

התקשרתי לפרופסור אגסי וסיפרתי לו מי אני ושאלתי אם הוא מסכים לדבר איתי. הוא אמר שאין לו שום בעיה ושהוא עומד לרשותי. שאלתי אותו מדוע הוא חושד באביו שהלשין עליו. הוא ענה שהיו הרבה ראיות לכך. שאלתי את פרופסור אגסי האם ראה את מכתב ההלשנה. הוא ענה שכשביקש אותו "הם השמידו אותו". לא שאלתי מי זה הם. אמרתי לו עוד קודם לכן שלדעתי אנשי שירות הביטחון מכרו לו ולאבי סיפור זהה, ושניהם, שבאו מרקע שונה לחלוטין, אגסי מבית חרדי ואבי מבית חלוצים חילוניים, האמינו למרבה הצער לסיפור השקרי הזה, שהמציאו אנשי שירות הביטחון שחקרו אותם כדי לשבור את רוחם וכדי לחפות על המלשין האמיתי, והם מעולם לא ידעו שלשניהם סיפרו אותו סיפור, כי אבי בעקבות חקירתו או עוד קודם לכן ניתק את הקשר עם יוסף אגסי ולא נפגש עימו עוד עד מותו. על הניתוק סיפר לי אגסי, אבל כבר ידעתי שאבי תמיד דיבר על יוסף אגסי בהסתייגות ולא רצה לפוגשו, אולי בגלל הפחד ואולי בגלל שעם השנים התרחק אגסי רעיונית מחבריו הקומוניסטים שעימם התרועע בצעירותו ופנה לכיוונים אחרים.

אנשי שירותים חשאיים יודעים לשבור אנשים, וחוקרים אוהבים לספר לנחקרים שמשפחתם מוקיעה אותם ורוצה באובדנם. כך ככל הנראה גרמו להתאבדותו של בן זיגייר, כשהסיתו את רעייתו נגדו, ואחר כך ניסו לרחוץ את הדם בכסף ולרחוץ בניקיון כפיהם. אבל מדוע האמינו גם אבי וגם אגסי, אנשים חכמים שניהם, לשקר הזה לאורך זמן כה רב? או אולי רק אמי האמינה בכך, משום שהיתה מסוכסכת עם משפחת אבי, ואף אגסי היה ביחסים קשים מאד עם אביו. אנשי שירותים חשאיים יודעים לשבור אנשים ואינם חושבים על התוצאות, על הפגיעה בנפשות אנשים, על הקרע שהם קורעים משפחות לדורות. ובכל זאת קשה לי להבין, כיצד ברגע שאנשי שירות הביטחון אמרו לאגסי שהם השמידו את המכתב, כיצד לא הבין שמעולם לא היה מכתב כזה, כיצד האמין לאנשי שירות הביטחון המנוולים יותר משהאמין למשפחתו? כיצד יכולים חוקרים חסרי מצפון לערער את עולמו של אדם לכל ימי חייו.

וכל זאת למה? אחי אמר שבגלל המלחמה הקרה. קומוניסטים נרדפו בארצות-הברית יותר מנאצים. את הנאצים דוקא קיבלו שם בברכה. העובדה הזו תמיד עוררה בי דחייה כלפיי ארצות-הברית, שמעולם לא ביקרתי בה ומעולם לא רציתי לבקר בה. גם את המלחמה ביוגוסלביה בשנות התשעים ראיתי כהמשך של שיתוף הפעולה האמריקאי עם הנאצים נגד הקומוניסטים. אולי זה מה שדרשה ארצות-הברית מישראל כמחיר להתקרבות: לרדוף את הקומוניסטים בישראל, גם אם לא עברו מעולם על שום חוק, גם אם פעילותם התקיימה לפני זמן רב. כמובן שלא היה צורך בהלשנה מיוחדת על חברי איגוד הקומוניסטים העבריים, שפעילותם היתה חוקית וגלויה, וכל מי שעיין בעיתונות של הפלגים הקומוניסטים בישראל יכול היה פשוט לערוך רשימה של שמות הכותבים ולהתנכל להם. האמירה שמשפחתם הלשינה עליהם היתה אך ורק טכניקה של שבירה נפשית, טכניקה מוכרת מאד לכל מי שיודע משהו על חקירות ועל שבירה. ובכל זאת לא תמיד הטכניקה הזו מצליחה. במקרה הזה היא השיגה את מטרתה.

הפחד מאשמת הקומוניזם הטיל צל על כל חייו של אבי, שהיו חיי אזרח למופת: ארבעים שנה היה שופט בישראל, בסוף הקריירה שלו נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה. לפעמים אומרים לי עורכי דין שהכירו אותו שהם מתגעגעים לשופט כמוהו. מן האידיאולוגיה הקומוניסטית לא נותר הרבה, אבל נותר הרצון להושיט יד לחלש, האמונה בסולידריות חברתית, האוזן הכרויה לצרותיהם של פשוטי עם, יהודים וערבים, ההתמרמרות על העוול – "בעין מאהל הפקיעו להם את האדמה עד הבתים", חזר ואמר בזעם, ולא היה בידו להושיע. גישתו הליברלית של אהרון ברק לא התאימה לו: הוא לא אהב את התנשאותו על חברי הכנסת, ראה בכך פגיעה בדמוקרטיה שהריבון בה הוא העם, ולא את תפישת החירות האישית מעל הכל, שאבי ראה כפוגעת בסולידריות החברתית. הוא ראה בעצמו אוונגרד, אבל היה בנפשו איש העולם הישן, עולם לא ממוסחר שבו כולם מכירים את כולם, וערכם של דברים איננו נמדד בכסף. הוא בא ממשפחה כפרית פשוטה וגינוני אצולה נותרו זרים לו. את היותו שופט הסתיר לא פעם כדי לעודד אנשים לשוחח עמו בחופשיות. הייתי קרובה אליו ובכל זאת כל כך הרבה לא ידעתי. כעת אני מנסה לאחות שברים. יותר מהכל הייתי רוצה למצוא את תיק חקירתו של אבי בשירות הביטחון. כבר שבועות אני מנסה ואינני יודעת כמה זמן עוד אצטרך לחכות ולהילחם על כך. אפילו לאתר את מקום התיקים קשה מאד. נדמה כאילו כולם משלבים ידיים להסתיר, וככל הנראה יש חרפה שדורשת הסתרה. אבל אני כותבת את הדברים. אולי מישהו יקרא ויעזור לי למצוא קצה חוט. אולי אזכה לדעת את אשר אבי לא זכה לדעת עד יום מותו: מי באמת הלשין על אבי.

ספר תרגומי קפקא שלי