שבוע של אשפוזים

 

אחרי כמעט שבוע של אשפוז וטיפולים שיחררו את אושר מבית החולים והעלינו אותו הביתה באלונקה, ואתמול הוא הצליח לרדת למטה, אבל לא הצליח לעלות. למזלי השכנים באו לעזור לי,  והשכנים החביבים מקומה ראשונה הציעו שנעביר אותו דרך הדירה שלהם לחצר. אי אפשר ללכת איתו ישירות לחצר כי היא מוקפת גדר של חצי מטר בערך וגם לי קשה לעלות אליה, אבל דרך דירת השכנים אפשר לעבור לחצר בקלות ונראה שאושר מרוצה מהסידור הזה. עכשיו אני מחפשת לשכור לנו דירה קטנה בקומת קרקע עם חצר, שאושר לא יצטרך לעלות מדרגות, כי הבנתי שבגילו אי אפשר לסמוך על זה שהמצב שלו ישתפר, וגם אם הוא ישתפר, שאני מאד מתפללת לזה, זה יהיה לתקופה מוגבלת. בהתחלה הייתי מאד מדוכאת מהכל אבל לאט לאט אני מתרגלת לרעיון וחושבת שאולי גם דברים רעים לכשעצמם יכולים לפעמים להוביל למשהו טוב. ארבעים ואחת שנים אני גרה בדירה שלי וקשה לי מאד לעזוב אותה, אבל עכשיו אין ברירה וגם אני לא באמת עוזבת, רק שוכרת דירה בסביבה, אז יותר קל להתרגל לרעיון, ואני אמשיך לבוא לדירה שלי, והבנות שלי תוכלנה להמשיך להתארח בה.

בבית החולים הייתי קצת מחוץ לזמן והספקתי לקרוא שני ספרים, ועכשיו אני צריכה לחזור לשגרה, בעצם לשגרה קצת חדשה, כי אני מורידה לאושר אוכל לחצר ומוציאה אותו רק פעמיים ביום ולא יושבת באמצע הלילה בגינת המשחקים ומסתכלת איך נתניהו חוזר הביתה ופותחים את תריס הברזל הגדול כדי להכניס את המכונית שלו למוסך, שמשם הוא עולה במעלית לפנטהאוז. המאבטחים שלו עזרו לי הרבה כשאושר לא הצליח ללכת, והמאבטחות אמרו לי אתמול והיום שבת שלום. כולם מכירים אותנו וכולם עוזרים כמיטב יכולתם, וזה מחמם את הלב, למרות שהמצב מדכא. יש אנשים שכועסים על המאבטחים, אבל אני כועסת רק על נתניהו והשרים שלו, שמפקירים את החטופים למוות ולא רוצים להפסיק את המלחמה וחושבים שככה הם יישארו בשלטון. אני מאד מקווה שהם טועים.

*

ביום ראשון התלבטתי אם לפני הנסיעה לבית החולים הווטרינרי אבקר בכיכר החטופים. ירדתי בתחנת שאול המלך כי זה הכי קרוב לאוטובוס לבית החולים בבית דגן, וראיתי המוני אנשים צועדים לכיכר החטופים עם בלונים צהובים ושלטים, אז החלטתי ללכת איתם. היה לי קשה ללכת כי החום היה בלתי נסבל, אבל היה מאד משמח לראות כל כך הרבה אנשים באים וממלאים את כיכר החטופים עד אפס מקום. אחר כך הלכתי לתחנת האוטובוס לבית דגן וחיכינו שם שעה ושום אוטובוס לא בא, כי התחילה צעדה מכיכר החטופים לתחנת השלום והכביש נחסם לתנועה. בינתיים סיפרתי לאשה שחיכתה איתי שהכלב שלי מאושפז בבית דגן והבת שלי לא יכולה לעזור לי כי היא נסעה לבקר את חמותי שבדיוק אושפזה עם דלקת ריאות והיא ניצולת שואה בת מאה שנה. האשה שחיכתה איתי הזמינה מונית ואני הלכתי לתחנה לנסוע ברכבת לצומת חולון כדי לפחות להתקרב לבית דגן. כשירדתי מהרכבת פגשתי שוב את אותה אשה שסיפרה שביטלו לה את המונית והיא החליטה לנסוע לצומת חולון ולבקש מבתה לאסוף אותה. התחלתי ללכת לתחנת האוטובוסים בצומת, אבל היא צעקה לעברי בואי בואי, ואמרה שהן יעשו מצוה וייקחו אותי לבית החולים. אמרתי להן שבעצם אני מאד תומכת בהפגנות לשחרור החטופים, ואם הכלב שלי לא היה חולה הייתי נשארת בהפגנה. הן השתדלו להיכנס הכי קרוב לבית החולים שלא יהיה לי הרבה ללכת, והאשה אמרה שמיד כשאגיע לבית החולים אשתה מים, כי כנראה הייתי די אדומה. הרופאה שאחראית על חדר האשפוז אמרה לי שיעשו לאושר אולטרסאונד רק מחר, כי הרדיולוגים הצטרפו לשביתה ועושים רק בדיקות חירום. אמרתי לה שלא צריך להתנצל, שחייבים לעשות הכל להציל את החטופים ואני תומכת בשביתה. היא מאד שמחה ובסוף האשפוז הפחיתה לי יום אשפוז מהחשבון בגלל שלא כעסתי על יום השביתה. מוכרחים לעשות משהו, ומה האזרחים כבר יכולים לעשות מול כזאת ממשלה, חוץ מהפגנות ושביתות? בערב אמרתי לבתי שהיה לי ביום הזה חוסר מזל וגם מזל. כנראה יותר מזל מחוסר מזל.

*

בבית החולים היה מאושפז גם לברדור זקן. הוא ביקש כל הזמן אוכל וליטופים. כשהייתי מלטפת את אושר והוא היה מחוץ לתא שלו, הוא בא והתחכך בי וביקש גם ליטופים. אי אפשר היה לסרב לו כי הוא היה מאד חמוד. הוא היה הרבה מחוץ לתא שלו, כי כל הזמן הוא השתין בתא על השמיכות והסדינים ששמו לו, ואז המטפלים הוציאו אותו מהתא ושטפו את התא עם מים וסבון, ופרשו שמיכות נקיות וסדיניות חדשות שיהיה לו נקי ונעים, ואז הוא נכנס לתא ונעמד והשתין על כל המצעים הנקיים שרק פרשו לו והיו צריכים לנקות ולהחליף שוב ושוב וזה די התיש את הצוות. שוב, הם אמרו, שוב הוא השתין. אבל לא יכלו לכעוס עליו באמת כי הוא היה כל כך חמוד. יום אחד בא לבקר הבעלים שלו, בחור עיוור. הוא בא עם זוג חברים והחבר הוביל אותו. הוא שמח מאד לפגוש את כלב הנחייה הזקן שלו, והתרשם מהשיפור במצבו. כבר מזמן לא ראיתי אותו ככה, הוא אמר.

*

בחדר הקבלה היתה קשישה בוכיה. היא היתה לבושה קצת מוזר, במכנסי טרנינג כחולים עם פסים צהובים זרחניים, כמו שיוצאים לריצה בלילה, אבל היא לא נראתה כמו מישהי שיוצאת לריצה. הכלבה שלה נפגעה ממכונית והיתה בטיפול נמרץ. היא סיפרה שהיא שטפה את הבית והכינה מרק. שמתי עדשים, היא אמרה, וקילפתי גזר, והכלבה באה וביקשה לצאת, ורציתי רק לגמור להכין ואז להוציא אותה, והיא ברחה, ולא ראיתי אותה, ואז ראיתי שלוש שכנות מלטפות מישהו, וזו היתה הכלבה שנפגעה ממכונית והנהג ברח. התחלתי לבכות והשכנה אמרה שהיא תיקח אותנו לבית החולים. זרקתי על עצמי מה שמצאתי והשכנה הביאה אותנו לפה. איזו כלבה חמודה, היא אמרה, איזו כלבה יפה, והראתה לי תמונות שלה בטלפון הנייד. מישהי מטיפול נמרץ באה להגיד שהכלבה הפסיקה לנשום והיא בהחייאה. מפגיעת המכונית נגרם לה קרע בריאות. הקשישה התחילה שוב לבכות וביקשה שיתקשרו לבן שלה. הנייד שלה צילצל וזו היתה נכדתה שהתקשרה ושאלה: סבתא, הכלבה שלך מתה? הקשישה היתה מבולבלת. כמה דקות אחר כך באה הבחורה מטיפול נמרץ להגיד שהכלבה נפטרה. רציתי לנחם את הקשישה אבל לא ידעתי כל כך מה להגיד. אמרתי לה רק שאני יודעת כמה קשה להיפרד מכלב, כי כבר מתו לי שני כלבים, אבל ידעתי שזה לא אותו הדבר, כי הם מתו בשיבה טובה והכלבה שלה היתה רק בת ארבע.

*

היתה עוד אשה מבוגרת בחדר הקבלה עם כלבה קטנה חמודה מאד. היא היתה מודאגת כי היא חיכתה המון זמן לבדיקת אולטרסאונד, ופחדה שלא יספיקו לעשות את הבדיקה באותו יום. היא אמרה שהכלבה שלה לא אוכלת. ואני ידעתי שזה סימן מאד רע. אושר דווקא טרף את כל מה שנתנו לו לאכול, וזה מה שעודד אותי. האשה סיפרה לי שהיא התאלמנה לפני שנתיים וחצי, והיא מאד מתגעגעת לבעלה. הבנות שלה גרות רחוק והיא לבד עם הכלבה, בבית שנהיה גדול מדי בשבילה. אמרתי לה שגם אני גרה לבד עם הכלב, ואני מקוה שהוא יחיה עוד כמה שנים, כי אני לא יודעת אם יהיה לי כוח לגדל עוד כלב, ויהיה לי עצוב מדי בלי כלב, והיא אמרה לי שאסור לי לקחת עוד גור, רק כלב בוגר, ואני חשבתי כמה אושר היה קטן ומוזנח כשלקחתי אותו ואיך הוא גדל מהר והיה כל כך שובב, ועכשיו הוא זקן וקשה לו לעמוד על הרגליים. התור של הכלבה לאולטרסאונד הגיע. לקחו את הכלבה לבדה וביקשו מהאשה לחכות בקבלה. כשבאו לספר לה את התוצאות שמעתי רק קטעי דברים ואת המלה "מפושט". נזכרתי בגידול הקטלני שהרג את אחי ומאד התעצבתי בשבילה,

*

ישבתי מול התא הפתוח של אושר והוא שכב על השמיכות מבלי נוע. קמתי לשירותים והשארתי את דלת התא של אושר פתוחה, הרי הבאתי אותו לבית החולים כי הוא לא קם ולא הלך. כשחזרתי מהשירותים האח בוריס מאד כעס עלי: השארת את התא פתוח? לעולם אל תשאירי את התא פתוח. הוא קם וניסה לרוץ אחרייך. למרות שכעסו עלי הייתי מאד מאושרת ולא יכולתי להפסיק לצחוק: אושר קם וניסה ללכת אחרי, ורק צינור האינפוזיה הדקיק עצר בעדו. התמלאתי תקוה.

למחרת הוצאתי את אושר לחצר שליד חדר האשפוז אבל הוא החזיר אותי לחדר האשפוז ומשך אותי לכיוון היציאה מבית החולים. הוא ממש משך אותי, והבנתי שהוא באמת רצה לברוח מבית החולים וללכת הביתה.

*

בגלל שאת קוראת "הארץ", היא אמרה לי, אני מעזה להגיד לך שישראל היא לא דמוקרטיה, היא דיקטטורה פשיסטית. גם אני חושבת ככה, אמרתי. היא אמרה שזה מה שהאנשים פה רוצים ולזה לא הסכמתי. הרבה אנשים לא מסכימים לזה. היא אמרה שלאנשים אכפת מהחטופים אבל לא אכפת להם ממה שקורה בעזה, והם כועסים על נתניהו כי הוא לא הורג את כל הערבים. גם לזה לא הסכמתי. אמרתי שכל מי שרוצה להחזיר את החטופים רוצה שיפסיקו את המלחמה, ושבהפגנות קוראים להפסיק את המלחמה. גם אלה שרוצים להחזיר את החטופים וגם אלה שרוצים שיפסיקו להרוג את העזתים, כולם רוצים להפסיק את המלחמה. בכלל אני חושבת שלרוב האנשים נמאס מהמלחמה הבלתי נגמרת. שאלתי אותה אם היא באה להפגנות והיא אמרה שלא, שבשביל לבוא להפגנות צריך תקוה. זה הזכיר לי את הדברים שאמר לי לפני שנים פרופ' יהושע רוטנשטרייך המנוח, כשניהלתי מאבק אחר והייתי קצת נואשת, ושאלתי אם לדעתו יש עוד תקוה וטעם להיאבק, והוא ענה לי "תקוה אולי אין, אבל טעם תמיד יש", ואני הבנתי שזה לקח לחיים. "תקוה אולי אין, אבל טעם תמיד יש". בסוף המאבק ההוא דווקא הצליח, כשכבר לא האמנתי. לפעמים צריך לתקוע בשופרות זמן רב, כדי שחומות יריחו יפלו, וצריך ללכת להפגנות, כי כדי להשפיע צריך מה שיותר אנשים, ולפחות כשהולכים להפגנות רואים שיש עוד אנשים שחושבים כמוך ואתה לא לבד. היא אמרה שבכל מקרה במוצאי שבת היא עובדת, שזה אולי נכון, אבל נראה לי שהיא בכל מקרה איננה הולכת להפגנות ולשום פעילות מחאה, ורק מקטרת. אם אנשים רק יקטרו ולא יפגינו, בוודאי שדברים לא ישתנו. חייבים להפגין ולמחות ולצעוק חזק ולדרוש, ומי שבאמת רוצה לשנות חייב לעשות את המאמץ.

*

ביום ששי נפטרה חמותי מדי שרק לפני חודש מלאו לה מאה שנה. היא היתה ניצולת טרנסניסטריה וניצולת צעדת המוות למוגילב. איכרה אוקראינית העסיקה אותה כעוזרת ואיפשרה לה להתחבא במרתף ביתה עם אחיה ואחותה הצעירים ממנה ולהביא להם אוכל וככה שלושתם שרדו את השואה. גם אחיה וגם אחותה מתו בטרם עת בשנות החמישים לחייהם. והם סבלו הרבה פחות ממני, אמרה מדי, כי הם היו קטנים והג'וינט הוציא אותם משם, והיא עוד נשארה עד שהצליחה לצאת מאוקראינה ופגשה ברכבת את חמי, ושלוש שנים הם היו במחנה הג'וינט באיטליה ברומא, באולפני הסרטים של הצ'ינה-צ'יטה ששם נולד בנם הבכור ושם הם נשארו עד שקמה מדינת ישראל ורק אז הם עלו לארץ, מדי היתה עובדת סוציאלית ועזרה להמון אנשים. היא המשיכה לעבוד אחרי גיל הפנסיה, כי הרגישה שהעבודה היא חייה. היא היתה בטוחה שתמות צעירה בגלל כל מה שעבר עליה, אבל חיה מאה שנה. לא סיפרו לה שבנה הצעיר מת לפניה, אבל בתי חשבה שהיא בכל זאת ידעה.

מוזר שגם מדי וגם אושר התאשפזו באותו זמן, אבל לפעמים יש צירופי מקרים כאלה, שקשה להבין. אני לא יודעת אם יש בזה איזה מסר בשבילי. לפעמים זה פשוט ככה כי זה מה שקרה.

אושר חולה

 

כל השבוע לא כתבתי למרות שקרו הרבה דברים, וגם היום אני מסוגלת לכתוב רק על הכלב שלי אושר שלא נמצא איתי עכשיו, כי הוא מאושפז בבית חולים לחיות. כבר כמה זמן הוא מתקשה בהליכה, וכבר לפני שבוע הבנתי שהוא חייב לראות רופא, אבל לא רציתי לגרור אותו לרופא בחום של ארבעים מעלות, וחיכיתי יותר מדי, ואתמול בבוקר אושר לא הצליח לעמוד על הרגליים, והיום נאלצנו לאשפז אותו. בבית החולים שמו אותו על עגלה והוא דוקא אהב שמסיעים אותו על עגלה, אבל הרופאים רצו לנסות להעמיד אותו על הרגליים בחוץ, כי הרצפה בבית החולים חלקלקה מדי, והוא לא הצליח לעמוד והשאירו אותו לשכב שם בחוץ ואני ישבתי לידו ואכלתי ונתתי לו חתיכות בשר שהוא נהנה לבלוע, כי אני מקווה כל הזמן שאם הוא אוכל ושותה יש לו תקווה, ושתי נשים שחיכו שם לטיפול עם הכלב החולה שלהן אמרו לי כל הזמן להגיד לרופאים שיכניסו אותו לבית חולים ולא ישאירו אותו מסכן בשמש, ואמרתי להן שאני לא רוצה לריב והן אמרו זה לא לריב זה לדבר. בסוף האשה מהקבלה קראה למישהו ובאו והעלו את אושר על העגלה ואחר כך לקחו אותנו לחדר האשפוז שיש שם הרבה תאים, תאים קטנים לכלבים קטנים ותאים גדולים לכלבים גדולים כמו אושר. בעצם אושר היה הכלב הכי גדול שם ומילא את כל התא. הביאו לי כסא פלסטיק אדום שאני אוכל לשבת שם מולו שהוא יראה אותי ואני אראה אותו. הוא היה מותש ורצה מאד לישון, אבל הכלב שבתא לידו נבח כל הזמן בלי הפסקה, וכשאושר רצה לישון ולנוח הוא מאד הפריע לו וגם לכל הכלבים האחרים. היתה שם כלבה קטנה בתא קטן שמאד רעדה על הזמן, והיה נדמה לי שבכל נביחה של הכלב היא מצטמררת מפחד. גם אני הצטמררתי בכל פעם שהכלב נבח, והוא נבח בלי הפסקה. במשך כמה שעות ישבתי על הכסא האדום והתפללתי שהכלב הנבחן ישתתק, אבל הוא המשיך לנבוח, אחרי כמה שעות הרופאה באה לומר לי שבינתיים לא מצאו משהו אבל ימשיכו את הבדיקות מחר, ושאני אלך הביתה. יצאתי מבית החולים והיה בחוץ חושך ולא היה איש והתחלתי לבכות כי כל עוד ראיתי את אושר מול העיניים לא בכיתי, ורק כשהלכתי הביתה ואושר נשאר שם עם הכלב הנובח התחלתי לבכות. אני גרה בקומה רביעית בלי מעלית עם ששים מדרגות, ואני לא יודעת מה אעשה אם אושר לא יחזור לעמוד על הרגליים וללכת. תמיד היינו בלתי נפרדים ואם אנשים ראו אותי בלעדיו הם שאלו איפה אושר ומה שלומו, והיו גם כאלה שלא אמרו לי שלום כשהייתי בלי אושר, כי הם הכירו אותי רק לפי זה שהלכתי עם אושר. אני קטנה ונעלמת בשטח, והוא כלב גדול עם נוכחות, שאי אפשר לא לשים לב אליו. מוזר לי שאני לא צריכה להוציא את אושר בלילה ולא צריכה להוציא אותו בבוקר כי הוא לא יכול ללכת והוא נשאר בבית החולים ואני רק יכולה להתפלל שיצליחו להציל אותו ושהוא יחזור ללכת. רציתי לבוא לבית החולים מחר בבוקר אבל הרופאה אמרה שלא יכניסו אותי לפני שתים-עשרה. אני עייפה מאד אבל קשה לי ללכת לישון ואני מפחדת ממה שיקרה.

בין יולדות לילדים חולים

 

בין בית החולים ליולדות ליס באיכילוב לבין בית החולים לילדים דנה מפריד כביש צר ועולם ערכים שלם. אם בית החולים ליס מתהדר בחדרים פרטיים מרווחים עם שירותים ומקלחת פרטיים וגם מיטה נוחה לבן הזוג, בבית החולים דנה מאושפזים בכל חדר שני ילדים על בסיס מקום פנוי, וכך לצד פעוט אנרגטי שמטיח את צעצועיו ברצפה ומתרוצץ במסדרון בין רגלי הצוות, מוטלת ללא נוע על מיטתה ילדה במצב קשה שהצוות מוזעק שוב ושוב למיטתה. פרטיות אין שם לאיש: אי אפשר שלא לשמוע את שיחות הצוות עם הורי החולה השני בחדר, כשבין המיטות מפריד רק וילון. ההורים ששוהים לצד ילדיהם לילות כימים נאלצים להתרחץ ולהחליף בגדים בשירותים המשותפים, האמהות מיניקות בחדר שדלתו כמעט תמיד פתוחה, כי הצוות נכנס ויוצא וגם אם מתעקש מישהו לסגור את הדלת מישהו יפתח אותה במהרה ויותיר אותה פתוחה. ההורים השוהים לצד ילדיהם יכולים לישון על כורסה שנפתחת למיטה צרה, וקשה מאד לדמיין אדם מבוגר ישן היטב על הכורסה הנפתחת הזאת. כאשר האישפוז ממושך ניכרים אותות ההתשה בהורים, ואבוי לאם יחידנית שאין לה תומך ומחליף לצד ילדה החולה. הרכב החולים בבית החולים דנה משקף באופן אמין בהרבה את הרכב האוכלוסיה בישראל מזה של בית החולים ליס: אמהות מוסלמיות עוטות חיג'אב לצד גברים חרדים, אמהות בג'ינס לצד אמהות בחצאית וכיסוי ראש, לכאן לא מגיעים מבחירה וההורים שמחים שילדיהם מטופלים. מעטים מסיטים את וילונות התכלת התלויים בחלונות – החדרים לרוב מוחשכים ואיש איננו מתלונן על העדר חלון. הצוות יופתע אם מישהו יעיר על הנוף הנשקף מהחלון: מצד אחד מרפאות הילדים שממול, לשם יובלו הילדים לבדיקות וטיפולים בהרדמה ומשם יוחזרו באלונקות. אם הם קטנים מאד ישכבו על האלונקה האם או האב, ונושאים בזרועותיהם את הפעוט הרדום עדיין חזרה לחדר האישפוז, ומצד שני הנוף המלבב יותר לגינת המשחקים החביבה שמאחורי הבניין, שרק לעתים רחוקות משחקים בה ילד או שניים, לפעמים מנדנדים ההורים בנדנדה ילד חיוור וגלוח ראש מהמחלקה האונקולוגית הנמצאת בקומה אחרת באותו בניין. רוב הילדים נשארים במחלקת הילדים. יש במחלקה גם מרכז חינוכי ובו משחקים וספרים וגם מורים וגננות שמשתדלים להעסיק את הילדים, ללמדם וגם לשעשעם ולהסיח את דעתם. הילדים בכל הגילאים מאד אוהבים את המרכז החינוכי הזה, שאפשר גם לצפות בו בסרטים, לצייר ולשחק.

מדוע בית החולים ליס מפואר יותר ויש בו חדרים פרטיים מושקעים? כי יולדות הן עסק רווחי לבתי החולים, והם מנסים למשוך אותן ללדת בבית החולים בהצעת תנאים נדיבים, שהמחלקות המיועדות לחולים אינן מעלות על דעתן להציע, למרות שדוקא החולים, ובוודאי הילדים החולים הנזקקים לליווי ההורים, זקוקים להם יותר: מיטה נוחה לישון לצד הילד, פרטיות, מקום לאכסן בו מזון או בגדים במשך אישפוז ממושך. ודוקא לבית החולים איכילוב בכלל, כפי שמעידה חזית ההוקרה לעשירי ישראל הנפרשת לאורך רחוב ויצמן, לא חסרים תורמים, ובית החולים לילדים דנה נהנה אף הוא מתרומות, אבל אולי אין דחף להשקיע כאשר אין צורך למשוך לאיכילוב ילדים חולים, וגם אין רווחים גדולים מהטיפול בילדים חולים. אלה מגיעים לבית החולים מלווים בהוריהם המודאגים ומקווים לקבל טיפול מיטיב, ואת התנאים הקשים הם מקבלים כרע הכרחי. אבל אולי מה שהכרחי הוא מה שאיש איננו טורח לשנות, ולא מפני שהדבר איננו אפשרי.   

מחנק

 

איש בן 47 נחנק למות בבית החולים איכילוב, כשצינור החמצן שלו התנתק ואיש מהצוות לא שם לב לכך. הוא נחנק בבית החולים ולא הצילו אותו. לא ראו אותו. כבר שנים שלא רואים את החולים, שחולים שוכבים שעות מבלי שאיש ניגש אליהם, אבל בזמנים רגילים קרובי המשפחה מטפלים בחולים. הצוות הרפואי מתייחס לקרובי המשפחה של החולה כאילו הם חלק מהצוות: נותנים להם הוראות, מטילים עליהם מטלות, נוזפים בהם אם הם הולכים הביתה ומשאירים את החולה לבדו במחלקה, כי אין מי שיטפל בחולים אם המשפחה לא נמצאת. אבל עכשיו יש קורונה ומגבילים ביקורי משפחות, ובפרט במחלקות הקורונה, אז הצוותים הרפואיים צריכים לטפל לבדם, ובוודאי שזה קשה, וכבר שנים שאין כוח אדם מתאים לכך. איך יכול להיות שחולה נחנק בתוך בית החולים ואיש לא שם לב? האם המכונה לא מצפצפת במקרה כזה, האם הכל היה פשוט שקט והאיש נחנק למות? או שהיה צפצוף ואיש לא שם לב כי היו הרבה צפצופים אחרים. קשה לדעת מה קרה באמת. לרוב רופאים אינם אומרים את האמת על הטעויות שלהם, אז קשה מאד לדעת מהי האמת. למשל אם מישהו מת מחיסון נגד קורונה אומרים שזה לא קשור לחיסון. בנורווגיה בדקו מקרים של מות אחרי החיסון והמליצו לא לחסן קשישים במצב גופני ירוד. בישראל כשמישהו מת מהחיסון אומרים שזה לא קשור לחיסון. אין בישראל תרבות של לומר אמת. אנשים משקרים מאד בקלות, ורופאים משקרים במיוחד. אולי הם אפילו חושבים שהם עושים בכך משהו טוב, שהם מעודדים אנשים לא לפחות מהחיסון, ולא לפחד מהנשמה. אבל לפעמים עדיף לפחד. פחד הוא מנגנון הגנה. הוא מגן עלינו מסכנות. אני מפחדת מאד להיחנק. לפעמים אני נחנקת רק מהמחשבה על כך. קראתי על האיש שנחנק למות כי צינור החמצן שלו התנתק והרגשתי שאני נחנקת בעצמי. איש כל כך יותר צעיר ממני. זה כל כך לא הוגן וכל כך מפחיד. המחלה מפחידה, אבל גם לשכב חסר אונים ובודד בבית חולים מפחיד, והכי מפחיד לשכב בבית חולים בלי המשפחה. וגם למשפחה זה מפחיד שהם לא יכולים לבקר את החולה, או שמרשים להם רק לפרקי זמן מאד קצרים. אולי בגלל הקורונה יגדילו את הצוותים בבתי החולים כדי שיהיו מספיק מטפלים. איכשהו קשה לי להאמין שזה יקרה. תמיד אני אזכור את האחות שצעקה עלי למה הלכתי הביתה והשארתי את בתי בבית החולים. היתה לה דלקת תוספתן אבל התלבטו זמן מה לפני שניתחו אותה, ואני הלכתי בינתיים להביא לה דברים מהבית, כי כשבאנו בבוקר לא ידענו שאנחנו באות לאשפוז. האחות צעקה עלי שוב ביום האחרון שעוד לא הסדרתי התחייבות מקופת החולים. בפעם השנייה שהיא צעקה עלי כבר כמעט בכיתי. אמרתי לה לא ראית שאני פה שבוע? אתם מתחלפים ואני נשארת. היו משפחות גדולות שהתחלפו ביניהם, אבל אני הייתי לבדי ולא היה לי מחליף, גם לא מישהו שיבוא ויביא לנו דברים. תמיד אני זאת שמטפלת באחרים ואם אני אחלה לא יהיה לי תחליף. הבדיחות על זה שלכל אדם יש תחליף לא תמיד נכונות. יש משפחות קטנות ויש הרבה אנשים שהם לגמרי לבד ואין להם אף אחד. בבית החולים אתה תמיד מאד בודד, לא רק בזמן קורונה. במיטת בית חולים בן אדם מרגיש לבד בעולם, ושלאף אחד בעולם לא אכפת ממנו, ולפעמים זה גם נכון, זה מה שקרה לאיש שנחנק כשהצינור שלו התנתק. אני מקוה שהוא היה מורדם ולפחות הוא לא סבל, אבל אולי אם הוא לא היה מורדם הוא היה מצליח להזעיק עזרה. אני לא יודעת. הוא היה כל כך יותר צעיר ממני ועכשיו הוא מת, ואף אחד לא ראה אותו ולא הציל אותו ועכשיו כבר מאוחר מדי ואי אפשר לתקן את מה שהשתבש.

סמי קורל

 

כבר שלושה ימים אני חושבת על סמי. התחלתי לחשוב עליו בגלל שדיברו על חולי נפש וסמי היה חולה נפש. הכרתי אותו בבית חולים לחולי נפש, כשבאתי לשם לבקר חולה אחרת. סמי לא היה דומה בשום דבר לחולי נפש שרואים בסרטים. הוא היה מסודר ושקט וחביב, והיה נעים לדבר איתו. הוא לא אמר שום דבר מוזר ולא עשה שום דבר מוזר, ואם לא הייתי יודעת שהוא התאשפז בבית חולים לחולי נפש ושהרופאים הסכימו לאשפז אותו, לא הייתי מעלה בדעתי שהוא חולה נפש. הוא רק היה עצוב ועישן כל הזמן, והיה לו קשה להתמודד עם הבדידות שהוא חש ועם הדיכאון שהיה שרוי בו. לכן הוא אשפז את עצמו לעתים קרובות והסכימו לאשפז אותו כי הוא לא עשה שום בעיות, רק לבש את הפיג'מה של בית החולים וישב בשקט ועישן בלי הפסקה. אמרתי לו שגם אני לבד. התכוונתי שאני גרושה ומגדלת לבד את בנותי, אבל סמי אמר שאני לא לבד כי יש לי שתי בנות ואני תמיד איתן ואף פעם לא לבד. הרבה פעמים אחר כך נזכרתי בדברים האלה שסמי אמר לי, והוא צדק כמובן. אפשר להגיד שבדידות זה עניין של הרגשה, שלהיות לבד אין פירושו להיות בודד, אבל זאת התפלפלות, כי אם אין לך משפחה אתה לבד בעולם ואם יש לך ילדים אתה לא לבד, והמשפחה שלך גם גדלה עם הזמן, כשהילדים שלך מתחתנים ונולדים לך נכדים. אם אין לך ילדים אתה לבד. גם הסופר יהושע קנז שמת חולה ובודד אמר לעיתונאי סיני שדיבר איתו שהוא לא נשוי ואין לו ילדים וכל המשפחה שלו זה רק הוא. שבר לי את הלב לקרוא את הדברים האלה. מהסיפורים שלו הכי אהבתי את הנובלה המוקדמת שלו "מומנט מוסיקלי"  ואת הנובלה המאוחרת "נוף עם שלושה עצים" שקראתי פעמיים ולא הצלחתי לקרוא את הנובלה שלפניה. יש בסיפורים האלה הרבה בדידות ועצב. רציתי לקרוא שוב את "נוף עם שלושה עצים" אבל אני לא מצליחה למצוא את הספר. לפחות יהושע קנז הגיע לגיל מבוגר ורוב שנותיו היה סופר פורה ומאד מוערך והיו לו הרבה חברים שהספידו אותו כשהוא מת. סמי לא מת במיטתו, הוא נרצח באכזריות שאי אפשר לתאר במלים. השכנים שלו רצחו אותו בגלל סכסוך או אולי בגלל שראו שהוא לבדו בעולם וחשבו שיוכלו לנצל את זה, אבל הם לא חמקו מעונש, כי נער אחד ראה אותם מובילים בעגלה את הגופה המבותרת של סמי. הוא לא ידע שהם הובילו גופה אבל חשד ודיווח למשטרה ועצרו אותם. הם בוודאי עדיין בכלא אבל זה כבר לא יעזור לסמי. אני לא יכולה להבין איך אנשים יכולים להיות אכזריים בצורה מפלצתית כזאת, אבל ככה זה. רציתי להזמין את סמי אלינו הביתה אבל הרופאים בבית החולים אמרו שזה לא רצוי. אני לא זוכרת למה בכלל שאלתי אותם ולמה בכלל שמעתי להם. אולי יכולתי לעזור לסמי אבל אולי גם לא יכולתי לעזור לסמי וסתם הייתי מסתבכת בצרות. כשהייתי צעירה יותר היה לי יותר אומץ ועכשיו אני הרבה יותר מפחדת מכל דבר. הרופאים בבית החולים לחולי נפש לא עודדו קשרים בין החולים, אבל הקשרים בין החולים וגם בין המבקרים לחולים נוצרו מעצמם, וכנראה גם דעכו או התפרקו מעצמם. החולה שבאתי לבקר השתחררה אחרי כמה שבועות ואז נפרדתי גם מסמי, שאמר לי שאני לא לבד כי יש לי שתי בנות והו איתי. אני לא זוכרת אם אי פעם פגשתי את סמי שוב ואם דיברתי איתו פעם שוב. נדמה לי שפגשתי אותו עוד פעם במקרה כשהוא היה בתקופה טובה. הוא היה מתאשפז לתקופות קצרות כדי לא להרגיש יותר מדי לבד ולצאת קצת מהדיכאון, אבל אף פעם הוא לא יצא לגמרי מהדיכאון ולכן הוא תמיד חזר לבית החולים ולרופאים לא היה אכפת לאשפז אותו כי הוא לא עשה שום צרות, רק לבש את הפיג'מה של בית החולים וישב בשקט ועישן. אותי עיצבן שהרופאים מעודדים את החולים לעשן בגלל שזה מרגיע אותם ולרופאים זה נוח שהחולים רגועים, אבל אני חשבתי שאם למישהו יש כבר מחלת נפש, אין שום סיבה שיהיה לו גם סרטן. זה מה שאני חשבתי. אני לא מבינה הרבה במחלות נפש. ראיתי חולים שאומרים דברים מוזרים ומתנהגים מוזר. אחת חטפה לי את הכובע מהראש וחבשה אותו בעצמה, והייתי צריכה לבקש מהצוות שיעזרו לי לקחת את הכובע ממנה. היה לה בן בצבא והיא השתגעה מזה. זה נשמע די הגיוני להשתגע מדאגה, אבל רוב האמהות לא משתגעות גם אם יש להן סיבה לזה. רוב האנשים מתמודדים איכשהו עם החיים שלהם ורוב האנשים הם לא לגמרי לבד כמו שסמי היה. ליהושע קנז למשל היו המון חברים שאהבו אותו אהבת נפש, אבל גם הם התקשו לבקר אותו כשחלה ואיבד קשר עם המציאות בסוף ימיו. זאת טעות שהרבה אנשים עושים, שהם מפסיקים לבקר חולים במחלות נפש או בדמנציה. אנשים זקוקים לחברה דוקא כשהם חולים מכדי לתקשר עם זולתם. אסור לעזוב אנשים לבדם כשהם חולים. אם סמי לא היה כל כך לבד אני מאמינה שלא היו רוצחים אותו, אבל אני לא יודעת בוודאות כמובן. בימים האחרונים אני חושבת עליו כל הזמן ולא מצליחה להפסיק לחשוב עליו. הוא היה איש טוב, איש נחמד. היה נעים לדבר איתו. הוא היה כל כך אנושי. הגיע לו לחיות חיים טובים והחיים שלו היו כל כך עצובים ואני לא יכולה להשלים עם הרצח שלו. המחשבות עליו גורמות לי להרגיש חוסר אונים נורא והחמצה. הייתי רוצה לכתוב עליו הרבה אבל אני לא יכולה לכתוב עליו הרבה, כי אני לא יודעת עליו הרבה, רק מה שהוא סיפר לי דרך אגב כשביקרתי בבית החולים. היה לו שם משפחה אחר במקור אבל הוא בחר לעצמו את השם קורל, סמי קורל. כשהודיעו בחדשות על הרצח לקח לי כמה דקות להבין שבו מדובר, וההבנה שבו מדובר חלחלה אליי פתאם כמו סכין בלב דוקא עם השם היפה הזה שהוא בחר לעצמו שפירושו אלמוג. אני לא זוכרת את שם המשפחה הקודם שלו. לפעמים שם חדש נותן לאנשים חיים חדשים ולפעמים השם נשאר כמו הבטחה שלא התקיימה, ורק זיכרון עצוב נשאר.

הרבה דם

שום דבר השבוע לא קרה כמו שתכננתי. ידעתי רק שביום חמישי אלך לשוק ואפילו זה קרה באיחור, כי בלילה אושר התחיל לדמם בכמויות, וכשחזרנו  מטיול הבוקר רחצתי אותו וניקיתי את כל הדם ממנו ומהרצפה וכשסיימתי כבר היתה שעת צהריים ואז הלכתי לשוק וחשבתי איך ביום חמישי לפני הקורונה בקושי אפשר היה לזוז בשוק ועכשיו הקונים מעטים. כשחזרתי הביתה נראה היה שאושר בסדר גמור, אבל בערב הוא שוב התחיל לדמם וכל הרצפה התכסתה דם ורצתי איתו לרופא שניסה לעצור לו את הדם ולא הצליח ואמר שחייבים להגיע בשיא המהירות לבית החולים הוטרינרי, כי הוא מאבד דם וגורם הזמן הוא קריטי. סידרו לנו לנסוע עם איש אחד שיש לו חתוליה וכל המכונית שלו היתה מלאה בכלובים ריקים ואושר ישב מאד בשקט בבגאז' כל הדרך לבית דגן. כשבאנו לבית החולים הכניסו אותנו מיד למחלקת חירום והיתה שם מתמחה שכבר הכירה את אושר מהביקורים הקודמים. הרבה מתמחים וגם רופאים בבית החולים מכירים את אושר, כי בשנתיים האחרונות הוא מבלה הרבה בבית החולים וכבר עברנו שם ברוב המחלקות. דווקא הרופאה בחירום לא התרגשה במיוחד, היא אמרה שלא צריך לצרוב את הפצעים ולא צריך להרדים את אושר, רק להצמיד תחבושת עם כל מיני חומרים ולתת לו כדורים והיא רצתה לשחרר אותנו מיד ואפילו היתה מוכנה להסיע אותנו בעצמה לבית של שרון ביפו. אבל אני פחדתי שאושר יתחיל שוב לדמם באמצע הלילה ואני לא אדע מה לעשות. הם שאלו אם אני רוצה להישאר איתו ואמרתי שכן, אז במקום לשים את אושר בכלוב בחירום לקחו אותנו לחדר בדיקה ופרשו לנו על הרצפה שמיכה ענקית עם ציור של נמר גדול, וזה הזכיר לי תמונה מסדרת טלויזיה של בית, אולי בית אנגלי קולוניאלי בהודו, עם פרוות נמר שניצוד שפרשו על הרצפה בתור שטיח וזה נראה מפחיד, אבל הנמר המצויר על השמיכה נראה דווקא חביב, ואז הביאו לנו עוד שמיכה שיהיה לנו ממש נוח, ואני ואושר שכבנו על השמיכה ביחד. בדרך כלל אושר אוהב לישון במיטה משלו או בקיץ על הרצפה, אבל בבית החולים הוא שכב על ידי ושנינו קצת רעדנו, אני מהמזגן ואושר מקור או מאיבוד דם ונרדמנו מרוב תשישות. אחרי שעה או שעתיים התעוררנו ואני התכסיתי באחת השמיכות ואושר ירד לשכב על הרצפה ושוב נרדמנו. באמצע הלילה בא להעיר אותנו מתמחה כי הוא חשב שצריך לתת לאושר כדורים, אבל זאת היתה טעות, אז נרדמנו שוב עד הבוקר. ביום ששי בבוקר בית החולים היה כמעט ריק, כי ביום ששי המרפאות לא עובדות, ורק במחלקת חירום וטיפול נמרץ ובמחלקת כירורגיה מאושפזות הרבה חיות שעברו ניתוחים או טיפולים והמתמחים צריכים להוציא כל כלב לחוד לטיול בוקר בחצר, כי אלה כלבים חולים ואי אפשר לטייל עם כולם ביחד כמו שעושים האנשים ברחביה ובקטמון שמוציאים כלבים בתשלום והולכים עם ארבעה או חמישה כלבים ואפילו ראיתי מוליך אחד עם עשרה כלבים והוא בעצמו החליק על סקטים ועם כל הכלבים שרצו אחריו הוא נראה כמו מאלף חיות בקרקס. כשהאיר היום די נבהלתי כי החדר שישנו בו היה די מלוכלך בדם, אבל הרגיעו אותי שזה לא דם חדש, רק דם ישן שלא הצליחו לנקות מאושר, כי הוא דימם כל כך הרבה והיה כולו מלוכלך. ניסיתי לרחוץ אותו בצינור שבחצר, אבל אושר פחד מהזרם החזק אז הנחתי לו. כבר לא הייתי מסוגלת להישאר בחדר המלוכלך בדם שהמראה שלו דיכא אותי, אז יצאנו לקבלה וחיכינו שישחררו אותנו. אושר היה נורא עצבני כי שמו לו קולר גדול מפלסטיק שהרופאים קוראים לו קולר אליזבת, כדי שלא יפתח את הפצעים שלו בשיניים שזה מה שהוא עושה כל הזמן ואז הוא מדמם נורא. אושר ניסה לדפוק את הקולר בכל דבר שאפשר בתקוה לשבור אותו ולהיפטר ממנו אבל הוא לא ממש הצליח ואז הוא נהיה עוד יותר עצבני. אולם ההמתנה היה די ריק חוץ מאיתנו וגברת אחת עם שמלה נוצצת וכפכפים נוצצים וכלבה מלטזית קטנה. אחר כך בא לשם בחור שאמר שהרדימו שם את הכלבה שלו והביאו לו קופסה וחשבתי שכנראה בקופסה נמצאת הגוויה של הכלבה שלו וזה עורר בי חלחלה. בזמן שהוא חיכה לקופסה הוא סיפר לי שהם זוג סטודנטים ששילמו את כל הכסף שלהם כדי להציל את הכלבה הזקנה שלהם, אבל בכל זאת היא מתה. הוא לא אמר מתה, הוא רק אמר הרדימו אותה ואני שונאת את המלים האלה כי להרדים זה משהו נעים כמו שמרדימים תינוק בשיר ערש, ואני שונאת שאומרים את זה כשהורגים חיה. אחר כך הביאו לבחור את הקופסה והוא הלך ובאו שלושה שוטרים צעירים, שתי שוטרות ושוטר באוטו משטרה ובהתחלה לא הבנתי מה השוטרים מחפשים בבית החולים ואז ראיתי אותם יוצאים עם כלב שרגל שמאל הקדמית שלו מגובסת וחשבתי שאולי זה כלב משטרה שנפצע בפעילות מבצעית ועכשיו הוא נכה של כוחות הביטחון. השוטר רצה להוציא בקבוק משקה מהמכונה אבל המכונה לא עבדה, והאשה עם השמלה הנוצצת והכלבה המלטזית אמרה לו אתה גבר, תן למכונה בעיטה, והוא צחק ואמר לה אני שוטר, והאשה עם השמלה הנוצצת והכלבה המלטזית אמרה לו אז מה, אבל השוטרים הלכו לאוטו משטרה עם הכלב המגובס ובלי שתיה. בסוף נתנו לנו תרופות ושחררו גם אותנו, ושרון באה עם אביב התינוק לקחת אותנו לבית שלה ביפו שהרבה יותר קרוב לבית החולים מהבית שלנו בירושלים. אביב מאד התרגש לראות את אושר, כי הוא רגיל אליו מאז שהוא נולד ואושר יותר מפחד מאביב מאשר אביב מאושר, כי אושר פשוט שומר מרחק מאביב ומנסה לישון בשקט, אבל אביב כל הזמן רץ אליו ומנסה לגעת בו מלפנים או מאחור ששניהם לא מומלצים, ולפעמים אושר ממש מתעצבן וצריך לשים לו כל הזמן מחסום כדי שלא יאכל את אביב שמעצבן אותו ולא יפתח לעצמו שוב את הפצעים שיתחילו שוב לדמם. בלילה שוב אושר דימם אבל לא כמו בלילה הקודם, ואני קמתי והתחלתי לנקות במגבות נייר את הדם מהרצפה עד שהפח התמלא. בבוקר לקחתי את אושר לים בתקוה לשטוף אותו במי מלח, אבל אושר פחד מהגלים בחוף והצלחתי לנקות אותו רק קצת. למרבה המזל הוא הפסיק לדמם אבל לא עבר לי הפחד שהוא יתחיל לדמם מחדש, כי דם זורם זה משהו שכל כך קשה לשלוט בו. עדיין הייתי צריכה  לשמור כל הזמן שאושר לא ייכנס לחדר שינה ושאביב לא יכניס את הידיים לקערת המים של אושר, אבל לא שמתי לב ואביב שפך את המים של אושר על הרצפה ושרון אמרה שהמים ירטיבו את הקרטונים שיש בהם בגדים כי היא רק עברה דירה ועוד לא הספיקה לסדר את כל הבגדים בארונות וגם תפוחי האדמה שבישלתי נשרפו ובקיצור שום דבר לא יצא כמו שצריך. אביב שיחק באוטו שלו שבכל פעם שנוגעים בו שומעים "שלום חברים, הנה אני מגיע" ורצה לדחוף לי את האצבעות הקטנות שלו לתוך הפה כדי שאגיד לו הם הם הם אני אוכל אותך תינוק מתוק כמו סוכריה, בייחוד עכשיו שנשרפו לנו התפוחי אדמה. במוצאי שבת שרון שאלה אם אני רוצה לראות את הסרט הקוריאני "פרזיטים", שזכה לפרסים ותשבחות בלי די, אז אמרתי למה לא, ומהר מאד ראיתי שזה סרט מופרך ומגעיל עם נוכלים ורוצחים ומטורפים והרבה הרבה דם שזורם, ודוקא דם שזורם ראיתי השבוע מספיק ודי, ועכשיו אני מנסה להוציא מהראש את כל הדם השפוך שראיתי השבוע במציאות ובמציאות מדומה, אבל דם שנשפך קשה לנקות מהרצפה וקשה לנקות מהכלב והכי קשה לנקות מהזיכרון.    

טבלאות הקורונה

כבר כמה שבועות שאני מכורה לטבלאות הקורונה: החולים, המונשמים, המתים. היום בהיתי במסך וראיתי את המספר 44 מתחלף ל-45 והצטמררתי, כי ידעתי שעכשיו מת עוד אדם. בינתיים לא מתו בישראל הרבה אנשים, אז עוד מתייחסים לכל אדם ואדם בשמו ובזהותו וזה יפה, וגם מוזר, כי בכל יום מתים הרבה אנשים בישראל, מאה אנשים ביום או יותר, אבל מדברים רק על אלה שמתו מקורונה, כדי לבדוק אם הצליחו לשטח את העקומה, כי בעצם לא מתעניינים במתים אלא בעקומה, כי אם העקומה לא תשתטח זה יכביד על מערכת הבריאות ואז יותר אנשים ימותו כי לא יוכלו לטפל בהם. זה הגיוני אבל כשאומרים את זה נדמה שמערכת הבריאות היא מישהי שצריך לשמור עליה למען עצמה, ולא למען החולים שהיא אמורה לשרת, וכאילו כולם צריכים להפסיק לחיות ולשמור על מערכת הבריאות. במקום שמערכת הבריאות תעזור לאנשים לחיות האנשים צריכים להקפיד לא להעמיס על מערכת הבריאות, שלא יוטל עליה עול כבד מדי, ובאמת האנשים משתדלים לא להעיק על מערכת הבריאות והרבה מהם מתים בבית בשקט וזה לא מעיק כי איש איננו סופר אותם. ומכיוון שאני חושבת על המתים מקורונה, אני חושבת על כל האנשים שמתים, שאולי היו צריכים כל יום להגיד מי מת היום ולספר עליו. נגיד שהיתה פינה כזאת בחדשות על מי שמת באותו יום שיגידו ממה הוא מת ומי הוא היה, אבל אז אולי לא היו שמים לב מי מת מקורונה כי בכל יום מתים בישראל בערך מאה אנשים מכל מיני סיבות. אני לא יודעת למה אני כל הזמן מסתכלת באתרי החדשות לראות כמה אנשים מתו ואני תמיד מתפללת שלא יהיו עוד ותמיד יש עוד כמה מתים. אולי מספר המתים מודד גם בשבילי משהו, אולי את היאוש וחוסר האונים. אני חושבת על כל האנשים שמתים כי הם נדבקו בבתי חולים במחלות אחרות. יש המון אנשים כאלה. ביומיים האחרונים דיברו על דני וחוליה אברהמי, שנדבקו בקורונה כי דני היה מאושפז בבית החולים וולפסון במחלקה שהיתה בה חולת קורונה ואחר כך סגרו את המחלקה, אבל הוא נדבק והדביק את אשתו חוליה שלא רצתה לחיות בלעדיו וביקשה שלא ינשימו אותה וגם היא מתה. אם דני אברהמי היה נדבק בבית החולים בסתם איזה חיידק ולא בקורונה ומת מזה, כמו שקורה להמון זקנים בבתי החולים הלא כל כך היגייניים שלנו, לא היו שמים לב לזה בכלל. וגם הזקנים בבתי אבות נדבקו במחלה יותר מאחרים כי במוסדות אנשים יותר נדבקים במחלות מאשר בבתים הפרטיים. אני לא מאמינה שהכל בעולם ישתנה אחרי משבר הקורונה, אבל אני כן מאמינה שפחות אנשים ילכו לבתי אבות ופחות אנשים ירצו לשוט באניות פאר. יהיו כמה דברים שכן ישתנו. אולי גם המטוסים יצטרכו להשתנות כדי שאנשים לא יפחדו להידבק במחלות בזמן הטיסה, ואני מאמינה שעוד הרבה זמן אנשים יפחדו ממחלות ומזיהומים. אבל האם מערכת הבריאות שלנו באמת תשתפר ותשתנה לטובה, האם ישקיעו בה יותר ויציידו אותה טוב יותר ויקפידו יותר על ההיגיינה וישמרו טוב יותר על החולים? אני לא יודעת, כי זה דורש לא רק שינוי בתודעה אלא גם הרבה כסף, וכשצריך להשקיע כסף, כולם הרבה פחות נדיבים. כבר השלמתי עם זה שאהיה בסדר לבד, ולא אוכל לחבק בפסח הזה את הנכדים שלי הקטנים, ואראה אותם רק בסקייפ. אני משתדלת להיות קצת שמחה, כי אי אפשר כל הזמן להיות עצובים. קניתי כל מה שצריך לסדר – מצות וקמח מצה וחזרת ויין, ונרים כוסית בסקייפ ונגיד השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין, ונתפלל שבפסח הבא לא תהיה קורונה, ונוכל ללכת למחנה יהודה שכולם שם יהיו עצבניים לפני החג והשוק יהיה מלא בצעקות המוכרים ובהמולת הקונים ובריחות של פטרוזיליה ושמיר וריחן וכדורי פלאפל וקציצות ומאפים טריים ותחנות האוטובוסים יהיו מלאות אנשים שיחכו לאוטובוסים שתמיד מאחרים. אפילו לרחוב יפו אני מתגעגעת עכשיו, לחנויות הזולות, לחצאיות ולנעליים הזולות שתלויות בפתחי החנויות במחיר מציאה ומתחילות להתפרק אחרי כמה ימים. אני מחכה ליום שאשוטט שם שוב ואקנה לי חצאית זולה ונעלי סירה לימי האביב שממילא הוא קצר בארצנו כי מיד כשבורח החורף מגיע הקיץ והימים לוהטים. והכי אני מתגעגעת לחנויות הספרים ולדפדף בספרים החדשים ולקנות רק אחד כי הם מאד יקרים. מדהים כמה מהר מתרגלים למציאות ומדהים כמה עדיין מתגעגעים לימים הרגילים ולחיים הרגילים בלי לחשוב כל הזמן לא להידבק ובלי לקרוא טבלאות מחלה ובלי לפתוח את החדשות במספר המתים.    

בבית החולים הוטרינרי

היום לקחתי את אושר לבית החולים הוטרינרי בבית דגן, כי כבר הרבה זמן הוא חולה ולא אוכל והמצב שלו רק מידרדר. פחדתי מאד ממה שיגידו לי הרופאים, אבל הם אמרו שאין לו מחלה שאי אפשר לטפל בה, רק הרבה זיהומים, וצריך לתת לו המון תרופות, ובכלל אם הוא היה כלב קטן וידידותי לכלבים אחרים היו מאשפזים אותו ונותנים לו תרופות לוריד, שזה בטח היה יותר פשוט מאשר לשכנע אותו לבלוע כדורים, שאני דוחפת לכל המאכלים שהוא מאד אוהב, והוא מנסה לאכול מסביב ואת הכדור להוציא ולזרוק. כלבים הם חכמים אבל לפעמים זאת בעיה, כי אי אפשר להסביר להם איך להיות חכמים באמת ולא לבלוע זבל ברחוב וכן לבלוע תרופות מועילות. אני מאד מקוה שהמצב שלו ישתפר ולא נצטרך לאשפז אותו, שזה מאד מדכא. גם סתם ללכת לבית חולים של חיות זה מדכא, כמו ללכת לבית חולים של אנשים, כי רואים שם כלבים חולים מאד שמובילים אותם באלונקות או כלבים פצועים. ראינו שם טרייר קטן עם עין אחת שפיטבול גדול התנפל עליו וניקב לו את הריאה ושבר לו צלעות וכמעט הרג אותו. הוא עבר ניתוח והמשפחה באה לבקר אותו, אבא ואמא וילד חמוד מאד שרצה ללטף את כל הכלבים שהיו שם ולא רק את הכלב המסכן שלו שיצא מאד חבול מהמפגש עם הפיטבול, אבל בעזרת הרופאים בבית החולים הוטרינרי הוא ישרוד. אני פחדתי מאד שנהגי מוניות לא ירצו לקחת אותנו מהדירה של שרון ביפו לבית החולים, אבל באיזור תל-אביב יותר קל למצוא נהגים שאוהבים כלבים מאשר בירושלים. אמנם גם בירושלים מצאתי נהג מונית שלקח אותנו לשרון, אבל כל הדרך הוא קיטר שהכלב ילכלך את המרצדס החדשה שלו, ורצה שאני אשלם לו יותר כסף ממה שאמרו לי בחברה. באמת שילמתי לו יותר אבל אמרתי לו שזה בגלל שיש לו קול יפה וכל הדרך ליפו הוא שר ברגש שירים של זוהר ארגוב. זה היה עוד לפני ששרון ילדה והייתי די מודאגת והתפללתי שאושר יבריא בעצמו אבל הוא רק היה יותר ויותר חולה וגם אני גרמתי לו לחלות עוד יותר במאמצי הכושלים לגרום לו לאכול. אז היום שרון הזמינה לנו נהג מהסביבה שלקח אותנו לבית החולים הוטרינרי ואמר שהוא בעצמו נוסע אחר כך לתל-השומר לעשות MRI, כי למזלו יש לו קשרים והוא קיבל תור. בדרך כלל מקבלים תור ל-MRI רק עם פרוטקציה, ומי שאין לו קשרים הוא פשוט מת. סיפרתי לו על החברה שלי שנפלה במדרגות ולא רצו לתת לה תור לMRI ארבעה חודשים, והיא התפתלה מכאבי תופת, ורק אחרי שהבת דודה שלה שחברה של אשתו של רופא בכיר סידרה לה פרוטקציה עשו לה בדיקת MRI ומיד שלחו אותה לניתוח. לא סיפרתי לנהג שיום אחרי הניתוח הרופא המנתח ניסה לזרוק את החברה שלי מהמיטה שתלך הביתה והאחיות החזירו אותה לשכב, ורק אחר כך היא סיפרה לי שבזמן שהוא סירב לשלוח אותה לבדיקה ולניתוח הוא ניסה לסחוט ממנה עשרים אלף דולר שלא היו לה, והוא מאד כעס שסידרו לה פרוטקציה והוא היה צריך לנתח אותה בחינם. הנהג הזה היה נחמד ואני מקוה שהוא יהיה בריא ולא יצטרך את הקשרים שלו בשביל לקבל טיפול. רציתי שהוא יקח אותנו גם בחזרה אבל במקומו בא נהג אחר, גם הוא היה מבוגר, והוא סיפר לי שבמלחמת יום הכיפורים הוא לקח איתו למלחמה את הכלב שלו, כלב רועים גרמני, והכלב היה איתו כל המלחמה וגם חצה איתו את התעלה למצרים, והוא לא פחד מכלום. אחר כך היתה לו הזדמנות לטוס הביתה ליומיים והוא השאיר את הכלב עם החיילים וכשהוא חזר הוא לא מצא את הכלב והוא השתגע, אז הוא לקח משאית והתחיל לנסוע ולצעוק לכלב, ואז הוא שמע ברשת הקשר שהמפקד מחפש אותו וכועס שהוא לקח משאית מלאה דלק בשביל לחפש את הכלב והבין שהוא חייב לחזור, אבל אז הוא ראה פתאם את הכלב רץ אליו, והתברר שבזמן שהכלב טייל במצרים הוא חטף מחלת מעיים קשה והיה בסכנת חיים, אז הוא החביא את הכלב בתוך קיטבג, השאיר את הריצ'רץ' קצת פתוח שהכלב לא יחנק, והבריח אותו למטוס שהחזיר אותם לארץ. אבל בדרך הכלב התחיל להקיא ולשלשל וככה גילו אותו והעמידו אותו למשפט על הברחת כלב לכלי טיס וסיכון חיילים, ודנו אותו לחודשיים מאסר, והוא אמר למפקד שיתנו לו מצדו חצי שנה מאסר, רק שישחררו אותו לכמה ימים לטפל בכלב, ובאמת שיחררו אותו לטפל בכלב ואז הוא חזר לרצות את המאסר, אבל הקצין ריחם עליו והמיר לו את עונש המאסר במאסר על תנאי, כי כמו שהוא אמר הוא לא הבריח סמים, רק כלב נשמה. בפעם הזאת הכלב ניצל, אבל אחר כך הוא נסע לחו"ל והשאיר את הכלב אצל חבר בצפון, ושם הכיש אותו נחש והוא מת. אף פעם לא שמעתי על כלב שעבר כאלה עלילות, חוץ מעזית הכלבה הצנחנית, אז אני מספרת לכם את סיפורו של נהג המונית כפי שהוא סיפר לי אותו. יבורכו כל נהגי המוניות שאוהבים כלבים ושמוכנים להסיע אותם לאן שצריך, ואפילו לבית החולים הוטרינרי, ואפילו כלבים חולים, שגם להם יש נשמה וגם הם סובלים, ויבורכו הרופאים שמטפלים בחיות, ובבקשה אלהים שאושר שלי יבלע את התרופות ויבריא.

מה עצבן אותי באיכילוב

בעצם צריך להגיד בבית החולים ליולדות ליס, כי עכשיו לא אומרים מחלקת יולדות בבית החולים איכילוב, אלא לכל מחלקה קוראים בית חולים, מחלקת ילדים בבילינסון זה בית החולים שניידר ומחלקת יולדות באיכילוב זה בית החולים ליס. ככה אפשר לקרוא יותר שמות ולקבל יותר תרומות. באיכילוב יש מכון הלב ע"ש סמי עופר ומגדל אשפוז ע"ש תד אריסון, וככה כל עשירי ישראל מרוחים על חזיתות בתי החולים שלה, כדי שנזכור שאולי אנחנו לכאורה אזרחים במדינה שאמורה לממן מהמסים שלנו בתי חולים, אבל בפועל המדינה היא גורם שולי, ומי שמממן בתי חולים הם עשירי ישראל ועלינו להוקיר אותם על כך, למרות שאת העושר המופלג שלהם הם קנו לרוב על חשבוננו, למשל מחורבנו של צי הספינות הישראלי או מחורבן ים המלח או מעמלות בנק מופקעות וחסרות שחר כמו עמלת שורה. עוד לפני שנכנסים לאיזו שהיא מחלקה באיכילוב מבינים שפה מקדש לעשירי ישראל וצריך לכרוע לפניהם ברך ולהוקיר את ההון ואת הממון, שבלעדיהם אין בריאות ואין חיים.

אחר כך עולים במעליות קצת מוזרות: יש כאלה רק עד קומה שלישית, ויש כאלה בלי קומה שלישית. יש כל מיני מעליות שקצת קשה להתמצא בהן, עם מעליות המשך שעוד יותר קשה להתמצא בהן, אז לא רק שונאי מעליות מושבעים כמוני אלא הרבה מאד אנשים עולים ויורדים ברגל בגרמי המדרגות שאיכשהו מחברים בין כמה בניינים, ומגיעים למסדרונות שבהם הכל נראה אותו דבר ואפשר להסתובב שעות עד שמוצאים את המקום הנכון ומגיעים.

ליולדות יש חדר פרטי עם מקלחת פרטית ושירותים פרטיים ומקום לתינוק ולבני הזוג לישון והן מאד מרוצות מזה. לכאורה אפשר להסתובב עירומה בחדר, אבל לא כדאי כי כל הזמן נכנסים ויוצאים אנשים, כמובן למטרות טובות, ואף לא אחד בבית החולים נוהג לסגור אחריו את הדלת: לא הרופאים, לא האחיות, לא המיילדות, לא המנקות ומגישות האוכל, וגם הסוכנת של חיתולי האגיס שמסתובבת חופשי במחלקת יולדות, נכנסת לחדרים ולוקחת מהיולדות פרטים כאילו זה בכלל מותר לה. כולם משאירים אחריהם כל הזמן את הדלת פתוחה. קשה להבין למה, אבל ככה זה באיכילוב. אני לא יודעת איך זה במחלקות החולים, כי הייתי רק במחלקה לטיפול באם ובעובר, שזו בעצם מחלקת הריון בסיכון, ובחדר לידה ובמחלקת יולדות, ובכל המחלקות האלה לא מקובל לסגור את הדלת. והייתי כמובן גם בתינוקיה, כי צריך לבוא לשם כל הזמן, להביא את התינוק לבדיקות, וכל הזמן אומרים שהסוכר שלו נמוך וההנקה לא מספיקה וצריך לתת בקבוק, גם אם הסוכר של התינוק בגבול התקין. אם יולדת אומרת שהיא מנסה להניק ומתקשה ומבקשת מהאחיות בתינוקיה סיוע בהנקה הן אומרות לה שבעניין הנקה היא צריכה לפנות רק למדריכות ההנקה. את האחיות בתינוקיה לא מעניין בעיות בהנקה, רק מעניין אותן לתת בקבוקים ולהגיד לאמהות שהילד יאכל גם מבקבוק כי חסר לו סוכר, גם אם הסוכר שלו בגבול התקין לתינוק אחרי לידה. וזה שזה גורם לאמהות להתייאש מהנקה זה לא הבעיה של האחיות בתינוקיה באיכילוב, כי הן נותנות ליולדות עלון שכתוב בו כמה טוב להניק, וזה מספיק בשביל כיסוי תחת, שזה באיכילוב שם המשחק. אם יולדת אומרת שהתינוק רק מלקק ועוד לא מוצץ טוב, שאשה כמוני שכבר גידלה שתי בנות והניקה אותן עד גיל שנה וחצי ואף פעם לא נתנה להן בקבוק, יודעת שככה זה עם תינוק ראשון: הוא רוצה לינוק אבל מתקשה לינוק היטב, כי גם אם יש אינסטינקט התינוק צריך להתרגל וללמוד במשך כמה ימים או יותר איך לינוק היטב, אז באיכילוב אומרים ליולדת וגם לסבתא שהתינוק לא צריך ללמוד לינוק כי זה אינסטינקט, שכל אשה שבאמת היניקה יודעת שזה דבר מטומטם להגיד לאמא שרוצה להניק. אם רוצים לעודד להניק צריך להדריך את האמא איך לשבת זקוף ולעזור לתינוק לתפוס את הפטמה בפה ולסחוט לו קצת חלב לתוך הפה ולעזור לו עד שהוא ילמד לינוק היטב, ואם התינוק לא יונק מספיק צריך להדריך את האמא להניק אותו לעתים קרובות שכך יווצר לה יותר חלב, ולא להגיד לה ההנקה לא מספיקה לו תני לו בקבוק, שככה התינוק יינק פחות והאמא תייצר פחות ופחות חלב ובמהרה תפסיק להניק, שזה כנראה מאד מועיל לחברות שמייצרות תחליפי חלב אם, והרבה פחות מועיל לתינוק. מדברים הרבה על חשיבות ההנקה ועל נשים שמיניקות בציבור, אבל הנקודה האמיתית היא אם היולדת מקבלת הדרכה נכונה, ואם בית החולים מדריך את האחיות שלו לסייע לנשים להניק ולתמוך בהן ולתת להן מידע נכון והדרכה נכונה, ולא רק להגיד אין לילד מספיק סוכר תני לו בקבוק שזה דיכוי הנקה ולא עידוד הנקה. אבל העיקר באיכילוב זה כיסוי התחת. תתני בקבוק שלילד יהיה יותר סוכר ותניחי תמיד את הילד בעגלה אם את יוצאת מהחדר ולמה את מחזיקה אותו ככה או ככה ומה את עושה ככה וככה, וכל היום תרוצי בין החדר והתינוקיה עד צאת נשמתך. אבל החדר באמת נהדר, רק שהתעוררו בי געגועים להדסה הר הצופים לפני ארבעים שנה, שלוש או ארבע בחדר, החרדית שילדה את בתה החמישית והתלבטה אם לקרוא לה דבורה או רותי – ארבעת הילדים הגדולים העדיפו רותי, וגם אנחנו, החברות לחדר, המלצנו לה על רותי. כמה ילדים כבר יש לרותי, שאמה התענתה בהתכווצויות רחם נוראות. כמה נכדים כבר נולדו לאמא של רותי, והאם היא עדיין מתגוררת בשני החדרים שבהם גידלה את חמשת ילדיה? והעולה מארצות הברית החמודה, שסיפרה לי איך לפני העלייה לארץ הם נסעו בכל חמישים ואחת המדינות של ארצות-הברית כדי להיפרד, ואחר כך כתבה שהבת שלה רגועה וטובה ונעים להם איתה, והיא ביקשה שאקנה גם לה כתונת ממעיין שטוב, כזאת עם הרבה כפתורים מלפנים שנוחה להנקה. באיכילוב אנשים מדברים רק עם הקרובים, ואין הרבה אפשרות למיפגש של יולדת עם יולדת, ואולי גם זה טוב לכיסוי תחת, שזה שם המשחק – לא לדעת יותר מדי, לא להכיר יולדות אחרות, ואם את לבד, את לבד בחדר הגדול והיפה עם המקלחת הפרטית והתינוק הפרטי ובבוקר בדרך לתינוקיה תראי שאת לבד, אבל רק תסתכלי על האחרים ולא תחליפי איתם מלה. אחר כך ממילא ינזפו בך שלא הגעת להדרכת הורים, כי בהזרקת האפידורל עשו לך חור מיותר והיו לך כאבי ראש קשים. למה לא באת? אולי לא רצית לבוא לבדך ואולי היית עסוקה בדברים אחרים. ובסופו של דבר הצלחת להשתחרר, אחרי הטיפול שסתם את החור המיותר ואחרי שהחברה הביאה לך את כסא התינוק לרכב. כי כדי להשתחרר מהתינוקיה באיכילוב צריך להביא לא רק מסמכים, אלא גם כסא בטיחות לרכב שעולה הרבה כסף. זו הוראה בעלון ההדרכה שאת מקבלת לשיחרור מאיכילוב. בלי שתציגי כסא בטיחות לרכב לא ישחררו את התינוק מהתינוקיה באיכילוב. בהתחלה חשבתי שזאת מין בדיחה כזאת, אבל ראיתי כתוב שחור על גבי לבן, או סגול על גבי לבן, או לבן על גבי סגול, משהו כזה. איך משרד הבריאות מתיר לבית חולים להציג להורים תנאי כזה? האם שר הבריאות שמייצג את האוכלוסיה הכי נטולת רכב בארץ מאשר לבית חולים לקדם יצרני אביזרים לרכב על חשבון היולדות? ומה עם מי שאין לו רכב, ואין לו מה לעשות עם כסא בטיחות לרכב? מה עם מי שלוקח את ילדיו בעגלה, ואת העגלה מעלה לאוטובוס? באמת לא ראיתי בבית החולים ליס נשים חרדיות, גם לא פגשתי יולדות ערביות. כנראה במקרה לגמרי פגשתי רק זוגות צעירים חילוניים עם מכנסיים קצרים ושמלות חושפות כתפיים, ואחד מהזוגות התגאה בפני האחיות בתינוקיה בעגלת התינוק שעלתה חמשת אלפים ₪, ויש לה המון אביזרים מדהימים. בתי היתה מרוצה, אבל אני ידעתי שאנחנו לא במקום הנכון, לפחות לא אני, שבכלל לא נוהגת, וגם עגלת תינוק עוד לא קנינו, נבהלנו קצת מהמחירים, והיינו צריכות להבין מראש שאנחנו לא ציבור הלקוחות – כי איכילוב זה בית חולים עם לקוחות, לא עם מטופלים – ומהרגע הראשון שבו דרכה כף רגלי באיכילוב ידעתי שאני ממש לא נמנית עם ציבור הלקוחות של איכילוב, ושזה המסר הכי חשוב שאקבל.  

נגד החיידקים הצלחנו פחות

השבוע צפיתי בחדשות בעיקר בכאן, שאני אוהבת לצפות בהן גם בגלל שאין פרסומות, אבל יותר בגלל סדרת הכתבות של קטי דור שפחדתי לראות ובכל זאת רציתי לראות, על הזיהומים בבתי החולים שמדביקים חולים בריאים בחיידקים עמידים והורגים אותם. בישראל בתי החולים הרבה יותר מזוהמים מאשר באירופה ובארצות-הברית, והרבה יותר חולים סובלים מזיהומים ונדבקים בחיידקים עמידים שאין להם טיפול והם גורמים לפחות בחצי מהמקרים למות החולים, מה שאומר שבתי החולים שצריכים להציל אנשים ולרפא אותם בהרבה יותר מדי מקרים הורגים אותם. אני יודעת שזאת לא תופעה חדשה, כי עוד כשהייתי נערה היה לאבי חבר שהיה רופא מנתח בבית החולים רמב"ם בחיפה, שעלה לישראל אחרי שכבר עבד שנים כמנתח באנגליה, והוא התלונן בפני אבי על מצב ההיגיינה ברמב"ם שגרם לחולה לזיהום שדרש ניתוח נוסף, והוא אמר שבאנגליה זה לא היה כך. זה היה אם אינני טועה בתחילת שנות השבעים, ומאז המצב לא השתפר אלא רק הדרדר, כי האוכלוסיה בישראל גדלה פי כמה וכמות המיטות ובתי החולים לא גדלה בהתאם, כי בריאות ורווחת האזרח נמצאים בישראל בתחתית סולם העדיפויות, וזה מתבטא בתקציבים הנמוכים שהמדינה משקיעה בבריאות ורווחה ובעניין המועט שהממשלה מגלה בנושא. הגישה הזאת משתלבת כמובן בגישה הכללית שהתחילו בה עוד ממשלות העבודה והיא נמשכה ביתר שאת בממשלות הימין, לשים את הדגש ולהפנות את התקציבים לביטחון ולא לבריאות ורווחה, ובמקום להגדיל את ההוצאות לבריאות ורווחה להקטין אותן, על ידי מיעוט תקנים לרופאים ואחיות והפיכת רוב האחיות, כמו רבות מהמורות והעובדות הסוציאליות, לעובדות קבלן, שזה משתלב גם במגמה לדרדר את מעמדן של נשים משכילות בשירות הציבורי ולדרדר את מעמד הנשים בכלל, כדי לשחוק את הישגי הפמיניזם שהם לצנינים בעיני חלק גדול מהממסד. קטי דור דיברה עם הרבה רופאים ומנהלי מחלקות שמומחים לנושא הזיהומים והמחלות הזיהומיות, וכולם היו תמימי דעים שאפשר היה למנוע הרבה מהזיהומים לולא הצפיפות הנוראה בבתי החולים, שגורמת לכך שחולים קשים עם מחלות זיהומיות מסוכנות שוכבים במסדרון ליד חולים בריאים שעלולים להידבק מהם, ולא בחדר בידוד כפי שצריך להיות, כי לא רק שאין מספיק חדרי בידוד, אלא אין בכלל מספיק חדרים למאושפזים והרבה פעמים הם שוכבים במסדרונות, וגם לא מקפידים להשליך מיד לפח ציוד רפואי כמו חלוקים או תחבושות שבאו במגע עם החולה וצריך להקפיד להשליך אותם כדי שלא יבואו חלילה במגע עם חולה אחר וידביקו אותו, וצריך לזכור שאנשים חולים הם מראש בעלי מערכת חיסונית חלשה ופגיעים הרבה יותר לזיהומים מסוכנים, וגם אחראי על אחים ואחיות דיבר על העומס הנורא על האחיות שגורם להזנחה של ההקפדה על היגיינה, שלא מקפידים לרחוץ ידיים ולחטא את המיטות לפני שמאכלסים אותן במאושפזים חדשים, שזו שערוריה. הכתבות האלה מאד דכדכו אותי, אבל עוד יותר דכדכה אותי המחשבה שאין הרבה סיכוי שהממשלה תתעניין בזה וגם אין הרבה סיכוי שזה יהפוך לנושא מוביל בדיון הציבורי, למרות שכולנו מגיעים מדי פעם שלא בטובתנו לבתי חולים, והנושא הזה הוא בנפשנו, פשוטו כמשמעו, אבל הוא נושא שמאד לא נעים לחשוב עליו, ועוד פחות נעים לראות תמונות שממחישות אותו, והוא לא משהו שרוצים לחשוב עליו אלא יותר רוצים להדחיק אותו, והוא גורם רק לתחושה של בושה ופחד, ולא לשום תחושת גאוה כמו למשל השמדת הכור הגרעיני בסוריה שהיום, מסיבות שאין לי מושג מה הן, התירו לפרסם אותה, וכל העיתונים וכלי התקשורת מלאים בדיווחים וסיפורים ויש כזה צליל לא נעים של יוהרה, להבדיל מגאוה שאפשר להבין, אבל כל כך קל לגלוש מגאוה ליוהרה, אז ממש אין סיכוי שיתעסקו גם בזיהומים המיותרים בבתי החולים שנובעים מצפיפות ועומס שנובעים מהזנחה ממושכת רבת שנים ומאדישות שלטונית של מי שמראש מקבלים טיפול אח"ם ואין להם ממש מושג מה עוברים אנשים פשוטים וגם לא ממש אכפת להם, כי מה שהכי מאפיין את המדינה שלנו אלה הפערים העצומים והבלתי נתפסים בין אלה שלמעלה ואלה שלמטה, בין אלה שיש להם ואלה שאין להם, ואין המחשה יותר טובה למצב שלנו מזה שסיפור מלפני אחת עשרה שנה על השמדת כור גרעיני הרבה יותר מעסיק מזה שבכל יום אנשים מתים בבתי חולים מות מיותר בגלל ההזנחה והצפיפות ומחסור באחיות ורופאים ובציוד רפואי ובמיוחד מחסור במיטות ובחדרים. ובערב נשמע בכל הערוצים את אהוד אולמרט הנאלח מתפאר בהשמדת הכור הגרעיני בסוריה, מהלל את עצמו ומשמיץ את כל השאר, כאילו אין מדובר בראש ממשלה שהביא עלינו שתי מלחמות מיותרות לגמרי בלבנון ובעזה שנוהלו בהפקרות ובאכזריות וגרמו למות אנשים ללא צורך ולא שינו שום דבר, כי בישראל תמיד שואלים מנין יהא כסף לחינוך, לבריאות, לרווחה, מנין יהא כסף לרופאים ואחיות ותרופות וציוד רפואי ובתי חולים, אבל אף פעם לא שואלים מנין יהא כסף לעוד מלחמה ועוד מלחמה, כאילו המלחמות אינן עולות מיליארדים ומכלות את כל משאבינו ודמנו, ולמרבה הצער קשה להאמין שבקרוב זה ישתנה.

משפחות במקום אחות

נעמה כרמי כותבת על הסבל הרב והפגיעה הקשה בפרטיות, שנגרמת לחולים המאושפזים בבתי החולים, עקב כך שקרובי משפחה של מאושפזים אחרים מורשים להישאר ליד מיטת החולה שעות רבות, ללא התחשבות בחולים האחרים בחדר, שמנוחתם ופרטיותם מופקרות. זו בעיה קשה, אבל היא מסתירה בעיה חמורה עוד יותר. מה שמוצג כ"סובלנות" כלפי נוכחות קרובי-משפחה, הוא לעתים קרובות אילוץ שנגזר על בני-משפחתם של חולים, עקב היעדר אחיות מוסמכות ואחיות מעשיות במחלקות, שבהיעדרן הופכים בני משפחתו של החולה למטפלים העיקריים בו, כאשר צוות בית החולים דורש מהם נוכחות, מטיל עליהם תפקידים, נותן להם הוראות, ואף מרשה לעצמו לנזוף בהם, כאילו היו עובדי בית החולים לכל דבר ועניין. הדבר כמובן חמור במיוחד כשמדובר בילדים, קשישים וחולים קשים במיוחד שנזקקים לעזרה בפעולות בסיסיות, שבתי החולים פשוט מתנערים מהצורך להעניק להם טיפול ראוי, מספקים טיפול מינימלי שאין בו שום התחשבות בצרכים המיוחדים של החולה, ומשאירים את עיקר הטיפול וההשגחה הנדרשים לבני המשפחה.

לפני שנים אושפזה בתי הצעירה שהיתה אז ילדה, עקב מה שהתגלה כדלקת תוספתן קשה. היתה זו רופאת הילדים הנפלאה שלנו, ד"ר עליזה קוקס, שמאז הלכה לעולמה, שהפנתה אותנו בדחיפות לבית החולים, מה שלא חסך מאיתנו המתנה ארוכה במיון למרות מצבה הקשה של בתי. בצהרים הוחלט לאשפז אותה, הרופאים עדיין נחלקו ביניהם האם אכן מדובר בדלקת תוספתן או בדלקת פחות מסוכנת. השארתי את בתי בבית החולים ולקחתי מונית הביתה, כדי להביא לנו ציוד לשהייה של מספר ימים בבית החולים. בעודי אורזת קיבלתי טלפון זועם מהאחות מדוע הלכתי הביתה. הסברתי לה שמיד אשוב, וכך עשיתי, והיא חזרה ואמרה שאסור לי ללכת כי אולי יצטרכו אותי. למחרת בבוקר נותחה בתי וכפי שקורה למרבה המזל לא פעם אצל ילדים, היא החלימה במהירות רבה ותוך מספר ימים החלה להתרוצץ בשמחה במחלקה. אני שמחתי פחות לבלות לילה אחר לילה על מזרון דק ומזוהם שבית החולים העמיד לרשותי, כאשר כמצוות האחות אינני מעזה לצאת מבית החולים אלא למכולת הקרובה, כדי להביא לבתי שחזרה במזל טוב לאכול, מאכלים שתסכים להכניס לפיה, מה שלא קרה עם המזון שהוגש לה בבית החולים. באותם ימים נאלצה בתי הבכורה, שגם היא היתה עדיין ילדה, לנדוד בין שכנים וחברים. איש בבית החולים לא התעניין בכך שאני מגדלת לבדי את בנותי ומשפחתי מאד רחוקה מעיר מגורי. אפילו פעם אחת לא הוצעו לי סיוע או עזרה. בסוף השבוע התרוקן החדר ולאחר תחנונים רבים הורשיתי לישון לילה אחד על מיטת בית חולים ריקה במקום על המיזרון הדק על הרצפה.

באותם ימים צפיתי במשפחות אחרות של חולים. למזלם היה מדובר במשפחות גדולות יותר, כך שבני המשפחה התחלפו בטיפול בילדים ובשהות עמהם, אבל עדיין היה נורא לראות משפחות של ילדים שהם חולים כרונים מרותקות לבית החולים, כאשר ההורים, שכבר הפכו מנוסים בכך, מעניקים לילדים בעלי מומים קשים טיפולים שצריכים להתבצע בעצם בידי אחיות. גם אני הכנתי את בתי לניתוח בעצמי, ורחצתי אותה היטב באמבטיה של בית החולים, שהזכירה יותר מקלחת באכסניית נוער ולא מקום שבו מכינים חולים לניתוח סטרילי. שמחתי להכין את בתי לניתוח בעצמי וזה בוודאי סייע לכך שהיא ירדה לניתוח בחיוך כשהאחיות צופות בה בפליאה, אבל שמחתי פחות שבעצם לא היה מישהו אחר לעשות זאת.

כשעמדה בתי להשתחרר מבית החולים פרצה מלחמת המיפרץ הראשונה, והכירורג הצעיר שאיבחן נכונה את מצבה וניתח אותה בהצלחה נקרא למילואים. עקב כך הוחלט להקדים את שיחרורה ביום, והאחות שאלה אותי איפה ההתחייבות של קופת החולים לתשלום החוב. אמרתי לה שאין לי עדיין התחייבות. היא צעקה עלי: לא הספיק לך שבוע להוציא התחייבות? הפעם פרצתי בבכי ואמרתי לה: לא שמת לב שאני כבר שבוע פה, אתם התחלפתם במשמרות אבל אני הייתי פה כל הזמן. היא הרגישה קצת לא נעים ואמרה שתשגיח על בתי ושאלך להוציא התחייבות. מיהרתי איפוא לקופת החולים וכששבתי בהקדם האפשרי לבית החולים מצאתי את בתי עולה ויורדת להנאתה במעליות. גם לו יצאה מבית החולים לא היה איש שם את לבו לכך. כשהשתחררנו ושבנו לביתנו, התפרצה אצלי דלקת סימפונות קשה, בוודאי תוצאה של המתח שהייתי נתונה בו, אבל גם של השהות בתנאים לא תנאים בבית החולים. כשהיינו בבית החולים חשבתי שאכתוב על כך לעיתון, אבל כשאני ובתי כבר היינו סופסוף בריאות, רציתי רק לשכוח מהכל והודיתי לאל הטוב שיצאנו בשלום. אחרי שבוע בבית החולים ידעתי עד כמה אנו בנות מזל שבדרך כלל אנחנו בריאות, ואיננו מבלות את ימינו בבית החולים כמו משפחות אחרות, שאינן יכולות להרשות לעצמן לעזוב את ילדן החולה או הנכה לבדו בבית החולים, כי איש מלבדם לא יטפל בו שם.

כן, ילד זקוק תמיד להוריו ובמיוחד כאשר הוא חולה ומאושפז בבית החולים, אבל בתי חולים צריכים להיות מאוישים בכוח אדם מספיק ולא להפוך את משפחות החולים לחלק מהצוות. משפחות החולים הן עזרה נוספת, שצריכה להיות מוגבלת בהיקף ובזמן, ולא תחליף לכוח אדם רפואי שחסר, כפי שקורה בבתי החולים כבר עשרות שנים, כך שמשפחות של חולים אינן יכולות בשום אופן לעבוד ולטפל כראוי בילדיהן האחרים. הן מרותקות לחולה בבית החולים. והדבר איננו שונה בהרבה עם חולים קשישים, נכים, מוכי שבץ ועוד ועוד.

במקום "סובלנות" לנוכחות קרובי משפחה במחלקה, צריכים בתי החולים והרופאים הבכירים בראש וראשונה להילחם על כוח אדם בכמות מספקת. המצב כיום הוא בלתי נסבל. לפני מספר חודשים ביקרתי חולה שבץ שהמתין שעות לטיפול שגרתי, כי במחלקה של עשרות מיטות של חולים סיעודיים נמצא רק אח אחד במשמרת, ויש להמתין לחילופי משמרות כדי להרימו מן המיטה. סבלו של חולה קשיש הנאנק שעות במיטתו איננו נשמע מרשים כמו האיום האיראני, ואיש איננו זועק בראש חוצות מה יקרה אם האחיות תברחנה מהארץ, מה שאכן קורה, כי עבודתן נעשית בתנאים בלתי נסבלים והשכר איננו מפצה. למערכת הבריאות אין אפילו חלקיק מכוחה של מערכת הביטחון, למרות שטיפול רפואי טוב חשוב לכל אדם לא פחות מביטחון, והוא חלק בלתי נפרד מתחושת הביטחון שלנו, בדיוק כמו ההגנה מטילים. ישראלים שנזקקים לטיפול רפואי במדינה אירופית עומדים נפעמים למול הצוותים הגדולים, כוחות העזר הרבים, הניקיון המבהיק, החביבות ומהירות הטיפול, ואפילו האוכל המצוין המוגש לחולים, שזה ממש לא העיקר אבל גם זה חלק מהטיפול הטוב. אנחנו נסתפק במספר גדול יותר של אחים ואחיות במחלקות הקשות והעמוסות של בתי החולים שלנו, ובכוח עזר טיפולי שיסייע בטיפול בחולים, במקום להפוך את קרובי משפחתם לכוח עזר כזה, שהופך מחלה של קרוב משפחה למצוקה כלל משפחתית. רופאים יקרים ובכירי מערכת הבריאות, במקום לסבול את נוכחותנו במחלקות, סַפְּקוּ לנו את כוח האדם הדרוש והמיומן בטיפול בחולים.