גדעון לוי במסיבת נתניהו

 

אף פעם לא האמנתי שיש חיה כזאת שמאלני שתומך בנתניהו, לכן מאז שגדעון לוי תמך בנתניהו נגד יצחק הרצוג, ראיתי בו ימני שמתחזה לשמאלני כדי להזיק לשמאל, שאת זה הוא עשה תמיד בהצלחה. רק עכשיו חשבתי על כך שהשימוש של גדעון לוי במושג "שמאל" זהה לשימוש של נתניהו במושג, כלומר כל מי שגדעון לוי או נתניהו שונאים מכונה אצלם "שמאל", וזה לא יכול להיות מקרי. גם הכתיבה של לוי על פלשתינים הזכירה לי יותר את השיח האנטישמי האירופי שמתמצה באמירה: "היהודים עושים לפלשתינים בדיוק מה שהנאצים עשו ליהודים, ואין להם זכות להאשים אותנו" וגם השיח הזה הוא שיח הרבה יותר ימני משמאלני.

לכן לא הופתעתי ולא התרגשתי במיוחד ממאמר החנופה של לוי לזוג נתניהו בעקבות השתתפותו במסיבת יום ההולדת שערך בני ציפר לשרה נתניהו, ולא ממש רציתי לכתוב על זה, מה גם שרבים אחרים כתבו תגובות שכמעט עם כולן הסכמתי, ותיארו את ההסתה של נתניהו נגד יצחק רבין ונגד השמאל, את המתקפה שהוביל נגד מערכת המשפט והמשטרה ונגד העיתונאים המסקרים את פרשותיו הפליליות, שרק השבוע הוכו אחדים מהם בידי חסידיו האלימים והמוסתים, ואת פגיעתו הקשה בדמוקרטיה כדי לחלץ את עצמו ממשפט. כל זה נכון וידוע וגם אני כתבתי על כך פעמים רבות. ובכל זאת החלטתי לכתוב על מאמר החנופה הזה, כי חשבתי שהפעם היתה לו מטרה אחרת, הרבה יותר מחושבת וממוקדת, שלא ראיתי התייחסות אליה בתגובות הרבות שקראתי. המאמר  התמקד במאמץ לשכנע את הציבור שבנימין ושרה נתניהו הם אנשים ממש נחמדים, צנועים, חמים, מרגשים וראויים לחיבה. לא פחות משעסק בנתניהו,  עסק המאמר ברעייתו, ותיאר אותה כאשה צנועה, רכה, עדינה ונעימה, שאיננה נוגעת באלכוהול, איננה צורחת ומעליבה, ומתרועעת עם פשוטי עם, עם חברותיה הדיילות מאז ששירתה כדיילת. ככל הנראה חברות אחרות שהתרגלנו לראות בסביבת שרה נתניהו, כמו ניקול ראידמן הלא כל כך עממית ומלבישת המפורסמות סנדרה רינגלר ובעלה שף המפורסמים, וצלם המעון הרשמי מושיק גלאמין, לא הוזמנו למסיבה. זה היה עלול להחטיא את המטרה.

והשאלה היא איך כל זה קשור ליחס של השמאל לנתניהו, שנובע מההסתה שלו נגד רבין ונגד השמאל ונגד מערכת המשפט והמשטרה והעיתונות, ולא מאופיים של בני הזוג נתניהו שרוב הציבור לא פגש ולא מתכוון לפגוש אותם אישית, והאמת היא שזה לא ממש קשור. כלומר, גדעון לוי הוזמן למסיבה וכתב את מאמרו לא כדי לסתור את מתנגדיו הפוליטיים של בנימין נתניהו המכונים "שמאל", אלא כדי לסתור את הדברים שנודעו לציבור על התנהגותם ויחסם האישי לאנשים של בני הזוג נתניהו ברשות הפרט שלהם, שלרוב הציבור אין כל גישה לשם, והדברים האלה נודעו לציבור לא מה"שמאל", אלא מעובדי משק הבית של בני הזוג נתניהו, שחלקם תבעו את המדינה בגין יחסם של בני הזוג נתניהו אליהם, וחלקם רק העידו בבית המשפט או התראיינו לתקשורת. לא ה"שמאל" אלא עובדי משק הבית של הזוג נתניהו, אנשים קשי יום שרק רצו להתפרנס, הם אלה שסיפרו על התעמרות נוראה, שעות עבודה ארוכות ללא אפשרות אפילו לצאת לשירותים, משימות בלתי אפשריות, הטרדות באישון לילה, צעקות ועלבונות, צריכת אלכוהול מטורפת, הטלת קנסות, ניצול אינסופי, ביזוי והשפלות, עד כדי כך שאחד העובדים קיבל התקף לב, טבחית התעלפה – שרה נתניהו סירבה להזמין לה אמבולנס – ואחרים נמלטו על נפשם.

גדעון לוי כתב איפוא את מאמרו לא כדי לסתור את דעתם של מתנגדיו הפוליטיים של נתניהו על האיש, אלא כדי להזים את העדויות של אותם עובדים קשי יום שההתעמרות בהם, במיוחד של שרה נתניהו, אבל בידיעתו של בעלה, נדונה בבתי משפט – שפסקו לטובת העובדים, ובתחקירים עיתונאיים רבים, שהותקפו במלים קשות על ידי נתניהו ומקורביו, אבל מעולם לא נסתרו. ההתקפה של גדעון לוי על ה"שמאל" בהקשר הזה היא ספין של הזוג נתניהו שגדעון לוי התנדב לשרת, כאילו מתנגדים פוליטיים המציאו על הזוג נתניהו עלילות מטעמים פוליטיים. במציאות אין מדובר לא ב"שמאל" ולא במתנגדים פוליטיים בכלל, אלא  באנשים כמו עובדי משק הבית, מנקות ומבשלות, כמו מני נפתלי, גיא אליהו, ליליאן פרץ, עמנואל סלע, אתי חדד, שירה רבן ואחרים, שהעידו על הצעקות הנוראות שספגו משרה נתניהו, על הביזוי, ההשפלות, הגזענות וההתעמרות שחוו בבית ראש הממשלה, כאשר בסך הכל ניסו לעשות את עבודתם ולהרוויח את פת לחמם.

אני מתקשה להאמין שהזמנתו של לוי למסיבה ומאמרו בעקבותיה היו ספונטניים. הרבה יותר סביר בעיני שגדעון לוי הוזמן על ידי ציפר והתבקש "בעדינות" לכתוב על כך ביוזמת הזוג נתניהו ועורכי דינם הממולחים, ושכל המסיבה לא נועדה לחגוג את יום ההולדת של שרה נתניהו, אלא להזים את התמונה הקשה שעלתה מעדויות העובדים במיוחד על התנהגותה ואופיה של שרה נתניהו. מדוע דוקא בעיתוי הזה אינני יודעת. אני יכולה רק לשער שהניסיון של לוי להחמיא לאופיים של בני הזוג נתניהו קשור למשפט השוחד והפרת האמונים שמתנהל בימים אלה בבית המשפט המחוזי בירושלים. אולי גדעון לוי גויס למשימת יחסי הציבור בעקבות מידע שהגיע לזוג נתניהו על עדותה החדשה של הדס קליין שנחשפה לציבור זמן קצר אחר כך, והתעורר צורך לתגבר את החנופה של בני ציפר לזוג שכבר הפכה לבדיחה על ידי מי שתומך כבר שנים בנתניהו, ולכן דוקא הימין מרומם אותו כאיקונין שמאלי שגדעון לוי לא היה מעולם, כדי להשתמש בו לטובת נתניהו ונגד מתנגדיו. הפעם גויס גדעון לוי, בתפקידו האמיתי זה שנים כשופר של נתניהו, לצרכיהם המשפטיים והתקשורתיים של בני הזוג נתניהו, שעדיין לא קיבלו באותה עת את המידע המלא על עדותה הנוספת של הדס קליין, סוכנת הבית של ארנון מילצ'ן, על התכשיטים שדרשה וקיבלה שרה נתניהו, ביניהם צמיד זהב ויהלומים ב-45 אלף דולר, עדות שמחזקת מאד את החשד לעסקת שוחד בין מילצ'ן לנתניהו, ומחזקת עוד יותר את תמונת האופי הפיאודלי החשוך של משטר נתניהו חובב המתנות, ששרה נתניהו הסבירה לניר חפץ שהן היו מתנות הדדיות, כי כנגד צמיד הזהב והיהלומים ב-45 אלף דולר וארגזי השמפניות במאות אלפי שקלים, היא קנתה לדבריה לילדיו של מילצ'ן טרולים קטנים ושמיכ'לה וחתלתולים ודובונים, ובקיצור מיני זוטות. גדעון לוי לא ניסה איפוא לסתור את טענות ה"שמאל" נגד בנימין נתניהו, אלא את עדויותיהם המוכחות על אלכוהוליזם, חמדנות אינסופית והעסקה מאד פוגענית של רעיית ראש הממשלה מצד עובדי משק בית, אנשים מתחתית הסולם החברתי והכלכלי, שאינם מוזמנים למסיבות אצל בני ציפר, ושהזוג נתניהו מתקשה בכלל לראות בהם בני אדם שראויים למינימום של יחס אנושי וכבוד.

גדעון לוי התנדב איפוא להתארח במסיבה שערך בני ציפר לכבוד שרה נתניהו ובתיאום עמה ועם בעלה, כדי לרמוס פעם נוספת בשירות הזוג נתניהו את אמינותם של עובדים עניים ורמוסים ממילא. הוא שתה ואכל והתמוגג מהחברה האינטלקטואלית על גבם של עובדי כפיים שמצאו כל חייהם את פרנסתם בעבודה קשה שגדעון לוי לא עבד כמותה ולו יום אחד בחייו.

ועל כך מגיעים לו הבוז והסלידה.

האיום על הדמוקרטיה

ביום ששי שעבר קראתי בחלחלה עד שתיים בלילה את תיאורו של אלדד יניב כיצד התעללה המשטרה בו ובמני נפתלי, איך אחרי שסירבו להסכים מרצונם להרחקה מפתח-תקוה, הודיעו להם שהם עצורים, ואז לקחו אותם והורו להם להתפשט וחיטטו להם באברי המין כביכול כדי לחפש סמים, כביכול כיוון שזה חלק הכרחי מההליך, ואחר כך הכניסו להם לתא שהם היו בו לבדם מסומם במצב התקף, כדי שתהיה הצדקה שוב להפשיט אותם ולחטט להם באברי המין, ושוב להפשיט אותם ולחטט להם באברי המין, כאילו כדי לוודא שהמסומם לא נתן להם סמים – אולי בכלל רצו לתפור להם תיק על סמים, אבל קצת נרתעו מהתגובות הקשות ברשת למעצר, ואחר כך הביאו אותם לבית המשפט אזוקים בידיים וברגליים, שגם זה לא הליך שגרתי – ככה מביאים לבית המשפט רק אסירים מסוכנים, אנסים ורוצחים, ולא אנשים שחשודים ב"שידול להפגנה בלתי חוקית", ואז כשקצין המשטרה ראה את אנשי התקשורת הרבים באולם, הסירו מהם את האזיקים. בזמנו כתבתי כאן על פסק דין של בית המשפט העליון בארצות-הברית שהתיר חיפוש בעירום גם אצל עצירים שאינם חשודים בהברחת סמים, פסק-דין שמאד הדאיג אותי, כי כל דירדור בזכויות הפרט בארצות-הברית מיד מופיע בישראל כמו וירוס מדבק. לא שהשפלה בעלת אופי מיני של מתנגדים פוליטים היא המצאה חדשה: תחת משטר הקולונלים בארגנטינה נהגו לאנוס מפגינות ומתנגדות משטר בכלא כאמצעי שבירה שלהן, ובזמן ההתקוממות העממית במצרים נהגו הסוהרים לבצע באסירות "בדיקת בתולים", וכך נהגו גם בעיתונאית אמריקאית שחוותה את הבדיקה כאונס לכל דבר. השבוע דיווחה גם פעילה של נשות הכותל שגם אותן מפשיטים בהוראת רב הכותל, כביכול כדי לבדוק שאינן מבריחות ספר תורה. אנשים בעלי תודעה אידיאולוגית חזקה לא נשברים מההתעללות הזאת, אבל שוטרים שמתרגלים לבצע הליכים כאלה בשירות השלטון הופכים לשוטרים מזוהמים, כמו המפכ"ל שלהם שהורה לשוטריו וקציניו לנהוג כך, כמו שר המשטרה שאחראי לכך לפחות מיניסטריאלית, ודבריו שזו היתה טעות הם חוצפה. זאת לא היתה טעות. זה היה פשע של שלטון שהולך ומאבד את אופיו הדמוקרטי, כדי למנוע את העמדתם לדין של ראש הממשלה ורעייתו בעבירות שונות של קבלת שוחד ומירמה.

נתניהו שנהנה מסיקור תקשורתי לכל דברי הבלע שלו, ניצל כנס שנערך כביכול להרמת כוסית לכבוד השנה החדשה, ולמעשה נערך לכבוד ההחלטה הממשמשת ובאה של היועץ המשפטי לממשלה בעניין העמדת רעייתו לדין באשמת גילגול הוצאות פרטיות על המדינה שלא כדין ואשמות נוספות, כדי להכפיש באשמות שוא את מני נפתלי, שאמור להעיד כנגד רעייתו בבית המשפט. עורך-דינו של נפתלי הגיש תלונה ליועץ המשפטי לממשלה על שיבוש הליכי חקירה, אבל לדעתי זו עבירה חמורה יותר של איום על עד, שאזרח רגיל שהיה נוהג כך היה נעצר על עבירה כזאת, ולדעתי זה גם איום על רשויות החוק והשופטים. גם הפסל וההפגנה נגד מרים נאור של הפעילים נגד האפריקאים בדרום תל-אביב חשודים בעיני כיוזמה של נתניהו, שמיד אחרי פסק-הדין הגיב נגד החלטת בית-המשפט וגם ביקר ביקור מתוקשר בדרום תל-אביב יחד עם שרת התרבות מירי רגב שמזוהה עם אמירתה שהמסתננים הם סרטן בגוף המדינה – כאשר הממשלה מצדה לא עשתה דבר כדי לעזור לתושבי דרום תל-אביב, מקומיים וזרים כאחת, מלבד לשסותם כדרכה אלה באלה - גם ההפגנות האלה נגד נאור חשודות בעיני כקשורות לדברי נתניהו בעת ביקורו בדרום תל-אביב, ונושאות לעניות דעתי אופי של איום על בית המשפט העליון, שדן בימים אלה בקיום ההפגנות בפתח-תקוה, מאחר שיש בהן משום איום עקיף כלפי נשיאת בית המשפט העליון, שאם תתיר את המשך ההפגנות נגד היועץ המשפטי לממשלה, יהיה מי שיארגן הפגנות נגדה ליד ביתה. אני משוכנעת שמרים נאור לא תירתע עקב האיום המרומז הזה מלהגן על זכות ההפגנה וחופש הביטוי בישראל, שראש הממשלה מנסה לערער כדי להגן על המשך שלטונו, אך אין בכך כדי להפחית מחומרת התנהגותם של ראש הממשלה ועושי דברו. לתחושה הקשה מוסיפים דברי שרת המשפטים איילת שקד על פסק-הדין בעניין מבקשי המקלט, שאף הם מהווים התקפה פרועה על בית המשפט העליון ועל זכויות הפרט בכללן, תוך קביעה מרומזת שכיבוד זכויות הפרט סותר את הציונות, דבר שהוא הפוך מהאמת: הזרמים העיקריים בציונות תמיד ראו בתנועה הציונית תנועה דמוקרטית שמכבדת את זכויות הפרט, שכן סיבת קיומה היא רדיפת היהודים על לא עוול בכפם, ולכן הציונות ראתה בעשיית צדק את אחד מיסודותיה, ומי שסוטה מן התפיסה הציונית לטובת לאומנות דורסנית הם אנשי הבית היהודי, ולא שופטי בית המשפט העליון.

השבוע שאלתי את עצמי ברצינות האם ישראל תחת שלטון נתניהו, ארדן, רגב ושקד, מאבדת את אופיה הדמוקרטי. אינני מאלה שמקדמים את הסיפור על ישראל דמוקרטית להפליא שהפכה ללא דמוקרטית בעקבות כיבושי 1967. אני זקנה מדי לכך. הדמוקרטיה הישראלית תמיד היתה בעייתית מאד: מאז 1948 ועד 1966 חיו ערביי ישראל תחת מימשל צבאי, נתונים להתעמרות שירות הביטחון והצבא, וגם למעשי טבח ממש. עולים חדשים, בני עדות המזרח וגם ניצולי שואה מאירופה, נשלחו בכפייה למעברות ולעיירות פיתוח נידחות בגבולות, והוחזקו שם לא פעם בתנאים שדומים למאסר, ותינוקות נחטפו מהוריהם בשיטתיות והועברו לאימוץ. דוקא אחרי 1967, בגלל תהליכים חברתיים וגם בגלל ההתעשרות וההתחזקות של בעלי ההון והבורגנות והתקשורת החופשית בישראל, החל תהליך של דמוקרטיזציה מואצת, והוא נמשך לסירוגין, לצד המשך הדיכוי וגזל האדמות של ערביי ישראל והפלשתינים בגדה המערבית שנמשכים עד היום. אבל תחת שלטון נתניהו יש תחושה חזקה שכיבוד זכויות הפרט הולך ונשחק במהירות, ושהממשלה פועלת בשיטתיות לצמצומן ושלילתן של הזכויות האלה: דברי השרה שקד תואמים את מעצרם של יניב ונפתלי לא פחות משהם תואמים את היחס למבקשי המקלט: דבריה מהווים מתן לגיטימציה גורפת להפרת זכויות האדם במדינת ישראל, שהיא מעצם תפקידה אמורה להגן עליהן יותר מכל אדם אחר במדינה.

מה שעודד אותי מעט הוא ששי שטרן הזמין את מני נפתלי לתכניתו, שאיננה מסתפקת ברכילות והצחקה, והניח לו להתבטא בלי "איזון" שתמיד מעניק עדיפות לראש הממשלה, וההפגנה הגדולה הערב בפתח-תקוה, שבאדיבות נתניהו והמשטרה הפכה מהפגנה נגד שחיתות להפגנה למען הדמוקרטיה בישראל. אני מצטערת בכל מוצאי-שבת שאינני יכולה להגיע לשם מירושלים, והייתי רוצה מאד שהמפגינים יעלו פעם לירושלים, ויפגינו מול בית ראש הממשלה, כדי שאוכל להצטרף אליהם, וגם מפני שבסופו של דבר, זה המקום שבו תושבי מדינת ישראל שחרדים לאופי מדינתם צריכים עכשיו להפגין ולהפגין ללא הפסקה.

הנכנסים בפנים והיוצאים בחוץ

בנימין נתניהו, ראש ממשלה מבוהל שחשרת חשדות לקבלת שוחד מרחפת מעל ראשו, כבר התנפל על השמאל ועל התקשורת הישראלית, ועכשיו גם רשת אל-ג'זירה על הכוונת. זאת איננה רשת אוהדת לישראל, אבל אי אפשר להאשים את הרשת הזאת במשהו שאי אפשר להגיד על הרבה רשתות טלויזיה אירופיות, שאיתן נתניהו חושש להתעסק. משרד החוץ המליץ להניח לאל-ג'זירה, שהסיקור שלה את ישראל דוקא מאד מקצועי, ולזקנים כמוני שעוד זוכרים את הימים שבהם ישראל פשוט לא היתה קיימת מבחינת הרשתות הערביות, ושמה לא עלה בהן על השפתיים, קשה למצוא פסול באל-ג'זירה, שמראיינת אפילו את דובר צה"ל בשמו ובתוארו ומשדרת את דבריו כלשונם. אבל נתניהו רוצה לחבוט בערבים, וכשנתניהו רוצה – הוא מוצא. חיפשו חיפשו חיפשו ומצאו ראיון שנתן כתב אל-ג'זירה אליאס כראם לפני שנה, ושם אמר ש"כעיתונאי פלשתיני שנמצא באיזור כיבוש או כאיזור עימות, העבודה העיתונאית היא חלק אינטגרלי מההתנגדות ומהעשייה הפוליטית והחינוכית", וגם אמר ש"העיתונאי ממלא את תפקידו התקשורתי בהתנגדות על ידי הקולמוס, הקול או המצלמה, משום שהוא חלק מהעם הזה, והוא מנהל התנגדות בדרכו הייחודית".   

קראתי שוב ושוב את הדברים, בתרגומה של לשכת העיתונות הממשלתית שרוצה לשלול את תעודת העיתונאי של אליאס כראם, ובשום אופן אינני מצליחה להבין מה לא בסדר בדברים האלה. ממתי אסור להתנגד לכיבוש באמצעות הקולמוס, הקול והמצלמה? הלואי שכל הפלשתינים היו מתנגדים לכיבוש בדרכים האלה, ולא על ידי טרור. שלא לדבר על כך שהרבה מאד עיתונאים יהודים חושבים וגם מצהירים לגבי עצמם דברים דומים ואף מרחיקי לכת מאלה, ואיש איננו חושב לשלול מהם את תעודת העיתונאי ולפגוע בעבודתם ובפרנסתם. אבל אליאס כראם הוא ערבי, ואין זו הפעם הראשונה שנתניהו מנסה לפגוע בערבים רק מפני שהם ערבים, בתקוה לקושש אהדה מאנשים שהשנאה לערבים מעבירה אותם על דעתם, שאלה האנשים שהוא גם אוהב להקיף את עצמו בהם.

ומה שהכי עצוב זה שמי שנרתם לבצע את המהלך המרושע והמופרך הזה בשירות נתניהו, הוא מנהל לשכת העיתונות הממשלתית ניצן חן, הזכור במיוחד כעיתונאי שהרב עובדיה יוסף גזר עליו "תצא בחוץ", מפני שדיווחיו בערוץ אחד על תנועת ש"ס לא נשאו חן בעיני הרב. זאת היתה תקופה לא קלה לניצן חן, שלבסוף ערך מישהו סולחה בינו לבין הרב, מאז עברו הרבה שנים, ניצן חן חצה את הקווים מן העיתונות לשירות המימסד, וכעת הוא נותן יד למהלך של פגיעה בעיתונאי מפני שהוא ערבי ומפני שנתניהו החושש לעתידו רוצה להשליך לחסידיו עיתונאי ערבי כטרף קל, וניצן חן כבר איננו בחוץ, עכשיו הוא זה בפנים, ושולח אחרים החוצה. קוראים לזה התקרנפות, ותמיד עצוב לראות בן אדם שזוכרים לטובה מתקרנף בשירות השלטון.

וזה בשבוע שבו עצרה המשטרה את מני נפתלי ואלדד יניב משום שקראו לאנשים לבוא להפגנה, אחרי שהניסיון של דוד ביטן לארגן הפגנת נגד לא מאד הצליח. לדוד ביטן יש תקציבים ואוטובוסים והוא יכול להניע יהודים בכמויות לגני התערוכה כדי שיריעו לנתניהו. אבל בשביל להוציא הפגנות שהולכות וגדלות במספר משתתפיהן משבוע לשבוע לא מספיקים תככנות פוליטית ורצון עז להחניף לנתניהו, צריך תחושה אמיתית שנגרם לך עוול, תחושה שממלאת אותך בכאב ובזעם אמיתיים. את זה יש בשפע למני נפתלי, שנתניהו ממשיך לנסות ולהאשים אותו ללא בושה במעשיו שלו ושל משפחתו, בארוחות שהוזמנו מעבר למותר, וחסר רק שיאשים את מני נפתלי בכך שהוא הזמין את ארגזי השמפניה וקופסאות הסיגרים מארנון מילצ'ן, ואולי גם בכך ששתה ועישן אותם בעצמו. לא האמנתי בעצמי שמני נפתלי יצליח לסחוף כל כך הרבה אנשים למה שהתחיל כמאבקו הפרטי, לא למען שלטון החוק, כפי שטוענים מכפישיו מלשכת ראש הממשלה, אלא נגד שימוש סלקטיבי בחוק למען האינטרסים הפרטיים של ראש הממשלה, שזה מה שאנחנו רואים כעת, גם בעניינו של אליאס כראם וגם בעניינם של מני נפתלי ואלדד יניב. נתניהו שמכריז שמותר לראש ממשלה לקבל מתנות מחברים כמו אלה שקיבל מארנון מילצ'ן, שטוען כי הוא נרדף על לא עוול בכפו על ידי יריבים פוליטיים, עושה שימוש בסמכותו ובכוחו במסוה של אכיפת חוק, כדי להשתיק את הדורשים בצדק למצות את הדין עמו, וכדי להגן על עצמו מממערכות אכיפת החוק שחוקרות את החשדות נגדו, חשדות שדי במה שהתגלה בעניינם עד כה כדי לחייב אותו להתפטר מתפקידו, אבל נתניהו לא יתפטר, כי מכסא ראש הממשלה יהא לו קל יותר למנוע את הרשעתו בעבירות מירמה ושוחד, אולי למנוע בכלל את העמדתו לדין. זה השלב שבו נמצא נתניהו כעת, שלב שבו הוא מוכן לקעקע עקרונות דמוקרטיים וחוקתיים בלי גבול, כדי להציל את עצמו, ואני מאמינה שלמרות כוחו הרב, הוא לא יצליח בכך לאורך זמן. יותר מדי אנשים פגועים הותירו בני הזוג נתניהו בשולי דרכם, והזעם שנצבר באנשים האלה יפיל אותם בסופו של דבר, כפי שכבר הפיל את נתניהו בעבר יותר מפעם אחת, למרות תככנותו הפוליטית חסרת המעצורים, ושימושו הבלתי דמוקרטי ברשויות החוק.

הוא לא מני נפתלי

כן כן. ארנון מילצ'ן הוא ממש לא מני נפתלי. הוא ממש לא עובד קבלן שגר בדירת עמידר בעפולה, עם אשה ושני ילדים. ארנון מילצ'ן הוא מיליונר או בעצם מיליארדר שחי בוילה מפוארת בארצות-הברית וכשהוא מגיע לישראל הוא מתארח במלון הילטון או באחד מבתי הפאר שלו בישובים יוקרתיים. לא שיש לי משהו נגד זה שבן-אדם מצליח בחיים, מפיק שוברי קופות מיתולוגיים כמו אשה יפה – סרט מאד חביב עלי – ומרוויח סכומים שבקושי יש להם שם. אפילו זה שהוא קונה בכספו שמפניה ורודה לשרה נתניהו, שלא יכולה לשתות אותה, כי היא לא שוקלת מספיק, וקונה סיגרים לבנימין נתניהו, שלא יכול לעשן אותם, כי הצטנן המסכן וקיבל נזלת, לא מפריע לי. זה הכסף שלו ואם הוא רוצה לבזבז אותו על מתנות לבני הזוג נתניהו, שיהיה להם ולו לבריאות. גם זה שנתניהו הרים בשבילו כמה טלפונים לג'ון קרי ואולי לעוד כמה אנשים כדי שיסדרו למילצ'ן ויזה אמריקאית ארוכת-טווח, ולא יגבילו אותו בגלל שהוא סייע למוסד הישראלי בעניין כזה או אחר, זה כמעט מתבקש, אבל זה שמילצ'ן, שמסר כנראה למשטרת ישראל יותר מידע ממה שהוא התכוון, או השלים להם מידע שהוא לא לגמרי הבין את השלכותיו, או נבוך מהפירסומים בתקשורת, או מה שגרוע יותר – הפליל את עצמו מבלי להיות מודע לכך בעבירה חמורה כלשהי, אולי אפילו בעבירת שוחד, ועכשיו מנסה לחזור בו, לא חלילה מדאגה לנתניהו אלא מחשש להפללה עצמית, מתגולל על מני נפתלי, זה דוקא כן גרם לי להתפוצץ מכעס. אמנם לעומת מני נפתלי אני ממש עשירה, יש לי פחות או יותר הכנסה קבועה ואני מפרנסת פחות או יותר רק את עצמי והכלב, ובמיוחד אני גרה בדירה ברחביה ששייכת לי ולבנותי ומני נפתלי יכול רק לחלום לקנות אפילו דירת חדר ברחביה, שמחירי הנדל"ן בה משתוללים בלי שום קשר לכלום ובמקום הבתים הישנים הצנועים המוקפים גינות שנהרסים עד היסוד צצות בה טירות מבוצרות ליהודים אמריקאים עשירים שמחליפים את דיירי השכונה הותיקים שהולכים אט אט לעולמם וילדיהם נאלצים למכור את הדירות כדי לחלק את הירושה ביניהם, ובכל זאת אני יודעת איך זה מרגיש כשמישהו מרשה לעצמו להתנשא עליך, כי אתה מוכר רק את כוח עבודתך ואין לך הרבה נכסים אחרים, ולו דוקא יש המון. את מני נפתלי פגשתי לילה אחד כשהוא יצא מאיזה בית בשכונה עם עורכת הדין שלו והאיש הגדול הזה פחד מאד מהכלב שלי שלא נושך אנשים. וארנון מילצ'ן שנבהל מכך שהעדות שלו אולי מפלילה את נתניהו – ואולי גם את עצמו – דאג להעביר מסר לתקשורת הישראלית שהוא לא רוצה להפליל את נתניהו, והוסיף, עדין נפש שכמותו, שהוא לא מני נפתלי. רק את טובת ראש הממשלה הוא רוצה, ולעצמו הוא ממש לא רוצה כלום, והוא ממש מסתייג מאנשים שרוצים להפיל את נתניהו מכס ראש הממשלה, כמו מני נפתלי. הוא דוקא בעד ראש הממשלה, וגם בעד עצמו, והוא ממש לא היה רוצה שראש הממשלה יטור לו טינה ויתנקם בו חלילה כמו שהוא מתנקם, כמעט בטירוף חושים, בעובד הקבלן מני נפתלי, ועושה הכל לגזול ממנו גם את פת לחמו הדלה. למרות שגם אם בנימין נתניהו יתנקם בארנון מילצ'ן, מה שלא סביר שהוא יעשה, כי בנימין נתניהו הוא בדיוק הבן-אדם שיודע להעריך כסף וכוח ולהעריך עוד יותר הרבה כסף והרבה כוח, שלא לדבר על כמויות אגדתיות של כסף וכוח, שזה מה שיש לארנון מילצ'ן בתעשיית הקולנוע האמריקאית בפרט וגם בכלל, בכל מקרה לא נראה שארנון מילצ'ן יגיע כמעט לפת רעב, כמו שקרה למני נפתלי, לאשתו ולילדים שלו. ומילצ'ן בכלל לא בקטע של נקמות, זה ממש לא הקטע שלו, הוא דוקא בקטע של להיות חבר עם מי ששוה, למשל ראש הממשלה, הוא מאד בקטע של להיות חבר עם פוליטיקאים שיש להם קשרים וכוח, גם אם הם מאד מחבבים שמפניה, שהם לא יכולים לשתות, וסיגרים, שממש לא בריא להם לעשן, בעיה רפואית שכזאת. עכשיו מילצ'ן ממש מודאג. גם יכול להיות שאם הוא נתן לנתניהו מתנות, יכול מישהו חלילה לפרש את זה לא כמחוה נדיבה של ידידות אלא חלילה כשוחד יעוור עיני פקחים, שזו לא עלינו עבירה פלילית מסוג פשע, וגם אם לא, כל הסיפור יכול לערער את הידידות, ידידות מבוצרת בכסף, בהרבה כסף, בין ארנון מילצ'ן ובנימין נתניהו, או פוליטיקאים אחרים מסוגו, שאוהבים מתנות או סתם להתארח בוילה יפה של מיליארדר עם אשה יפה וכלים נאים ולהצטלם עם המון כוכבים מהוליווד. ומה שהכי מעצבן, זה שאולי העדות של מני נפתלי, עובד קבלן בשכר רעב מעלות השחר עד אישון ליל, או עד שתתיר השרה, שקודם המשטרה הקלה בה ראש, אבל אולי עכשיו, יחד עם הנהלת החשבונות של ארנון מילצ'ן ועובדיו, משתלבת ממש יפה בסיפור של מתנות יוקרה לשררה, ומצמיחה בשר, ומתחילה לשרטט תמונה של טובת הנאה שיטתית, מאורגנת היטב וממש לא ספונטנית, וזה מתחיל להיות מסוכן לנתניהו ואולי גם למילצ'ן, והוא חייב להבהיר שהוא, המיליארדר הנדיב, איננו רוצה חלילה לפגוע בראש הממשלה, כי הוא למעלה מזה, כפי שלא רצה שום תמורה תמורת המתת, לא כי הוא חושש מהפללה במתן שוחד, אלא רק מפני שהוא מורם מעם, לא איזה עובד קבלן שהושפל ונרמס ומטה לחמו נגזל, ואין אצלו תחושות עם-ארציות כאלה של נקמנות שממש לא לרמה שלו. הוא חבר של ראשי ממשלה ומוכן לשלם בשביל זה הרבה כסף, שמבחינתו זה ממש כסף קטן, הוא לא אחד מאלה שמסתבך איתם ויוצא לנקום בהם, והוא ממש לא יודע איך זה קרה לו שמצליבים עדות רמת דרג כמו שלו עם עדות של עובד קבלן פשוט שלא יכול לסלוח על זה שהעלילו עליו עלילות ולקחו ממנו אפילו את הזכות להתפרנס בדוחק מעמל כפיו. בחוגים שמילצ'ן מסתובב בהם סוגרים דברים בשקט, בלי עיתונות, בשיחות טלפון עם שרים וראשי ממשלות, עם משלוחים של סיגרים קובנים ושמפניה ורודה ותכשיטים של ה. שטרן, כי האצילות מחייבת וגם הטעם הטוב, ואין שום סיכוי שמישהו כמו מילצ'ן יחוה משהו מכאבו ומזעמו של עובד קבלן שנגזלה ממנו כבשת הרש. הוא ממש למעלה מזה, הרבה למעלה מזה, וגם הכי נמוך שאפשר להיות.

תתביישו לכם

שלשום כתבתי שמערכת הבחירות יותר ויותר מבחילה מיום ליום, ולא שיערתי מה ילד יום. ראיתי שהזוג נתניהו מתכונן לפירסום דו"ח המבקר כאילו מדובר לפחות במתקפת גרעין איראנית, אבל לא שיערתי שירדו כל כך נמוך וינסו לגולל את אשמת הבזבוזים על אב הבית של המעון הרשמי מני נפתלי, כאילו כבר שכחנו את חשבונות המים מהוילה בקיסריה, את ההוצאות המופקרות בשלושת המעונות שכולם ממומנים בכספי ציבור, כאילו מעולם לא התפרסם מנהגו של נתניהו לעולם לא לשלם חשבון מכיסו, עוד שנים רבות בטרם היה ראש הממשלה. קשה להאמין למשמע האוזניים – עובדים שילמו מכיסם, כך נאמר לנו, על קניות שביצעו עבור ראש הממשלה, "ולא היה מי שיחזיר להם". מה זאת אומרת לא היה מי שיחזיר להם? האם נתניהו איננו יכול לשלם מכיסו הפרטי על טיפות עיניים שהוא צריך? האם איננו מקבל משכורת? האם כאשר הוא שולח עובד לרכוש עבורו דבר מה הוא איננו יכול לפתוח את ארנקו ולתת לו מאה או מאתיים שקל שיכסו את העלות? הכל הכל צריכים אזרחי המדינה לממן, את הסושי והגלידה והבריכה הפרטית והחשמלאי שהזוג נתניהו מעדיף והספר ששרה אוהבת? וגם את הפיקדון מהבקבוקים שניקנו עבור המעון הרשמי לוקחת הגברת נתניהו לכיסה? אי אפשר להאמין כמה חסרי בושה האנשים האלה, ראש הממשלה הזה, שקיצץ ללא רחמים בקצבאות לנכים וקשישים וילדים, שהפך מורים ואחיות ועובדים סוציאלים לעובדי קבלן ששכרם נעשק וכבוד האדם שלהם נרמס, וכעת כל אלה המשתכרים אל צרור נקוב בזיעת-אפיהם צריכים לממן את הנהנתנות המופקרת הזו, שראויה יותר להתכנות חזירות, וכאשר הדברים מתגלים ונחשפים נזרקת האשמה על עובד שהעז לפתוח את פיו ולדרוש את מה שהובטח לו, וכך שוב נחשפה ההתנהלות השערורייתית וההתעמרות המרושעת וחסרת-הבושה בעובדים, שמלבד היותה התנהגות שפלה, היא גם התנהגות לא–דמוקרטית. בדמוקרטיה ראש הממשלה הוא נציג העם והוא ראשון בין שווים, הוא איננו קיסר בחסד עליון, והתנהגותו צריכה לשקף את העובדה שהוא נציג העם, והעם הוא הריבון, ועל אחת כמה וכמה שרעייתו, שאיננה נבחרת ציבור אלא נלווית לבעלה, צריכה להיזהר מלנצל את מעמדה לרעה. ראש ממשלה שמניח לעובד לשלם על תרופה שהוא נזקק לה, אשת ראש ממשלה שמשליכה נעליים על עובדת, צועקת ומעליבה עובדים ומזעיקה אותם מביתם בשעות הקטנות של הלילה כדי לענות על גחמותיה, כל אלה אינם רק שיפלות ועלבון לכבוד האדם, מצד אנשים שצריכים לשמש דוגמה, ובמקום זאת הם נוהגים כפחותים שבאנשים, וחושבים את עצמם למלכים בחסד עליון, שכל מי שרוצה להחליפם ראוי להוקעה ולעונש, שהרי מדובר במי ש"מנסים להפיל אותי", כך נתניהו, כאילו היה קיסר סין. בדמוקרטיה לא מפילים ראש ממשלה אלא מחליפים אותו, זה טבעה של דמוקרטיה, שראש ממשלה שאיננו ראוי מוחלף באמצעות בחירות ברעהו הטוב ממנו, כי בדמוקרטיה העם הוא הריבון, והאזרחים אינם עבדיו של ראש הממשלה אלא בני אדם שהוא מחויב לנהוג בהם בהגינות ובכבוד, ואם איננו מסוגל לכך, ראוי אכן שיוחלף ברעהו הטוב ממנו, ויהי רצון שכך יהא.