דינה ורינה, שתי חברות / סיפור ליום כיפור

 

הן באמת חברות טובות, חשבתי לעצמי, כאשר שוב ראיתי את דינה ורינה יושבות יחד אצל רחל בשדרה. כמעט בכל יום ראיתי אותן יושבות שם, כשטיילתי אחר הצהריים עם הכלב. הן שתו קפה ועישנו, ודינה תמיד גם אכלה משהו, עוגה או כריך. רינה הסתפקה לרוב בקפה וסיגריה. היא שמרה על משקלה והקפידה לשחות בכל בוקר, ואחרי שדינה היתה חוזרת הביתה היא יצאה תמיד לטיול בשכונה או בעמק המצלבה. היו לה רגליים חטובות ותסרוקת קארה מוקפדת. בשבת בבוקר ראיתי אותה הולכת לבית הכנסת. דינה מיעטה לצאת בשבת מהבית, והיתה יושבת בכורסא שמול הטלויזיה ומעשנת סיגריה אחר סיגריה, ופה ושם אוכלת מילקי או קרמבו, שאסור היה לה לאכול ולכן מתקו לה במיוחד.

את רינה ראיתי הרבה גם לבדה כי היא גרה ממש קרוב אליי. לעתים ראיתי אותה עם אחד מילדיה וכמה מנכדיה הרבים. הם היו פזורים ברחבי הארץ וגם ביהודה ושומרון, ומדי פעם היא נסעה במכוניתה לבקר אותם, אבל העדיפה לחזור ולישון בדירתה. היא אמרה לי שהדירה שלה קטנה מאד ואין לה מקום לארח את הילדים והנכדים הרבים. היא סיפרה תמיד על בית הוריה הענק שהיו בו שבעה מפלסים, ותמיד חלמה על בית גדול, ופעם כשפגשה אותי מטיילת עם הכלב בטלביה הצביעה על אחד הבתים המפוארים ושאלה אם לא הייתי רוצה בית כזה. אמרתי לה שאני אוהבת את הדירה שלי ולא רוצה בכלל לעבור דירה והיא שוב שאלה: אבל לא היית רוצה בית כזה? השיחה הזאת עצבנה אותי ורציתי שהיא כבר תלך ותשאיר אותי לבד עם הכלב, שהיתרון שלו זה שהוא לא מדבר. דינה התגוררה רחוק ממרכז העיר אבל הגיעה העירה במכוניתה, או שנסעה במוניות. כמעט בכל אחר צהריים, כשטיילתי עם הכלב, ראיתי אותן יושבות אצל רחל בשדרה, ולפעמים ישבתי איתן קצת, ולפעמים רק החלפתי איתן כמה מלים בעמידה והלכתי הלאה, והן המשיכו לשבת ולפעמים הזמינו עוד כוס קפה ועישנו עוד סיגריה, או עוד כמה סיגריות, עד שהעשן עטף אותן בעננה סמיכה, שהרחיקה מהן את העוברים ושבים.

פעם אחת הן גם נסעו לחופשה ביחד, בכרתים. רני, הבן היחיד של דינה, חשד ברינה שהיא שכנעה את דינה לנסוע לחופשה הזאת, וגם חשד שדינה מימנה את נסיעתה של רינה, למרות שלא היו לו שום הוכחות לכך. לא מתאים לאמא שלי לנסוע לכרתים, הוא אמר, זה כל מה שהיא שונאת: ים וחול ומזג אוויר חם ולח. גם עתיקות לא ממש עניינו אותה. היא העדיפה לבקר בערים גדולות ולבלות בקניות. האמת היתה שהיא יצאה לקניות גם בכרתים, כי מאוחר יותר רינה סיפרה לי שדינה ביקשה ממנה לשים במזוודה של רינה תמרוקים ובשמים שקנתה בכרתים, אבל בשדה התעופה אמרו לרינה להוציא אותם מהמזוודה, והיא נאלצה לזנוח את הקניות של דינה בכרתים. כשדינה שמעה על כך היא כעסה מאד ורבה עם רינה ולזמן מה הן לא דיברו ולא ישבו יחד אצל רחל בשדרה. רינה  נפגעה מאד, כי כפי שסיפרה לי, במשך כל הנסיעה היא קמה מוקדם ודאגה לדינה לקפה וארוחת-בוקר, גם בגלל שהיתה צעירה מדינה בעשר שנים והרבה יותר בריאה וגם בגלל שכפי שחזרה ואמרה, דינה היתה החברה הכי טובה שלה. אחרי זמן לא רב הן שוב השלימו ושוב ישבו אחר הצהריים לשתות קפה ולעשן אצל רחל בשדרה.

בהתחלה חשבנו שהבעיה של דינה היא רק ההליכה שהלכה וקשתה עליה, וגילו שעל עמוד השדרה שלה מעיק גידול שפיר וקבעו לה מועד לניתוח. אחרי הניתוח גילו שיש לה זיהום ושוב הרדימו אותה כדי לנקות את הזיהום והיה קשה מאד להעיר אותה מההרדמה. הקרובים שבאו לבקר אותה כשהתעוררה לבסוף הרגישו שמשהו מוזר, אבל לא יכלו בדיוק לשים עליו את האצבע. העבירו אותה למחלקת שיקום, אבל היא שנאה את תרגילי ההתעמלות שהיה עליה לעשות שם, ורק רצתה ללכת הביתה. בסוף, אחרי כמה ניסיונות בריחה באישון ליל שנבלמו על ידי מאבטחי בית החולים, היא הצליחה לברוח הביתה ללא ידיעת האחיות. היא התקשרה לשכן שלה שהיה נהג מונית ולקח אותה תמיד לכל מקום שרצתה. בתמימותנו חשבנו שהוא מסיע אותה בחינם. רינה אמרה שדינה צריכה להוריש את רכושה לשכן שגר לידה ועוזר לה, ולא לרני שגר באמריקה ומגיע רק לעתים רחוקות.

כשבאתי לבקר את דינה במחלקת השיקום גם רינה הגיעה לשם. כל החפצים של דינה היו מאד מבולגנים ורינה סידרה הכל יפה במדפים. המיומנות שלה מאד הרשימה אותי. אחר כך יצאנו לחצר ודינה ורינה עישנו ורינה הציעה לדינה ארוחה שהכינה וארזה בשבילה, פיתה אורגנית עם ביצה אורגנית וירקות אורגנים שרינה קיבלה כל שבוע בארגז ממשק אורגני, אבל דינה לא רצתה לאכול, רק לעשן. השיער שלה היה פרוע והבגדים תלו עליה כמו סמרטוטים. המראה שלה דיכא אותי מאד. אחר כך רינה ואני נסענו ביחד הביתה באוטובוס, כי אנחנו גרות קרוב, ורינה באה באוטובוס ולא במכונית כי אין בהר הצופים מקום לחנות.

כשדינה חזרה הביתה, האחיינית שלה התנדבה לטפל בה ולהביא לה אוכל, כי רני גר באמריקה ויש לו שם עסק, וחוץ מרני לא היו לדינה עוד ילדים. אני באתי לפעמים לבקר והשתדלתי להביא לדינה אוכל שהיא אהבה, והיא לא אכלה הרבה, אבל שמחה שבאתי.

רינה אמרה לי שהיא שאלה את דינה אם היא רוצה לבוא לרחל בשדרה ודינה לא רצתה, ואני אמרתי לרינה שדינה כבר לא מסוגלת להסתובב לבדה, וצריך לבקר אותה אצלה בבית. רינה אמרה שהיא תבוא לבקר אותה ביום חמישי אחרי הבריכה והספר. עכשיו כשהיינו נפגשות ברחוב  רינה היתה שואלת אותי מה שלום דינה ואמרתי לה שלא משהו וכשהיא היתה מבקרת אצל דינה היא סיפרה לי על הביקור ואמרה שדינה מאד מבולבלת ושלא כל כך נעים לשבת אצלה. אני מאד שמחתי שרינה עדיין באה לבקר את דינה, כי רוב המכרים והקרובים כבר לא באו לבקר את דינה, חוץ מהאחיינית שבילתה אצלה שעות רבות למרות שהיו לה בעל וילדה ועבודה והיה לה לא קל, אבל היא ריחמה על דינה שהיא לבד, כי רני גר באמריקה וזה נורא רחוק ולכן רוב הזמן דינה לגמרי לבדה. אני השתדלתי לבוא לפחות פעם בשבוע, אבל לא תמיד זה הסתדר לי, כי קרו כל מיני דברים, לפעמים הנכד היה חולה, לפעמים הכלב היה חולה, ולפעמים גם הייתי חולה בעצמי והביקור שלי אצל דינה נדחה.

רני ניסה למצוא לדינה מטפלת שתישן אצלה ותהיה איתה כל הזמן, כי מרים העוזרת באה רק בבקרים, אבל הוא התקשה למצוא מטפלת שתסכים לחיות עם אשה שכל הזמן מעשנת ותמיד יש סביבה עננה כחלחלה. גם מרים תמיד ביקשה מדינה לשבת בסלון כשמרים עבדה במטבח, כי היה לה קשה לנשום את העשן. בפיליפינים וגם בהודו לא כל כך מקובל שאשה מעשנת, ורוב העובדות הזרות לא מעשנות. אחת החברות של דינה רצתה לסדר לה מטפל גבר, אבל דינה לא רצתה מטפל גבר. היא לא רצתה שגבר יטפל בה וירחץ אותה. האמת שהיא בכלל לא רצתה כל כך להתרחץ. היא לבשה כל הזמן חלוק מלוכלך או שמלה ישנה, והדבר היחיד שהמשיכה להקפיד עליו היו ציפורניה הארוכות שמשכה בלק צבעוני והתכשיטים שעדיין ענדה, במיוחד התכשיט הגדול של פדני שהקפידה לענוד תמיד על צווארה. זה קרה אחרי שרני ומשפחתו ביקרו בישראל ודינה שמחה מאד ונראה היה שחל שיפור במצבה. בדיעבד התברר שהשיפור התבטא בכך שדינה ביקרה בחנות תכשיטים וקנתה את התכשיט הגדול של פדני בשמונים אלף שקל בתשלומים. רני גילה את הקנייה בדיעבד. הוא היה אחראי כעת על חשבונות הבנק של דינה. אמרתי לו שאולי אפשר להחזיר את התכשיט ולבטל את העסקה, או לפחות להציל חלק מן הסכום, אבל רני אמר שכבר אי אפשר לבטל את העסקה. הייתי בהלם מכל הסיפור ובמיוחד מגודל הסכום, וכעסתי מאד על המוכרים שמכרו לדינה את התכשיט, כשכל בן-אדם היה יכול לראות שהיא מבולבלת ולא מבינה מה היא עושה, אבל חשבתי שאולי כשמוכרים רואים אשה קונה תכשיט איכותי מאד ויקר מאד ומציגה כרטיס אשראי שהבנק מכבד, אולי הם אנוסים לחשוב שהיא לגמרי כשירה.

סיפרתי על דינה לחברים שלי שמצאו לאמא שלהם מטפלת טובה מהודו, ושאלתי אותם מה הם ממליצים לעשות כדי למצוא לדינה מטפלת, והם אמרו שהם משלמים למטפלת מעבר למה שביטוח לאומי משלם, ואמרתי לרני שבתשלום נוסף אולי הוא יוכל להשיג מטפלת לדינה, למרות שהיא מעשנת בלי הפסקה, ורני אמר שעכשיו הוא צריך לטפל בכל החובות של דינה כולל שמונים אלף השקלים עבור התכשיט של פדני והוא לא יכול לשלם למטפלת משכורת חריגה, בנוסף לכך שהוא משלם למרים, עוזרת הבית הוותיקה של דינה, שהיתה מאד נאמנה לה, ובלית ברירה תפקדה גם כמטפלת שלה.

המצב של דינה הלך והידרדר והיא אכלה פחות ופחות. הכנתי לה אוכל רך שאפילו תינוק יכול לאכול, אבל היא בקושי אכלה מזון בריא ורק עישנה ועישנה ולפעמים אכלה מילקי או קרמבו שהיה אסור לה, אבל כבר לא היה אכפת לה. כשפגשתי את מרים העוזרת, היא אמרה לי שדינה כבר בכלל לא מתרחצת ובקושי אוכלת, ושהיא לא תחזיק מעמד ככה. גם אני הרגשתי שהמצב הולך ורע. הזעקתי את רני מאמריקה והוא בא לשבוע וניסה לטפל בדינה והזמין אחות לרחוץ אותה. האחות רחצה אותה בכוח וצעקה עליה שאם היא לא תשמור על עצמה היא עלולה לאבד איברים ולמות, ויותר רני לא רצה להזמין אותה. הוא דיבר על המצב של דינה עם רופא המשפחה ושאל אותו אם הוא יכול לעזור. הרופא אמר לרני שהוא לא יכול לעזור לדינה ושגם רני לא יכול לעזור לדינה כי דינה לא רוצה שיעזרו לה, והיא ייאשה את כל האחים והאחיות שהרופא שלח אליה כי היא סירבה לשתף פעולה. בכל זאת רני ניסה לטפל בדינה ולגרום לה לאכול חומוס וטחינה במקום מילקי וקרמבו, אבל דינה מאד התעקשה לאכול את כל הדברים שהיה אסור לה.

הביקור של רני שימח את דינה והפיח בנו מעט תקוה, אבל אחרי שרני חזר לאמריקה שוב הידרדר מצבה. יום אחד מרים באה ומצאה אותה קודחת מחום על הרצפה ולקחו אותה לשערי צדק, ושם ניסו להציל אותה אבל דינה כבר לא הגיבה לשום תרופה, והרופאים אמרו לרני שיבוא כי דינה גוססת והיא כבר בלי הכרה. כמה ימים אחרי שרני הגיע דינה נפטרה.

התקשרתי לרינה ואמרתי לה שדינה נפטרה והיא אמרה איזו בשורה אני מקבלת ליום ההולדת שלי. הילדים חוגגים לי היום יום הולדת והחברה הכי טובה שלי מתה. אמרתי לה שאני מצטערת, אבל חשבתי שהיא תרצה לדעת שדינה נפטרה, והיא אמרה בוודאי, בוודאי. היא אמרה שהיא לא תבוא להלוויה, אבל היא תבוא לניחום אבלים.

אחרי השבעה רינה פגשה אותי ברחוב ושאלה אם רני עוד בארץ ואמרתי שכן והיא אמרה שהיא רוצה מזכרת מדינה – תכשיט. אמרתי לה שיש הרבה דברים בדירה שרני רוצה לתת, בגדים וספרים וכלי בית יפים, אבל רינה אמרה, לא, תכשיט. תשאלי את רני אם אני יכולה לבחור תכשיט. הרגשתי לא הכי נוח, אבל בכל זאת סיפרתי לנועה, אשתו של רני, שרינה רוצה תכשיט למזכרת. היה לי יותר נוח להגיד את זה לנועה מאשר לרני, ונועה אמרה את מה שכבר ידעתי, שרני שונא את רינה ולא רוצה שום עסק איתה. נועה שאלה את רני מה דעתו והוא אמר שבטח רינה רוצה את הפדני בשמונים אלף שקל.

נועה ורני התחילו לסדר את החפצים בבית של דינה והתלבטו מה למסור ומה להשאיר ולקחת לאמריקה. הם הזמינו חבר תכשיטן שיגיד כמה התכשיטים של דינה שווים, כי היו לה המון תכשיטי זהב יקרים, והחבר התכשיטן היה קצת המום מהכמות ושקל את התכשיטים ונתן להם הערכת מחיר. נועה בחרה לעצמה טבעת וביקשה שגם אני אבוא ואבחר תכשיט אחד. בחרתי שרשרת אחת עם אלמוגים קטנים, ורני שאל אם אני רוצה לדעת כמה היא שווה אבל לא רציתי.

השכן נהג המונית רצה לקנות את המכונית הדי חדשה של דינה בעשרת אלפים שקל, אבל לשמחתי רני נתן את המכונית במתנה לבת הדודה שלו שטיפלה בדינה.

בגלל שרינה גרה ממש קרוב אליי, פגשתי אותה כל הזמן ברחוב והיא ביקשה שוב ושוב שאני אשאל את רני אם היא יכולה לקבל תכשיט של דינה למזכרת, כי דינה היתה החברה הכי טובה שלה. התחלתי כבר קצת להתעצבן ואמרתי לה שהתכשיטים של דינה מאד יקרים וכל אחד ואחד שווה עשרות אלפי שקלים והערך שלהם הוא לא רק סנטימנטלי והם שייכים לרני, והחבר שלו התכשיטן כבר נתן לו הצעת מחיר. אני יודעת, אמרה רינה, אני הייתי איתה כשהיא קנתה כל תכשיט ותכשיט, היא רק קנתה פדני ושטרן. ואני לא יכולה לשלם את מחיר התכשיט אבל אני יכולה לשלם את מחיר הזהב לפי המשקל, כמו שהתכשיטן ישלם לרני. את זה אני יכולה לשלם.

זו בהחלט היתה הצעה משופרת לעומת הבקשה לקבל בחינם תכשיט של דינה כמזכרת, אבל אני הייתי בהלם מהווידוי של רינה. היא קנתה כל תכשיט ותכשיט יחד עם דינה? גם את התכשיט הגדול של פדני? ואנחנו תהינו איך דינה, כשכבר היתה מבולבלת לגמרי, הלכה לבדה לקנות תכשיטים יקרי ערך. ובכן היא לא הלכה לבדה. רינה הלכה איתה, ורינה היתה איתה גם כשקנתה את התכשיט הגדול של פדני, בשמונים אלף שקל, ולא מנעה אותה מללכת לשם, ולא מנעה אותה מלקנות תכשיטים כל כך יקרים. אולי אפילו עודדה אותה. אולי אפילו מדדה בעצמה את התכשיטים, משחרת ליום שבו תזכה לפחות באחד מהם, "למזכרת מחברתה הטובה ביותר".

סיפרתי לנועה ורני אבל הם אפילו לא הופתעו. אני עדיין הייתי בהלם. עוד כמה פעמים רינה שאלה אותי בעניין התכשיטים ואמרתי לה שהם בכספת ואני לא יודעת לפתוח אותה ושאם היא רוצה שתשאל את רני. אחרי שרינה התייאשה ממני ראיתי אותה הרבה פחות, למרות שהיא עדיין גרה לידי. היא כבר לא ישבה אצל רחל בשדרה. היא העדיפה לשתות קפה עם בן-זוגה בקפה יהושע, למרות שהוא היה קפה לא כשר והיא היתה דתיה. כשנפגשנו ברחוב ובירכתי אותה לשלום היא סיננה בין שפתיה שלום ומיהרה לדרכה.

  

השואה כמכוננת זהות

 

"יהודים רעים", מחזה שכתב היהודי האמריקני ג'ושוע הרמון, הוא מחזה שנון ומצחיק שמועלה כעת בתיאטרון החאן בבימויה של תמר קינן. (המחזה כבר הועלה בישראל בעבר בבימויו של עמרי ניצן). במחזה משחקים כרמל נצר, גל זק, אנה פוגטש ואיתי שור, כולם מצוינים. המחזה מתרחש בדירה ניו-יורקית שבה מתקבצים שלושה בני דודים, שני אחים שונים מאד באופיים, ובת דודתם, כולם יהודים אמריקנים, וחברתו הנוצריה של האח הבכור. בן הדוד הנוח באופיו ג'ונה מתגורר בדירה, שנמצאת באותו בניין שבו מתגוררים הוריו, ואליו מצטרפת בת דודתו הטרחנית דיאנה, או דפנה בשמה העברי, שהגיעה לדירה עם ג'ונה אחרי הלוויית סבם ניצול השואה, ומאוחר יותר מצטרפים אליהם בן הדוד הבכור ליאם וחברתו מלודי, שמגיעים מאתר הסקי שבו שהו, לאחר שהחמיצו את הלוויית הסב.

דיאנה-דפנה וליאם מייצגים במחזה שני סטריאוטיפים של יהודים אמריקנים חילונים, וזה בעצם העניין שאליו אני רוצה להתייחס ברשימתי זו. דפנה ביקרה בישראל, ולטענתה – שאיננה זוכה לאמון רב מצד קרוביה, היא התארסה שם לחייל ישראלי בשם גלעד ובכוונתה לעלות לישראל ולהינשא לו. אבל מה שחשוב במחזה הוא שכוונתה של דפנה לעלות לישראל נתפסת בעיניה כביטוי לזהותה היהודית, שלדעתה היא חזקה יותר מזהותם היהודית של בני דודיה. מלבד זיקתה לישראל, אין בזהותה היהודית של דפנה שום מרכיב יהודי אמריקני – היא איננה חברה בקהילת בית כנסת, ואיננה קשורה לשום גוף יהודי אמריקני. המרכיב היהודי היחיד בזהותה שאיננו קשור לישראל, הוא אהבתה לסבה ניצול השואה, שהיא מקוה לקבל שרשרת ח"י שלו שהצליח להחביא ולשמור ברשותו בשואה ולהביא איתו לארצות הברית, שם הציע אותה לכלתו במקום טבעת.

בן הדוד הבכור ליאם מייצג סטריאוטיפ שני של יהודי אמריקני: אין לו זיקה לישראל, והוא גם איננו מאמין בזיקתה של דפנה לישראל. ליאם מתנגד לציונות ויש לו ביקורת על ישראל, שהוא מציג לחבריו הלא יהודים תוך הדגשת העובדה שהוא יהודי, כלומר זהותו היהודית משמשת אותו כדי להכשיר את ביקורתו על ישראל והסתייגותו ממנה. הוא רואה את עצמו כאדם אוניברסלי, ובכך הוא רואה ביטוי גם ליהדותו וגם לאמריקניות שלו. המרכיב היהודי המובהק היחיד בזהותו של ליאם הוא הזדהותו עם סבו ניצול השואה. הוא כבר הצליח להשיג לעצמו את שרשרת הח"י של סבו, שבת דודתו דפנה כה נכספת לקבל, וחלומו הוא להציע לחברתו הנוצריה מלודי נישואים באמצעות שרשרת הח"י, כפי שסבו הציע נישואים לסבתו.

החלק הזה בעלילה הוא אולי החלק המופרך ביותר – מדוע שצעיר יהודי שזיקתו ליהדותו רופפת, יחפוץ להציע לחברתו הנוצריה נישואים באמצעות חפץ שמזהה אותו כנכדו של ניצול שואה? אבל דוקא המופרכות מדגישה את הסמליות של הזיקה לסב ניצול השואה ולאירוע השואה בכלל: העבר השואתי, שלמעשה מושלך כאן על כל יהדות אמריקה, למרות שרובה הגיעה לארצות הברית לפני השואה, והתפקיד שמילאה בהצלת קרוביה הנשרפים באירופה שרוי במחלוקת, השואה מתוייגת בתרבות היהודית-אמריקנית בעשורים האחרונים כמכוננת זהות, כמרכיב חשוב בזהותם של יהודי אמריקה: הם צאצאים לניצולי שואה. הזהות הזו פחות חשובה במגרש הפנים-יהודי, ויותר חשובה במגרש הכל-אמריקני, שבו עבר קורבני, כמו עברם העבדותי של השחורים בארצות הברית, או נרדפותן של קבוצות פרוטסטנטיות באירופה שגרמה להן להגר לארצות הברית, הוא מכונן זהות קהילתית. ככל שמתחזקת בשיח האמריקני קורבנות עבר כמכוננת זהות, כך מתחזקת הזיקה לעבר השואתי כמכוננת זהות בקרב יהודי ארצות הברית, והיא עומדת ביחס הפוך להיחלשות מעמדן של הדת והתרבות היהודית כמכוננות זהות. הזיכרון המשותף היחיד לבני הדודים, ברגע של חיבור ביניהם, הוא ארוחה משפחתית במסעדה יפנית, שבה קלקלו הסבים את קיבתם: קיבה שהורגלה לגפילטע פיש ולא לסושי. זה הזיכרון המשותף שגורם להם לגעות בצחוק ולהניח לרגע למחלוקות ביניהם: לא ליל סדר משותף, לא מסיבת חנוכה, לא מצעד יום העצמאות שמקיימים יהודי אמריקה, אלא ארוחה משפחתית במסעדה יפנית, שמבליטה בעצם את המרחק בינם לבין סביהם היהודים, שגדלו בתרבות אחרת, ולא רק תרבות אוכל אחרת.

גם זיקתה של דפנה לישראל היא זיקה שמבוססת על פנטסיית נישואים לחייל ישראלי גיבור – היא חוזרת ומדגישה שארוסה גלעד הוא לוחם – למרות היותה סטודנטית, זיקתה לישראל איננה מבוססת על עניין ביצירתם של עמוס עוז או יהודה עמיחי – שאוניברסיטת ייל טרחה לרכוש את עזבונו, מן הסתם מתוך מחשבה על סטודנטים כדיאנה-דפנה. היא מוכיחה את בן-דודה ליאם על כך שהוא בוחר בבנות זוג נוצריות מטומטמות במקום למצוא כאלה שתהווינה עבורו אתגר אינטלקטואלי, אבל הפנטסיה הישראלית שלה מזכירה יותר את זו של חאנשי – בסדרה הנועזת של עליזה חנוביץ' – להזדווג עם צוות שלם של טנק ישראלי, שמסתיימת בהימלטות ממה שמסתמן כסכנה לאירוע אונס קבוצתי.

  בסוף המחזה מתברר כי גם בן הדוד המופנם מבסס את זהותו היהודית על זיקה לעברו השואתי של סבו, ובכך מושלמת התחושה שאימוץ זכרון השואה כמכונן זהות מרכזי של יהדות אמריקה, נועד למלא ריקנות גדולה, שהיחלשות הזהות הדתית, והניתוק מתרבות יהודית שתססה בעבר בעברית או ביידיש, ובכלל ההיחלשות של הקהילתיות היהודית-אמריקנית שהתפתחה סביב בתי כנסת וארגוני צדקה יהודיים. עכשיו יהודי אמריקה הם צאצאיהם של ניצולי השואה, גם אם ברוב המקרים אבותיהם הגיעו לארצות הברית הרבה לפני השואה, וזיקתם לישראל או לאמריקה מאופיינת בפנטסיות המיניות המועדפות עליהם – אלה הכמהים, כמו פורטנוי של פיליפ רות, לנוצריה הבלונדינית, או אלה הכמהות לסקס-אפיל של לובש המדים הישראלי השזוף, שמשדר יותר מרמז לאלימות.  

צוואה ישנה

 

תמיד כשקורה מוות במשפחה, פצעים ישנים נפתחים וצצים שדים מן העבר. לא חשבתי שזה יקרה כשבעלי לשעבר נהרג בתאונת צלילה במרץ האחרון. בהתחלה הייתי קצת בהלם, בגלל הפתאומיות וההפתעה, ובגלל שרק יומיים קודם נפטרה אמו של חתני ומוות נוסף במשפחה בתוך יומיים נראה כצירוף מקרים בלתי סביר, והייתי נרגשת מכך שבתי הצעירה ונכדי היו בדרכם לארץ ועמדתי לפגוש אותם בנתב"ג אחרי הנחיתה ובעצם הייתי מאד מבולבלת מכל האירועים שהתרגשו עלינו. בעיקר הצטערתי בשביל בתי הבכורה שהיתה בקשר טוב עם אביה ותמיד שמחה לבלות איתו זמן, ועכשיו הקשר הזה שגרם לה הרבה שמחה נלקח ממנה באסון שנראה מאד מיותר. חשבתי גם על נכדי הבכור, בנה של בתי הצעירה, שכמה חודשים לפני מות סבו הביע רצון לפגוש ולהכיר אותו, דבר שנמנע ממנו, למרות שמפגשים כאלה עלולים גם להנחיל אכזבה.

בהתחלה אפילו חשבתי אולי ללכת לשבעה ולנחם את בת זוגו בעשרים השנים האחרונות לחייו שתמיד התייחסה אלינו מאד יפה, אבל אז הרגשתי שעדיף שלא אלך, כי עדיין אני מאד כועסת עליו וכנראה אכעס עליו עד יומי האחרון, למרות שכבר עברו הרבה מאד שנים מאז שהוא עזב את הבית בלי לומר מלה ביום הולדתי השלושים, כשכל המשפחה התארחה אצלי לחגוג את יום ההולדת, ואחר כך כשהתייחסתי לעיתוי העזיבה שלו הוא אמר שזה לא היה בשליטתו, וזה הרגיז אותי עוד יותר, כי ברור שזה היה בשליטתו כמו כל מה שהוא בחר לעשות, אבל תמיד התנהג כאילו כופים עליו לעשות דברים וכאילו אין לו שום אחריות לסבל שהוא גרם לי ולבנות.

ללוויה לא הלכתי כי שמרתי על הנכדים, ובאמת לא רציתי לפגוש את אשתו השנייה ובכלל לא רציתי לפגוש אנשים שקשורים אליו ולענות על כל מיני שאלות ולשמוע כל מיני הערות. כשבתי הבכורה דיברה על כך שאולי כתב צוואה אמרתי לה שאני לא מאמינה, כי כשנסענו לחו"ל זמן לא רב לפני שהוא עזב את הבית, כתבתי צוואה למקרה שלא נחזור והבנות תישארנה ללא הורים, והוא לא רצה להצטרף לצוואה. בנסיעה הוא התנהג מאד מוזר ונעלם כמה פעמים, והייתי די משוכנעת שהמאהבת שלו, אחר כך אשתו השנייה, נסעה אחרינו לפריס ושכאשר שהינו שם הוא חילק את זמנו בינה לביני. ככה זה הרגיש לי, למרות שלא היתה לי ממש הוכחה. לפני העלייה למטוס הוא נעלם לזמן רב והופיע רק ממש כשעמדנו לעלות לטיסה, וגם בפריס במלון, כשנרדמתי פעם בצהריים, התעוררתי והוא לא היה וחזר רק אחרי כמה שעות ולא היה לו הסבר הגיוני איפה הוא היה.

בתי הבכורה אמרה לי שדווקא כן מצאו צוואה שלו שהוא ערך לפי חשבונה בתקופה שניהל הליכי גירושין מאשתו השנייה, וביקש שאם ימות רכושו יתחלק בין כל ילדיו ושאשתו השנייה לא תקבל דבר. בתי גם אמרה לי שמוזכרות בצוואה שתי צוואות קודמות, אבל לא ידעתי ולא חשבתי שזה קשור אליי. לא ביקשתי לקרוא את הצוואה ואיש לא הציע לי לקרוא אותה, אבל היא נשלחה לכתובתי עבור בתי הצעירה שחיה באנגליה מטעם רשם הצוואות, במעטפה שכתוב עליה מדינת ישראל, דואר רשמי, משרד המשפטים, האפוטרופוס הכללי, ממשלה, ובקיצור חשבתי שזה דואר שעוסק באיזה עניין מנהלי שצריך לסדר ולכן פתחתי אותה וראיתי שזה העתק מהצוואה וככה קראתי אותה.

לכאורה לא היה בצוואה הזו שום דבר שקשור אליי, חוץ מהתאריך של הצוואה הקודמת הראשונה, 23 באפריל 1987. הוא עזב אותנו ביוני 1986, והתגרשנו רשמית במרץ 1989, כך שהצוואה הזו נכתבה קרוב לשנה אחרי שנפרדנו, אולי כשנולד לו בן מהמאהבת, או אולי כשנולדה לו ממנה הבת השנייה, או אולי מסיבה אחרת, כשעדיין היינו נשואים, ואם הוא היה נפטר אז, מה שהיה מאד לא סביר כי הוא היה באותה עת רק בן 33 בערך, הייתי זכאית לפי חוק הירושה לקבל חצי מחלקו בדירה, כלומר עוד רבע מהדירה, ואז הייתי בעלת שלושה רבעים מהדירה ורק הרבע שנשאר היה נחלק בין ילדיו.

כמובן לא ראיתי את הצוואה הזו משנת 1987, אבל מכיוון שהיא נכתבה כשהיינו בהליכי גירושין והוא חי עם המאהבת שהפכה אחר כך לאשתו השנייה, הנחתי שהיא היתה דומה בתוכנה לצוואה האחרונה, כלומר היא הורתה שאם ימות בעודנו נשואים, אני לא אקבל דבר מרכושו והרכוש הזה, כלומר מחצית דירתנו, יתחלק בין כל ילדיו, כך ששלושת ילדיו מאשתו השנייה יקבלו שלוש חמישיות ממחצית דירת מגורינו.

חיזקו את השערתי זו דברים שאמר בדיון בבית המשפט שבו ביקשתי שהוא יעביר את מחצית הדירה שלו לשתי בנותי, והוא אמר שהוא רוצה לחלק את חלקו בין כל ילדיו. זה היה ניסיון לשמור לעצמו שליטה בחלק מדירת מגורינו שהפכה לדירת מגורי ומגורי בנותי. לו חילק את חלקו גם בין שלושת ילדיו מאשתו השנייה שהיו אז פעוטות, היה למעשה שומר לעצמו את חלקם בדירה. אני כמובן לא הסכמתי וגם השופטת אמרה לו שיש ניגודי עניינים בין בנותי לבין ילדיו מאשתו השנייה. בסופו של דבר חלקו בדירה אכן נרשם במלואו על שם בנותי, ואז קיבלתי גט והרגשתי הקלה גדולה מאד שנשארה ברשותנו דירת המגורים, כי הדבר שהכי פחדתי ממנו בהליכי הגירושין זה שיזרקו אותי לרחוב עם הבנות כדי שהוא יוכל למכור את הדירה ולקבל חצי מערכה.

הייתי די בהלם מזה שהוא דאג לכתוב צוואה שככל הנראה נועדה אך ורק למנוע ממני ומבנותי לרשת את מחצית דירתו אילו הלך לעולמו בטרם התגרשנו, ואילו מת בטרם הגירושים היתה אשתו השנייה הופכת למעשה, כאפוטרופסית של ילדיה הפעוטים, לשותפה בדירה שהורינו רכשו עבורנו כשנישאנו, ומומנה בעיקר מחסכונות של הוריי. לו התממשה הצוואה הזו היא יכלה למרר את חיי כהוגן, שזו היתה ככל הנראה משאת נפשו, או אולי משאת נפשה. ייתכן שזה היה בכלל רעיון שלה, כי היא זו שהיתה נהנית מצוואה כזו. תמיד זכרתי לה לרעה שבאחד הדיונים אמרה: "את הדירה אנחנו נותנים", כאילו גם דירת המגורים שלנו היתה חלק מרכושה. כאילו היא ויתרה על משהו, שבכלל לא היה שלה. למרבה המזל בעלי לא מת, הצוואה ההיא לא התממשה, ובהסכם הגירושין בנותי קיבלו את מחצית הדירה שהיתה שייכת לו במלואה, ויכולנו להמשיך להתגורר בדירה, עם כל מה שהשתמע מכך: להישאר באותו בית ספר, עם אותם חברים, באותה שכונה. זה היה עוגן חשוב להמשך חיינו.

אם הצוואה הזו היתה רעיון של אשתו השנייה, היא די נענשה על כך, כי אחר כך כשהיה בהליך גירושין ממנה כתב צוואה על פי אותה דוגמה נגדה. בכל מקרה הוא היה האחראי לכך, כי הוא זה שחתם על הצוואות האלה, אפילו אם בכלל עורך-הדין שלו הגה אותן ולא הוא וגם לא אשתו השנייה.

 

לכאורה כל מה שלא קרה לא היה צריך לעניין אותי וגם לא להרגיז, ועוד אחרי כל כך הרבה שנים. ובכל זאת הרגשתי כמו סכין בלב, שהיתה בכלל כוונה כזו, שאם הוא ימות, ילדיו הקטנים מאשתו השנייה, ובפועל אשתו השנייה, ייהפכו לבעלים, ולו גם חלקית, בדירתנו. גם בזמן אמיתי הרגשתי שאין לו שום יסורי מצפון ושום חמלה עלינו, רק כעס עלי שחשפתי את הרומן שניהל עם אשתו השנייה כשהיינו נשואים, כי מסר את מספר הטלפון שלה בעבודתו תחת הכותרת "הבית השני שלו", ומישהו שהיה צריך אותו בענייני עבודה, כשאמרתי לו שאיננו בבית, אמר לי: "אה, אז הוא בבית השני שלו, והקריא את המספר, ואני התקשרתי לשם והוא ענה, ומכיוון שכבר הבנתי מה קורה הסתכלתי מיד בספר הטלפונים, וראיתי שאכן זה המספר שלה. אז התקשרתי לעורך הדין שטיפל בענייננו וביקשתי שיברר מה כוונותיו, ואז הוא בא והודיע לי שהחליט להתגרש ממני, אבל עדיין טען שזה רק בגללי, ושאין שום רומן בינו לבינה. היא כבר היתה בתחילת הריון עם בנם הבכור, אבל הוא קיווה שלעולם לא אדע, למרות שאי אפשר להסתיר כאלה דברים לאורך זמן. הוא ניסה לבסס את הליך הגירושין על כל מיני טענות לגבי, כאילו לרומן שניהל אין קשר לכך, אבל למזלי איש לא האמין לו. בדרך כלל כשאנשים בוגדים ברעייתם הם מאשימים אותה שהיא אשה לא טובה, וטוענים שהכל בגללה, והשופטים והדיינים כל כך רגילים לשמוע את הסיפורים האלה על האשה שבוגדים בה רק בגלל שהיא לא אשה טובה, והיא מגדלת לבדה את הילדים בזמן שהבעל הנואף מבלה עם המאהבת, ובטוח שהוא זה שצריך לרחם עליו. לא היו לי הרבה ציפיות ממנו, אבל עדיין הדהים אותי גודל הרשעות שלו כלפי, והעדר החמלה.

ועכשיו, אחרי כל כך הרבה שנים, כשכבר חשבתי שפחות כואב לי כל מה שהיה אז, שוב הרגשתי את האכזריות הזאת שיש לגברים כלפי אשה שנישאה להם וילדה להם ילדים, כשהם מכירים אשה אחרת ורוצים להרגיש חופשיים ובלי שום אחריות ובלי לשלם שום מחיר על הפגיעה באשה ובילדים שהיו צריכים לדאוג לרווחתם, וחזרה התחושה הזאת שהיתה לי אז כאילו בהסכם הנישואים שלי היה סעיף סודי שלא ידעתי עליו בזמן אמיתי, שהיתה בנישואים שלנו נוסעת סמויה שציפתה כל הזמן לקחת את מקומי, והמקום שלי באמת הלך והצטמצם כל הזמן עוד לפני שידעתי על קיומה, ובעלי בעצמו רצה לסלק אותי מהמקום הזה ולמחוק אותי כאילו לא הייתי אף פעם, למרות שהייתי אשתו הראשונה ולא לקחתי מקום של אף אחת אחרת. המחשבה הזו שכשמתחתנים עם גבר מתחתנים גם עם כל המאהבות והנשים שיהיו לו בעתיד, היא מחשבה שאף פעם לא נתנה לי מנוחה, וגם המחשבה שאי אפשר לבטוח באיש, אבל למחשבה הזו היו לי עוד סיבות רבות וטובות, לא רק בעלי ואשתו השנייה שהפכה לגרושתו השנייה. מישהי, אני לא זוכרת מי, אמרה לי: עכשיו את גם גרושה וגם אלמנה. זאת היתה אמירה מאד טפשית, ואין לי מושג למה היא אמרה לי אותה. אני גרושה ואני לא אלמנה ולא מרגישה אלמנה.

יש דבר אחד טוב: יש הסכמה בין הבנות שלי לבין האחים הצעירים שלהן, ויש תקוה שכל עניין הירושה יסתיים ללא משפטים וללא מריבה. אמרתי להן שאין לי שום טינה לשלושת הילדים האלה, שלא בחרו איך להיוולד ומן הסתם שילמו גם הם מחיר יקר על כל מה שקרה.

זה שוב גרם לי לחשוב על צוואות שאנשים כותבים לא כדי לעשות טוב, אלא כדי להתנקם, להעניש, לפגוע, ובסופו של דבר חוזרות אליהם כבומרנג, כשהם כבר לא יכולים לתקן שום דבר. חבל שאנשים לא מבינים בחייהם שהמוות הוא סופי ובלתי נמנע, ולפעמים הוא מגיע לגמרי בהפתעה, ואם אתה רוצה שיזכרו אותך לטובה, כדאי שתדאג פחות לנכסיך בעולם הזה, ויותר למה שיזכרו ממך כשתהיה בעולם הבא.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מחשבות על דודתי

 

השבוע נודע לי שדודתי, האחות הצעירה של אמי, נפטרה בזמן האחרון, אינני יודעת מתי. לבנה וכלתה היה מספיק שכל, או פחד, לא להתקשר אליי, אחרי שהסתירו ממני את מות אמי וקברו אותה בלעדי, מבלי לומר לי מלה לפני הלוויה או אחריה. אני התקשרתי אליהם אז כדי לדלות מהם פרטים על לווייתה של אמי, וכך נודע לי שהם היו הראשונים שגיסתי הודיעה להם על מות אמי, שלפי הודעת הפטירה שקיבלתי מהמשטרה חודשים אחרי מות אמי נפטרה סמוך לחצות, אחרי שגססה כל היום ביסורים, בעוד אחייני הרופא דואג שלא יעשו לה החייאה ולא יצילו אותה, בטענה שזה מה שהיא רצתה, למרות שכדי למנוע החייאה צריך מסמך חתום ולא היה שום מסמך כזה. בכל זאת המשטרה ואנשי מגן דוד אדום הסכימו לבקשת אחייני לתת לאמי למות מבלי להציל אותה, מה שהיה מאד משתלם בשביל אחייני ובשביל אחיותיו, שבצוואה שהציגו לרשויות כצוואת אמי, שהיה ברור לנו שכתבו אותה בעצמם, אבל השופטים האמינו להם שאמי כתבה אותה, הם ניכסו לעצמם את מרבית רכושה ונכסיה של אמי, והותירו לנו כספים בשלושה חשבונות בנק שאחר כך ניסו גם אותם לקחת לעצמם, ועד היום לא הצלחנו לקבל את הסכום המלא, אם כי רובו הועבר לנו אחרי שהגשנו תביעה נוספת, באיחור של כמעט שנה. אחרי מות אמי ביקשתי מבתי הבכורה לדבר עם דודתי, ודודתי שאלה אותה מה יש לנו נגד גיסתי, ואמרה, לשבחה של גיסתי, ש"הם עזרו לסבתא למות כי היא נורא סבלה", וכך התברר לנו שאמי נרצחה בידי גיסתי ואחייני, שבתמורה לרצח זכו בירושה בשווי מיליונים רבים, דירות וכספים שהיו בבעלות אמי, והסבירו לשופטים שלנו לא מגיעה בכלל ירושה כי לא טיפלנו באמי כמוהם, טענה שנשמעה שטנית למדי לאור דבריה של דודתי שהם "עזרו לסבתא למות", אבל בבית המשפט הם לא חדלו לשבח את עצמם על "טיפולם" באמי. אמי לא היתה במצב סופני. יומיים לפני מותה היא שוחררה מבית החולים לאחר ניתוח, במצב סביר לגמרי. כמובן לא היו משחררים אותה אילו חשבו שבעוד יומיים תמות, דבר שרופאים יודעים לאבחן. לפי הדו"ח מבית החולים שהצלחנו לקבל, אחייני מסר לבית החולים, שבו הועסק ושבו אושפזה אמי, ש"המשפחה מעוניינת להשיב אותה הביתה". כנראה התאכזבו מכך שלא מתה בניתוח והחליטו לטפל בעניין בעצמם. כשחזרתי ואמרתי בערכאות המשפטיות שאמי נרצחה וציטטתי את דודתי, השופטים התייחסו אל דבריי כאל דברים הזויים. הרבה פעמים אני חושבת אם הדבר היה שונה לו בתי הקליטה את דודתי. מאד חבל לי שהיא לא הקליטה אותה ושלא יכולנו ללכת למשטרה ולבית המשפט עם הקלטה של דודתי שואלת את בתי: "מה יש לכם נגדם, הם עזרו לסבתא למות". אבל בתוך לבי אני חשה שגם לו היתה לנו הקלטה, כולם היו מתכחשים אלינו והודפים את טענתנו, גם מפני שהמשטרה נכחה במות אמי והשוטרים ואנשי מד"א עמדו והתבוננו באמי גוססת ולא נקפו אצבע להציל אותה או לעזור לה או לפנות אותה לבית חולים. קצינת המשטרה אמרה לי שאחייני התנגד לנתיחת גופה וגיסתי מיהרה בבוקר לחברה קדישא וסידרה לקבור את אמי כבר באותו יום בשעה ארבע, ולי היא הודיעה שאמי מתה רק בעשרים לשלוש כדי שלא אוכל להגיע מירושלים להלוויית אמי בחיפה. זה הגיוני שאנשים שרוצחים את חמותם או את סבתא שלהם לא רוצים נתיחת גופה ורוצים לקבור אותה הכי מהר שאפשר, לפני שהקרובים האחרים ידעו וידרשו נתיחת גופה. אבל מעבר למעורבות האישית של המשטרה ומד"א שאחרי שהבינו שאני כועסת השתדלו להעלים ממני מידע כדי שיקשה עלי לתבוע אותם, וסירבו לתת לי העתק מהעדות שמסר להם אחייני ומסירובו לנתיחת גופתה של אמי. לאף אחד לא היה אכפת אם אמי מתה מות טבעי או נרצחה, וחוץ מזה שהמשטרה ומד"א חששו שנתבע אותם על התנהלותם מול אמי הגוססת, השופטים מאד לא רצו לטפל במות אמי כברצח, כי יש להם הרבה עומס והם רצו לעבוד מה שפחות ולקיים את הצוואה, שזה הרבה פחות עבודה מאשר למנות מנהל עזבון ולברר היקף עזבון ולתפוס את הנכסים ולטפל בחלוקה שלהם. חוץ מזה אמי היתה כבר כמעט בת תשעים ואחת, וכולם חשבו שהיא כבר חיה מספיק, כמו שכולם חשבו שלא מגיע לי להיכנס לדירות של אמי ולקחת משם אפילו חפצים ששייכים לי שהיו אצל אמי, שלא לדבר על מזכרות, אלבומים או חפצים של סבי וסבותי, ושאני צריכה להסתפק במה שגיסתי ואחייני הותירו לי בצוואה שכתבו בעצמם ולא לדרוש את הירושה שמגיעה לי, ושבאופן כללי אני לא צריכה לגרום לרשויות טרחה, ולטפל ברצח גורם המון טרחה. אמנם השופטת אמרה לאחיינית שלי שלא בסדר שהיא מנעה מאיתנו לקבל את הכספים שיועדו לנו בצוואה המזויפת, ואילצה אותנו להגיש עוד תביעה, אבל לעורכת הדין שלנו היא אמרה שביקשנו פיצוי מוגזם על הנזק שנגרם לנו, למרות שעד עכשיו לא קיבלנו את כל הכסף, ובשביל לקבל את הסכום שחסר נצטרך להגיש עוד תביעה.

מאז שנודע לי שהבן והכלה של דודתי היו בהלוויית אמי, ושהם הראשונים שגיסתי הודיעה להם שאמי נפטרה, ושדודתי אמרה לבתי שגיסתי והאחיינים "עזרו לאמי למות כי היא נורא סבלה", חשבתי מה היה חלקם של דודתי ובן דודי ואשתו ברצח אמי. האם הם וגם דודתי תכננו את רצח אמי יחד עם גיסתי והאחיינים? ומה היה המניע שלהם לשתף פעולה? האם הובטח להם חלק מהירושה שנגזלה ממני? ואיזה חלק ממנה? בניגוד לשנאתה כלפיי וההתעללות שהתעללה בי כל חיי, וכפי שבנותי אומרות, גם אחרי המוות, חשבתי תמיד שאמי מאד אהבה את דודתי ואת ילדיה, והיא תמיד עזרה לה, כשדודתי ובעלה נקלעו לקשיים כלכליים אמי קנתה מדודתי כביכול מחצית דירה שירשו מסבי ונתנה לה את הכסף, אך מעולם לא העבירה את מחצית הדירה על שמה. בכלל היא נתנה לדודתי הרבה כספים והזמינה אותה הרבה לנסיעות לחו"ל, כי אמי היתה מאד עשירה ודודתי ענייה. אבל אולי דווקא בגלל זה דודתי נטרה לאמי טינה. היא רצתה מאד למכור את דירת ילדותן ברחוב החלוץ ולקבל את הכסף על מחצית הדירה, אבל אמי תמיד העדיפה לתת לדודתי כסף ולא למכור שום נכס, ישן ובלה ככל שיהיה. אולי דודתי כעסה שאמי לא מסכימה למכור את הנכסים ולהניח לה לכסות את חובותיה מכספה ולא להיות הקרובה הענייה. אני לא באמת יודעת. לפעמים דודתי היתה מתקשרת אלי ושואלת אותי שאלות עלינו. חשבתי שאמי ביקשה ממנה להתקשר, כי אחרי שאמי ניסתה למנוע מבנותי לקבל ירושה שאבי הוריש להן בנכס שירש מהוריו ואנחנו התעקשנו לקבל את הירושה הזאת, אמי הפסיקה לדבר איתנו ולבקר אותנו, גם כשנפגשנו איתה באירועים משפחתיים, ואפילו הפסיקה להגיד לי דברים שתמיד נהגה לומר לי לפני אנשים, למשל שהכובע שלי מכוער או שיש לי חור בחולצה. רק אחרי שאמי מתה הבנתי שדודתי היתה מתקשרת וחוקרת אותי עלינו בשביל לדווח לגיסתי ולא לאמי, שידעה עלינו הכל ממילא, כי החיים שלנו היו תמיד שקופים ולא הסתרנו שום מידע.

אני חושבת הרבה על כך שאמי תמיד התאכזרה אליי ואל בנותי ותמיד היטיבה עם אחייני ועם דודתי וילדיה, ואנחנו היחידות שלא עשינו לה רע מעולם ולא רדפנו אחרי כספה ורכושה. אמי היתה כמו המלך ליר, אבל הסוף שלה היה הרבה יותר רע.

עורכת הדין שלנו, שהודיעה לי על מות דודתי, כתבה שהיא משתתפת בצערי. אבל אני חשבתי רק מה היה חלקה של דודתי במות אמי וגם על איך באתי לאמי להלוויית אבי שנהרג בתאונה וכולם היו שמחים על מותו, בייחוד אחי וגיסתי, שלקחה לעצמה את מכוניתו של אבי והסתובבה בעליצות עם מפתחות המכונית של אבי, שיומיים קודם עוד נסע בה. אחי אמר שאבי היה כלב וחברה של גיסתי נזפה בי שבכיתי הרבה בהלוויה ודודתי שאלה אותי אם מהאלרגיה שלי אני משתעלת ככה, וזו היתה הפעם הראשונה בחיי שהבנתי כמה דודתי מרושעת. כולם היו אנשים איומים ואבי מעולם לא עשה להם רע ולפעמים היתה לי הרגשה שהם רצחו את אבי, ושאלהים העניש את כולם בעונשים נוראים, כי בת דודתי מתה מסרטן בדמי ימיה והשאירה תינוק בן שנה. אבל בסופו של דבר המחשבות שלי על מה שאני יודעת שהוא אמת הן המחשבות שלי, ובשביל אחרים הן רק הזיה.

האידיאליזציה של המטפל

 

לפני מספר שבועות פרסם אורין מוריס מאמר במוסף "גלריה" של סוף השבוע על מערכת היחסים שהיתה לו עם העיתונאית והסופרת המנוחה תמר גלבץ, שסבלה שנים ממחלת הסרטן ומתה ממנה, ולאחרונה התפרסם ספרה "האחרון" ובו תיאור שלילי ומבזה של מוריס, שעזב אותה לאחר שמחלתה חזרה באורח סופני, וסירב להישאר עמה כשגססה למות. התגובות למאמרו של מוריס היו כעוסות מאד, ורבים האשימו אותו בנרקיסיזם ובכך שהוא מנסה להתפרסם על חשבונה – האשמה מגוחכת בהתחשב בכך שמוריס כבר פרסם בזכות עצמו מאמרים, סיפורים ורומן - ואני אינני שופטת ואינני מאשימה אותו. היו כאלה שהעירו שהיה צעיר מגלבץ כמעט בעשרים שנה, ובכך התכוונו אולי לומר שקשר בין גבר צעיר לאשה מבוגרת ממנו בשנים רבות הוא בהכרח זמני, ואולי זה נכון. מכל מקום הם לא התגוררו יחד, ואולי נכון יותר לכנות את מוריס מאהב של תמר גלבץ ולאו דוקא בן-זוג. כשמצפים ממישהו לטפל בך עד המוות, יש חשיבות גדולה לאופי הקשר. שכנתי המנוחה זהבה ברש טיפלה במשך שנים בבעלה מחוסר ההכרה, יצאה לבית החולים עם בוקר ושבה אחרי חצות הלילה, ובמו ידיה הפכה את בעלה מצד לצד כדי שלא יהיו לו פצעי לחץ. הוא היה הגבר האחד ויחיד בחייה מאז שהכירו בגיל 15 כשהיה מדריך שלה בתנועת בית"ר ועד סוף ימיה, שנים אחרי שהלך לעולמו. שנים קודם לכן, בבוקר שבת אחד, ראיתי אותה אוספת בידיים חשופות שברי זכוכית מן המדרכה, כדי שבעלה קצר-הרואי לא ייכשל בהם בלכתו לבית הכנסת וייפצע חלילה. כשמצפים ממישהו לטפל בך עד המוות, יש חשיבות לאופי וטיב הקשר: האם מדובר בזוג נשוי, שיש להם ילדים ונכדים משותפים, שחיו תמיד יחד במשך נישואיהם הארוכים, הלכו לישון יחד והתעוררו יחד וגידלו ילדים יחד וטיפלו זה בזו כל חייהם בחולי, בשמירת הריון, בימים טובים ורעים. קשר רופף יותר שהוא פרק ב' או ג', ללא מגורים משותפים, ללא ילדים משותפים, ללא זכרונות של חסד נעורים ואהבת כלולות ולכת אחריך במדבר החיים, אולי אין לו הכוח הזה להשאיר את בן הזוג לצדך. ובכל מקרה לא כל אחד מסוגל לטפל באדם גוסס, וזה לא נכון מה שכתבו בתגובות שאם אוהבים באמת נשארים. הכי קשה לטפל באדם אהוב שגוסס למוות, ורוב האנשים בימינו אינם מטפלים בקרוביהם הגוססים בעצמם, אלא שוכרים עובד מקומי או זר שיעשה זאת, וכשמדברים על טיפול מסור, לרוב מדברים על מישהו שדואג לשלם לעובד המטפל ולטפל בבירוקרטיה הנלווית, בקניות ובסידורים הנדרשים, ולא על מישהו שמטפל במו ידיו בחולה הגוסס. אבל הכי הרבה אנו שומעים על טיפול מסור כשמישהו מבקש לרשת את רכושו של המנוח על חשבון יורשיו האחרים, ואז אנחנו שומעים ללא הרף על כמה שאנחנו היורשים של רכוש המנוח טיפלנו בו במסירות, בעוד שהיורשים האחרים, שאותם נישלנו מהירושה, לא התעניינו ולא טיפלו ולכן מגיע רק לנו לרשת את כל נכסי המנוח, בין אם אנו יורשים טבעיים ובין אם לאו, ובכל מקרה חלקנו בירושה צריך להיות גדול בהרבה מזה של היורשים האחרים, כך שנבוא על גמולנו תמורת טיפולנו המסור, והמיליונים שיפלו בחלקנו, אם עוד בחיי המוריש, ואם לאחר מותו, שייכים לנו בדין, גם אם נסחטו מהמוריש ונגזלו מיורשים אחרים, שכן אנחנו טיפלנו במנוח במסירות עד מותו וביקרנו אותו בכל יום וכל בקשתו ושאיפתו היו לגמול לנו על טיפולנו המסור בכך שיעדיף אותנו על פני יורשים אחרים ויוריש לנו את מרבית רכושו. ככל שרבים יותר המיליונים שנגזלו מהיורשים האחרים, כך נשמע יותר על הטיפול המסור של היורשים המועדפים, עד כדי כך שאתה תוהה מדוע נצרך בכלל המוריש לעובדים זרים שחיו בביתו ורחצו והלבישו אותו ודחפו אותו בכסא-גלגלים, אם יורשי המיליונים שלו היו מטפלים כל כך מסורים ולא משו מצדו.

ככל שהתמורה למטפלים גדולה יותר, והמיליונים והדירות ויתר הנכסים שנגזלו מיורשים אחרים רבים יותר, כך אנו שומעים יותר על מופלאות הטיפול, ובהכרח אתה שואל את עצמך האם טיפול זה, שרבים עוסקים בו תמורת שכר זעום ביותר, ואפילו כשהם רחוקים אלפי קילומטרים מארצם ומבני משפחתם, הוא אכן הקרבה כה גדולה, שיש בו כדי להצדיק קבלת ירושה של מיליונים רבים, ואף על חשבון יורשים טבעיים, או שבעצם, אם יש מטפלים רבים, שבפועל מטפלים במוריש, תמורת שכר מינימום, אולי אין זו הקרבה גדולה כל כך לטפל בו תמורת ירושה של מיליונים, שכוללת נדל"ן מניב וכספים רבים, אולי רבים יסכימו לטפל בקשיש אמיד ולרשת את נכסיו וכספו, שלא לדבר על אלה שמנכסים לעצמם את נכסיו וכספו עוד בחייו, שכן המוריש, או המורישה, הם לרוב קשיש או קשישה, שמצבם הגופני, או צלילות דעתם, אינם במיטבם, והם חשים תלות גדולה במטפלים, ומאחר שרגלם האחת כבר בקבר, וכוחם שוב אינו במתניהם, בעקבות לחץ קל הם מעבירים למטפל המסור את הונם ונכסיהם שלא נודע כי באו אל קרבו.

ובכן דוקא ראיתי לזכותו של אורין מוריס המושמץ את העובדה שהודה ביושר שלא היה מסוגל לטפל בתמר גלבץ הגוססת ולהתמודד עם הגוף שהמחלה האכזרית מכלה אותו ועם הנפש שכבר שולט בה המוות, וקם והלך לביתו, ולא ביקש לעצמו לא את דירתה של גלבץ, ולא את כספה, ולא את זכויות היוצרים שלה. ודי אם נזכור את בן-זוגה הצעיר של יונה וולך, שירש שותפות בזכויות היוצרים שלה, וחזר בתשובה ומנע את פרסום יצירתה, ואחותה נלחמה בו שנים בבתי משפט כדי להשיב את יצירתה של יונה לציבור, ואת כל שארי-הבשר שסוחרים בזכויות יוצרים ותובעים את כל מי שמבקש לפרסם בתום לב ולכבודו של היוצר, שרוחו ויצירתו נפרטות לפרוטות, ולא תמיד לטובתן.

דומים להם אותם מטפלים מסורים שמרוב תאוה לטפל במוריש, שגדלה והולכת ככל שהונו גדול יותר, הם מרחיקים את כל היורשים האחרים. זה תמיד קל יותר כאשר היורשים האחרים מתגוררים בעיר אחרת או בארץ אחרת, וקשה להם לעקוב מקרוב אחרי מה שמתחולל בין ה"מטפלים" לבין קרובי משפחתם, ורק שנים מאוחר יותר הם מגלים בדיעבד שמיליונים התעופפו מחשבונות הבנק של המטופל לחשבונותיהם של המטפלים המסורים, ואפילו אם כמו במקרה של אמי, הגניבה התגלתה בחייה ונדרש להשיב את הכסף, הכסף נשאר בידי המטפלים המסורים, שעיקר מסירותם וטיפולם נגעו, כפי שמתגלה באיחור של שנים, לחשבונות הבנק של המנוחה, שבביקוריהם המסורים בביתה הם דאגו לאסוף ולתעד את כל המסמכים הנדרשים אודות נכסיה וחשבונות הבנק שלה, והתנדבו בכל לב לסייע לה לטפל בכספים, ואף דאגו להחתים אותה על מסמכים כאלה ואחרים שיעניקו להם שליטה בחשבונות הבנק שבהם התנדבו ברוב חסדם לטפל, כמובן רק כדי להקל על הקשישה, ומאחר שכל מה שעומד לנגד עיניהם הוא להקל על הקשישה ולא להכביד עליה, הם מעבירים לחשבונותיהם את המיליונים שלה, רק כדי להקל את העומס בחשבונותיה. כל כך יפה ואצילי מצדם שהם מסכימים לטפל בכסף, וגם לדרוש את זכות הטיפול לעצמם בלבד, ולסלק את הקרובים האחרים, אלה שהמטפלים אינם חדלים לגנות באוזני כל ובפרט באוזני מטופליהם חסרי האונים, על חוסר העניין שלהם במטופלים, בניגוד כמובן למטפלים המסורים שאינם מחמיצים דבר: כל חשבון בנק וכל נכס של הקשיש זוכה לתשומת לבם המלאה, ומטופל בידיהם לא פחות ואף יותר מן הקשיש או החולה הסופני.

כמה מחמאות גורפת הנכדה המסורה שהתנחלה בבית סבתה, במקרה בדיוק הבית היחיד מבין שלל בתיה שהובטח ליורשות אחרות שכבר לא תקבלנה אותו, לאחר שקיבלה את חלקה בכל הבתים האחרים, רק מכיוון שכל כך התעניינה בסבתה ודאגה כל כך לבקר אותה ולהודיע לקרובים האחרים שדוקא עדיף שהם לא יגיעו, כי הסבתא איננה חשה בטוב. והאשה שעזבה את בעלה שלוש שנים בטרם חלה וניהלה מאבק גירושין עז, אבל לאחר ששמעה שמחלתו קטלנית וימיו ספורים, מיהרה למשוך את תביעת הגירושין ולשוב כדי לטפל בו, ומרוב שאיפתה לטפל בבעלה סילקה את בת זוגו החדשה ולא הניחה לה לבקרו עוד, ניסתה, בפחות הצלחה, להרחיק גם את אחותו, דאגה עוד בטרם מותו שבנותיה לבדן תירשנה את דירתה יקרת הערך של חמותה, ולאחר מותה התגלה כי כל הנדל"ן של חמותה נופל לידיה ולידי ילדיה. "היא אמרה שטיפלתי בה כמו צפור בגוזל", היא סיפרה בבית המשפט. "הבת שלה בכלל לא התעניינה בה." גם אחותה הצעירה של החמות שיבחה את הכלה המסורה. "מה יש לכם נגדה?" היא שאלה את היורשים המנושלים, וסיפרה להם שהכלה וילדיה "עזרו לסבתא למות, כי היא נורא סבלה." הסבתא אמנם לא היתה במצב סופני, אבל המטפלים המסורים ידעו שהיא רק רוצה למות, ואיננה רוצה בשום אופן החיאה, לכן הניחו לה לגסוס שעות רבות ללא החיאה וללא פינוי לבית חולים, ובייחוד הם ידעו שהיא רוצה להוריש רק להם את רכושה הרב, כי הם טיפלו בה כל כך במסירות, ועזרו לה לכתוב את צוואתה ואפילו עזרו לה למות, וברוב חסדם גם הסכימו לטפל בהונה ולרשת אותה.

אולי הגיע הזמן להפסיק להתפעם כל כך מהמטפלים המסורים שנדבקים לקשישים ולגוססים ומשתלטים עליהם ועל כל רכושם ומבודדים אותם ומכפישים באוזניהם את היורשים האחרים וכמובן אינם חדלים לשבח ולפאר את עצמם על הטיפול שלהם, שעליו סידרו לעצמם גמול נדיב במיוחד. אולי עדיף מהם בהרבה מי שמודה שאיננו מסוגל לטפל באהובתו הגוססת שהולכת ומאבדת שליטה על גופה, והולך לביתו בידיים ריקות ואיננו מבקש לעצמו דבר.           

ביקור מוזר

 

היום לפני הצהרים שמעתי דפיקה בדלת והכלב התחיל לנבוח וחשבתי שזה הדוור, אבל זה היה איש מבוגר ששאל אם אני ענת פרי ואם אני בת של השופט יוסף מרגלית ואמרתי לו כן, והוא אמר שהוא צריך ממני עזרה, שהוא מחפש פסק-דין שאבי נתן בשנת 1990 ואיננו נמצא בשום מקום. אמרתי לו שאבי כבר עשרים וחמש שנים איננו בחיים והוא אמר שהוא יודע. הוא אמר שהוא חיפש את אמי ואמרו לו שהיא נפטרה לאחרונה. אמרתי לו שאמי נפטרה כבר בשנת 2018. הוא חזר ואמר שאני יכולה לעזור לו, שיש בתיק הזה נסח טאבו. אמרתי לו שאני לא יכולה לעזור לו, שאין לי שום גישה. הוא אמר יש לך גישה, את בת. אמרתי לו שזאת חוצפה שהוא בא להציק לי ככה וסגרתי את הדלת. הבנתי שהוא חושב שהשופטים החזיקו בבית את התיקים שהם טיפלו בהם, וזה כמובן לא נכון – תיקים שכבר הוכרעו הוחזרו לבית המשפט ומשם עברו לארכיון ואחרי תקופה מסוימת אולי אפילו ביערו אותם, כי אי אפשר לשמור הכל. אחר כך חשבתי שאם הוא מחפש נסח טאבו הוא צריך ללכת לטאבו ששם שומרים את כל המידע מאז ימי התורכים, אבל אולי הוא רצה משהו אחר. הוא די הפחיד אותי, האיש הזה, שבא ודפק לי בדלת בכזאת תובענות, כאילו אני חייבת לו משהו. אבל חשבתי גם על זה שבאמת בתור בת היתה צריכה להיות לי גישה לדירות שאמי התגוררה בהן, אבל גיסתי והאחיינים מנעו מאיתנו להיכנס לדירות של אמי ונעלו אותן בפנינו וקברו את אמי בלעדינו, ואין לי גישה לא לדירה שאמי מתה בה ולא לבית הישן של הורי שאמי אמרה שהיא תוריש לבנותי, אבל מיד כשהיא עברה לדירה החדשה והמפוארת שלה שהיתה מותאמת לכסא גלגלים, אחת האחייניות התנחלה בבית הישן של הורי וגרה בו עד היום וביחד עם גיסתי היא זייפה צוואה שבה הם מקבלים את כל הדירות של אמי ואת כל התכולה שלהן, והשופטים אישרו את הצוואה. וחוץ מזה אמי הורישה לאחיינים גם את הדירה החדשה שלה. בצוואה המזויפת הם כתבו שאמי כביכול מורישה לנו חשבונות בנק, אבל אחרי שאישרו להם את הצוואה המזויפת התברר שהאחיינית שהתנחלה בבית הישן של הורי ולקחה אותו לעצמה, היתה שותפה של אמי בשלושת חשבונות הבנק שהיינו אמורים לרשת ואמרה לבנק לא לתת לנו את הכסף, אז נאלצנו להגיש עוד תביעה ואז קיבלנו את רוב הכסף שהיה בחשבונות, אבל חלק ממנו לא הגיע אלינו ואנחנו עוד מחכות שבית המשפט יפסוק בעניין. בדיוק השבוע דיברתי עם עורכת הדין שלנו והיא אמרה לי שהאחיינים יכלו לתת לי להיכנס לדירות ולבחור כמה דברים למזכרת, ואני הסברתי לה שהם לא יכלו לתת לי להיכנס לדירות, כי אם היתה לי גישה למגרות המסמכים של אמי, הייתי עלולה למצוא עותק מהצוואה האמיתית שלה שהיא כתבה כמובן בכתב ידה כפי שכתבה תמיד, ולכן עוד לפני שקראתי את הצוואה המזויפת שהיתה מודפסת ידעתי שהיא איננה צוואה של אמי. שנים קודם אמרתי לגיסתי שהיא יכולה לרמות את כל העולם אבל לא אותי, ובאמת את השופטים היא רימתה מאד בקלות והם גם רצו להיות מרומים, כי בשביל לבטל צוואה צריך לעבוד הרבה יותר קשה מאשר בשביל לאשר אותה. גם אם לא הייתי מוצאת עותק מהצוואה האמיתית של אמי, הייתי עלולה למצוא מסמכים שסותרים את הצוואה שגיסתי זייפה, או למצוא מסמכים על הרכוש והכספים של אמי שהיה אפשר להבין מהם שהצוואה מזויפת, לכן האחיינים לא יכלו להסתכן בזה שאכנס לדירות של אמי ואמצא דברים שיכשילו את פרוייקט ההשתלטות שלהם על רכושה של אמי שהם עבדו עליו כל כך הרבה שנים. קצת הצטערתי שלא שלחתי את האיש המוזר שדפק בדלתי לאחיינית שהתנחלה בבית הישן של הורי ומתגוררת בו, אבל חשבתי על כך מאוחר מדי.

אמת משפטית

 

אב בית המשפט לערעורים אמר שהם יציעו לנו הצעה. השופטים הציעו לנו שהאחיינים יוסיפו לנו חצי מיליון שקל או שלושת רבעי המיליון מעל הסכום שהוקצה לנו בצוואה שבית המשפט למשפחה הורה לקיים. הם הדגישו שההצעה איננה אומרת שהם נוטים לקבל את טענותינו. האחיינים הציגו צוואה לכאורה של אמי שבית המשפט למשפחה חשב שהיא אמיתית ואני ידעתי שהיא מזויפת, ידעתי שגיסתי כתבה אותה ולא אמי, ידעתי את זה בוודאות מהשורה הראשונה שקראתי, ולא הייתי מוכנה לומר משהו אחר ממה שהיה ברור לי שהוא האמת. בצוואה הזאת שכתובה בדיוק כמו שגיסתי מדברת, שמעתי את קולה באוזני כשקראתי אותה, אני ובנותי מקבלות בחלקים שווים את תכולת חשבונות הבנק של אמי בבנק יהב. אלה חשבונות הבנק היחידים שמופיעים בצוואה, מפני שלאחד מהם נכנסה הגימלה של אבי וממנה העבירה לי אמי בכל חודש כסף. היא התחילה להעביר לי כסף בכל חודש שנתיים אחרי מותו של אבי. אינני יודעת מדוע. אני לא ביקשתי ממנה דבר ומצבי לא היה גרוע יותר משהיה שנים קודם, כשבעלי עזב אותי עם שתי בנות קטנות, והורי הציקו לי מאד אבל כמעט ולא עזרו לנו כספית. איכשהו שרדנו. לפעמים רעבנו ללחם אז אכלנו תפוחי אדמה וכרוב, דייסת סולת ודייסת תירס. לא ידענו שהורי כל כך עשירים למרות שהבנו שהם יכלו לעזור לנו יותר, אבל הם כאילו לא ראו אותנו. בכל אופן שנתיים אחרי מותו של אבי החלה אמי להעביר לי כספים בכל חודש והמשיכה בכך עד מותה. כאמור אינני יודעת מדוע לא עזרה לי קודם לכן ומדוע החליטה פתאם לעזור לי, אבל מכיוון שהעבירה לי כסף מחשבון הגימלה של אבי בבנק יהב, כתבה גיסתי בצוואה שהחשבונות האלה הם הירושה שלי ושל בנותי. להוריי היו כמובן חשבונות בנק נוספים בבנקים הגדולים יותר. על שני חשבונות בבנק הבינלאומי נודע לנו מהאחיינית שהסתכסכה עם אמה לאחר שלקחה לעצמה מיליוני שקלים מאחד מחשבונותיה של אמי בבנק הבינלאומי. היה שם חשבון נוסף של מאות אלפי שקלים שגם הוא לא הופיע בצוואה, אבל האחיינית טענה שלקחה רק את תכולת החשבון השני, לא את החשבון הנוסף. על החשבונות הנוספים בבנקים הגדולים ידענו, אבל לא היו לנו פרטים שלהם. הנחנו שהאחיינים כבר רוקנו את הכספים שנמצאו בהם או מתכוונים לעשות זאת בקרוב. טענו בבית המשפט למשפחה שהצוואה מזויפת מסיבות רבות, ביניהן העובדה שהיא כוללת רק חלק מנכסיה של אמי. בית המשפט התעלם מטענתנו זו וגם מכל טענותינו האחרות. השופטת כעסה שביקשנו לברר מה היה עזבונה האמיתי של אמי. היא רצתה שנתייחס לצוואה שידענו שגיסתי כתבה כאילו היא האמת. גם השופטים בבית המשפט המחוזי רצו שנתייחס לאמור בצוואה כאילו הוא האמת. לכל היותר היו מוכנים לשמוע שגיסתי השפיעה על אמי לתת לה יותר. לא היתה ברירה אלא להכיר בכך, כי גיסתי עצמה כתבה את הדברים במייל לאחיינית שהסתכסכה עמה, והאחיינית שהסתכסכה צירפה את המייל להתנגדות שלה לצוואה שמדירה אותה מנכסי אמי למעט המיליונים שכבר לקחה לעצמה. האחיינית הזאת ועורכת דינה הירבו לנזוף בנו על כך שאיננו מסתפקות בכך שקיבלנו סכום דומה לזה שקיבלה האחיינית המסוכסכת, אחת מחמישה אחיינים שבאו בנעלי אחי שנפטר מסרטן ארבע שנים לפני אמי. בכלל האחיינים הירבו להסביר לנו שלנו בכלל לא מגיעה ירושה אלא רק להם, ולכן הם גם מנעו מאיתנו לקבל את הכספים שלכאורה היינו אמורות לקבל לפי הצוואה. אני דוקא הבנתי אותם. מאחר שאמם כתבה את הצוואה בעצה אחת עמם, הם הרגישו שהם אלה שהעניקו לנו ירושה ולא אמי. זה בדיוק מה שאמרתי בבית המשפט, שהירושה הזאת היא מגיסתי ולא מאמי, למרות שמדובר בעזבונה של אמי, אבל בית המשפט לא קיבל את טענתי זו. האחיינים תמיד חשבו שכספה של אמי הוא כספם ונכסיה הם נכסיהם. אחת האחייניות אפילו כתבה לאחות המסוכסכת "את מתנהלת עם כספנו", למרות שהיה מדובר במיליונים שאמי ביקשה להשיב לה, וגיסתי אפילו כתבה במייל לבתה המסוכסכת שאמי רצתה לתת את המיליונים האלה לי ולבנותי, אבל בצוואה כתוב שהמיליונים האלה מיועדים אך ורק לאחיינים ושאמי התקשרה אליהם בכל יום לשאול מה עם הכסף, דבר שטענו בעצמם, רק כדי לחלק את הכסף ביניהם ולא כדי להעביר אותו לי ולבנותי. בית המשפט למשפחה חשב שאכן הכסף הזה מגיע רק לאחיינים כפי שכתוב בצוואה ולא לנו כפי שכתבה גיסתי במייל שלה לאחיינית שהוגש לבית המשפט. בפסק הדין לא נכתב דבר על הסתירה הזו ובמקום זאת מצאה השופטת ראיה חדשה שלא ידענו עליה. זו היתה רשימת הוצאות תחזוקת דירות בבעלות משותפת של אמי ואחותה אראלה. בצוואה כתוב שאת הרשימה ערכה אראלה. גם בכותרת הרשימה עצמה כתוב "חשבון עם מלכה", ובצד כתוב שאת החשבון הזה עשינו לפני שנים בדירה של מלכה. מלכה זאת אמי, ובדרך כלל בן אדם שעושה חשבון לא כותב שהוא עושה חשבון עם עצמו, חוץ מזה שבצוואה היה כתוב במפורש שאת הרשימה ערכה אחותה של אמי אראלה, אבל אולי השופטת לא קראה את הצוואה לפני שכתבה את פסק הדין. השופטת כתבה שאת רשימת ההוצאות שכתבה אראלה כתבה אמי בכתב ידה. מרוב שהיא קראה לאמי המנוחה היא שכחה כנראה ששמה של אמי מלכה ולא אראלה. השופטת ייחסה חשיבות אדירה לרשימת ההוצאות שכתבה אראלה, מפני שלדעתה היה זה מסמך התחשבנות שכתבה המנוחה בכתב ידה, למרות שהמנוחה היא דוקא אמי מלכה והיא לא כתבה את המסמך אלא אחותה אראלה כתבה אותו, אבל השופטת חשבה שהמסמך שאמי מעולם לא כתבה הוא מסמך שמצביע על אופיה המתחשבן של אמי, שמעולם לא ביקשה מאחותה להחזיר לה כסף, כי אמי היתה עשירה מאד ואחותה, שתיבדל לחיים ארוכים, עדיין חיה ועדיין ענייה. השופטת הפליגה בתיאור אופיה המתחשבן של אמי שמתבטא בכך שרשימת ההוצאות כוללת הוצאות גם בשקלים וגם בדולרים. הרשימה אכן כוללת הוצאות גם בשקלים וגם בדולרים מפני שהיא רק רשימת הוצאות ולא התחשבנות – אין סיכום של ההוצאות ולכן לא היה צורך לתרגם לשקלים את ההוצאות בדולרים, וגם לא היה צורך בסיכום כי אמי מעולם לא רצתה שאראלה תחזיר לה את ההוצאות שאמי שילמה כי אמי היתה עשירה מאד ואראלה ענייה, לכן אמי שילמה את ההוצאות בעצמה וגם הזמינה את אראלה לטיולים בחו"ל על חשבונה שעליהם היא שילמה בדולרים, ומאחר שמעולם לא ביקשה את הכסף חזרה מעולם לא נוצר צורך לתרגם את הדולרים לשקלים. יתרה מכך, בראש הרשימה כתוב גם שהיא רלוונטית רק למקרה שהדירה שאליה מתייחסות ההוצאות, שהיא הדירה שבה גדלו אמי ואחותה ואותה ירשו מהוריהן, תימכר, והדירה מעולם לא נמכרה ועדיין הופיעה בצוואה המיוחסת לאמי. אבל השופטת כל כך התפעלה מהרשימה שאמי לא כתבה ומההתחשבנות שמעולם לא נעשתה ואמרה שאמי היתה מתחשבנת וניהלה את עסקיה ביד רמה ולכן ברור שהצוואה היא צוואתה וצריך לקיימה. אנחנו קראנו את פסק הדין ולא האמנו למראה עינינו, כי הבאנו בחשבון שבית המשפט יפסוק נגדנו, אבל חשבנו שאם זה יהיה המקרה, שבית המשפט יסתמך על העובדות הידועות לו ולא על עובדות שהוא המציא.

מה שיפה זה שמרגע שהשופטת טעתה בזהותה של כותבת המסמך וייחסה אותו לאמי והתבססה עליו בפסק דינה, מיד הפכה הטעות לאמת מוצקה שחייבים להכיר בה ולהתבסס עליה, וגם עורכת הדין של האחיינית המסוכסכת, שבינתיים הגיעה להסכם עם אחיה לגבי עזבונה של אמי, חזרה על דברי השופטת שלצוואה מצורף חשבון בכתב ידה של אמי שמראה כמה היא היתה מתחשבנת וכיו"ב. חשבתי שגם היא לא קראה את הצוואה, אבל בתי אמרה שהיא קראה אבל למה שהיא לא תשתמש בטעות של השופטת שפועלת לטובתה? כי אם בית המשפט כותב דבר שאיננו אמת, מיד הופך הדבר לאמת כבמטה קסם, ואין שום אפשרות לתקן את הטעות ואת המסקנות שמתבססות עליה.

בית המשפט לערעורים לא התייחס ספציפית ל"חשבון בכתב ידה של המנוחה" שכתבה אחות המנוחה אלא לטענתי שהצוואה מזויפת, שבית המשפט לא קיבל ואני לא מאד התרגשתי מכך, כי מי שלא מבדיל בין כתב יד של אמי לכתב יד של אחותה, למה שיבדיל בין צוואה שכתבה גיסתי לצוואה שכתבה אמי, שמעולם לא הדפיסה מסמכים אלא רק כתבה אותם בכתב ידה. הבעיה היא רק בכך שבית המשפט הוא זה שקובע מה אמת ומה שקר, ועל כך אין לנו כמובן שום השפעה. הבעיה היא בעצם אצלי, שאני סירבתי לקבל את הטעויות של בית המשפט כאמת, ועל כך נזפה בי גם השופטת בבית המשפט לערעורים, כי התעקשתי שהכל זיוף ורמאות ושגיסתי גם רצחה את אמי וגם קברה אותה בלעדינו, וגם זייפה את הצוואה וגם מצאה עורך-דין נוכל שיעיד שהוא ערך לאמי את הצוואה למרות שלא היה מסוגל להסביר שום דבר שכתוב בצוואה ואין לי ספק שמימיו לא פגש את אמי. אבל השופטת התלהבה מעדותו של עורך-הדין וכתבה שלא משנה שהיתה מעורבות של האחיינים ואמם בכתיבת הצוואות של אמי שבכך היא הכירה, אבל חשבה שעורך-הדין שאני יודעת שהוא רמאי אבל השופטת האמינה לו באמונה שלמה שערך את הצוואה המיוחסת לאמי למרות שלא ידע להסביר שום סתירה ושום אי בהירות בצוואה, וכתבה שבזכותו צריך לקיים את הצוואה.

בבית המשפט לערעורים שלחו אותנו להתייעץ ואז בא עורך הדין של האחיינים שלא הגיעו לבית המשפט למרות שהיו אמורים להגיע, אבל הם תמיד עשו מה שהתחשק להם, ואמר שיש לו הצעה אחרת, שהם יוסיפו לנו מאה או מאתיים אלף על הסכום שהקצו לנו בצוואה שידענו שכתבו בעצמם ושבית המשפט למשפחה הורה לקיים. אנחנו לא רצינו לא תוספת של מאה אלף ולא תוספת של מיליון, רק ביקשנו שבית המשפט ידון בבקשתנו לפסול את הצוואה בגלל שהיא מזויפת ולא אמי כתבה אותה. השופטת כעסה שאמרתי שהצוואה מזויפת ושגיסתי כתבה אותה ושעורך הדין איננו עורך דין של אמי אלא נוכל ששכרה גיסתי והאחיינית שכתבה בתצהיר שלה שהיא הדפיסה את כל הצוואות, לטענתה לבקשת אמי, הודתה שמצאה אותו בפייסבוק ולקחה את אמי אליו. השופטת כעסה שאני חוזרת על טענותי למרות שבית המשפט למשפחה דחה אותן. אמרתי לה שאין לי כוונה לשקר בשביל לשכנע את בית המשפט בצדקתי. אני אומרת רק את האמת. לפני זה אמרה השופטת שיש אמת שלנו ויש אמת משפטית. אבל אני חשבתי שאמת יש רק אחת, ו"אמת משפטית" איננה אמת אלא שקר שכתבו שופטים, והעובדה שבית משפט כותב שקר או סתם דברים לא נכונים איננה הופכת אותם לאמת, ופסק דין שמבוסס על טעויות ושקרים איננו משפט אלא משפח. אמרתי לשופטים בבית המשפט לערעורים שאבי היה נשיא בית המשפט הזה ועכשיו הוא מתהפך בקבר. השופטים שתקו. אמרתי לשופטים שלא התנגדנו לצוואה מפני שרצינו יותר כסף אלא מפני שגיסתי כתבה אותה ולא אמי, ושאני אינני מתכוונת להגיד דבר שאיננו אמת בכדי שבית המשפט יאמין לי, רק את מה שאני יודעת שהוא האמת. אחד השופטים שאל מה יהיה אם גם בית המשפט לערעורים יפסוק נגדנו. אמרתי לו שנקבל את זה בהכנעה. אמרתי את זה בספונטניות מהלב, אבל אחר כך חשבתי שאם זה יקרה אאבד כליל את אמוני בבית המשפט.

עדות שמיעה

 

אחרי שגיסתי וילדיה קברו את אמי בחיפזון בלעדינו, כי הודיעו לנו על מותה רק שעה לפני הלוויה, כדי שלא נוכל להגיע ללווייה, הלכה בתי לדבר עם דודתי, אחותה הצעירה של אמי. דודתי ישבה בכסא הגלגלים שלה והמטפלת טרחה סביבה.

בתי שאלה אותה מה היא יודעת על נסיבות מותה של אמי. דודתי אמרה שהיא דיברה עם אמי ערב לפני מותה, ואמי, לדבריה, התלוננה שהזונדה שהחדירו לה גרמה לה לטעם מר, ודודתי אמרה שניחמה אותה ואמרה לה שמחר היא תרגיש יותר טוב, אבל למחרת אמי מתה.

"הם עזרו לה למות כי היא נורא סבלה", אמרה דודתי על גיסתי וילדיה, ומיד שאלה את בתי מה יש לנו נגד גיסתי. היא חשבה שעלינו לחבב את גיסתי, ומאד התפלאה שכלל לא חיבבנו אותה, לא לפני ששמענו מדודתי עדות שמיעה שהיא וילדיה "עזרו לאמי למות כי היא נורא סבלה", ובוודאי שלא לאחר מכן.

בבית המשפט התלוננה גיסתי שאני טוענת שהרגה את אמי. היא לא ידעה שדודתי אמרה לנו שהם "עזרו לה למות כי היא נורא סבלה", כי עורכת-הדין שלנו לא רצתה לכתוב את הדברים במסמכים שהגשנו לבית המשפט, כי זאת עדות שמיעה ועוד מכלי שני. היא הגישה לבית המשפט רק את דו"ח הפטירה של מד"א, ששם היה כתוב שכאשר הגיעו לבית אמי היתה אמי מחוסרת הכרה אבל עדיין נשמה בקושי, ואחייני הרופא שנמצא במקום ביקש שלא לבצע החייאה באמי. אנשי מד"א התקשרו לרופא שלהם שאישר לא לבצע החייאה ואז כולם עמדו והסתכלו איך אמי גוועת ומתה. זה היה האמבולנס השני שהגיע לבית אמי, כי לפני שהצוות שקבע את מותה הגיע לבית אמי, אמבולנס אחר, איננו יודעות מתי, הוזעק לבית אמי, כי היא סבלה מקשיי נשימה אחרי שלטענת מי שהיה שם, אינני יודעת מי, אמי "כנראה שלפה את הזונדה". כנראה שהזונדה נמצאה מחוץ לגופה. שלושה שבועות קודם לכך עברה אמי ניתוח בכתף, והתקשתה להניע את ידה. כשהכניסו אותה לאמבולנס להסיעה לביתה, היא נפצעה בידה מהדלת והחזירו אותה לבית החולים לעוד יממה. בעצם היא היתה בביתה רק יומיים לפני שנפטרה.

השופטת שאלה את האחיין הרופא בחקירתו הנגדית: "מדוע לא החזרת לה את הזונדה? אתה רופא". הוא ענה שבדרך כלל אח עושה את זה. השופטת לא הוסיפה לשאול, וגם לא הזכירה את הדו-שיח הזה בפסק הדין שלה, שהיה לרעתנו, ובו היא כתבה שהצוואה שהאחיינית הודתה שהיא הקלידה אותה, אבל טענה שעשתה זאת לפי הוראותיה של אמי, היא תקפה ויש לקיימה. אנחנו אמרנו שגיסתי כתבה את הצוואה בעצמה, כי היא היתה כתובה כמו שגיסתי מדברת, ובכלל לא כמו שאמי דיברה וכתבה, אבל השופטת האמינה לאחיינים שלי ולגיסתי, שטענו שאני בכלל לא הכרתי את אמי ורק הם הכירו אותה.

לא הבנו מדוע האמבולנס הראשון לא פינה את אמי לבית החולים כדי שיצילו אותה. האם האחיין הרופא ביקש שלא יפנו אותה לבית החולים, או מישהו אחר שהיה שם בבית ביקש שלא יפנו אותה לבית החולים – גיסתי, או אחיינים אחרים? המטפלת של אמי כבר לא היתה שם כשמד"א הגיע, כי היא איננה מוזכרת לא בדו"ח מד"א ולא בדו"ח המשטרה. כתוב רק שהאחיין הרופא היה שם ולא כתוב מי עוד היה.

כשבאתי לקחת מהמשטרה את מסמכי חקירת מותה של אמי אמרה לי הקצינה: "מה את רוצה, הנכד היה שם ולקח אחריות". היא הקריאה מהדו"ח שאחייני הרופא התנגד להחייאה והתנגד לנתיחה. אמרתי לה שאני דוקא הייתי רוצה נתיחת גופה, ואז היא צעקה עלי: "למה היית רוצה נתיחה?" כאילו זה משהו אסור, ואמרתי לה שזה ענייני למה הייתי רוצה נתיחה. ראיתי בתיק את עדות אחייני, אבל לא אפשרו לי לקרוא אותה. ביקשתי לקבל את כל החומר מתיק חקירת המוות של אמי אבל הקצינה סירבה ואמרה שאכתוב להם מכתב. ביקשתי מעורכת-הדין שלנו שתכתוב להם מכתב אבל בכל פעם הם הוסיפו תנאי חדש ולא קיבלנו את תיק החקירה. הגשנו לבית המשפט בקשה למתן צו לקבל את תיק החקירה. השופטת נתנה לנו צו אבל כתבה שמותר להם למנוע מאיתנו לראות חומרי חקירה, אז בסופו של דבר קיבלנו רק את הדו"ח של מד"א שהקצינה הסכימה לתת לי מלכתחילה, ומעולם לא קיבלנו את עדותו של אחייני הרופא ולא שום מסמך שמעיד על התנגדותו לנתיחה. רק ההתנגדות שלו לביצוע החייאה באמי היתה בידינו, כי אנשי מד"א רשמו אותה בדו"ח שלהם כדי להגן על עצמם מתביעה. כולם חששו שנתבע אותם, למרות שלא התכוונו בכלל לתבוע אותם, רק רצינו לדעת את העובדות על מות אמי, בגלל שקברו אותה בחיפזון מאחורי גבנו ומנעו מאיתנו להשתתף בלוויה, וגם בגלל שדודתי אמרה מה שאמרה.

לא ביקשנו להוציא את גופתה של אמי מהקבר. גם בגלל שחשבנו שהסיכויים לגלות את סיבת המוות האמיתית מאד קלושים, ובעיקר בגלל שהמחשבה להוציא את גופתה מהקבר זיעזעה אותנו, ולא היינו מסוגלות לממש אותה. אולי גם בגלל שראיתי סרט דוקומנטרי על המכון הפתולוגי, וראיתי כמה קשה לקבוע את סיבת המוות כשלא מדובר במכות קשות או בירייה, שאז הסימנים הם מובהקים. במקרה של אמי אין הוכחות לשום דבר, יש רק תחושה רעה.

אמרתי לשופטת שלדעתי המניע לרצח אמי הוא ההסכם שחתמה אמי עם האחיינים, שתוריש רק להם את דירתה היקרה שבה חיה בשנותיה האחרונות, והתכוונה לחיות בה עד שתמות מוות טבעי. השופטת לא הסכימה לתת לנו צו לראות את ההסכם בין אמי לאחיינים שהופקד בטאבו. עוד לפני שנתנה את פסק-דינה לרעתנו אישרה השופטת בלא ידיעתנו הסכם פשרה בין האחיינים לבין אחותם שמסוכסכת איתם ועם אמה. על פי ההסכם הזה האחיין הרופא שהתנגד להחייאה של אמי קיבל את חלקה של אחותו בדירתה של אמי שהאחיינים ירשו לבדם. בתמורה לחלקי הדירות שהעבירה להם האחיינית המסוכסכת הם הניחו לה להחזיק בכספים שהיא טענה שאמי נתנה לה, אבל הודתה שאמי ביקשה ממנה להחזיר לה כמה פעמים את הכסף והיא סירבה. גיסתי כתבה לאחיינית הזו שאמי מתקשרת בכל יום לשאול מה עם הכסף ובתי אמרה שזה מוזר, כי גיסתי והאחיינים טענו בבית המשפט שהם ביקרו את אמי בכל יום והביאו לה קופסאות של אוכל, אז מדוע אמי היתה צריכה להתקשר אליהם כל יום לבקש מהם חזרה את הכסף שהאחיינית לקחה לעצמה? הרי אם הם ביקרו אותה בכל יום היא יכלה לבקש מהם בעל-פה , ולא היתה צריכה בכלל להתקשר אליהם.

גיסתי כתבה לאחיינית המסוכסכת שאמי רוצה את הכסף בחזרה כי היא רוצה לתת אותו לי ולבנותי. חשבתי שכנראה בגלל זה הם לקחו מאמי את הכסף הזה, יותר משני מיליון שקל, כי אמי רצתה לתת אותו לנו ולא להם, אבל בבית המשפט הם טענו שאמי נתנה את הכסף הזה רק להם, למרות שגיסתי אישרה בעדותה את מה שכתבה במייל, שאמי ביקשה חזרה את הכסף הזה כדי לתת אותו לי ולבנותי. השופטת לא התייחסה לסתירה הזו בפסק-הדין שלה, שכתבה אחרי שכבר אישרה את הסכם הפשרה בין האחיינים לאחותם שחילק ביניהם את הדירות ואת הכספים שלטענתם שייכים רק להם. ידענו כיצד התחלקו בדירות, כי זה נכתב בנסחי הטאבו, אבל לא ידענו כיצד התחלקו ביניהם ביותר משני מיליון שקל שהאחיינית סירבה להשיב לאמי כי אמי רצתה לתת אותם לנו, אבל השופטת אישרה להם להשאיר אותם אצלם, וכתבה שזה לדעתה היה רצונה של אמי, למרות שהאחיינים ואמם הודו שאמי ביקשה את הכסף בחזרה. לא ידענו אם כל הסכום נשאר אצל האחיינית המסוכסכת או שחלק ממנו התחלק בין אחיה. בכל אופן מצאנו צד זכות באחיינית המסוכסכת, שמכיוון שלקחה לעצמה את הכסף שאמי חפצה לתת לנו, הסתכסכה עם אחיה ואמה שגם הם רצו חלק בכסף הזה, ולכן לא נכחה בבית אמי ביום מותה, וברור שאין לה שום חלק במות אמי.

לגבי האופן שבו אחיינים אחרים או אמם "עזרו לאמי למות כי היא נורא סבלה", כדברי דודתי לבתי, לא יכולנו כמובן להוכיח דבר, למעט התנגדות האחיין הרופא להחייאה באמי. במסגרת הסכם הפשרה בין האחיינים שנאסר עלינו לראות, האחיין הרופא קיבל מאחותו המסוכסכת את חלקה בדירת אמי. שתיים מאחיותיו קיבלו את חלקה של המסוכסכת בדירות אחרות שקיבלו מאמי. רק האחות הקטנה לא קיבלה דבר. ככה זה בחיים. לא כולם יוצאים נשכרים באותה מידה.

פסק דין לרעתנו

 

היום קיבלנו פסק דין לרעתנו במשפט על ירושת אמי. השופטת כתבה שאמנם לאחיינים שלי ואמם היתה מעורבות גדולה בכתיבת הצוואה שהם מייחסים לאמי, ואנחנו משוכנעות שאמי לא ראתה אותה מעולם, ושבנסיבות אחרות המעורבות שלהם היתה צריכה להוביל לביטול הצוואה, אבל בגלל שהם לקחו את אמי לעורך-דין שלהם שהחתים אותה בפניו על טיוטת הצוואה שהיא הביאה איתה לעורך הדין, שהאחיינית שלי הודתה שהיא בעצמה הדפיסה אותה על תשתית של צוואות קודמות והיא גם הנהנית העיקרית בה, אבל לדברי השופטת העובדה שעורך-הדין שהאחיינית מצאה לדבריה בפייסבוק ומעולם לא ייצג את אמי קודם לכן – והיו לה לא מעט עורכי-דין משלה – העובדה הזאת מבטלת את מעורבות האחיינים ואמם בצוואה ומכשירה אותה. ומה שיש לי להגיד זה שהצוואה הזו היא בדיוק כמו הבשר שהושרה בסיר הלילה – גם אם היא כשרה, היא מאד מאד מסריחה. בתי הבכורה שהיא עורכת דין בעצמה אמרה שצריך בכל מקרה לערער על פסק-הדין הזה גם אם אין לנו כמעט סיכוי להפוך אותו, כי הוא כמו מדריך להשפעה בלתי הוגנת: תכתוב בעצמך את הצוואה של סבתא שלך ותסדר לעצמך להיות הנהנה העיקרי בה, ואז תמצא עורך-דין שמוכן לשתף איתך פעולה ותיקח אליו את הסבתא בת התשעים החולה והנכה שימיה ספורים שעורך-הדין שלך יחתים אותה על הצוואה ויחתום בתור עד, ואז הצוואה תהיה לגמרי כשרה, אמנם מסריחה לשמיים, אבל זה לא יפריע לך. לא הייתי בטוחה אם ארצה לערער, אבל אחרי שקראתי את פסק-הדין החלטתי שכן. מראש ידענו שאין לנו הרבה סיכוי למרות שאין לנו שמץ ספק שאמי בחיים לא ראתה את הצוואה הזו, כי מאד מאד קל לזייף צוואה אם מדפיסים אותה ורק מזייפים את החתימה, ותמיד יהיה לזייפן יתרון על אלה שלא זייפו, כי נטל ההוכחה הוא תמיד על מי שמתנגד לצוואה המזויפת ולא על הזייפנים, שלא צריכים להוכיח שום דבר, אפילו לא תום לב, כי ברור שמי שכותב בשם הסבתא צוואה לטובתו ומסדר עם עורך-דין שיחתים את הסבתא עליה, אין בו שום תום-לב, ובשביל לרשת מיליונים שלא מגיעים לך לא צריך תום לב, צריך רק שפלות וחוצפה. בכל מקרה אני מאד שמחה שהתנגדנו לצוואה, כי ככה נחשפנו להתכתבויות של האחיינים שלי ואמם, וראינו איך כל השנים הם הוציאו מאמי כספים ודירות שבעיקר גיסתי נהנית מהן, והתברר לנו שיש סכסוך קשה ומר בין גיסתי לאחת הבנות שלה שגרם לקרע מוחלט ביניהן, ובהוכחות גיסתי והאחיינים שנגד אחותם אמרו על האחות הזאת דברים נוראים וטענו שדעתה השתבשה עליה, כי היא סיפרה עליהם דברים מאד לא מחמיאים, ואחרי שההליכים נגמרו הם חתמו איתה על הסכם פשרה איך הם יחלקו ביניהם את כל הכסף שהם הוציאו מאמא שלי, תמורת זה שהיא לא גילתה לנו כל מה שהיא יודעת על מעשיהם, אבל מה שהיא כבר גילתה די הבהיר לנו את התמונה. תמיד יפה לראות איך אנשים שגוזלים מאחרים בסוף מסתכסכים בינם לבין עצמם במאבק ביניהם על הגזל, ומרוב כסף ונכסים שהם ירשו על חשבון אחרים, הם נוחלים ריב ומדון ושנאה שהם רבים אפילו יותר מהכסף והדירות שהם ירשו, ואני חייבת להודות שיש בזה לא מעט נחמה.

אורלי וגיא ונתן יונתן וחדר עבודתו

כתבי יד של המשורר נתן יונתן עומדים להיזרק לזבל כי איש איננו רוצה בהם, הכריזה אורלי וילנאי בדרמטיות, בתכנית הערב החדשה של אורלי וגיא ביום שלישי בערב. מן הכתבה המבולבלת בקושי אפשר היה להבין את מה שכבר פורסם בכתבה ארוכה של יעקב בר-און במעריב (ב-6 במארס 2016), שבתו החורגת של נתן יונתן, נטע רז, בתה של רעייתו השנייה נילי כרמל, מבקשת לתרום את חדר עבודתו כדי שיישמר כמוזיאון, ועיריית פתח-תקוה, שבה נולד וגדל המשורר נתן יונתן, אף היתה מוכנה לתקצב את היוזמה, המאד ראויה לכשעצמה, אך על פי תגובת עיריית פתח-תקוה הם שלחו לנטע רז חוזה שהיא לא חתמה עליו. ממשרד התרבות נמסר בתגובה לכתבה שעוד בחייו מסר נתן יונתן מחצית מכתביו למכון "גנזים", הארכיון של אגודת הסופרים, שמקבל ומטפל במסירות בכתבי הסופרים והמשוררים בישראל, וקשור כיום לספריה הלאומית, שאף היא שמחה לקבל ולאצור כתבי יד של כל יוצר ישראלי. אבל מה עם החצי השני, שאלה אורלי וילנאי. ובכן, מאחר שהיא לא טרחה להרים טלפון לארכיון "גנזים" ולהתעניין, הרמתי טלפון בעצמי ונאמר לי שכתבי היד של נתן יונתן נמסרו ל"גנזים" ושמורים שם היטב, דבר לא נזרק ולא ייזרק, ואם יש בידי המשפחה כתבי יד נוספים ישמחו כמובן לקבלם ולשומרם. אלא שמכון "גנזים" הצנוע מתקיים בקושי רב, ואיננו יכול לתקצב הנצחת חדרי עבודה של משוררים וסופרים, אלא את שימור כתבי היד שלהם בלבד והעמדתם לעיון החוקרים והמעוניינים, שזה טעם קיומם. כמו כן נאמר לי ב"גנזים" שיו"ר אגודת הסופרים תשלח לאורלי וגיא תגובה.

צפיתי אתמול שוב בתכנית של אורלי וגיא בציפיה לתגובה ולהבהרה, אבל התגובה היחידה היתה שוב של נטע רז, שאמרה שהיא שומרת היטב את כתבי היד של נתן יונתן ואיננה משליכה ולא תשליך דבר, אבל חבל שמדינת ישראל איננה מנציחה אותו כראוי לו. אורלי וילנאי לא חשבה שכעיתונאית תפקידה לשאול את נטע רז מדוע לא חתמה על החוזה עם עיריית פתח-תקוה שדוקא כן הסכימה לתקצב את שימור חדרו של נתן יונתן, ומה בדיוק הבעיה. גם לא הבנתי מדוע הכריזה וילנאי שכתבי יד של נתן יונתן עומדים להיזרק לזבל כי איש איננו רוצה לקבל ולשמר אותם, דבר שהוא פשוט שקר, ועיתונאים אינם אמורים לשקר ולדבר דברים חסרי שחר. עיתונאים גם אינם אמורים לשרת אינטרסים ושאיפות פרטיות של מי שבמקרה פנה אליהם, אלא לברר מה בדיוק קורה ומהו האינטרס הציבורי בעניין. לו טרחו לפחות לקרוא את כתבתו של יעקב בר-און, יכלו להבין שהוצע לגברת רז למקם את החדר בתיכון ביהוד שבו היא מתגוררת, אבל הדבר לא היה לטעמה, וכאשר אמרו לה שכך תוכלנה כיתות תלמידים לבקר בחדר, שאלה לדבריה אם היא צריכה לחלק להם שוקו ולחמניה. יותר מכך, הוצע לה להעתיק את החדר לאוניברסיטת בן-גוריון, אבל היא "לא הסכימה שכל כך ירחיקו אותו ממנה". הגברת רז גם איננה מסכימה שיקימו לנתן יונתן מוזיאון בקיבוץ שריד, כי שם חי נתן יונתן עם אשתו הראשונה צפירה יונתן, שאותה עזב כדי לחיות עם אמה של נטע רז, חוקרת הספרות נילי כרמל. לקיבוץ שריד שבו חי וכתב נתן יונתן שנים רבות, יש אתר אינטרנט שבו מוקדש מקום גם לביוגרפיה של המשורר המנוח. כתוב שם שהוא היה אב לליאור שנפל במלחמת יום הכיפורים ולזיו, אבל אמם צפירה, שחיה בקיבוץ שריד עד עצם היום הזה, איננה מוזכרת באתר הזה. לעומת זאת נכתב שם שלפני מותו החל יונתן לעבוד על תרגומי שיריו לאנגלית וספרדית, וש"את המלאכה השלימה במקומו רעייתו נילי", שמי שלא נאלץ להתוודע לסכסוך הגירושים המתוקשר בזמן אמת, עלול לחשוב שנילי היא אמם של ליאור וזיו. הנצחה ציבורית ולאומית היא דבר חשוב, והיא איננה צריכה להתנהל כמו אינציקלופדיה סובייטית ולשכתב את עצמה לטובת מי שרוצים למחוק חלק מחייו של אדם או לפאר את עצמם. אבל את אורלי וגיא קל מאד לגייס לטובת אינטרס פרטי, גם כשהוא נוגד את האינטרס הציבורי ואת האמת, כפי שהעמידו את עצמם בזמנו לרשות עורכי הדין של משה קצב והכינו תכנית שהיתה תשדיר שירות לטובת קצב שבו הועלו כל טענות עורכי הדין שלו שבית המשפט דחה בגלל שסתרו את דיני הראיות או הוכחו כשקריות, שעל כך כתבתי כאן. המקרה ההוא היה חמור ופסול במיוחד, כי היתה בו פגיעה קשה בקרבנותיו של משה קצב שהוצגו בכתבה כשקרניות, והמקרה הנוכחי אמנם פחות חמור, רק מתן הזדמנות נוספת לבתו החורגת של נתן יונתן, להציג את עצמה שוב כבתו האמיתית וכמי שחרדה לשמירת מפעלו וזיכרו. ואכן הכתבה ששודרה ביום שלישי אצל אורלי וגיא עסקה בעיקר בתיאור הקשר העמוק שהיה בין נטע רז ובנה, ששניהם גדלו ללא אב, לבין נתן יונתן, שלדבריה היה האב היחיד שהכירה וסב מסור לבנה. בראיון שערך עמה יעקב בר-און היא אף טענה שבנה היה כמו הילד המשותף שמעולם לא נולד לאמה ולנתן יונתן ומילא את החסר עקב נפילת בנו ליאור והעובדה שבנו השני, זיו יונתן, לא היה כל כך בקשר איתו. ביקשתי איפוא לדבר עם זיו יונתן ולשמוע את הצד שלו לדברים. לשאלתי הוא ענה שאביו ציווה את עזבונו לנילי כרמל ומשפחתה והוא מעדיף שלא להתערב בכך, אבל שאנשים התקשרו אליו וסיפרו לו שראו ספרים של אביו שהיו במקור בחדר העבודה, ספרים שכוללים סימונים ורשימות של אביו, בחנויות ספרים, והוא הלך לאותן חנויות ורכש מכספו את הספרים של אביו שנמכרו לדבריו על ידי נטע רז בעבור כסף לחנויות. הוא חזר על הדברים כמה פעמים ואמר שאני יכולה לצטט אותם.

אני מודה שלמרות שלא התרשמתי לטובה מדבריה של נטע רז בכתבה, דבריו של זיו יונתן הפתיעו ואפילו הדהימו אותי. מה באמת רוצה הגברת רז, שטוענת כי היא רוצה לתרום את חדר העבודה של נתן יונתן, אבל איננה מסכימה לשום הצעה מעשית לקבל את החדר, ולדברי בנו של נתן יונתן מכרה ספרים שהיו בחדר, ספרים שהיו בהם רשימות שלו, והיה ראוי להעבירם לספריה הלאומית, בוודאי ובוודאי שלא היו צריכים להימכר לחנויות. ואם ממילא כבר נמכרו ספרים מספרייתו הפרטית של נתן יונתן, מה רוצה הגברת רז כעת, ומה בדיוק היא מתכוונת לתרום, אם ממילא לא שמרה את תכולת החדר כפי שהיה? מה בכלל נשאר מחדר העבודה המקורי? אני הייתי שמחה כמובן אם משרד התרבות או גוף ממלכתי אחר היה מממן מוזיאון לשירתו של נתן יונתן שהוא כה ראוי לכך, אבל מי שיעשה זאת יצטרך גם לדאוג לכך שהמוזיאון יהיה לכבודו של המשורר ולכבודה של האמת, כי כפי שאמר לי בנו זיו, "היו לו חיים גם לפני שעבר ליהוד (לביתה של נילי כרמל)". המקום הראוי להקים מוזיאון או חדר זיכרון לנתן יונתן הוא לדעתי בקיבוץ שריד, והחדר הזה צריך לשקף את האמת על חייו ויצירתו כפי שהיו, ולא כפי שבעלי עניין כאלה ואחרים מעוניינים לצייר אותם. אולי סיפור עזבונו של נתן יונתן ראוי באמת לכתבת תחקיר רצינית ולא לסיקור השטחי והמתלהם של אורלי וגיא, שמוטב שיתעסקו בדברים שהם מבינים בהם, וימשכו את ידם מעניינים שאינם לפי הבנתם.  

התחנה המרכזית וירושת סבי

הרבה פעמים קורה שאני קוראת משהו בעיתון שבכלל לא קשור ופתאם מתבהר לי איזה עניין שנוגע לירושת אבי כאילו האיר עליו זרקור, ונוספת לי עוד משבצת לחידת הירושה הזו, שאולי תתבהר לי בתכלית אי פעם אבל אולי גם תישאר סתומה לעד. עכשיו כשקראתי את כתבותיו של חגי עמית ב"דה מרקר" על פסק הדין של השופט בנימין ארנון בעניינה של התחנה המרכזית בתל-אביב, שקובי מיימון, בעל השליטה בחברות שפעלו לרכישת התחנה וחובותיה, דירדר את מצבה בכוונה, כדי לרכוש אותה בזול, לטובת עצמו ולרעת הציבור, נזכרתי בירושת סבי, אבי אבי, במגרש שלו בבנימינה בפינת הרחובות הכרמל והזית, שבימי חייו של סבי היה פינת חמד. הבית היפהפה שנבנה בשנת 1933 עם המרצפות הצבעוניות והמרפסת הקדמית הפתוחה שאבי בנעוריו אהב לשבת בה בלילות הקיץ ולקרוא, וסביבה גידל סבי גינת פרחים שתמיד פרחו לפחות חלקם, והוא היה קוטף מהם לקשט את הבית והם היו צומחים מחדש, והמאפיה של סבי, שלפניה עמד עץ תות מניב שאחי אהב לטפס על ענפיו ולאכול תותים בלי סוף, והשטח שבין המאפיה והבית שבו גידל סבי עצי פרי וגינת ירקות, כל המקום הפורח הזה בפינת הרחובות הכרמל והזית, כשבאתי עם בתי ניצן לראות אותו אחרי שקרובי המשפחה תבעו אותנו, כי למרות כל איומיהם סירבנו לתת להם מכתב ויתור על חלקו של אבי בנכס שהוא הוריש בצוואתו לבנותי, ראיתי שכל הצמחיה שסבי טיפח נעלמה כולה, וכל החצר הענקית היתה שוממת, רק אדמה וחול, לא פרחים ולא עצים ולא פירות ולא ירקות, אפילו עץ התות שלפני המאפיה נעלם, ושבילי האבנים היפים שהניח סבי שקעו בקרקע החולית ונעלמו, ומעליהם הניחו קרשים מכוערים כדי שאפשר יהיה להיכנס לבית בימות הגשמים, ואפילו חיבורי החשמל בקיר המאפיה נראו קרועים ומסוכנים, הכל נראה מוזנח עד כאב, וחשבתי מיד איך הנאמנים הלא נאמנים של ירושת סבי ואבי לא השקיעו כלום ולא שימרו כלום, רק מצצו מהמקום הזה כסף ונתנו לו להיהרס – בנותי שהיו אמורות לקבל את שכר הדירה מהבית והמאפיה שגם היא הושכרה למגורים מעולם לא קיבלו סכומים של ממש. רק לפעמים היתה אמי מניחה לכל אחת מהן בידה מאה שקל ואומרת בקול נוטף נופת צופים: "זה השכר דירה שלכן, תשימו אותו בבנק", ואמרתי לה שסכום כזה אפשר לשים בכיס, לא צריך חשבון בבנק בשביל זה. ואז כשהם תבעו אותנו והציעו את הנכסים במין מכירה פומבית שבה כביכול הוצעו להם סכומים נמוכים באופן משמעותי מהערכת השמאי, הבנו שהם מנסים לקנות את הנכס לעצמם, ומאחר שלא הצליחו להביא אותנו באיומיהם לוותר על חלקן של בנותי בנכס, הם מנסים להוריד את ערך הנכס כולו כדי לרכוש את חלקנו במחיר הנמוך ביותר, ולהרוויח ממון רב מבנייה עליו. כבר בזמן אמיתי היינו משוכנעות שהקונים כביכול הם אנשי קש של קרובי המשפחה המאיימים עלינו, אבל לא יכולנו להוכיח שמדובר ברמאות, ורק התעקשנו בבית המשפט להתנגד לעיסקה עד שנאלצו להעלות את המחיר לסכום קרוב הרבה יותר להערכת השמאי, אבל כעת דוקא כשקראתי על קובי מיימון שדירדר את מצב התחנה המרכזית והניח לה להפוך למבוך אפלולי של זוהמה וסמים ופשע שפחד לעבור בו, כדי לרכוש אותה בזול, פתאום הצטיירה למולי החצר המוזנחת עד בכי בפינת הרחובות הכרמל והזית בבנימינה, בין שפעת הוילות עם המדשאות והפסלים שצמחו שם בעשרות השנים האחרונות במקום בתי המושבה הצנועים עם הלולים והאורוות. מגרש של דונם וחצי שיכול היה להיות פינת חמד והוזנח כל כך על ידי הקרובים הכל כך עשירים שרצו לגזול את ירושת בנותי שנתן להן אבי, כי גידלתי אותן לבדי ומאביהן לא יכולנו לצפות לדבר. פתאם ראיתי לנגד עיני את השבילים השקועים בחול, את הקרשים המכוערים שהונחו עליהם, את חוטי החשמל הקרועים המשתלשלים החשופים מקיר המאפיה שהושכרה למגורים, ופתאם הכל הצטייר בדמיוני כמו כתב אשמה, כמו הרשעה מפורשת, שלא סתם הזניחו מתוך קמצנות וחמדנות כפי שחשבתי, אלא בזדון, בכוונה הזניחו, כדי להוריד את ערך הנכס למינימום, כדי לקנות אותו לעצמם במחיר מינימום ולקפח את חלקן של בנותי. מאז עבר כמעט עשור וקרו דברים כה רבים. בנותי זכו לקבל בסופו של דבר את חלקן, ובתי הבכורה שרון שנאלצה לייצג אותנו בעצמה אחרי שפיטרנו את עורכת הדין שלנו, כי היו לנו די סיבות לחשוד בה שקרובינו שיחדו אותה לסייע להם נגדנו, כבר הפכה בעצמה לעורכת דין, ומייצגת אנשים אחרים שהעשירים מנסים לעשוק, כמנהג העשירים. באותו ביקור עצוב והכרחי, שבסופו של דבר לא עשינו בו שימוש מיטבי, לא הצגנו את ההזנחה הפושעת בפני בית המשפט ולא טענו שהנכס דורדר בכוונה כדי לרכוש אותו מאיתנו במחיר רצפה, רק התנגדנו והתנגדנו עד שנאלצו להעלות את המחיר ולקרבו להערכת השמאי, ואולי ממילא לא היינו מצליחות להגיע ליותר מזה, כבר באותו ביקור אמרתי לבתי ניצן שלא אשוב יותר לבנימינה בחיים, ולכן אינני יודעת מה עשו הקרובים באותו מגרש שאני משוכנעת שקנו באמצעות אנשי קש עבור עצמם. מן הסתם בנו בו בניין מפואר או כמה בניינים ושלשלו לכיסם ממון רב, שאותו יקחו איתם מן הסתם אל הקבר. אילו הייתי עשירה הייתי משמרת את הבית שסבי בנה לדורות הבאים, ומשכירה אותו לאנשים הגונים שאוהבים ומעריכים בתים ישנים, אבל אינני עשירה כמו קרובי החמדנים, שעשו מן הסתם הרבה כסף מאותו המגרש, הרבה כסף שלא קנה להם לא אהבה ולא שמחת חיים.