מקור האריה Erbarme dich ב"מתיאוס פסיון" של באך

לפני עשור בערך שאלה אותי הסופרת מירי שחם כיצד יש לתרגם לעברית את שם האריה 39 המפורסמת Erbarme dich מתוך "מתיאוס פסיון" של יוהאן סבסטיאן באך, ובתשובה כתבתי אז את הרשימה שלהלן שאני מביאה כאן שוב בתיקונים קלים. בחודש זה מציינים חמש מאות שנה להדבקת התיזות של מרטין לותר על דלתות הכנסיה בויטנברג, אירוע שנחשב לראשיתה של המהפכה הפרוטסטנטית  בנצרות. את שם האריה ה-39 ב"מתיאוס פסיון" אין צורך לתרגם לעברית, כי מקור השם הוא בעברית, במזמור תהלים נ"א, פסוק ג': "חָנֵּנִי אֱלֹהִים כְּחַסְדֶּךָ, כְּרֹב רַחֲמֶיךָ מְחֵה פְשָׁעַי".

אֶרהַארט הֶגֶנוַאלט (Erhard Hegenwald, או בכתיב העתיק Erhart Hegen Walt), נזיר, רופא והוגה דיעות, שחיבר בשנת 1524 את מילות המזמור שעליו התבסס באך בחיבור האריה, הרכיב את התמליל מתוך תרגומו של מרטין לותר למזמור נ"א בתהלים, ליתר דיוק מתוך תרגום לותר לפסוקים ג-ו בתהלים נ"א:

ג. חָנֵּנִי אֱלֹהִים כְּחַסְדֶּךָ, כְּרֹב רַחֲמֶיךָ מְחֵה פְשָׁעַי.

ד. הרבה כַּבְּסֵנִי מעווני וּמֵחַטָאתִי טַהֲרֵנִי.

ה. כי פְּשָעַי אני אדע וחַטָאתי נגדי תמיד.

ו. לך לבדך חָטָאתִי, והרע בעיניך עשיתי, למען תִּצְדַק בְּדָבְרֶךָ, תִּזְכֶּה בְּשָפְטֶךָ.

בשנת 1517, זמן לא רב לאחר פירסום התיזות, פירסם לותר גם תרגום לגרמנית ופרשנות לשבעה מזמורי תהלים שהוא כינה "שבעת מזמורי הכפרה" Busspsalmen Die Sieben. פירסום זה התבסס על הרצאות שנתן לותר על מזמורי תהלים בשנים 1516-1513, במקביל להתגבשות רעיונות הרפורמציה שלו. המחזור כלל את מזמורי התהלים ו' (ה' אל באפך תוכיחני ואל בחמתך תייסרני), ל"ב, ל"ח, נ"א, ק"ב, ק"ל וקמ"ג, שכולם מיוחסים לדוד המלך או לפחות אינם מיוחסים למחבר אחר.  באוסף של לותר מצוינים המזמורים כמזמור הראשון, השני וכו', ולא על פי מניינם בספר תהלים. גם כותרות המזמורים קוצצו, ואין הם פותחים בכותרת אלא ישירות בתפילה. כך הופך הגוף הראשון שבו חוברו המזמורים לגופו של המאמין הקורא את המזמור, ולהקשר ההיסטורי המקורי של המזמור אין שום חשיבות אלא אך ורק לתוכנו של המזמור בתרגומו הגרמני ולפרשנותו של לותר המצורפת אליו. כך יצר איפוא לותר סדר תפילה חדש שהמאמין יכול לומר בביתו ובשפתו, במקום הוידוי ובקשת המחילה בכנסייה שלותר ביטל.

באותו זמן לא היטיב לותר לדעת עברית, והוא תירגם איפוא את המזמורים לא מן המקור העברי, אלא מן הוולגטה, הטקסט הלטיני המקודש של הכנסייה הקתולית. מאחר שכאמור לעיל, לותר העדיף להשמיט את כותרות המזמורים, במקרה של מזמור נ"א את שני הפסוקים הראשונים רבי המשמעות: "למנצח מזמור לדוד, בבוא אליו נתן הנביא כאשר בא אל בת שבע" שמגדירים את המזמור כמזמור כפרה על פשע הניאוף עם בת-שבע ושליחת בעלה אוריה למות בקרב, פתח לותר את תרגומו בפסוק ג, "חָנֵּנִי אֱלֹהִים כְּחַסְדֶּךָ", ומאחר שהוולגטה מתרגמת במקום זה:

Miserere mei Deus secundum misericordiam tuam

שפירושו: רחם עלי אלוהים ברחמיך,

תירגם אף לותר את הפסוק לגרמנית כך:

Ach Gott, erbarme dich meyn

Nach deyner grossen barmherzigkeyt

                              (ע"פ מהדורת ויימאר של כתבי לותר, כרך 1, עמ' 184)

לותר אף הוסיף לראשית הפסוק קריאה שמוסיפה דרמטיזציה ושומרת על משקל הפסוק:

הו, אלוהים, רחמני ברחמיך הגדולים!

תרגום שמתייחס גם לחלקו השני של הפסוק העברי " כְּרֹב רַחֲמֶיךָ מְחֵה פְשָׁעַי". וכך פירש לותר בפירושו שהתלוה לתרגום, את צלעו הראשונה של פסוק ג, שהפך אצלו לפתיחת המזמור:

לב מתחרט באמת אינו נראה לעיניים, אלא חטאו ומצוקתו במצפון, לכן, מתוך כנות בסיסית לא היה רוצה לומר מלה זו, מי שעדיין מוצא בתוכו מחשבה או מעשה, שעליהם עדיין אינו מצטער לגמרי, אלא חש מעט נחמה בתוך תוכו, עקב רחמי האל. המשמעות הינה איפוא: הו, אלוהים, שום אדם ושום בריה אינם יכולים לנחמני עוד, לכן גדולה מצוקתי, כי נזקי אינו גופני ואינו זמני, לפיכך אתה, שהינך אל והינך נצחי, היחיד שיכול לעזור לי, רחם עלי. כי בלי רחמיך כל דבר נראה לי רע ומר. אבל איני מבקש את רחמיך הקטנים, שאתה מרחם באופן זמני על המצוקה הגופנית, אלא את רחמיך הגדולים, שאתה מרחם על מצוקת הנפש.  

הנה איפוא פסוקים ג-ו במזמור תהלים נ"א, על פי מהדורת 1517 של לותר לשבעת מזמורי הכפרה, מתורגמים על פי הוולגטה:

Ach Gott, erbarme dich meyn

nach deyner grossen barmherzigkeyt,

und nach der mennige [Menge] deyner erbarmung

tilge ab meyne ungerechtigkeyt.

Wasche mich jhe meer und meer von meyner ungerechtigkeyt

und mach mich reyn von meyner sunde

Dann ich erkenne, dass ich ungerecht byn,

unnd mein sunde ist myr alzeyt vor meynen augen.

Dyr alleyn byn ich eyn sunder und eyn ubel theter vor deynen augen,

Auff das du alleyn rechtfertig seyst yn deynen worten, und uberwindest (oder besteest) wan du wirst gerichtet

מתוך פסוקים אלה עיבד ארהארט הגנואלט את שירו שהתפרסם ב-1524, שמונה שנים לאחר פרסום התרגום לגרמנית של שבעת מזמורי הכפרה, ושימש לימים בסיס לאריה 39 ב"מתיאוס פסיון" של יוהאן סבסטיאן באך:

Erbarme dich mein, o Herre Gott,
Nach deiner grossn Barmherzigkeit.
Wasch ab, mach rein mein Missetat,
Ich kenn mein Sünd und ist mir leid.
Allein ich dir gesündigt hab,
Das ist wider mich stetiglich;
Das Bös vor dir niht mag bestahn,
du bleibst gerecht, ob du urteilst mich.

--Erhart Hegenwalt, 1524

וכך אומר איפוא מזמורו של הגנואלט, שהתחבב מאד על המאמינים הלותרנים:

חֲנֵנִי אֱלֹהִים,

כרוב רַחֲמֶיךָ עלי

כַּבְּסֵנִי, טַהֲרֵנִי מֵעֲווֹנִי

כי אני אדע פְּשָעָי.

לך לבדך חָטָאתִי

וחַטָאתִי לנגדי תמיד

הרע בעיניך לא יִזְכֶּה

תִּצְדַק בשופטֶךָ אותי יחיד.

שירו של הגנואלט, כמו מזמור תהלים נ"א המקורי, נפוץ במהרה בגרמניה כמזמור "חָנֵּנִי", על פי לותר .Erbarme dich meyn

אבל בשנת 1525, לאחר ששקד על התנ"ך והשתלם בשפה העברית, ונוכח כי הטקסט של הוולגטה איננו מדויק, ואיננו מביע את תובנותיו התיאולוגיות מן המזמורים, פירסם לותר תרגום חדש לשבעת מזמורי הכפרה, הפעם על פי המקור העברי. לאחר שהתברר לו שהשורש חנן בעברית איננו זהה לשורש רחם, אלא משמעו חנינה, מחילה וחסד, מצא לותר במזמור הזה - שמלכתחילה ראה בו מזמור מפתח בתפיסתו התיאולוגית, בעקבות פרשנותו של אוגוסטינוס למזמור, ובפרט לפסוק ז' "הן בעוון חוללתי ובחטא יחמתני אמי", שהן אוגוסטינוס והן לותר הבינו כמתייחס לחטא הקדמון - הוכחה לתפיסתו בעקבות אוגוסטינוס, כי לא המעשים הטובים, אלא החסד האלוהי לבדו מעניק לאדם גאולה. הוא שינה איפוא את תרגומו שכבר נפוץ והתחבב כל כך על חסידיו, ותירגם את הפסוק מחדש, באופן הבא:

Gott, sey myr gnedig nach deyner guete

שפירושו:

אלוהים, עשה עמי חסד בטובך.

מאחר שכעת לא הופיעו כבר בפסוק הרחמים הגדולים, מחק לותר את המשפט האחרון בפירושו, שנראה כעת כך:

לב מתחרט באמת אינו נראה לעיניים, אלא חטאו ומצוקתו במצפון, לכן, מתוך כנות בסיסית לא היה רוצה לומר מלה זו, מי שעדיין מוצא בתוכו מחשבה או מעשה, שעליהם עדיין אינו מצטער לגמרי, אלא חש מעט נחמה בתוך תוכו, עקב רחמי האל. המשמעות הינה איפוא: הו, אלוהים, שום אדם ושום בריה אינם יכולים לנחמני עוד, לכן גדולה מצוקתי, כי נזקי אינו גופני ואינו זמני, לפיכך אתה, שהינך אל והינך נצחי, היחיד שיכול לעזור לי, רחם עלי. כי בלי רחמיך כל דבר נראה לי רע ומר.

התיבה gnedig, בכתיב מודרני gnaedig, נגזרת מן המלה Gnade, חסד, ובצורה זו, sey myr gnedig תירגם לותר כעת את כל המקומות בתהלים שבהם מופיעה המלה "חָנֵּנִי". הצורה erbarme dich, שכבר נשתרשה בפי העם, הושרה והולחנה, אינה מופיעה עוד בתרגום התהלים המוסמך של לותר. אבל המזמורים שנתביישו נותרו חביבים על המאמינים הלותרנים שהמשיכו לזמרם באהבה, וכך בחר באך להלחין דוקא מזמור שמבוסס על נוסח התרגום הישן, שלותר מחק מתרגום התנ"ך המוסמך שלו, וכך הנציח גדול המלחינים הלותרנים דוקא את התרגום שלותר בחר ברבות הימים להסתייג ממנו.

אמר אדם שנון, נשתכח ממני בעוונותי מי, שלכל העמים יש המון שייקספירים, ורק לאנגלים המסכנים יש רק שייקספיר אחד. כך גם אנו היהודים – לכל העמים יש המון תנ"כים, ולנו רק תנ"ך אחד ויחיד, ואין לנו צורך להתלבט כיצד לכנות את האריה 39 מ"מתיאוס פסיון": הרי זוהי אריית "חָנֵּנִי", או בשתי מלים "חָנֵּנִי אֱלֹהִים".

 אריה 39 בניצוח אנדריאס שול ובשירתה של אליאנה מריה אורלנדיני

מרטין לותר על ברית-מילה

מרטין לותר מסביר את יחסו לברית-המילה בפירושו לפסוקים ב-ו בספר בראשית, פרק י"ז:

ב וְאֶתְּנָה בְרִיתִי, בֵּינִי וּבֵינֶךָ; וְאַרְבֶּה אוֹתְךָ, בִּמְאֹד מְאֹד.  ג וַיִּפֹּל אַבְרָם, עַל-פָּנָיו; וַיְדַבֵּר אִתּוֹ אֱלֹהִים, לֵאמֹר.  ד אֲנִי, הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ; וְהָיִיתָ, לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם.  ה וְלֹא-יִקָּרֵא עוֹד אֶת-שִׁמְךָ, אַבְרָם; וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם, כִּי אַב-הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ.  ו וְהִפְרֵתִי אֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד, וּנְתַתִּיךָ לְגוֹיִם; וּמְלָכִים, מִמְּךָ יֵצֵאוּ.

פרשנותו של לותר לפסוקים מתבססת על דברי פאולוס על המילה באגרת אל הרומיים פרק ד', להלן בתרגומו של דליטש בשינויים קלים:

"ועתה האישור הזה, העל המילה הוא אם גם על העורלה? הלא אמרנו כי לאברהם נחשבה אמונתו לצדקה: ואיך נחשבה לו, אם בהיותו נימול או בעודנו ערל? הן לא בהיותו נימול כי אם בעורלתו. ואות המילה קיבל לחותם צדקת האמונה אשר היתה לו בערלתו להיות לאב לכל המאמינים והם ערלים למען אף להם תיחשב הצדקה: ולהיות לאב גם לנימולים, אך לא לאשר הם נימולים לבד, כי אם גם הולכים בעקבות האמונה שהיתה לו לאברהם בעודנו בערלתו: כי לא על ידי תורה באה ההבטחה לאברהם ולזרעו להיותו יורש העולם, כי אם על ידי צדקת האמונה."

פסוקים אלה של פאולוס מכילים את עיקרי האמונה הנוצרית ועיקרי הפולמוס עם היהודים: לא התורה וקיום המצוות הם לדברי פאולוס הדרך לצדיקות, אלא האמונה בישו, ואברהם איננו אביהם של היהודים אלא של כולם, והיהודים שאינם מאמינים בישו איבדו את הבטחת האל לאברהם שהתבטלה והועברה מהיהודים לנוצרים. בכך מסתמך פאולוס על פסוק ו' בבראשית פרק ט"ו "והאמן בה' ויחשבה לו צדקה", שלדידו מתייחס גם לאמונה בישו. המושג "צדיקות" שהשתמשתי בו מבוסס בעצם על תרגומו של לותר למלה צדקה Gerechtigkeit שהיא מונח מרכזי בדיונו של לותר במילה ובפולמוס היהודי נוצרי בכלל. בחרתי לתרגם "צדיקות" כי זו נראתה לי המשמעות הקרובה ביותר לכוונתו של לותר, אבל מדובר לאו דוקא בצדיקות במובן שלנו, אלא בלהיות צדיק בעיני ה'.

פרק י"ז בספר בראשית הוא פרק שהנצרות התקשתה לעכל, שכן הוא קושר בין ברית-המילה לבין הברית בין העם היהודי לאלהיו, כנאמר בפסוקים ז-ח:

ז. וַהֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ, וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם:  לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים, וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ.  ח וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ, אֵת כָּל-אֶרֶץ כְּנַעַן, לַאֲחֻזַּת, עוֹלָם; וְהָיִיתִי לָהֶם, לֵאלֹהִים.

הנצרות טענה שהברית בין ה' לעם היהודי בטלה ובמקומה אימץ האל את הכנסייה הנוצרית, וכי היהודים איבדו את ריבונותם בארץ ישראל כעונש על סירובם להאמין באלהותו של ישו. ההתנגדות הנוצרית לברית-המילה אצל פאולוס ובעקבותיו אצל לותר איננה נובעת איפוא רק מהתנגדות למצוות התורה, אלא משלילת הברית בין היהודים לאלהים וההבטחה הכלולה בה.

אך לותר איננו מסתפק בשלילת המילה עקב העדר האמונה בישו. הוא מתאר את המילה כמעשה של גרימת סבל ויסורים לילד, כ"צלב", ומזהה איפוא את מעשה המילה של היהודים עם צליבתו של ישו והיסורים שהיהודים גרמו לו. לא קשה לזהות בטענותיהם של מתנגדי המילה בגרמניה את דברי לותר:

"המילה היא הרבה יותר סבל וצלב [עינוי] מאשר מעשה, כי מי שנימול איננו עושה מעשה זה אלא סובל אותו מאחרים ומתוך יסורים."

וגם משום כך מתנגדת הכנסייה הקתולית לאיסור המילה, שרוחו של מרטין לותר שורה עליו (ראו רשימתי "הויכוח על מילת תינוקות בגרמניה"). הכנסייה הקתולית, למרות דברי פאולוס, איננה שוללת את המילה, ואילו הקלוויניסטים, שהזרמים האוונגלים בארצות-הברית הם צאצאיהם, רואים את המילה בחיוב, ולכן היא מאד מקובלת בארצות-הברית. הטיעונים הכביכול מודרנים שמוצגים כמניעים לאיסור המילה בגרמניה בטענה שזו פגיעה גופנית בילדים והתעללות בהם, הם מסוה להתנגדות הלותרנית לברית-המילה מתוך מניעים דתיים ואנטישמיים.

מרטין לותר על המילה

פירוש לספר בראשית, פרק י"ז, פסוקים ב-ו.

הטקסט של המילה הוא רב-חשיבות, לכן אנו חייבים להקפיד לפרשו נכונה. ליהודים איננו דואגים – הם מקיימים את המילה, או מתירים לקיימה. בעניין זה די לנו לטעון נגדם, ראשית, שאינם יכולים להוכיח, שהמילה נוגעת גם לעובדי אלילים, כי ציוו את המילה לזרע אברהם.

שנית, הם גם אינם יכולים להכחיש, שלא המילה הפכה את אברהם לצדיק, כי הוא הפך לצדיק בטרם נימול, כפי שמראה ספר בראשית ט"ו פסוק ו' ["והאמן בה' ויחשבה לו צדקה"]. אבל אם אברהם עצמו לא הפך לצדיק באמצעות המילה, כיצד יכולים צאצאיו לטעון שהם הופכים באמצעותה לצדיקים?

שלישית, גם לו היה הדבר נכון, שהיהודים הופכים לצדיקים באמצעות המילה, מה שאיננו נכון, עדיין ברור, שאין נובע מכך, שהיא צריכה להישאר כל הזמן, אלא רק עד בואו של ישו, כלומר כל עוד התקיימו צאצאי אברהם, כל עוד התגוררו בארץ כנען והיו עם, או החזיקו בשלטון. כי זאת מוכיח הטקסט ומראה משה עצמו, כלומר, שכאשר ישו יבוא, הוא יכונן אות וחותם אחרים, לכן הוא מזהיר את היהודים, שעליהם לציית ולשמוע לו, שלושה עניינים אלה כדאי לציין בבירור והיטב.

מהי איפוא, לדברי היהודים, המילה? אם רוצים לדבר על כך על פי התבונה הטבעית ובאופן פילוסופי, אי אפשר לומר שהיא מעשה כמו המעשים הטקסיים והמוסריים האחרים. כי מעשים מוסריים, כמו בלוח הברית השני, לילדים ולנתינים כלפיי הוריהם ואדוניהם, או בלוח הברית הראשון, השבועה באל וההודיה, מצוה היא שיקרו בכל יום ובכל שעה.

אבל המילה קורית רק פעם בכל החיים ואיננה יכולה לקרות שוב מחדש, כפי שבברית החדשה מספיק אם מישהו נטבל פעם אחת בשם ישו, והיה זה בלתי נוצרי, לו רצה מישהו להיטבל בשנית. על פי דיעה זו קיים הבדל בין המילה לבין מעשים מוסריים אחרים בתורה. כלומר הטקסים חוזרים על עצמם שוב ושוב, וזה לא הספיק אם מישהו הקריב קורבן פעם אחת, התפלל לאל במקדש פעם אחת, התפייס עם הכנסייה פעם אחת וכן הלאה.

שנית המילה היא הרבה יותר סבל וצלב [עינוי] מאשר מעשה, כי מי שנימול איננו עושה מעשה זה אלא סובל אותו מאחרים ומתוך יסורים. ובכן אם המילה איננה טקס, ולא מעשה מוסרי מעשרת הדיברות, מה היא איפוא? על כך מלמדנו יפה פאולוס, שיודע יפה מאד להסביר דברים: כי הוא אומר, באגרת אל הרומיים פרק ד פסוק י"א, שהמילה היא אות לצדיקות, שהיתה לאברהם עוד בהיותו ערל, בטרם נימול. ואות זה נטבע לאברהם בבשרו ובבשר כל הזכרים מצאצאיו.

כעת אם רוצה מישהו לומר, שהמילה היא טקס, עדיין הוא צריך להסכים עמנו, שאין היא דומה לטקסים האחרים, שהיא איננה טקס שאדם עושה, אלא טקס שאדם סובל, כמו הטבילה.

לכן עולה (אם מניחים עיקר זה, שהמילה היא אות, שלא הפך את אברהם לצדיק, אלא הינו אות וסמל לצדיקות שהיתה באברהם קודם לכן) שאלה זו: אם חותם זה יכול להיות אות חסר-תועלת, או שחותם זה מייצג דבר-מה? תשובתי על כך היא שהמילה אצל אברהם היתה רק אות, ללא כל משמעות, כלומר, היא היתה אות שאינה עושה את מה שהיא מסמלת, אלא היא רק סמל. כי את הטיעון של פאולוס הקדוש, שבו הוא מוכיח, שאברהם היה צדיק בטרם נימול, איש אינו יכול להפריך. לפיכך המילה היא אות שרק מסמל את הצדיקות, אבל לא נותן אותה, כי הוא מוצא את אברהם שהיה כבר צדיק קודם לכן, אבל לא עושה אותו צדיק.

אבל לגבי צאצאיו הבאים אחריו, יש עניין אחר. כי המילה לא מצאה את העם הזה בצדיקות, שבה מצאה את אברהם, שבשלה היא היתה אות וסמל לצדיקות שמסומלת בה. כי כך נכתב בפסוק י"ד [בראשית פרק י"ז]: "וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו, ונכרתה הנפש ההיא מעמיה, את בריתי הפר." הכוונה כאן היא כריתה רוחנית ונצחית. מכאן עולה שוב שתינוק, שנימול ביום השמיני, הוא מבורך ונמנה על עם האלהים. לכן קיבלה המילה בקרב צאצאי אברהם מישנה תוקף, כלומר, היא העניקה צדיקות לא בעבור המעשה, שהיה בעצם מעשה של סבל, אלא בעבור ההבטחה האלהית, שהיתה קשורה באותו מעשה של סבל.

לכן רק מן ההבטחה נטלה המילה את כוחה והשפעתה, אבל את ההבטחה אי אפשר להשיג אחרת, אלא על ידי האמונה, כך אין מתחייב מכך רק שהילד הנימול מתקבל לעם האלהים והופך לצדיק, אלא שהוא גם מאמץ את האמונה באמצעות פעולתה של רוח הקודש.

זוהי תורה חשובה ונעלה, לכן צריך לשים לב היטב. כי מכאן מבינים בבירור, שהאל קיבל את הילד היהודי לחברת עמו ולחסד הנצחי. ומהכבוד הזה של המילה אין היהודים יודעים דבר, והם משתבחים רק במעשה הסבל לבדו, ומייחסים לעצמם את הצדיקות כשכר, אבל אינם מביאים בחשבון את ההבטחה או את האמונה, שזו עבודתה של רוח הקודש.

זהו עיוורון גדול. כי המילה, כל עוד היא נשארת רק מעשה ומילה, איננה פועלת דבר, אלא לכך צריכה להתווסף האמונה בדבר [הדבר הוא כינויו של ישו על פי פתיחת הבשורה של יוחנן: "בראשית היה הדבר והדבר היה את האלהים ואלהים היה הדבר"]. כאשר זו נמצאת, המילה היא קודם כל סמל לצדיקות ומסמלת את הצדיקות.

אבל ברית זו של המילה התקיימה רק עד ישו, אשר לאחר שקיבץ והביא גם את עובדי האלילים לממלכת האל, ביטל את האות או הברית הישנה וכונן אות חדש, כפי שהוא אומר בבשורת יוחנן, פרק ג' פסוק ה': "אמן אמן אני אומר לך אם לא ייוולד איש מן המים ומן הרוח, לא יוכל לבוא אל מלכות האלהים". אפשר להשוות זאת, גם אם לא באופן מושלם, להתנהלות בעולם הזה: מישהו נהג באומץ וביושר במאבק למען ארצו נגד האויבים, בזכות הצטיינותו העניק לו הקיסר סמל חדש, העניק לו ערים, כפרים, ארמונות, וכן הלאה. מן המתנות האלה נהנו כל צאצאיו, ודבר זה עודד אותם, שיאמצו את המעלות של אבותיהם. אבל כאשר הם לא אימצו אותן, והידרדרו למידות רעות, והרי הקיסר גמל לאבותיהם את הכיבודים האלה בעבור גבורתם ומעלותיהם, לפיכך הוא יכול לקחתם בחזרה מצאצאיהם הבלתי ראויים.

לכן העניק אלהים לאבות המנצחים, אשר באמונה ניצחו לא רק את האויבים, אלא גברו על החטא והמות, את המילה כסמל מיוחד של מידותיו הטובות, שעליו לשאתה בבשרו, אבל לא כאות ריק מתוכן, אלא גם צאצאיו צריכים לשמוח ולהינות מברכה זו, אבל רק כל עוד הם מאמצים את מידותיו הטובות של אביהם. אף על פי שרק צאצאי אברהם היו צריכים לשאת אות או סמל זה לפני כל העולם, בכך גם עובדי האלילים הובאו ופותו להכיר את אלוהי אברהם ולעובדו. לכן אומר פאולוס הקדוש באגרת אל הרומיים, פרק ד, פסוק י"א: "ואות המילה קיבל לחותם צדקת האמונה אשר היתה לו בעורלתו", ומיד הוא מוסיף: "להיות לאב לכל המאמינים והם ערלים". כמו כן בפסוק י"ב: "ולהיות אב גם לנימולים, אך לא לאשר הם נימולים לבד, כי אם גם הולכים בעקבות האמונה שהיתה לו לאברהם בעודנו בעורלתו".

זהו התיאור הנכון של המילה, כלומר שהיא ניתנה לשם כך, שתשמש סמל גלוי, כדי לעודד אחרים, ויהו נימולים או לא, ללכת בעקבות אברהם, או בעקבות אמונתו. כי הוא אב משותף בה במידה לעובדי האלילים וליהודים, ולכן זוכה ומעוטר בסמל ובאות חדשים, שעובדי האלילים באים אליו כאל מורה דרך, ויכולים להכיר את אלהיו, להודות בו ולכבדו.